א לַ֭מְנַצֵּחַ עַל־אַיֶּ֥לֶת הַשַּׁ֗חַר מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ ב אֵלִ֣י אֵ֭לִי לָמָ֣ה עֲזַבְתָּ֑נִי רָח֥וֹק מִֽ֝ישׁוּעָתִ֗י דִּבְרֵ֥י שַׁאֲגָתִֽי׃ ג אֱ‍ֽלֹהַ֗י אֶקְרָ֣א י֭וֹמָם וְלֹ֣א תַעֲנֶ֑ה וְ֝לַ֗יְלָה וְֽלֹא־דֽוּמִיָּ֥ה לִֽי׃ ד וְאַתָּ֥ה קָד֑וֹשׁ י֝וֹשֵׁ֗ב תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל׃ ה בְּ֭ךָ בָּטְח֣וּ אֲבֹתֵ֑ינוּ בָּ֝טְח֗וּ וַֽתְּפַלְּטֵֽמוֹ׃ ו אֵלֶ֣יךָ זָעֲק֣וּ וְנִמְלָ֑טוּ בְּךָ֖ בָטְח֣וּ וְלֹא־בֽוֹשׁוּ׃ ז וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא־אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם׃ ח כָּל־רֹ֭אַי יַלְעִ֣גוּ לִ֑י יַפְטִ֥ירוּ בְ֝שָׂפָ֗ה יָנִ֥יעוּ רֹֽאשׁ׃ ט גֹּ֣ל אֶל־יְהוָ֣ה יְפַלְּטֵ֑הוּ יַ֝צִּילֵ֗הוּ כִּ֘י חָ֥פֵֽץ בּֽוֹ׃ י כִּֽי־אַתָּ֣ה גֹחִ֣י מִבָּ֑טֶן מַ֝בְטִיחִ֗י עַל־שְׁדֵ֥י אִמִּֽי׃ יא עָ֭לֶיךָ הָשְׁלַ֣כְתִּי מֵרָ֑חֶם מִבֶּ֥טֶן אִ֝מִּ֗י אֵ֣לִי אָֽתָּה׃ יב אַל־תִּרְחַ֣ק מִ֭מֶּנִּי כִּי־צָרָ֣ה קְרוֹבָ֑ה כִּי־אֵ֥ין עוֹזֵֽר׃ יג סְ֭בָבוּנִי פָּרִ֣ים רַבִּ֑ים אַבִּירֵ֖י בָשָׁ֣ן כִּתְּרֽוּנִי׃ יד פָּצ֣וּ עָלַ֣י פִּיהֶ֑ם אַ֝רְיֵ֗ה טֹרֵ֥ף וְשֹׁאֵֽג׃ טו כַּמַּ֥יִם נִשְׁפַּכְתִּי֮ וְהִתְפָּֽרְד֗וּ כָּֽל־עַצְמ֫וֹתָ֥י הָיָ֣ה לִ֭בִּי כַּדּוֹנָ֑ג נָ֝מֵ֗ס בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי׃ טז יָ֘בֵ֤שׁ כַּחֶ֨רֶשׂ ׀ כֹּחִ֗י וּ֭לְשׁוֹנִי מֻדְבָּ֣ק מַלְקוֹחָ֑י וְֽלַעֲפַר־מָ֥וֶת תִּשְׁפְּתֵֽנִי׃ יז כִּ֥י סְבָב֗וּנִי כְּלָ֫בִ֥ים עֲדַ֣ת מְ֭רֵעִים הִקִּיפ֑וּנִי כָּ֝אֲרִ֗י יָדַ֥י וְרַגְלָֽי׃ יח אֲסַפֵּ֥ר כָּל־עַצְמוֹתָ֑י הֵ֥מָּה יַ֝בִּ֗יטוּ יִרְאוּ־בִֽי׃ יט יְחַלְּק֣וּ בְגָדַ֣י לָהֶ֑ם וְעַל־לְ֝בוּשִׁ֗י יַפִּ֥ילוּ גוֹרָֽל׃ כ וְאַתָּ֣ה יְ֭הוָה אַל־תִּרְחָ֑ק אֱ֝יָלוּתִ֗י לְעֶזְרָ֥תִי חֽוּשָׁה׃ כא הַצִּ֣ילָה מֵחֶ֣רֶב נַפְשִׁ֑י מִיַּד־כֶּ֝֗לֶב יְחִידָתִֽי׃ כב ה֭וֹשִׁיעֵנִי מִפִּ֣י אַרְיֵ֑ה וּמִקַּרְנֵ֖י רֵמִ֣ים עֲנִיתָֽנִי׃ כג אֲסַפְּרָ֣ה שִׁמְךָ֣ לְאֶחָ֑י בְּת֖וֹךְ קָהָ֣ל אֲהַלְלֶֽךָּ׃ כד יִרְאֵ֤י יְהוָ֨ה ׀ הַֽלְל֗וּהוּ כָּל־זֶ֣רַע יַעֲקֹ֣ב כַּבְּד֑וּהוּ וְג֥וּרוּ מִ֝מֶּ֗נּוּ כָּל־זֶ֥רַע יִשְׂרָאֵֽל׃ כה כִּ֤י לֹֽא־בָזָ֨ה וְלֹ֪א שִׁקַּ֡ץ עֱנ֬וּת עָנִ֗י וְלֹא־הִסְתִּ֣יר פָּנָ֣יו מִמֶּ֑נּוּ וּֽבְשַׁוְּע֖וֹ אֵלָ֣יו שָׁמֵֽעַ׃ כו מֵ֥אִתְּךָ֗ תְֽהִלָּ֫תִ֥י בְּקָהָ֥ל רָ֑ב נְדָרַ֥י אֲ֝שַׁלֵּ֗ם נֶ֣גֶד יְרֵאָֽיו׃ כז יֹאכְל֬וּ עֲנָוִ֨ים ׀ וְיִשְׂבָּ֗עוּ יְהַֽלְל֣וּ יְ֭הוָה דֹּ֣רְשָׁ֑יו יְחִ֖י לְבַבְכֶ֣ם לָעַֽד׃ כח יִזְכְּר֤וּ ׀ וְיָשֻׁ֣בוּ אֶל־יְ֭הוָה כָּל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִֽשְׁתַּחֲו֥וּ לְ֝פָנֶ֗יךָ כָּֽל־מִשְׁפְּח֥וֹת גּוֹיִֽם׃ כט כִּ֣י לַ֭יהוָה הַמְּלוּכָ֑ה וּ֝מֹשֵׁ֗ל בַּגּוֹיִֽם׃ ל אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֨וּ ׀ כָּֽל־דִּשְׁנֵי־אֶ֗רֶץ לְפָנָ֣יו יִ֭כְרְעוּ כָּל־יוֹרְדֵ֣י עָפָ֑ר וְ֝נַפְשׁ֗וֹ לֹ֣א חִיָּֽה׃ לא זֶ֥רַע יַֽעַבְדֶ֑נּוּ יְסֻפַּ֖ר לַֽאדֹנָ֣י לַדּֽוֹר׃ לב יָ֭בֹאוּ וְיַגִּ֣ידוּ צִדְקָת֑וֹ לְעַ֥ם נ֝וֹלָ֗ד כִּ֣י עָשָֽׂה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
למנצח על אילת השחר - כאשר יראה כח עלות השחר. ויש אומרים: כי הוא שם כלי ניגון וידענו כי יו"ד איילותי, כגבר אין איל בלא דגש, על כן הוא רחוק להיות אילת נגזרת מזאת הגזרה. והנכון בעיני: כי הוא תחלת פיוט נעשה על דרך דברי חשק, כמו: אילת אהבים וזה המזמור על נועם ניגונו.
פסוק ב:
אלי אלי - פעמים כי בצרה היה.
פסוק ב:
וטעם אלי – בעבור עזבתני ותחסר מלת אלי כאילו הוא אומר אלי רחוק מישועתי הם דברי שאגתי, כמו שאגתי מנהמת לבי והוסיף דברי, בעבור היותו בן אדם.
פסוק ג:
אלהי - התימה כי אתה אלהי ואיך לא תענה?! והטעם: כי אין לי אלוה אחר מבלעדיך ולא אקרא רגע אחד ואדום, רק ולא דומיה לי.
פסוק ד:
ואתה, תהלות ישראל - הבית ששם הארון, כדרך בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו, וכל זה בעבור היות יושב דבק עם תהלות - כי יש אומרים: כי טעם יושב - שאתה עומד ויושב קדם סלה. כמו שוכן עד. כמו: אתה ה' לעולם תשב ואתה תהלות ישראל, כדרך הוא תהלתך, והוא אלהיך. ויש אומרים: כי אתה הנמצא בתוך תהלות ואתה הוא הקדוש המהולל, כדרך בקרבך קדוש.
פסוק ה:
בך - כבר בטחו בך בהיותם בלא צרה היו לבטח ובעת צרתם שבטחו בך, תפלטמו.
פסוק ו:
אליך - לבדך זעקו ולא נשענו על אחרים, על כן לא בושו.
פסוק ז:
ואנכי - רחוק הוא שיאמר איש דעת על עצמו שאיננו איש, רק ידבר כנגד האויבים שהם יבזוהו ואיננו נחשב בעיניהם למאומה.
פסוק ח:
כל - גזרות לעג קשורה לעולם עם למ"ד.
פסוק ח:
יפטירו בשפה - יפתחו כמו פטר רחם והבי"ת דרך צחות, כמו: לחמו בלחמי. ויתכן שתחסר מלה.
פסוק ט:
גול - תאר השם כדמות פועל על משקל לחם חום, כי הגולל דבריו על השם כדרך: גול על ה' דרכך.
פסוק ט:
יפלטהו כי חפץ בו - השם כי טעה האומר, כי הגולל חפץ בשם והכתוב אמר: אם חפץ בנו ה' ורבים ככה.
פסוק י:
גוחי - פועל או שם התאר, כמו גוזי מגזרת ותגח בנהרותיך כמו מוציאי, והזכיר זה כי הגולל על השם יצילהו, כי הנה הוא גוחי מבטן שאין דעת לנו ולא כח.
פסוק יא:
עליך - הטעם עליך הושלכתי לא על שדי אמי כי אתה מאכילה ומאכיל אותי ואתה הנותן לי כח לקבל עד שאגדל, על כן אמר: אלי אתה.
פסוק יב:
אל תרחק ממני - דרך צחות בשירים תרחק עם קרובה.
פסוק יג:
סבבוני - טעם רבים מכל פאה.
פסוק יג:
אבירי בשן - כמו עגלי על דרך פרות הבשן.
פסוק יג:
כתרוני - מן כתר מלכות שהוא עגול.
פסוק יד:
פצו - פתחו, כמו ופצתה האדמה ותחסר כ"ף מן אריה, על דרך: אש אוכלה הוא ואמר על אלה הפרים שהם טורפים כמו אריה ושואגים.
פסוק טו:
כמים - דרך משל, מרוב הפחד היה כמים אשר לא יאספו כן נפזרו איבריו והתפרדו העצמות שהם מוסדי הגוף ונמס לבו בקרבו, כאילו סרה דעתו.
פסוק טז:
יבש - ולא יוכל לדבר, על כן אמר אחד מהגאונים, כי כחי הפך חכי. ולפי דעתי: בעבור היות ליחת התולדה הקושרת הכל המעמדת הגוף כינה הליחה בשם כח והנה יבש כאשר יקרה לזקן הבא בימים.
פסוק טז:
ומלקוחי - מגזרת ומלקחיה ואם איננו על משקלו.
פסוק טז:
ולעפר מות - לעפר בני מות, כמו גבורתך במלחמה.
פסוק טז:
ותשפתני – כמו: שפות הסיר.
פסוק יז:
כי - יאמר כי סבבוהו צרים ואויבים אחרים שהם פחותים מהפרים ויותר מכעיסים, והם עדת מרעים. וטעם כארי דבק עם הקיפוני שהקיפו כאריה.
פסוק יז:
ידי ורגלי – והזכיר ידי, כי בהם הוא נלחם ורגלי כי בהם יוכל לברוח.
פסוק יח:
אספר - יש אומרים: כמו: אספרם מחול ירבון וכמוהו מי יספר שחקים בחכמה והטעם שהוא רזה ואין לו בשר. והנכון בעיני: בעבור שהזכיר והתפרדו כל עצמותי אמר, כאשר אספר כמה עצמות יתפרדו ממני ישחקו אויבי, כמו לראוה בך. ויתכן שהעצמות דרך משל לאנשיו שנבדלו ממנו בעת צרתו במלחמה.
פסוק יט:
יחלקו - כפי מחשבת האויבים ודבריהם בעבור היותם בגדי מלוכה ולולא היותו מלך לא היה טעם בדבריו וזה רמז.
פסוק כ:
ואתה, אילותי - השם ואל יעלה על לבך איך יקרא דוד, כי השם הוא איילותו ואורו וישעו ועזרתו וכל אלה מקדים, כי חפצו להגיד כח עליון שקבלו.
פסוק כא:
הצילה מחרב - כנגד: עדת מרעים.
פסוק כא:
מיד כלב - כנגד כי סבבוני.
פסוק כב:
הושיעני - כנגד אריה טורף ושואג.
פסוק כב:
וטעם יחידתי – בעבור היות כל נשמת אדם יחידה מתבודדת עם גופה מנשמת הכל ובהפרדה מגוייתה, אז תאסף אל הכל.
פסוק כב:
וטעם ומקרני ראמים – שהם חזקים מכל הקרנות ושמעתי בני איש אומרים: כי הראם יפיל עצמו מהר גבוה על קרניו ולא תשברנה, ורמים חסר אל"ף, כמו ברחוץ הליכי בחמה.
פסוק כב:
וטעם עניתני – כי כבר עשית לי חסד מצרה כזאת.
פסוק כב:
וטעם ומקרני – כאילו הייתי על קרניו. ויש אומרים: כי קרניו גבוהים מכל הקרנות, והעד: ותרם כראם קרני.
פסוק כב:
וטעם עניתני – כנגד אקרא יומם ולא תענה.
פסוק כג:
אספרה - כנגד אספר כל עצמותי.
פסוק כג:
וטעם לאחי – לאנשי סודי.
פסוק כג:
ובתוך קהל אהללך - וזאת היא התהלה שאומר להם.
פסוק כד:
יראי - וי"ו הללוהו שב אל שמך הנזכר למעלה ואלה יראי ה' מהגוים, על כן אין שם מלת, כל כמו: כל זרע יעקב.
פסוק כד:
ואמר לישראל גורו – שיהיו כלם יראים ואם תעוז ידם על אויביהם, יתנו העוז לשם.
פסוק כה:
כי, ולא שקץ - הרחיק ושנא.
פסוק כה:
ענות - מגזרת עני. ויש אומרים: כמו: מענה לשון על משקל שבות.
פסוק כו:
מאתך - אתה הוא הסבה והיעוד לתהלתי, כנגד ואהללך.
פסוק כז:
יאכלו - הטעם שהענוים יאכלו וישמחו וישבעו מרוב השמחה, בראותם כי השם הושיע העני אשר אין עוזר לו.
פסוק כז:
וטעם יחי לבבכם – זה יאמר איש לרעהו כדרך ותחי רוח יעקב אביהם, כי לבו היה כמת.
פסוק כח:
יזכרו - טעם אפסי ארץ, כי השומעים אף על פי שהם בקצה הארץ יזכרו זה הפלא שעשה השם וישובו לעבדו, ואלה אינם ענוים על כן אמר: כל משפחות גוים.
פסוק כט:
כי - אז יודו כי לשם לבדו המלוכה וגם הכתוב הוא כמו והנבואה עודד הנביא שהטעם והנבואה נבואת עודד, ורבים כמוהו כאילו אמר: כי לה' המלוכה וה' מושל בגוים.
פסוק ל:
אכלו - זה הפסוק כנגד יאכלו ענוים וישבעו כי דשני ארץ הם המתענגים בעולם הזה לאכול כל דשן.
פסוק ל:
ודשני ארץ - הפך ענוים והטעם אם יתעדנו בעולם הזה בסוף ובאחרית ימיהם ישתחוו למלך האוסף רוחם ואין כח בהם למרות, וככה לפניו יכרעו כל יורדי עפר.
פסוק ל:
וטעם: ונפשו לא חיה – על דרך: בנות צעדה עלי שור, כי אחד מהם לא יוכל לחיות נפשו וזה רמז כי תאבד נפשם בעולם הזה הפך הענוים, שכתוב בהם: יחי לבבכם לעד.
פסוק לא:
זרע - וי"ו לפניו גם וי"ו יעבדנו שב אל כי לה' המלוכה. והטעם: כמו וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו. וככה: בני עבדיך ישכנו ותחסר מלת אשר כמו עם לבבכם שלם כאילו הוא זרע אשר יעבדנו והם בני הענוים הנזכרים למעלה.
פסוק לא:
וטעם לדור – לדור הבא, על כן אחריו: יבואו, על דרך: דור הולך ודור בא.
פסוק לב:
לעם נולד - הוא דור שלישי.
פסוק לב:
וטעם צדקתו – על דרך צדקתו עומדת לעד, גם בעולם הזה.