לפרק כ"ב
כמה פרטים בפרק זה וכמה קווים, המקבילים אל קווי פרקים אשר מולדתם במדבר זיף ברורה למדי, ועל כולם - הצבעים השחורים בתכלית בציור המצב המיואש, מעידים יחד, כי הפרק נולד בשעה שהזיפים הציקו לדוד עד מוות [למשל, אופן הציור שהוא מוקף אויבים הנמצא פה בפסוקים י"ג ו-י', נמצא גם לעיל (תהילים יז ט) ].
וְאַתָּ֥ה קָד֑וֹשׁ י֝וֹשֵׁ֗ב תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל:
(תהילים כב ד)
לקמן (תהילים פ ב; תהילים צט א) תואר ה' הוא "יושב הכרובים", מפני שאז היה המשכן קיים והשכינה לא זזה מבין הכרובים (שהיו על-גבי ארון העדות, שבתוכו היו הלוחות, הממוקם בקודש-הקודשים שבמשכן). לא כן בזמן מזמור זה, כשבת דוד במדבר זיף, אין משכן בישראל, כי לדוד כבר נודע שמשכן 'נוב' נחרב על ידי שאול ועדיין לא נקבע אחר במקומו, והיו מקריבים בבמות-עראי שאין השכינה שרויה שם אלא בזכות תהילות־י-ה שמשמיעים יראי ה' על הזבחים [כמו שכתוב בהמשך הפרק: "מאיתך תהילתי, בקהל רב נדרי אשלם נגד יראיו, יאכלו ענווים וישבעו יהללו ה' דורשיו..."(פסוקים כו-כז) ]. ועל כן תואר ה' כעת בפי דוד הוא "י֝וֹשֵׁ֗ב תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל", כלומר, י֝וֹשֵׁ֗ב במקום תְּהִלּ֥וֹת יִשְׂרָאֵֽל - בכל המקום הקבוע להזכיר תְּהִלּ֥וֹת ה'.
בְּ֭ךָ בָּטְח֣וּ אֲבֹתֵ֑ינוּ בָּ֝טְח֗וּ וַֽתְּפַלְּטֵֽמוֹ: אֵלֶ֣יךָ זָעֲק֣וּ וְנִמְלָ֑טוּ בְּךָ֖ בָטְח֣וּ וְלֹא-בֽוֹשׁוּ: וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא-אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם:
(תהילים כב ה-ז)
"וְאָנֹכִ֣י תוֹלַ֣עַת וְלֹא-אִ֑ישׁ" - דבק לשלפניו, לומר, כי בניגוד לאבות אשר בְּךָ֖ בָטְח֣וּ וְלֹא-בֽוֹשׁוּ, הביא אותי ביטחוני בך לידי בושה וחרפה נוראה עד כי נחשב אנכי בעיני כל "תוֹלַ֣עַת וְלֹא-אִ֑ישׁ חֶרְפַּ֥ת אָ֝דָ֗ם וּבְז֥וּי עָֽם:".
כָּל-רֹ֭אַי יַלְעִ֣גוּ לִ֑י יַפְטִ֥ירוּ בְ֝שָׂפָ֗ה יָנִ֥יעוּ רֹֽאשׁ: גֹּ֣ל אֶל-ה' יְפַלְּטֵ֑הוּ יַ֝צִּילֵ֗הוּ כִּ֘י חָ֥פֵֽץ בּֽוֹ:
(תהילים כב ח-ט)
נראה לי, כי "גֹּ֣ל אֶל-ה'..." שייך למעלה, לומר, כי כל רואיו מלעיגים לביטחונו בה' ומתקלסים בו לאמר: "גֹּ֣ל אֶל-ה' יְפַלְּטֵ֑הוּ...", כלומר, הבה ונראה מה יעלה לך בביטחונך. [וכבר מצינו במקום אחר, שהזיפים חומדים להם מהתלות להתל בדוד, כמו בלשונם בראש פרק י"א: "כי הנה הרשעים ידרכון קשת..." ועיין שם בפרושינו].
יְחַלְּק֣וּ בְגָדַ֣י לָהֶ֑ם וְעַל-לְ֝בוּשִׁ֗י יַפִּ֥ילוּ גוֹרָֽל:
(תהילים כב יט)
כפי שהוכחתי לעיל פרק י"ז מהלשון שם: "מפני רשעים זו שדוני" - שדדו הזיפים את רכוש דוד, ואם נאמר שבכלל רכושו היו גם בגדים, יומתק לשונו פה: "יְחַלְּק֣וּ בְגָדַ֣י לָהֶ֑ם", שהבגדים כבר ברשותם, וְעַל-לְ֝בוּשִׁ֗י שעל גופי יַפִּ֥ילוּ גוֹרָֽל מי יזכה בו לאחר מותי.
אֲסַפְּרָ֣ה שִׁמְךָ֣ לְאֶחָ֑י בְּת֖וֹךְ קָהָ֣ל אֲהַלְלֶֽךָּ:
(תהילים כב כג)
"אחי" - הם שש מאות איש אשר איתו, שכך קרא להם לפי הכתוב בשמואל (שמואל א ל כג): "ויאמר דוד: לא תעשון כן, אחי!", ולהם, שהם איתי במחיצתי - "אֲסַפְּרָ֣ה שִׁמְךָ֣", כלומר, בארוכה; אולם "בְּת֖וֹךְ קָהָ֣ל", ששם מפני אימת שאול אי-אפשר בארוכה, "אֲהַלְלֶֽךָּ" סתם, בקצרה.
מֵ֥אִתְּךָ֗ תְֽהִלָּ֫תִ֥י בְּקָהָ֥ל רָ֑ב נְדָרַ֥י אֲ֝שַׁלֵּ֗ם נֶ֣גֶד יְרֵאָֽיו:
(תהילים כב כו)
מפני העדר משכן קבוע אז, היה המביא קרבנותיו קורא ומזמן יראי ה' אל במה, ויחד איתם היה אוכל זבחיו בהלל והודות לה'. צא וראה כי גם בפרק נ"ד שמפורש עליו כי חובר במדבר זיף נאמר גם כן סתם: "בנדבה אזבחה לך"(פסוק ח) - ולא נזכר שיהיה הזבח בבית ה' על דרך שמפורש בפרק כ"ז: "ואזבחה באהלו זבחי תרועה", או בפרק ס"ו: "אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי".
יֹאכְל֬וּ עֲנָוִ֨ים וְיִשְׂבָּ֗עוּ יְהַֽלְל֣וּ ה' דֹּ֣רְשָׁ֑יו יְחִ֖י לְבַבְכֶ֣ם לָעַֽד: יִזְכְּר֤וּ וְיָשֻׁ֣בוּ אֶל-ה' כָּל-אַפְסֵי-אָ֑רֶץ וְיִֽשְׁתַּחֲו֥וּ לְ֝פָנֶ֗יךָ כָּֽל-מִשְׁפְּח֥וֹת גּוֹיִֽם:
(תהילים כב כז-כח)
"יֹאכְל֬וּ עֲנָוִ֨ים" הקרבנות "וְיִשְׂבָּ֗עוּ", "יְהַֽלְל֣וּ ה' דֹּ֣רְשָׁ֑יו" הללו ולבם "יְחִ֖י", כהקשיבם כי שומע אל אביונים כמוהם ה', ודוד מאחל להם: "יְחִ֖י לְבַבְכֶ֣ם לָעַֽד!", זאת אומרת: כי כה יוסיף ה' לבקש תמיד את הנרדף, עד כי ישימו זאת אל לב - "יִזְכְּר֤וּ וְיָשֻׁ֣בוּ אֶל-ה' כָּל-אַפְסֵי-אָ֑רֶץ...", כי כן דרכו של דוד - לצאת בתפילתו מן פרט עצמו אל הכלל כולו, אל השאיפה החובקת זרועות העולם כולו: שתהיה ישועתו רק פרט אחד קטן מכלל ישועת ה' לכל הנענים והנרדפים, וההתעוררות להלל את ה' מתוך תגמוליו על דוד תהי רק ניצוץ אחד מהתעוררות כללית שתקיף את כל הנברא בצלם.
אָכְל֬וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֨וּ כָּֽל-דִּשְׁנֵי-אֶ֗רֶץ לְפָנָ֣יו יִ֭כְרְעוּ כָּל-יוֹרְדֵ֣י עָפָ֑ר וְ֝נַפְשׁ֗וֹ לֹ֣א חִיָּֽה: זֶ֥רַע יַֽעַבְדֶ֑נּוּ יְסֻפַּ֖ר לא-דני לַדּֽוֹר: יָ֭בֹאוּ וְיַגִּ֣ידוּ צִדְקָת֑וֹ לְעַ֥ם נ֝וֹלָ֗ד כִּ֣י עָשָֽׂה:
(תהילים כב ל-לב)
דִּשְׁנֵי-אֶ֗רֶץ הם המאושרים, גמולי ה' המביאים ואוכלים זבחי תודה על חסדי ה' ועל כל תגמוליו עליהם; אפס, לְפָנָ֣יו יִ֭כְרְעוּ כָּל-יוֹרְדֵ֣י עָפָ֑ר, ואפילו זה ש-"נַפְשׁוֹ לֹ֣א חִיָּֽה" ולא ראה בטובה, גם הוא יצדיק על עצמו את הדין. "זֶ֥רַע יַֽעַבְדֶ֑נּוּ" - זרעם של אלו יעבוד כבר לה' בקביעות, מפני שכבר "יְסֻפַּ֖ר לא-דני", כלומר על דבר ה' ועלילותיו, "לַדּֽוֹר" - השני, ויָבֹאוּ וְיַגִּ֣ידוּ צִדְקָת֑וֹ לְעַ֥ם נ֝וֹלָ֗ד זה, "כִּ֣י עָשָֽׂה", מה שעשה בימי אבותיהם.