א הַחֲרִ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אִיִּ֔ים וּלְאֻמִּ֖ים יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֑חַ יִגְּשׁוּ֙ אָ֣ז יְדַבֵּ֔רוּ יַחְדָּ֖ו לַמִּשְׁפָּ֥ט נִקְרָֽבָה׃ ב מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ׃ ג יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲב֣וֹר שָׁל֑וֹם אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו לֹ֥א יָבֽוֹא׃ ד מִֽי־פָעַ֣ל וְעָשָׂ֔ה קֹרֵ֥א הַדֹּר֖וֹת מֵרֹ֑אשׁ אֲנִ֤י יְהוָה֙ רִאשׁ֔וֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִ֖ים אֲנִי־הֽוּא׃ ה רָא֤וּ אִיִּים֙ וְיִירָ֔אוּ קְצ֥וֹת הָאָ֖רֶץ יֶחֱרָ֑דוּ קָרְב֖וּ וַיֶּאֱתָיֽוּן׃ ו אִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ יַעְזֹ֑רוּ וּלְאָחִ֖יו יֹאמַ֥ר חֲזָֽק׃ ז וַיְחַזֵּ֤ק חָרָשׁ֙ אֶת־צֹרֵ֔ף מַחֲלִ֥יק פַּטִּ֖ישׁ אֶת־ה֣וֹלֶם פָּ֑עַם אֹמֵ֤ר לַדֶּ֙בֶק֙ ט֣וֹב ה֔וּא וַיְחַזְּקֵ֥הוּ בְמַסְמְרִ֖ים לֹ֥א יִמּֽוֹט׃ ח וְאַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדִּ֔י יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּחַרְתִּ֑יךָ זֶ֖רַע אַבְרָהָ֥ם אֹהֲבִֽי׃ ט אֲשֶׁ֤ר הֶחֱזַקְתִּ֙יךָ֙ מִקְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ וּמֵאֲצִילֶ֖יהָ קְרָאתִ֑יךָ וָאֹ֤מַר לְךָ֙ עַבְדִּי־אַ֔תָּה בְּחַרְתִּ֖יךָ וְלֹ֥א מְאַסְתִּֽיךָ׃ י אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י עִמְּךָ־אָ֔נִי אַל־תִּשְׁתָּ֖ע כִּֽי־אֲנִ֣י אֱלֹהֶ֑יךָ אִמַּצְתִּ֙יךָ֙ אַף־עֲזַרְתִּ֔יךָ אַף־תְּמַכְתִּ֖יךָ בִּימִ֥ין צִדְקִֽי׃ יא הֵ֤ן יֵבֹ֙שׁוּ֙ וְיִכָּ֣לְמ֔וּ כֹּ֖ל הַנֶּחֱרִ֣ים בָּ֑ךְ יִֽהְי֥וּ כְאַ֛יִן וְיֹאבְד֖וּ אַנְשֵׁ֥י רִיבֶֽךָ׃ יב תְּבַקְשֵׁם֙ וְלֹ֣א תִמְצָאֵ֔ם אַנְשֵׁ֖י מַצֻּתֶ֑ךָ יִהְי֥וּ כְאַ֛יִן וּכְאֶ֖פֶס אַנְשֵׁ֥י מִלְחַמְתֶּֽךָ׃ יג כִּ֗י אֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מַחֲזִ֣יק יְמִינֶ֑ךָ הָאֹמֵ֥ר לְךָ֛ אַל־תִּירָ֖א אֲנִ֥י עֲזַרְתִּֽיךָ׃ יד אַל־תִּֽירְאִי֙ תּוֹלַ֣עַת יַֽעֲקֹ֔ב מְתֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֤י עֲזַרְתִּיךְ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְגֹאֲלֵ֖ךְ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ טו הִנֵּ֣ה שַׂמְתִּ֗יךְ לְמוֹרַג֙ חָר֣וּץ חָדָ֔שׁ בַּ֖עַל פִּֽיפִיּ֑וֹת תָּד֤וּשׁ הָרִים֙ וְתָדֹ֔ק וּגְבָע֖וֹת כַּמֹּ֥ץ תָּשִֽׂים׃ טז תִּזְרֵם֙ וְר֣וּחַ תִּשָּׂאֵ֔ם וּסְעָרָ֖ה תָּפִ֣יץ אוֹתָ֑ם וְאַתָּה֙ תָּגִ֣יל בַּֽיהוָ֔ה בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל תִּתְהַלָּֽל׃ יז הָעֲנִיִּ֨ים וְהָאֶבְיוֹנִ֜ים מְבַקְשִׁ֥ים מַ֙יִם֙ וָאַ֔יִן לְשׁוֹנָ֖ם בַּצָּמָ֣א נָשָׁ֑תָּה אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֶעֱנֵ֔ם אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֶעֶזְבֵֽם׃ יח אֶפְתַּ֤ח עַל־שְׁפָיִים֙ נְהָר֔וֹת וּבְת֥וֹךְ בְּקָע֖וֹת מַעְיָנ֑וֹת אָשִׂ֤ים מִדְבָּר֙ לַאֲגַם־מַ֔יִם וְאֶ֥רֶץ צִיָּ֖ה לְמוֹצָ֥אֵי מָֽיִם׃ יט אֶתֵּ֤ן בַּמִּדְבָּר֙ אֶ֣רֶז שִׁטָּ֔ה וַהֲדַ֖ס וְעֵ֣ץ שָׁ֑מֶן אָשִׂ֣ים בָּעֲרָבָ֗ה בְּר֛וֹשׁ תִּדְהָ֥ר וּתְאַשּׁ֖וּר יַחְדָּֽו׃ כ לְמַ֧עַן יִרְא֣וּ וְיֵדְע֗וּ וְיָשִׂ֤ימוּ וְיַשְׂכִּ֙ילוּ֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֥י יַד־יְהוָ֖ה עָ֣שְׂתָה זֹּ֑את וּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרָאָֽהּ׃ כא קָרְב֥וּ רִֽיבְכֶ֖ם יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה הַגִּ֙ישׁוּ֙ עֲצֻמ֣וֹתֵיכֶ֔ם יֹאמַ֖ר מֶ֥לֶךְ יַעֲקֹֽב׃ כב יַגִּ֙ישׁוּ֙ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֔נוּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר תִּקְרֶ֑ינָה הָרִאשֹׁנ֣וֹת ׀ מָ֣ה הֵ֗נָּה הַגִּ֜ידוּ וְנָשִׂ֤ימָה לִבֵּ֙נוּ֙ וְנֵדְעָ֣ה אַחֲרִיתָ֔ן א֥וֹ הַבָּא֖וֹת הַשְׁמִיעֻֽנוּ׃ כג הַגִּ֙ידוּ֙ הָאֹתִיּ֣וֹת לְאָח֔וֹר וְנֵ֣דְעָ֔ה כִּ֥י אֱלֹהִ֖ים אַתֶּ֑ם אַף־תֵּיטִ֣יבוּ וְתָרֵ֔עוּ וְנִשְׁתָּ֖עָה ונרא (וְנִרְאֶ֥ה) יַחְדָּֽו׃ כד הֵן־אַתֶּ֣ם מֵאַ֔יִן וּפָעָלְכֶ֖ם מֵאָ֑פַע תּוֹעֵבָ֖ה יִבְחַ֥ר בָּכֶֽם׃ כה הַעִיר֤וֹתִי מִצָּפוֹן֙ וַיַּ֔את מִמִּזְרַח־שֶׁ֖מֶשׁ יִקְרָ֣א בִשְׁמִ֑י וְיָבֹ֤א סְגָנִים֙ כְּמוֹ־חֹ֔מֶר וּכְמ֥וֹ יוֹצֵ֖ר יִרְמָס־טִֽיט׃ כו מִֽי־הִגִּ֤יד מֵרֹאשׁ֙ וְנֵדָ֔עָה וּמִלְּפָנִ֖ים וְנֹאמַ֣ר צַדִּ֑יק אַ֣ף אֵין־מַגִּ֗יד אַ֚ף אֵ֣ין מַשְׁמִ֔יעַ אַ֥ף אֵין־שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵיכֶֽם׃ כז רִאשׁ֥וֹן לְצִיּ֖וֹן הִנֵּ֣ה הִנָּ֑ם וְלִירוּשָׁלִַ֖ם מְבַשֵּׂ֥ר אֶתֵּֽן׃ כח וְאֵ֙רֶא֙ וְאֵ֣ין אִ֔ישׁ וּמֵאֵ֖לֶּה וְאֵ֣ין יוֹעֵ֑ץ וְאֶשְׁאָלֵ֖ם וְיָשִׁ֥יבוּ דָבָֽר׃ כט הֵ֣ן כֻּלָּ֔ם אָ֥וֶן אֶ֖פֶס מַעֲשֵׂיהֶ֑ם ר֥וּחַ וָתֹ֖הוּ נִסְכֵּיהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

רד"ק

רד"ק

פסוק א:
החרישו אלי איים. החרישו שתקו והאזינו אלי כי המדבר לא יאזין, ופירוש איים שוכני איים:
פסוק א:
יחליפו כח. יתאמצו בטענות אם יוכלו להשיבני:
פסוק א:
יגשו אלי. לשמוע דברי:
פסוק א:
אז ידברו. אז אחר שישמעו דברי ידברו אם יש להם טענה:
פסוק א:
יחדו. אני והם נקריב למשפט על טענותי וטענותיהם כי הם מחסרים כחי ויכולתי ואומרים שאין בי כח להציל ישראל מידם ועובדים פסילים שאין בהם ממש יאמרו לי:
פסוק ב:
מי העיר ממזרח. והוא אברהם אבינו שהעיר אותו האל לצאת מארץ מזרח שהיתה ארץ מולדתו כמו שאמר ארצה בני קדם והעיר אותו האל מבית עובדי פסילים:
פסוק ב:
צדק יקראהו לרגלו. בכל מקום שהיה הולך זהו לרגלו בכל מקום שהיה רגלו שם היה קורא צדק ואמת כמו שאמר ויקרא שם אברם בשם ה' וכנוי יקראהו לצדק זהו הצדק והאמת שהיה אומר להם עזבו העכו"ם כי אין בהם ממש ועבדו מי שברא העולם והיה מלמד אותם דרכי האמונה, היש פלא כזה איש אחד בין כל בני הארץ שהיו כולם עכו"ם ומוכיחם על אמונתם ולא פחד מהם וממלכיהם מי העיר לבבו לעשות זה הלא אנכי ה':
פסוק ב:
יתן לפניו גוים. ומי הוא שאתן לפניו גוים והרדה אותו במלכים והם ארבעה מלכים כדרלעומר והמלכים אשר אתו רדפם אברהם בשלש מאות ושמנה עשר איש והכם והציל מהם כל השבי וכל הרכוש אשר לקחו וזה היה ברוב בטחונו בי:
פסוק ב:
ירד. ענין ממשלה והוא מבנין הפעיל ומענינו כמו לא תרדה בו בפרך, ורדו בכם שנאיכם, ופירוש ומלכים ירד ובמלכים ר"ל שהשליטו במלכים והוא במעט עם, יקראהו יתן ירד ירדפם יעבר כולם עתיד במקום עבר וכמוהו רבים, והטעם שאמר אלה כולם בלשון עתיד כי כמו שעשה האל עם אברהם אז כן יעשה בכל דור ודור עם כל צדיק שיהיה בו אהבת האל כמו אברהם:
פסוק ב:
יתן כעפר חרבו. נתנה האל כעפר לדוש לפני חרב אברהם ונתנם כקש נדף לפני קשתו, וכן ת"י רמא כעפרא קטולין קדם חרביה כקשא רדופין קדם קשתיה, ויש מפרשים נתן חרב של כל אחד מהמלכים וקשתו כעפר וכקש נדף:
פסוק ג:
ירדפם יעבר שלום. רדף אותם ועבר בשלום כי לא מת במלחמה אחד מאנשיו, שלום בחסרון בי"ת השמוש וכן הנמצא בית ה' כמו בבית ה' וכמוהו רבים, ויש לפרש שלום שם תאר כמו ויבא יעקב שלם ויהיה בשקל קרוב רחוק וכמוהו שלח ידו בשלומיו:
פסוק ג:
אורח ברגליו לא יבא. וזהו תימה אורח שלא כאבו רגליו ולא עפה בו בלילה שבא עליהם והכם, וי"מ אורח רע ברגליו לא יבא שלא קרה לו שום רע בדרך ההיא, וי"ת חיילת ארח ברגלוהי לא עלת, ויש מפרשים הענין הזה ענין נבואה על כורש שיעירהו האל ממזרח לבא על בבל ויתפשה ולא יעמדו לפניו גוים ומלכים, והנכון כמו שפירשנו, וכן פירשו א"א ז"ל, וכן פירש יונתן שתרגם מי העיר ממזרח מאן אייתי בגלאי ממדינחא אברהם בחיר צדיקיא:
פסוק ד:
מי פעל ועשה. כפל הענין במלות שונות אמר מי פעל ועשה גבורות אלו:
פסוק ד:
קורא הדורות מראש. מי שקורא הדורות העתידות מקדם והחזיק אברהם וגדלו שידע שיצא ממנו זרע שיהיה נכון לפניו נבחר מכל העמים:
פסוק ד:
אני ה'. אני הוא שאני ראשון ואני עם אחרונים שעתידים להיות כלומר שאני יודע כל הדורות מראש ועד סוף, ופירוש קורא כאלו קורא כך וכך יהיה בעתיד, וכן קורא על ידי נביאיו עתידות רבות:
פסוק ה:
ראו איים. יושבי האיים ההם כשראו ושמעו זה הדבר הגדול שעשה יראו ויפחדו גם כן קצות הארץ ששמעו זה הדבר מפי המגידים חרדו לזה הדבר:
פסוק ה:
קרבו ויאתיון. קרבו ובאו לפני אברהם כמו מלך סדום שיצא לקראתו ואעפ"כ איש את רעהו יעזרו לעשות הפסילים ולא נתנו אל לבם לא דעת ולא תבונה איך היה זה הדבר באברהם שלא היה אלא בשלש מאות וי"ח איש ונצח ד' מלכים גדולים וזה דבר פלא שאם תאמרו המלכים היו חלשים הרי הם שהיו ארבעה ונצחו מתחילה חמשה מלכים והכו כל הארץ אם כן היה להם לתת לב למה היה זה הפלא על ידי אברהם אלא שאמונתו נבדלת מאמונת כל גוים והאל אשר דבק בו ועבד אותו הוא עזרהו על המלכים האלה ולא די שלא אמרו זה אלא שהחזיקו יותר בפסילים ואמרו בפחדם וביראתם מהמעשה הגדול אשר ראו נתחזק ונתאמץ בעבודת אלהינו כל אחד בפסלו והם יעזרונו:
פסוק ו:
איש את רעהו. ולאחיו, כמו ואיש אל אחיו, והפסוק כפול בענין במלות שונות:
פסוק ז:
ויחזק חרש. חרש עצים עושה תחילה הפסל מעץ ומחזק בדברו צורף הכסף והזהב לעשות צפוי הכסף מהרה ויצפנו:
פסוק ז:
מחליק פטיש. והצורף מה יעשה ממהר מלאכתו ומחליק פטיש להכות בו טסי הכסף או הזהב, מחליק מענין ואנכי איש חלק, חלקלקות:
פסוק ז:
את הולם פעם. הולם שם דבר כי הוא מלעיל ופירוש הולם מכה מן והלמה סיסרא ופירוש פעם הסדן שמכין עליו, ופירוש מחליק פטיש להכות בו הטסין על הסדן ואת במקום למ"ד השמוש כאלו אמר למכת הסדן, יונתן תרגם מחא בפטישא עם דמטפח בקורנס', ויהיה לדבריו פטיש המקבת הגדולה ופעם המקבת הקטנה תקרא בדברי רז"ל קורנס וכן דרך הצורף מתחילה מכה במקבת גדולה ואחר כך בקטנה.
פסוק ז:
אומר לדבק טוב הוא. כשמדבק הטסין על פסל העץ וכשמדבק יפה שמח ואומר טוב הוא ואחר כך יחזקהו במסמרים כדי שלא ימוט היום או מחר טס הכסף מעל פסל העץ:
פסוק ח:
ואתה ישראל עבדי. אינך כגויי הארצות כי עבדי אתם ואני בחרתיך להיות לי עבד, ולמה שאתה זרע אברהם אוהבי שאהבני ודבק בי ויצא מתוך עובדי פסילים ואלילים:
פסוק ט:
אשר החזקתיך. עבר במקום עתיד כדרך הנבואות, ר"ל אחזיק בך להוציאך מהגלות:
פסוק ט:
מקצות הארץ ומאציליה. מגדולי הארץ וממלכיה קראתיך שתצא מרשותם ולא יהיה בהם כח לעצור אותך:
פסוק ט:
ולא מאסתיך. אע"פ שארך הגלות:
פסוק י:
אל תירא. זהו כי עמך אני ואשר אחריו בפרשת החרשים שמעו אל תירא כי אתך אני, וחד פסוק סימן וירדתי ודברתי עמך שם וגו':
פסוק י:
אל תשתע כי אני אלהיך. לפי ענינו אל תפחד, וי"ת לא תתבר, ובדברי רז"ל אל תשתע כי אני אלהיך אל תהיה כשעוה כלומר כדונג שנמס מפני האש כן אל תמס אתה, ואאז"ל פירש מענין שעו ממני שפי' הרפו, ופירוש אל תשתע אל תתרפה כענין אל ירפו ידיך:
פסוק יא:
הן יבשו, הנחרים בך. כמו בני אמי נחרו בי, מן חרה:
פסוק יא:
יבשו ויכלמו. כיון שלא תעלה מחשבתם שהיו חושבים שלא יצאו מרשותם לעולם:
פסוק יב:
תבקשם. אפילו אם תבקשם לא תמצאם כל כך יאבדו ויהיו כאין וכאפס:
פסוק יב:
מצותיך. כמו הן לריב ומצה:
פסוק יג:
כי אני. ואחר שאני אומר לך אל תירא בטוח תהיה כי לא איש אל ויכזב:
פסוק יד:
אל תיראי תולעת יעקב. לפי שהם חלשים בגלות כתולעת ובילמדנו למה נמשלו ישראל לתולעת לומר לך מה תולעת זו אינה מכה את הארזים אלא בפה והיא רכה ומכה את הקשה כך ישראל כל כחם בתפלה ומכים רשעי העולם שהם חזקים כארזים ונמשלים בהם שנאמר ארז בלבנון:
פסוק יד:
מתי. כמו אנשי:
פסוק יד:
עזרתיך. לשון נקבה כנגד התולעת אע"פ שאמר מתי:
פסוק טו:
הנה שמתיך למורג חרוץ. כמו למורג וחרוץ וכן שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם, ואע"פ שהמורג הוא החרוץ הכלי ההוא עשוי בשתי תכונות לאחד קוראים מורג ולאחד חרוץ, או יהיה חרוץ תאר למורג ר"ל מורג מחתך היטב כי חרוץ ענין חותך כמו אם חרוצים ימיו, אמר כנגד תולעת יעקב הנה שמתי אותך לרשעים בצאתך מהגלות למורג וחרוץ חדש:
פסוק טו:
בעל פיפיות. בעל פיות רבות לפיכך נכפל בו הפ"א והיו"ד כי כל מורג הוא בעל פיפיות והם המסירים הקליפה מעל הבר:
פסוק טו:
הרים וגבעות. משל למלכי האומות ושריהם:
פסוק טז:
תזרם. אתה תזרה אותם כאדם שזורה התבואה אחר הדישה והרוח תשא ותפיץ המוץ והם יהיו כמו המוץ:
פסוק יז:
העניים והאביונים. בני הגלות בצאתם מהגלות לשוב לארצם וילכו דרך מדברות מקום שאין מים יבקשו מים במדבר ולא ימצאו ולשונם יבשה בצמא ויצעקו אלי ואני אענם כי אני אלהי ישראל ואני הוצאתם מהגלות לא אעזבם למות בצמא במדבר אלא מה אעשה להם:
פסוק יח:
אפתח על שפיים נהרות. נשתה. כמו נשתה גבורתם, ודגש התי"ו מפני הפסק:
פסוק יח:
אפתח על שפים. המקומות הגבוהים כמו וילך שפי:
פסוק יח:
נהרות. מים שילכו נהרות מהם:
פסוק יח:
ובתוך בקעות. וכל שכן בתוך בקעות שיצאו מעינות רבות והכל יהיה דרך פלא כי לא ימצאו מים במדבר לא בהר ולא בבקעה:
פסוק יט:
אתן. לא שימצאו מים במדבר לבד אלא אפילו עצים יגדלו בהם, ואם תאמר מה צורך להם בעצים אלא בעלות מהגלות נוכל לומר שיבראו אלה העצים במדבר בקומתן כמו שנבראו בימי בראשית ויהי להם צל שלא יכם שרב ושמש, או להעמיד הפלא ההוא מהיום ההוא והלאה ויהיו באותן מדברות לעולם מים ועצים גדלים בהם ויאמרו בני העולם בעברם בהם זה עשה האל לכבוד ישראל ויודו לשם ה' לעולם על הפלא ההוא, וכן אמר למטה בפרשה דרשו ה' והיה להם לשם לאות עולם לא יכרת:
פסוק יט:
ועץ שמן. הוא העץ שקורין בלע"ז פי"ן והוא עצי שמן והשמן שיוצא ממנו היא הזפת, וכן תרגם יונתן אעין דמשחא, ולא נוכל לומר כי הוא עץ זית כי בעזרא זוכר אותם בשנים והביאו עלי זית ועלי עץ שמן:
פסוק יט:
תדהר. תרגם יונתן מורנין ובדברי רז"ל תדהר שאגא ופירושו שא"ף בלע"ז:
פסוק יט:
ותאשור. תרגם יונתן ואשכרועין, ובדברי רז"ל תאשור שורבינא, וכתב רבי יונה כי כן נקרא בערבי שורבין, ובעל הערוך פירש אשכרוע בערבי בקם והוא שקורין לו בלע"ז בוס"ו אם כן לדבריו ברוש אינו בויי"ש:
פסוק כ:
למען. אעשה הנפלאות האלה למען יראו אותם אומות העולם לפיכך אמר יחרדו כל הגוים וידעו וישימו על לבם וישכילו כי יד ה' עשתה זאת שהוציא ישראל מהגלות ועשה להם הנפלאות האלה:
פסוק כ:
בראה. זאת הנפלאה כי הפלא הוא חדוש, לפיכך אמר בלשון בריאה:
פסוק כא:
קרבו. צווי מפני הדגוש אלא שהרי"ש אינה מקבלת דגש עתה שב לדבר כנגד עובדי הפסילים:
פסוק כא:
ריבכם. הריב שיש לכם עם ה' ועם עמו, וכפל הענין במלות שונות:
פסוק כא:
עצומותיכם. טענות עצומות שיש לכם, פירוש אחר עצמותיכם הוא לשון ריב וזה בלשון משנה שנים שהיו מתעצמין בדין, וי"א עצמותיכם הדברים העצומים שעשיתם בעולם:
פסוק כב:
יגישו. הפסילים שאתם אומרים שהם אלהים יגישו אלינו דבריהם, אומר הנביא בעדו ובעד ישראל שאינם עובדי הפסילים כמו הגוים אלא האל יתברך לבדו:
פסוק כב:
ויגידו לנו את אשר תקרינה. המקרים העתידים לבא, ואמר בלשון נקבות כאלו אמר הקורות המוצאות בני העולם:
פסוק כב:
הראשונות מה הנה. יאמרו לנו הראשונות שעברו
פסוק כב:
מה הנה, הגידו. אמר כנגד הפסילים כאלו מדבר עמהם:
פסוק כב:
ונשימה לבנו. לזכור אם היו ראשונות כמו שתאמרו:
פסוק כב:
ונדעה אחריתן. ונדעה שתדעו אחריתן אם ידעתם ראשיתם או הבאות השמיענו העתידות לבא:
פסוק כג:
הגידו האותיות. פירוש הבאות, וכן אתא בקר, כתרגום בא אתא:
פסוק כג:
לאחור. לסוף, וכן תרגומו לסופו, כי בתחילה אמר הבאות לעתיד שלא בזמן רחוק מאד ואחר כך אמר הגידו האותיות לאחור ר"ל באחרית הימים אם תעשו זה:
פסוק כג:
ונדעה כי אלהים אתם. אף תטיבו ותריעו כמו שחושבים עובדיכם:
פסוק כג:
ונשתעה ונרא. כן כתוב בלא ה"א וקרי ונראה בה"א והענין אחד, ונשתעה פירוש ונספר, כמו שהוא תרגום ואשתעינא, כלומר נספר עליכם ונראה אתכם יחדיו אנחנו כמו עובדיכם אחר שתאמרו כל זה:
פסוק כד:
הן אתם ופעלכם. על מחשבת העובדים כי אין לאלילים פעל:
פסוק כד:
מאפע. כמו מאפס, כי הסמ"ך עי"ן באחת מאלפא ביתא אשר במאתים ועשרים ואחד שערים, ורבי אחי רבי משה ז"ל פי' כמו אפעה כלומר פעליכם כמעשה הנחשים הממיתים לדבקיהם:
פסוק כד:
תועבה יבחר בכם. איש תועבה כלומר הנתעבים יבחרו בכם לא הקב"ה כי האל ימאס בכם:
פסוק כה:
העירותי מצפון ויאת. המפרשים פירשו זה על כרש מלך פרס כי ארצו מזרחית צפונית לבבל, לפיכך אמר מצפון, ואמר ממזרח שמש כי הוא החריב בבל וצוה את ישראל לעלות לארצם לפיכך אמר ראשון לציון הנה הנם. ואאז"ל פירש הפרשה על המשיח ואמר העירותי ולא אמר מי עד שאמר הן עבדי אתמך בו, וזהו הנכון, ומה שאמר מצפון ואמר ממזרח כי שם עשרת שבטים בחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי ואותה הארץ היא צפונית מזרחית:
פסוק כה:
ויאת. בא בחסרון למ"ד הפעל והוא כמו ויאתה:
פסוק כה:
ויבא סגנים. כמו על סגנים והם מלכי העכו"ם:
פסוק כה:
כמו חומר. כמו היוצר על החומר שמגבל אותו ברגליו, ושנה הענין ואמר וכמו יוצר ירמס טיט, ויוצר הוא האומן העושה כלי החרס:
פסוק כו:
מי הגיד מראש. מתחילה טרם בא העתידה מתחילה מי הגידה מהאלילים ועובדיהם ואם הגידה אחד מהם נדעה כי הם אמת:
פסוק כו:
ומלפנים. ומי הגידה מלפנים ונאמר עליו כי הוא צדיק ונאמן בדברו:
פסוק כו:
אף אין מגיד. אבל ידענו כי אין מגיד:
פסוק כו:
ואין משמיע. בכל האלילים ואין מעובדיהם שיאמר ששמע את אמריכם, אמר לנכח האלילים כי פה להם ולא ידברו, והענין כפול במלות שונות:
פסוק כז:
ראשון לציון. ראשון שיבוא לציון מהגלות יבשר ציון ויאמר לציון הנה הנם בניך וכפל המלה למהירות הענין:
פסוק כח:
וארא ואין איש. מעובדי האלילים שידע דבר:
פסוק כח:
ואין יועץ. מאלה, אמר על האלילים ואין בהם יועץ לעובדיו מה לעשות:
פסוק כח:
ואשאלם וישיבו דבר. אני אשאלם והם לא יענו ולא ישיבו דבר, ואין שזכר שהוא כמו לא עומד ענינו במקום שנים כאלו אמר ולא ישיבו:
פסוק כט:
הן כלם. כל האלילים ונסכיהם כמו הפסל נסך חרש כלו לרוח ותהו עשו אותם ונתכו וחפו אותם כסף וזהב כי לא יועילום ולא יגידו להם מן העתידות דבר: