א הַחֲרִ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אִיִּ֔ים וּלְאֻמִּ֖ים יַחֲלִ֣יפוּ כֹ֑חַ יִגְּשׁוּ֙ אָ֣ז יְדַבֵּ֔רוּ יַחְדָּ֖ו לַמִּשְׁפָּ֥ט נִקְרָֽבָה׃ ב מִ֤י הֵעִיר֙ מִמִּזְרָ֔ח צֶ֖דֶק יִקְרָאֵ֣הוּ לְרַגְל֑וֹ יִתֵּ֨ן לְפָנָ֤יו גּוֹיִם֙ וּמְלָכִ֣ים יַ֔רְדְּ יִתֵּ֤ן כֶּֽעָפָר֙ חַרְבּ֔וֹ כְּקַ֥שׁ נִדָּ֖ף קַשְׁתּֽוֹ׃ ג יִרְדְּפֵ֖ם יַעֲב֣וֹר שָׁל֑וֹם אֹ֥רַח בְּרַגְלָ֖יו לֹ֥א יָבֽוֹא׃ ד מִֽי־פָעַ֣ל וְעָשָׂ֔ה קֹרֵ֥א הַדֹּר֖וֹת מֵרֹ֑אשׁ אֲנִ֤י יְהוָה֙ רִאשׁ֔וֹן וְאֶת־אַחֲרֹנִ֖ים אֲנִי־הֽוּא׃ ה רָא֤וּ אִיִּים֙ וְיִירָ֔אוּ קְצ֥וֹת הָאָ֖רֶץ יֶחֱרָ֑דוּ קָרְב֖וּ וַיֶּאֱתָיֽוּן׃ ו אִ֥ישׁ אֶת־רֵעֵ֖הוּ יַעְזֹ֑רוּ וּלְאָחִ֖יו יֹאמַ֥ר חֲזָֽק׃ ז וַיְחַזֵּ֤ק חָרָשׁ֙ אֶת־צֹרֵ֔ף מַחֲלִ֥יק פַּטִּ֖ישׁ אֶת־ה֣וֹלֶם פָּ֑עַם אֹמֵ֤ר לַדֶּ֙בֶק֙ ט֣וֹב ה֔וּא וַיְחַזְּקֵ֥הוּ בְמַסְמְרִ֖ים לֹ֥א יִמּֽוֹט׃ ח וְאַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֣ל עַבְדִּ֔י יַעֲקֹ֖ב אֲשֶׁ֣ר בְּחַרְתִּ֑יךָ זֶ֖רַע אַבְרָהָ֥ם אֹהֲבִֽי׃ ט אֲשֶׁ֤ר הֶחֱזַקְתִּ֙יךָ֙ מִקְצ֣וֹת הָאָ֔רֶץ וּמֵאֲצִילֶ֖יהָ קְרָאתִ֑יךָ וָאֹ֤מַר לְךָ֙ עַבְדִּי־אַ֔תָּה בְּחַרְתִּ֖יךָ וְלֹ֥א מְאַסְתִּֽיךָ׃ י אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י עִמְּךָ־אָ֔נִי אַל־תִּשְׁתָּ֖ע כִּֽי־אֲנִ֣י אֱלֹהֶ֑יךָ אִמַּצְתִּ֙יךָ֙ אַף־עֲזַרְתִּ֔יךָ אַף־תְּמַכְתִּ֖יךָ בִּימִ֥ין צִדְקִֽי׃ יא הֵ֤ן יֵבֹ֙שׁוּ֙ וְיִכָּ֣לְמ֔וּ כֹּ֖ל הַנֶּחֱרִ֣ים בָּ֑ךְ יִֽהְי֥וּ כְאַ֛יִן וְיֹאבְד֖וּ אַנְשֵׁ֥י רִיבֶֽךָ׃ יב תְּבַקְשֵׁם֙ וְלֹ֣א תִמְצָאֵ֔ם אַנְשֵׁ֖י מַצֻּתֶ֑ךָ יִהְי֥וּ כְאַ֛יִן וּכְאֶ֖פֶס אַנְשֵׁ֥י מִלְחַמְתֶּֽךָ׃ יג כִּ֗י אֲנִ֛י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מַחֲזִ֣יק יְמִינֶ֑ךָ הָאֹמֵ֥ר לְךָ֛ אַל־תִּירָ֖א אֲנִ֥י עֲזַרְתִּֽיךָ׃ יד אַל־תִּֽירְאִי֙ תּוֹלַ֣עַת יַֽעֲקֹ֔ב מְתֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֤י עֲזַרְתִּיךְ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְגֹאֲלֵ֖ךְ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃ טו הִנֵּ֣ה שַׂמְתִּ֗יךְ לְמוֹרַג֙ חָר֣וּץ חָדָ֔שׁ בַּ֖עַל פִּֽיפִיּ֑וֹת תָּד֤וּשׁ הָרִים֙ וְתָדֹ֔ק וּגְבָע֖וֹת כַּמֹּ֥ץ תָּשִֽׂים׃ טז תִּזְרֵם֙ וְר֣וּחַ תִּשָּׂאֵ֔ם וּסְעָרָ֖ה תָּפִ֣יץ אוֹתָ֑ם וְאַתָּה֙ תָּגִ֣יל בַּֽיהוָ֔ה בִּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל תִּתְהַלָּֽל׃ יז הָעֲנִיִּ֨ים וְהָאֶבְיוֹנִ֜ים מְבַקְשִׁ֥ים מַ֙יִם֙ וָאַ֔יִן לְשׁוֹנָ֖ם בַּצָּמָ֣א נָשָׁ֑תָּה אֲנִ֤י יְהוָה֙ אֶעֱנֵ֔ם אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א אֶעֶזְבֵֽם׃ יח אֶפְתַּ֤ח עַל־שְׁפָיִים֙ נְהָר֔וֹת וּבְת֥וֹךְ בְּקָע֖וֹת מַעְיָנ֑וֹת אָשִׂ֤ים מִדְבָּר֙ לַאֲגַם־מַ֔יִם וְאֶ֥רֶץ צִיָּ֖ה לְמוֹצָ֥אֵי מָֽיִם׃ יט אֶתֵּ֤ן בַּמִּדְבָּר֙ אֶ֣רֶז שִׁטָּ֔ה וַהֲדַ֖ס וְעֵ֣ץ שָׁ֑מֶן אָשִׂ֣ים בָּעֲרָבָ֗ה בְּר֛וֹשׁ תִּדְהָ֥ר וּתְאַשּׁ֖וּר יַחְדָּֽו׃ כ לְמַ֧עַן יִרְא֣וּ וְיֵדְע֗וּ וְיָשִׂ֤ימוּ וְיַשְׂכִּ֙ילוּ֙ יַחְדָּ֔ו כִּ֥י יַד־יְהוָ֖ה עָ֣שְׂתָה זֹּ֑את וּקְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל בְּרָאָֽהּ׃ כא קָרְב֥וּ רִֽיבְכֶ֖ם יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה הַגִּ֙ישׁוּ֙ עֲצֻמ֣וֹתֵיכֶ֔ם יֹאמַ֖ר מֶ֥לֶךְ יַעֲקֹֽב׃ כב יַגִּ֙ישׁוּ֙ וְיַגִּ֣ידוּ לָ֔נוּ אֵ֖ת אֲשֶׁ֣ר תִּקְרֶ֑ינָה הָרִאשֹׁנ֣וֹת ׀ מָ֣ה הֵ֗נָּה הַגִּ֜ידוּ וְנָשִׂ֤ימָה לִבֵּ֙נוּ֙ וְנֵדְעָ֣ה אַחֲרִיתָ֔ן א֥וֹ הַבָּא֖וֹת הַשְׁמִיעֻֽנוּ׃ כג הַגִּ֙ידוּ֙ הָאֹתִיּ֣וֹת לְאָח֔וֹר וְנֵ֣דְעָ֔ה כִּ֥י אֱלֹהִ֖ים אַתֶּ֑ם אַף־תֵּיטִ֣יבוּ וְתָרֵ֔עוּ וְנִשְׁתָּ֖עָה ונרא (וְנִרְאֶ֥ה) יַחְדָּֽו׃ כד הֵן־אַתֶּ֣ם מֵאַ֔יִן וּפָעָלְכֶ֖ם מֵאָ֑פַע תּוֹעֵבָ֖ה יִבְחַ֥ר בָּכֶֽם׃ כה הַעִיר֤וֹתִי מִצָּפוֹן֙ וַיַּ֔את מִמִּזְרַח־שֶׁ֖מֶשׁ יִקְרָ֣א בִשְׁמִ֑י וְיָבֹ֤א סְגָנִים֙ כְּמוֹ־חֹ֔מֶר וּכְמ֥וֹ יוֹצֵ֖ר יִרְמָס־טִֽיט׃ כו מִֽי־הִגִּ֤יד מֵרֹאשׁ֙ וְנֵדָ֔עָה וּמִלְּפָנִ֖ים וְנֹאמַ֣ר צַדִּ֑יק אַ֣ף אֵין־מַגִּ֗יד אַ֚ף אֵ֣ין מַשְׁמִ֔יעַ אַ֥ף אֵין־שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵיכֶֽם׃ כז רִאשׁ֥וֹן לְצִיּ֖וֹן הִנֵּ֣ה הִנָּ֑ם וְלִירוּשָׁלִַ֖ם מְבַשֵּׂ֥ר אֶתֵּֽן׃ כח וְאֵ֙רֶא֙ וְאֵ֣ין אִ֔ישׁ וּמֵאֵ֖לֶּה וְאֵ֣ין יוֹעֵ֑ץ וְאֶשְׁאָלֵ֖ם וְיָשִׁ֥יבוּ דָבָֽר׃ כט הֵ֣ן כֻּלָּ֔ם אָ֥וֶן אֶ֖פֶס מַעֲשֵׂיהֶ֑ם ר֥וּחַ וָתֹ֖הוּ נִסְכֵּיהֶֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
החרישו אלי איים וכו' עד קרבו ריבכם. עתה ידבר הנביא כנגד האומות האומרים שאינו מכת האפשר שישראל בהיותם בתכלית השפלות והמיעוט יוושעו ויגברו על אויביהם, ויאמר כנגדם החרישו אלי איים רוצה לומר אנשי האיים שתקו ושמעו דברי, ולאומים יחליפו כח לבקש טענות להתוכח עמי, ואחר שישמעו דברי אז ידברו טענותיהם באופן שאני והם יחדיו למשפט נקרבה.
פסוק ב:
ואמנם אומרו מי העיר ממזרח וגומר ושאר הפסוקים פירשם הראב"ע על כורש שבא על מלכות בבל מן המזרח כמו שאמר (ישעיה מו, יא) קורא ממזרח עיט, וכבר יתישב כל הפרשה היטב כפי זה הדעת.
פסוק ב:
אבל יותר נכון אצלי לפרשה ע"ד חז"ל שאמרו שעשה להם הנביא טענה מענין אברהם שהיה אדם יחידי מי הוא העירו לצאת מארץ מולדתו ארץ מזרח כמ"ש ארצה בני קדם, ואומרו צדק יקראהו לרגלו פירשו בו שבכל מקום שהיה הולך רגלו היה קורא ומלמד לבני אדם הצדק האלקי והאמת אשר השיג כמו שאמר (בראשית יג, ד) ויקרא שם אברהם בשם ה', ואפשר שקרא את אברהם צדק לפי שהוא היה עצם הצדק והאמת, ויאמר מי העיר ממזר' את צדק וההתעוררו' הוא שיקראהו לרגלו כלומ' שילך לרגלו מארצו וממולדתו ומבית אביו אל הארץ אשר הראהו, ומי הוא גם כן שנתן לפניו גוים ומלכים ורדה בהם והם כדרלעומר והמלכים אשר אתו שרדף אותם אברהם במתי מעט ונפלו בידו, ונתן כעפר חרבו ר"ל שחרבו היחידה נתנה השי"ת כאילו היו עמו עמים רבים כעפר האדמה וקשתו פורח באויר כאילו היה קש נדף, (ג) רדף אותם ועבר בשלום, כי לא מת אחד מאנשיו במלחמה כארח שלא בא בו מימיו, (ד) ואמנם אומרו מי פעל ועשה קורא הדורות מראש אינו דרך שאלה כמו שפירשו אותו המפרשים אבל הוא הודע' כי אותו האל שפעל ועשה כל זה לאברהם לא עשאו בעבורו כ"א להיותו קורא הדורות מראש, כי להיות אברהם ראש האומה וההתחלה הרבה השם יתברך עמו נפלאותיו, וכאילו מימי אברהם היה הקב"ה קורא הדורות כולם מאותו ראש שהוא אברהם. וא"כ מה שעשה אז יעשה עתה גם כן, וזהו אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא רוצה לומר אני ה' עם האב הראשון אברהם וכן אני ה' עם האחרונים בניו אשר בגלות, וכאלו גלה בטענה הזאת שכל מה שאירע לאבות סימן לבנים כי כמו שהעיר הקב"ה את אברהם לצאת מארצו וללכת אל ארץ כנען כך יעיר את בניו לצאת מארצותם בגלות וללכת לארץ הנבחרת, וכמו שנתן לו כח בהיותו יחידי להתגבר על מלכים הרבה כן יתן כח בבניו להתגבר על אויביהם, והנה כל המלות האלה שבאו בנבואה הזאת בלשון עתיד הם עתיד במקום עבר, צדק יקראהו לרגלו, יתן לפניו גוים, ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו, ירדפם יעבר שלום אורח ברגליו לא יבא, שכולם הם ספור מה שעשה לאברהם, והנה אמר' הנביא בלשון עתיד בהיותם דברים שכבר היו להגיד שזה הענין ודוגמתו יהיה בעתיד בגאולת ישראל.
פסוק ה:
ואמנם אומרו עוד ראו איים ויראו אפשר לפרשו כפי דרך הראב"ע שיראו גבורת כורש, ושסמך אל תיראי תולעת יעקב להגיד שימותו בבבל בחוריה וגבוריה וינצל ישראל אשר היה בתוכה וכפי מה שפירשתי, ויורה עליו מאד סגנון הפרשה יש לפרשו על המלכים והגוים שנצח אברהם שראו אותו פלא שנצח ד' מלכים גבורים וחזקים, וייראו ממנו מקצות הארץ והיו מתקבצים הגוים (ו) ואומרים איש אל רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק מפחד אברהם והיו מפני זה מתפללים לאלהיהם, (ז) זהו ויחזק חרש את צורף שהחרש הוא העושה הפסל מעץ או אבן או מתכת והוא מחזק אותו כמו שהצורף יצפהו, וזהו את צורף שיחזק אותו ויכינהו לפעול הצורף בו, ואומרו מחליק פטיש את הולם פעם הוא לדעתי כפל ענין במלות שונות כי החרש הוא מחליק פטיש והולם פעם הוא הצורף שהולם פעמים מועטות לא רבות כחרש, כי החרש הוא ברוב מלאכתו מחליק הפטיש והצורף שמלאכתו מועטת אמר עליו הולם פעם, וכפי המפרשי' מחליק פטיש והלם פעם כולו נאמר על הצור' שהוא יחליק את הפטיש להכות בו טסי הכסף או הזהב להולם, והול' נאמ' על המכ' כמו והלמה סיסרא (שופטים ה, כו), וההולם יהיה עם הפעם שהוא הסדן שמכין עליו, ויונתן עשה פטיש המקבת הגדולה ופעם הקטנה כי כן דרך הצורף להכות על הפסל, ישמח ויאמר טוב הוא ויחזקהו במסמרים כדי שלא ימוט היום או מחר טס הכסף או הזהב מעל פסל העץ או האבן או המתכת.
פסוק ה:
ואפשר לפרש ראו איים וייראו על האומות בזמן הגאולה שיקחו מישראל פחד ויראה רבה ויתקבצו אלו עם אלו אליהם, ולאמר איש אל רעהו יעזורו וכן יצעקו אל אלהיהם ויעשו הפסילים והם הטלסמאות להוריד ולהזיל רוחניות הכוכבים עליהם להצליח במלחמותיהם, ולדעת מה זה ועל מה זה כי יפלא הדבר בעיניהם, ולכן יאמרו לדבק טוב הוא רוצה לומר שיאמרו שטוב והגון להם להדבק באלהיהם, וכן יחזקום במסמרים כדי שלא ימוט ויהיה סימן להם שלא ימוטו ממלכותם ומעלתם, הנה אם כן היה כלל טענת הנביא שיהיה ענין ישראל עם מיעוטם כמו שהיה ענין אברהם בהיותו יחידי, והותרה בזה השאלה הששית.
פסוק ח:
ולזה אמר מיד ואתה ישראל עבדי שעשה דמיון בעם לענין אברהם אביהם כלומר ואתה ישראל עבדי ישראל אשר בחרתי בך כמו שבחרתי באברהם הנה להיותך זרע אברהם אוהבי, עשה אעשה לך כאשר עשיתי לו כי כמו שקראתי אותו ממזרח והוצאתיו מיד נמרוד והבאתיו אל אדמתי, ככה (ט) החזקתיך מקצות הארץ ומאציליה קראתיך ר"ל החזקתי בך בהיותך בגלות בקצות הארץ מפוזר ומפורד בין העמים ומאצילי הארץ ומלכיה קראתיך לצאת משם כמו שיצא אברהם מאור כשדים, ובאו כאן הדברים עבר במקום עתיד כי כן דרך הנבואות לאמת הדברים כאילו הם כבר במציאות. ורש"י פירש אשר החזקתיך לקחתיך לחלקי כמו וישלח ידו ויחזק בו (שמות ד, ד) מקצות הארץ משאר האומות ומאציליה מן הגדולים שבהם קראתיך בשם לחלקי ובחרתיך ולא מאסתיך כעשו שנאמר (מלאכי א, ג) ואת עשו שנאתי, אבל כפי פשט הכתובים הכל הוא דמיון מישראל לאברהם וזהו אומרו ואומר לך עבדי אתה כמו שהיה אברהם, ואמר בחרתיך ולא מאסתיך כלומר בחרתיך בראשונה ולא מאסתיך אע"פ שישבת בגלות זה כמה שנים וכמו שאברהם התאמץ כנגד המלכים ולא נתירא ולא פחד מהם כן (י) אל תירא מהגוים אשר אתה בקרבם, וזהו אל תירא כי עמך אני אל תשתע כי אני אלקיך ופירוש אל תשתע אל תתרפה לא ירפו ידיך מגזרת שעו מני אמרר (ישעיה כב, ד) שפירושו הרפו, ובב"ר דרשוהו אל תהיה כשעוה כהמס דונג מפני אש וכן פירש"י, ונתן הסבה בחזקו ואמצו באומרו אמצתיך אף עזרתיך אף תמכתיך בימין צדקי (יא) הן יבשו ויכלמו כל הנחרים בך וגומר, וענין רוב תוארי ההתחזקות האלה הוא כי העזר שיבא לגוים במלחמה יהיה באחד משני פנים אם בתוספת כחו וגבורתו ואם בהחליש כח האויבים, ואם תגבורת האדם בעצמו יהיה אם בדברים טובים בדברים נחומים, ואם בתוספת רוחו בקרבו ואם בהתאמצות איבריו, ולכן אמר אמצתיך בדברים אף עזרתיך באומץ הלב, אף תמכתי' בימין צדקי שהוא חוזק האיברים ולכן אמר בימין צדקי, ואמנם בהחליש את האויב אמר הן יבשו ויכלמו כל הנחרים בך רוצה לומר שילבשו בושה וכלמה ולא אומץ לב כיון שאינם מצליחים במלחמותיהם, וקרא לאויבים נחרים לשון כעס וחרון אף כמו בני אמי נחרו (שיר השירים א, ו), כי רוצה לומר אותם שנתמלאו חרון אף בך יהיו במעשיהם כאין ויאבדו במלחמה ואתה אף על פי שאתה עיף ויגע (יב) תבקשם כי תעצור כח נגדם ותבקש אותם והם יברחו ממך, ולכן לא תמצאם כי יפנו אליך עורף אותם שקודם לכן היו אנשי מצותיך שהוא מלשון ריב כמו הן לריב ומצה תצומו (ישעיה נח, ד), והסבה לשלא תמצאם הוא לפי שלא יעצרו כח להלחם בך, וזהו יהיו כאין וכאפס אנשי מלחמתך, והתבונן יופי מליצת הנביא וספוק לשונו שאמר בענין אחד שלש לשונות אנשי ריבך אנשי מצותיך אנשי מלחמתך, ואמר שכל זה ר"ל מגבורתם ומחולשת האויבים יבא מהשגחת השם יתברך לא בדרך טבע, וזהו (יג) כי אני ה' אלקיך מחזיק ימינך האומר לך אל תירא אני עזרתיך, ולא איש אני ואכזב ובן אדם ואתנחם, ולפי שישראל יספקו בייעוד הזה אם מפני מיעוטם שנתמעטו בגלות כל כך שלא נשאר מהם כ"א שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, ואם לדלותם ועניותם שכלתה פרוטה מן הכיס ואין להם דבר לאכול, לזה הביא אחר זה שתי פרשיות לנחמם על כך, אם לענין המיעוט אמר (יד) אל תיראי תולעת יעקב רוצה לומר אל תירא יעקב שאף ע"פ שאתה חשוב כתולעת ואנשיך הם כמתים בגלות, כי לרמוז לזה אמר מתי ישראל ולא אמר עם ישראל לרמוז ללשון המות אע"פ שהוא נקוד שב"א ועיקרו לשון עם, והענין כי מתי מספר יהיו, אל תירא מזה לפי שרבים אשר אתנו מאש' אתם כיון שאני עזרתיך נאם השם, ואינך נגאל בדרך טבע לשתצטרך לרבוי עם כשאר העמים וגבורתם כי גואלך קדוש ישראל, והנה יהיה ענינך כענין המורג שהוא מברזל שעם היותו יחידי וקטן הוא מוכן לחתוך בו הרים וגבעות גדולים כך אתה, (טו) הנה שמתיך למורג חרוש חדש רוצה לומר מורג מחתך חדש בעל פפיות שתדוש ותדוק ההרים והגבעות שהוא משל למלכים ולאומות, עד (טז) שתזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם והוא משל להפלגת החרבן שיבא עליהם לא שישראל יעשו אותו אלא שהקדוש ברוך הוא יעשה אותו בסבתם והם יהיו סבתו, ולכן אתה תגיל בהשם ובקדוש ישראל תתהלל.
פסוק ח:
ובמכילתא תזרם ורוח תשאם החטים והקש והתבן מדיינין אלו עם אלו החטים אומרים בשבילנו נזרע' השדה והקש אומר בשבילי נזרעה השדה והתבן אומר בשבילי נזרעה השדה, אמרו להן החטים תבא השעה ואתם רואים בשביל מי נזרעה השדה, כיון שהגיע שעת הגורן התחיל בעל השדה נטל את הקש ושרפו ואת התבן השליכו והחטין מעמידן התחילו הכל מנשקין אותם, כך ישראל ואומות העולם מדיינין אומות העולם אומרים בשבילנו נברא העולם אמרו להם תבא השעה ואתם רואים בשביל מי נברא העולם שנאמר תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם ועתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל עד כאן. העירו בזה שישראל הם תכלית העולם השפל והם בערך החטה והאומות בערך הקש והתבן, ואחרי שהשיב על מיעוטם השיב על דלותם והמשיך הענין בצמא למים, וזהו אומרו (יז) העניים והאביונים מבקשים מים ואין שהוא משל על חסרונם ודלותם, וגם בזה ימלא השם חסרונם כמו שאמר אני ה' אענם אלקי ישראל לא אעזבם, והוא (יח) שאפתח על שפיים נהרות והשפיים הם ההרים והגבעות, וכן אשים מדבר לאגם מים רוצה לומר במקום הבלתי מובן אליו אתן להם חסרונם, וכן (יט) אתן במדבר ארז וגומר, והעצים האלה הם העושים צל כי המים והצל במדבר ובימות הקיץ הם תכלית התענוג, והכל משל להפלגת ההצלחה והשלוה.
פסוק ח:
ורש"י פירש כל זה שהוא משל לחזרת השכינה והנבואה, ושאומרו העניים והאביוני' מבקשים מים הוא שנבא הנביא על אחרית לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' (עמוס ח, יא) ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו (שם), וכשישוב אפו יכין להם מים ישכון שכינתו ורוחו בפי הנביאי', והנהרות הם משל ללב מבין התורה והנבואה, ושהמדבר שהוא מקום השמם מבלי יישוב הוא משל אל המקומות שלא היה שם חכמת תורה, ואמר שיתן שם ארז שטה והדס שמן וגומר שהם מיני יישוב, כלומר שיתן בהם כל מיני חכמה וטובה ושלום עד כאן, וגם נכון הוא שלפי שאולי יתיאשו ישראל מן הגאולה בעבור ראותם העדר הידיעה ושפלות אנשי התורה, ושהיו ימים רבים שלא מצאו חזון מה', לכן הוצרך הנביא לנחמם על זה ולהודיעם כי כבוד ה' ונבואתו ישכנו עליהם כירחי קדם ותמלא הארץ דעה את ה', (כ) ונתן הסבה בכל זה למען יראו העניים והאביונים ההם שזכר וגם האומות כולם וידעו וישימו לב וישכילו יחדו כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל בראה רוצה לומר שהוא פעל נסיי ושמי שברא העולם ברא הפליאה הזאת: הנה התבארו הפסוקים האלה כולם על זאת הכוונה לעתיד, והראב"ע נמשך לשטתו פי' העניים והאביוני' על העולי' מבבל בפקידה לירושלם שהיו עניים ואביונים ובצמא באו בדרכים ההם, ולכן חתם הדברים כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל בראה רומז לפקידת כורש, ומה שכתבתי הוא היותר נכון ואמיתי וכפי המשך הכתובים וסדר הפרשה:
פסוק כא:
קרבו ריבכם יאמר ה' וכו' עד הן עבדי אתמך בו: עתה ידבר הנביא כנגד האומות, ופירשו המפרשים קרבו שהוא צווי מפעל הדגוש והוא כמו הגישו שנזכר אחריו, ואפשר לפרשו מפעל עבר יאמר הנביא אחר ששמעתם כל מה שנבאתי למעלה דעו באמת כי קרבו מלחמותיכם וצרותיכם, ואע"פ שאמר ריבכם בלשון יחיד ימצאו כמוהו רבים בנבואות, ולכן ראוי לכם שתגישו עצומותיכם רוצה לומר כל החוזק וההתעצמות אשר לכם להציל אתכם, ואם נביאיכם מבטיחים אתכם שלא יהי' ולא יקום כאשר נבאתי (כב) יגישו אלינו ויגידו לנו את אשר תקרינ' כי כמו שאני בשם ה' מלך יעקב נבאתי כל העתידות האלה בשם אלהיהם ככה יגידו מה שיהיה, ואם על כל פנים נצטרך לפרש קרבו צווי בעבור אומרו ריבכם בלשון יחיד, יאמר אליהם הקריבו מלחמתכם והגישו חזקכם ותעצומותיכם יאמר מלך ישראל, והוא ע"ד התיצב והכן לך (ירמיה מו, יד), ואם יש קוסמים או מגידי העתידות שיאמרו בהפך זה יגישו ויגידו לנו את אשר תקרינה, ולפי שידיעת הדברים הנעלמים הוא אם מהדברים העוברים ואם מהדברים העתידים להיות, נתן להם הבחינה שיכירו מהנעלם אם מה שכבר היה וממנו ישפטו כל העתיד שמה שהיה הוא מה שיהיה, או יגידו העתיד להיות וממנו יודע מה שהיה בעבר לפי שהידיעה מן העבר אל העתיד ידיעת סבה שיודע העתיד להיות בידיע' סבתו שכבר היה, והידיעה מהעתיד אל העבר היא ידיעת ראיה מהמאוחר אל הקודם, וזהו שאמר הראשונות מה הנה הגידו שהם הדברים שכבר עברו, ואז נשימה לבנו ונדעה אחריתם כי מפאת הסבה יודע מסובב או הבאות השמיעונו והם הדברים העתידים, (כג) ואז יהיה כאילו תגידו האותיות לאחור כלומר שאם הם יגידו העתיד הנה באמת אותה הידיעה מהאותיות רוצה לומר מהדברים הבאים העתידים להיות תשמש לאחור לדעת סבתו שכבר היה, ותהיה ה"א הגידו האותיות לאחור משמשת במקום תיו, וכבר הביא רבינו יונה השמוש הזה, ואותיות הוא מלשון אתא בקר (ישעיה כא, יב) הדברים העתידים לבוא, ולאחור הוא מה שכבר עבר כי כמו שיקרא העתיד לפנים ככה העבר יקרא לאחור, הנה אם כן נתן בבחירתם שיגידו אם מהעבר לעתיד או מן העתיד לעבר.
פסוק כא:
והנה לא פירשתי הגידו האותיות לאחור שיגידו הדברים העתידים להיות בסוף ואחרית הימים כמו שפירשוהו המפרשים, לפי שיהיה המאמר כפל ומותר אחרי שכבר אמר הראשונות מה הנה הגידו, ואמר שכאשר פסיליהם יאמרו הדברים העוברים או העתידים הנעלמים ידעו כי הם אלקים בידיעת הנעלמות, וגם יאמינו שמלבד הידיעה יש בהם כח להטיב ולהרע ואומרו ונשתעה רוצה לומר ונספרה, ונראה יחדיו רצה לומר שהם יסתכלו בדבר וידברו בו ויראו כולם בני ישראל והאומות באלהותם, אבל באמת כל זה שקר כי אין בהם ידיעת העבר ולא העתיד ולא הטובה ולא הרעה, (כד) וזהו אומרו הן אתם מאין ופעלכם מאפע תועבה יבחר בכם והמפרשים פירשוהו על האלוהות והפסילים, ולי נראה שלא אמרו כ"א על האומות שכל ימיהם יכלו, כאין כלומר בדבר שאין בו ממשות והוא הורדת הרוחניו' מהכוכבים על העובדים אותם, ולכן אמר ופעלכם מאפע רצה לומר פעולותיכם והשתדליותיכם במלאכה ההיא אפע ואפס היא באמת, ולכן איש תועבה יבחר בכם ולא איש ישר השכל ונקי הסברא, ויהיה תועבה כמו ואני תפלה שפירו' איש תפלה איש תועבה, ויש מפר' אפע מלשון אפעה פעלכם מעשה הנחש שממית למי שידבק בו, ורש"י פי' מאפע לשון פעייה וצעקה אינכם אלא פועים ומרימין קול להטעות בדברי כזב, ואמנם אומרו אחרי זה (כה) העירותי מצפון ויאת י"מ אותו נבואה חדשה על כורש מלך פרס שהעירו השם מצפון לבוא על בבל לשחתה, כי פרס צפונית לארץ ישראל היתה, ורמס את סגני בבל כטיט בין רגליו וזה היה הגואל הראשון לציון ובימיו היה מבשר לירושלם חגי זכריה ומלאכי. ויש שפירשוהו על משיח צדקנו ושלא פי' כאן את מי העיר, והוא מה שיאמר אחר זה הן עבדי אתמך בו, ומה שאמר מצפון וממזרח הוא לפי ששם עשרת השבטים בלחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי ואותה ארץ היא צפונית מזרחית, ועליו פירשו הפסוקים.
פסוק כא:
ולי נראה שהעירותי מצפון ויאת אינו ממזרח שמש יקרא בשמי, כי קשור הכתובים הוא כך שאחר שזכר הנביא שלא היה שום מגיד העתידות באומות עם כל פסילי טלסמאותיהם, ספר שלא היה כן בישראל כי היו ביניהם נביאים ינבאו על העתידות, וזהו אומרו העירותי מצפון ויאת ואמר זה על מלך אשור שבא על שמרון ולכדה ונבוכד נצר שבא על ירושלם, ועליהם אמר מצפון תפתח הרעה על כל יושבי הארץ וכאלו אמר לא כן אנכי עם ישראל כי אני העירותי מצפון לבוא עליהם ובא לזה אומרו בלשון עבר לפי שכבר נחרבה שמרון כשנבא נבואה זו, וכן עתה אומר שיבא ממזרח מי שיקרא בשמי, ויבא סגנים רוצה לומר על סגנים כאלו הם חמר שירמסוהו ברגליו וכמו היוצר עושה כלי החרס שירמס טיט כן ירמוס זה אשר יבא ממזרח את שם ה' את סגני הארץ ומלכיה, והוא המלך המשיח שתהיה התחלתו מפאת מזרח, יונתן תרגם אותיתי רגלאי מלך תקיף ברוח צפונ' וייתי ובמפק שמשא בגבורתי' ממדינח' אגבריניה, לשמי, ונרא' שהוא מפרש העירותי מצפון ויאת על מלכי בית דוד שגלו לבבל וממזרח שמש יקרא בשמי על המלוכה העתידה לחזור לבית דוד באחרית הימים, וממזרח שמש הוא משל שיהיו אז מלכי בית דוד מתחזקים בגבורה ותוקף נמרץ כצאת השמש בגבורתו מן המזרח.
פסוק כא:
ואפשר עוד לפרש הכתוב הזה באופן אחר כדי שלא תחסר מלת על באומרו ויבא סגנים יאמר ממזרח שמש יקרא בשמי ויבא רצה לומר שמלך המשיח מפאת המזרח יקרא בשם ה' ויבא משם, סגנים כמו חמר רצה לומר הסגנים ומלכי האומות יהיו בימים ההם כמו חמר רפש וטיט, והוא כמו היוצר שירמס טיט כך ירמסם, הנה אם כן זכר הנביא בשם השם ייעוד רע שייעד על ישראל וייעוד הטוב שייעד עליו, ועליהם אמר (כו) מי הגיד מראש ונדעה כלומר מי מאלקי האומות וכוכביהם יגיד אותם מראש, רוצה לומר מאותו שיבא ממזרח שהוא הראש או מלפנים מהייעוד שאמר בראשונה לבוא מלך בבל על ירושלם, מי מהאלוהות שהגיד בשני הייעודים טרם בואם, וכשתבא הגזרה נאמר שנבואתו צדק לפי שהנבואה תורה על מעלת המנבא יתברך ועל שלמות הנביא המשמיע דבריו ועל שלמות האומה שנמצאה הנבואה בתוכה, לכן אמר עליהם אף אין מגיד רוצה לומר אין מגיד שהאלוה או הכוכב שיעבדו אותו אין בידו להגיד דבר נעלם, אף אין נביא שישמיע דבריו לעם, וגם אין עם ראוי לחול נבואה בתוכו כישראל והוא אומרו אף אין שומע, ואמר אמריכם כאלו ידבר עם האלוקות, וענינו באמת אין מגיד ואפילו שיהיה לו כח להגיד, אין אדם שתהיה לו הכנה להיותו משמיע דברי הכוכב, ואפילו שיהיה הכוכב מגיד ונביא משמיע אין העם מוכן לשמוע דברי הכוכב כל שכן שאין לו ידיעה, ואין בנביא הכנה ואין בעם זכות, וחזר לטענתו ואמר (כז) ראשון לציון הנה הנם רוצה לומר משני הייעודים שזכרתי, הנה הייעוד הראשון שיעדתי על ציון מהגלות ע"י מלך בבל הנה הנם כלומר הרי ראיתם אותו מתקיים, ולכן האמינו גם כן שהאחרון בלי ספק יתקיים כמוהו של ירושלים מבשר אתן, והוא מ"ש ממזרח שמש יקרא בשמי שהוא יבשר הגאולה, ואמר הנביא על זה (כח) וארא ואין איש רוצה לומר והנה ראיתי בזמן ההוא שבאומות לא יהיה איש גבור להלחם, וג"כ מהם אין יועץ לשאשאלם וישיבו דבר, וכיון שאין בהם לא גבורה ולא חכמה וידיעה (כט) הן כולם און, וזהו בכלל אפס מעשיהם בגבורה רוח ותהו נסכיהם בהורדת רוחניות הכוכבים אשר עבדו אותם: