לפרק ל'

ה֣וֹי בָּנִ֤ים סֽוֹרְרִים֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֤וֹת עֵצָה֙ וְלֹ֣א מִנִּ֔י וְלִנְסֹ֥ךְ מַסֵּכָ֖ה וְלֹ֣א רוּחִ֑י לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת חַטָּ֖את עַל־חַטָּֽאת׃
הַהֹלְכִים֙ לָרֶ֣דֶת מִצְרַ֔יִם וּפִ֖י לֹ֣א שָׁאָ֑לוּ לָעוֹז֙ בְּמָע֣וֹז פַּרְעֹ֔ה וְלַחְס֖וֹת בְּצֵ֥ל מִצְרָֽיִם׃
(ישעיה ל א-ב)

נראה לומר כי "וְלִנְסֹ֥ךְ מַסֵּכָ֖ה" הוא מלשון "והמסכה צרה כהתכנס"(ישעיה כח כ) שפירושה 'מכסה'. והכוונה: שעוונם כפול, (א) הירידה למצרים לטכס עצה שם, כשהיא לעצמה היא נגד רצון ה'. (ב) ההחלטה שנתקבלה שם להעמיד עצמם תחת חסות מצרים, שהנביא מכנה לה בלשון "לִנְסֹךְ מַסֵּכָ֖ה",  לכסות עצמם בכיסוי שיגן עליהם ויכסה אותם מפני האויב, הוא משנה עוון – "לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת חַטָּ֖את עַל־חַטָּֽאת".

והולך ומברר הנביא את כוונתו בפסוק ב': "הַהֹלְכִים֙ לָרֶ֣דֶת מִצְרַ֔יִם וּפִ֖י לֹ֣א שָׁאָ֑לוּ לָעוֹז֙ בְּמָע֣וֹז פַּרְעֹ֔ה וְלַחְס֖וֹת בְּצֵ֥ל מִצְרָֽיִם׃".

וּמִצְרַ֕יִם הֶ֥בֶל וָרִ֖יק יַעְזֹ֑רוּ לָכֵן֙ קָרָ֣אתִי לָזֹ֔את רַ֥הַב הֵ֖ם שָֽׁבֶת׃
(ישעיה ל ז)

הנביא אומר על עצמו שמהשעה הראשונה של המו"מ עם המצרים הוא קרא לָזֹ֔את, כלומר בעניין עצה זאת, רַ֥הַב הֵ֖ם, המצרים, לָכֵן֙ שָֽׁבֶת! לשבת ולהבטל ממחשבה זו.

ס֚וּרוּ מִנֵּי־דֶ֔רֶךְ הַטּ֖וּ מִנֵּי־אֹ֑רַח הַשְׁבִּ֥יתוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל יַ֥עַן מָֽאָסְכֶ֖ם בַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַֽתִּבְטְחוּ֙ בְּעֹ֣שֶׁק וְנָל֔וֹז וַתִּֽשָּׁעֲנ֖וּ עָלָֽיו׃
(ישעיה ל יא-יב)

נראה לפרש כי "בַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה" אין הכוונה אל דבר נביאי האמת סתם, כהסכמת כל המפרשים, אלא בייחוד אל דבר התשועה בדרך נס מסנחריב, שעל ידו היה עלול להתקדש שם ה' בתור קדוש ישראל. אולם דברם היה כמובא למעלה מזה: "הַשְׁבִּ֥יתוּ מִפָּנֵ֖ינוּ אֶת־קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵֽל" ומאסו בנס שניבא להם ישעיה ובחרו לבטוח במעוז פרעה מבמעוז ה'. ומטעם זה, הנביא, בניגוד לשאיפתם להשבית מפניהם את קדוש ישראל, מכנה כאן את ה' בתואר זה פעם אחר פעם(עד פסוק ט"ו).

וַתֹּ֨אמְר֥וּ לֹא־כִ֛י עַל־ס֥וּס נָנ֖וּס עַל־כֵּ֣ן תְּנוּס֑וּן וְעַל־קַ֣ל נִרְכָּ֔ב עַל־כֵּ֖ן יִקַּ֥לּוּ רֹדְפֵיכֶֽם׃
(ישעיה ל טז)

כאשר קרב סנחריב אל ירושלים, הקדימו אלו לנוס משם לבקש מחסה ועזרה ממצרים. אולם האויב הרגיש בהם והיה רודף אחריהם והם נסים מפניו, אבל הוא היה קל מהם ומשיגם.

כִּי־עַ֛ם בְּצִיּ֥וֹן יֵשֵׁ֖ב בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם בָּכ֣וֹ לֹֽא־תִבְכֶּ֗ה חָנ֤וֹן יָחְנְךָ֙ לְק֣וֹל זַעֲקֶ֔ךָ כְּשָׁמְעָת֖וֹ עָנָֽךְ׃
(ישעיה ל יט)

כוונת ישעיה הנביא היא אל העם שנשאר בירושלים ולא נס למצרים לעזרה ורק שם בה' מבטחו ולא פנה אל רהבים.

וְהָיָ֣ה ׀ עַל־כָּל־הַ֣ר גָּבֹ֗הַ וְעַל֙ כָּל־גִּבְעָ֣ה נִשָּׂאָ֔ה פְּלָגִ֖ים יִבְלֵי־מָ֑יִם בְּיוֹם֙ הֶ֣רֶג רָ֔ב בִּנְפֹ֖ל מִגְדָּלִֽים׃
(ישעיה ל כה)

כבר כתבתי בפרק כ"ט(פסוק ו') על העולה מפשטות הכתוב שם וכאן ובפרק לג(פסוקים י"א וי"ד) שבליל מגפת סנחריב נתך מטר סוחף והיו קולות שהטילו פחד וברקים שהפיצו מוות במחנה סנחריב. וכאן הנביא מבטיח שגשמים אלו שהיו גשמי קללה למחנה אשור ונתכו עליו בזעף בקולות וברקים להחריד ולהכחיד כל המחנה, יהפכו לגשמי ברכה לארץ יהודה: "וְהָיָ֣ה ׀ עַל־כָּל־הַ֣ר גָּבֹ֗הַ וְעַל֙ כָּל־גִּבְעָ֣ה נִשָּׂאָ֔ה פְּלָגִ֖ים יִבְלֵי־מָ֑יִם";

ו"בִּנְפֹ֖ל מִגְדָּלִֽים" אפשר לפרש לפי זה כפשוטו, שמפני שטף הגשמים נפלו המגדלים שהקימו חיל אשור למצור על ירושלים.

וְהִשְׁמִ֨יעַ יְהוָ֜ה אֶת־ה֣וֹד קוֹל֗וֹ וְנַ֤חַת זְרוֹעוֹ֙ יַרְאֶ֔ה בְּזַ֣עַף אַ֔ף וְלַ֖הַב אֵ֣שׁ אוֹכֵלָ֑ה נֶ֥פֶץ וָזֶ֖רֶם וְאֶ֥בֶן בָּרָֽד׃
כִּֽי־מִקּ֥וֹל יְ-הוָ֖ה יֵחַ֣ת אַשּׁ֑וּר בַּשֵּׁ֖בֶט יַכֶּֽה׃
(ישעיה ל ל-לא)

"מִקּ֥וֹל יְ-הוָ֖ה יֵחַ֣ת אַשּׁ֑וּר" – זה קול הרעמים והברד; 

"בַּשֵּׁ֖בֶט יַכֶּֽה" – אלו הברקים שפגעו במחנה אשור, לפי מה שהסברתי בפרק כט(על פסוק ו' הנ"ל) שמפשטות הכתובים המית המלאך את מחנה אשור בשרפת ברק. והיוצא מגדר הטבע היה שהברקים פגעו בכל אנשי המחנה, מאה ושמונים וחמשה אלף איש, עד לבלי השאיר להם כמעט שריד. ואמר "בַּשֵּׁ֖בֶט יַכֶּֽה" לפי שקצה קו הברק הפוגע וממית – ישר ודק – ודומה לשבט(=מקל).