פסוק א:הנבואה השנים ועשרים תחילתה (ל, א) הוי בנים סוררים וגומר עד (לב, ט) נשים שאננות ויש בה עשר פרשיות, הראשונה (ל, א) הוי בנים סוררים, השניה (ל, ו) משא בהמות נגב, השלישית (ל, טו) כי כה אמר ה' אלקים, הרביעית (ל, יח) לכן יחכה השם לחננכם, החמישית (ל, יט) כי עם בציון ישב, הששית (ל, כו) והיה אור הלבנה, השביעית (ל, כז) הנה שם ה' בא ממרחק, השמינית (לא, א) הוי היורדים מצרים לעזרה, התשיעית (לא, ד) כי כה אמר ה' אלי, העשירית (לב, א) הן לצדק ימלוך מלך וראיתי לשאול בפרשה הזאת ששת השאלות.
פסוק א:השאלה הראשונה בפרשה הראשונה בפסוק (ל, ד) כי היו בצוען שריו ומלאכיו חנם יגיעו, כי אם היה קינת הנביא ותוכחתו לבני ישראל על שהלכו מצרים לעזרה, מה לו לומר כי היו בצוען שריו, הלא ידענו ששרי פרעה היו בצוען שהיא מארץ מצרים, ומה זה לענין התוכחת ולענין הקינה.
פסוק א:השאלה השנית (ל, ו) משא בהמות נגב בארץ צרה וצוקה לביא וליש וגומר, והיא כי לא ידענו ענין המשא הזה, אם היה הנבואה כשאר המשאות והנבואות, ולא נתבאר ענינה, אם היא לטובה ואם לרעה, גם לא ידענו על איזו אומה אמר בהמות נגב.
פסוק א:השאלה השלישית בפרשה הד' שאמר (ל, יח) ולכן יחכה ה' לחננכם, וזה כי אם היו הדברים קללות נמרצות על עשרת השבטים שבטחו במצרים ולא בטחו על ה' אלהיהם, איך מיד תוך כדי דבור אמר עליהם, ולכן יחכה ה' לחננכם, ולכן ירום לרחמכם והוא הטוב שבייעודים.
פסוק א:השאלה הרביעית בפרשה הה' (ל, יט) והיא שאם היה הנביא מיעד טוב, באומרו כי עם בציון ישב ובירושלם בכה לא תבכי חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך שהוא הטוב שבייעודים, איך אמר אחריו (פ', כ) ונתן לכם ה' לחם צר ומים לחץ שהוא ייעוד רע.
פסוק א:השאלה החמישית בפרשה הששית באומרו (ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, כי זה באמת דבר אין ראוי להאמינו שישתנו סדרי בראשית, ושני המאורות הגדולים שיקבלו תוספת או גרעון מהאור שחלק להם הקדוש ברוך הוא בבריאתם.
פסוק א:השאלה הששית בפרש' התשיעי' בפ' (לא, ט) נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם, והוא שאם נא' זה על השכינה שהוא אור עליון איך קראה תנור והנה לא מצאנו זה התאר לשכינה בכל דברי הנביאים, ואם אומרו כדברי רז"ל (עירובין יט, א) על א' מהפתחים שיש לגהינם בירושלם, יקשה ג"כ מאד איך יוחס הגיהנם עצמו לירושלם ולציון, כי בידוע שאינו שם אף כי אין הגיהנם דבר גשמי כתנור השורף, ומה יהי' ג"כ ענין אומרו אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלם: והנני מפרש הכתובים באופן יותרו השאלות כולם.
פסוק א:הכוונה הכוללת בנבואה הזאת היא להוכיח אל השבטים אשר בשומרון ובנותיה, על אשר הלכו מצרים לבקש עזרה כנגד סנחריב, והורידו שם מנחה רבה ולא היה להועיל, כי לא יעזרו אותם מצרים, ושהיה מרשעתם כל כך, שלא היו שואלים עזרה מהאל יתברך, אבל בהפך שלא אבו לשמוע תורתו, והיו אומרים לנביאים שלא ינבאו להם בשם ה', ושלכן יבוא פתאום שברם, ושזה יהיה מהדין בעבור שלא בקשו את קדוש ישראל, כי אם היו מבקשים אותו היו נושעים בשובה ונחת, והמה לא רצו כי אם סוסי מצרים, ולכן יפלו לפני אויביהם כי אלקי משפט ה', ויתן לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, והביא להם ראיה מיושבי ירושלם שיבוא עליהם סנחריב, ובעבור שיצעקו אל ה' יחנם, ועם היות שיהיו בצרה ולחץ המצור, הנה השם יתברך ימלט אותם, והם גם הם ישמעו דבריו ויסירו את אלקי הנכר אשר בקרבם, וכן יבורכו להם התבואות, וליהודים אשר בירושלם יהיה אורה ושמחה וששון ויקר, ולסנחריב אשר בא להחריבם יבא השם יתברך כאש אוכלת ומקולו יחת את אשור, כי כבר הוא מוכן ומסודר אליהם מאתו יתברך, ויהיה כל זה לישראל שיר ושמחה רבה, ומזאת ההודעה העתידה הוליד כנגד שומרון, שאוי ואויה להם שירדו מצרים לעזרה, ולא דרשו את ה' כמו שעשו יושבי ירושלם, ולכן יביא על השבטים ועל מצרים מפלה בידי סנחריב, מה שלא יביא על ירושלם, כי יהגה השם יתברך על סנחריב כאשר יהגה האריה על טרפו, ופתאום בפתע יגן על ירושלם גנון והציל לפי שנתרחקו מהע"ז, ולכן יפול אשור בחרב לא איש בעבור ירושלם, ושכל זה יהיה לירושלם לצדקת המלך חזקיהו, כי הוא יהיה מחסה לעמו ובימיו יגדיל תורה ויאדיר, ויוסר החנפות מקרב הארץ, וביאור זה כולו בפרשיות האלו.
פסוק א:הוי בנים סוררים וגומר עד (ל, יב) לכן כה אמר קדוש ישראל, לפי שבזמן הושע בן אלה עלה מלך אשור על ערי ישראל, ויהי לו הושע עבד ואחר שנים מועטות קשר בו, ושלח מלאכים אל מלך מצרים כמסופר בספר מלכים (מל"ב יז, א - ד), וזה כבר היה בימי חזקיהו, כי הוא מלך בשנת שלש להושע, (שם יח, א) לכן באה הנבואה הזאת לנביא ישעיהו על בני ישראל ששלחו מצרים לעזרה ואת השם לא דרשו, ועליהם אמר הוי בנים סוררים, רוצה לומר בנים אתם להשם אלקיכם, אבל אתם סוררים, ולכן יהיה עליכם אוי, והוכיחם למה לא שאלו פי הנביא בעצתם הנבערה הזאת, והוא אומרו לעשות עצה ולא מני, רוצה לומר ולא ממני ברשותי ובמאמרי, ואמר לעשות עצה ולא אמר לקחת עצה או להתיעץ, לפי שיש בעצה שני דברים האחת בקשת הדרכים הנאותים להגיע אל המבוקש, והשנית לבחור הדרך היותר טוב מהם ולעשותו בפעל, ואמר הנביא שהוא לא יאשימם על היותם מתיעצים ביניהם לבקש הדרכים היותר טובים להצלתם, אבל היה האשם שאותו הדרך לרדת למצרים לבקש עזרה בחרו בו והוציאוהו לפעל מבלתי רשות השם יתברך ודבר הנביא, ולכן אמר לעשות עצה, וכן הוא ולנסוך מסכה ולא רוחי, כי המסכה גם היא העצה הנעשית בהסתר והעלמה רבה מענין כסוי, והיא חטאתם שעשו אותה בפעל מבלי שאלת ה' רוח מן הנביא, כי זה היה חטאת על חטאת בסלקם בטחונם ממנו יתברך, ולבקש עזרת מצרים אשר צום עליו לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד.
פסוק ב:ובאר הענין באומרו ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים, רוצה לומר שבקשו זה מפאת פרעה שהיה מלך גבור, ומפאת עמו שהיה עם רב, כמו האילן הסוכך תחתיו יושבי בצלו.
פסוק ג:והודיעם הנביא שלא יועילם עזרת מצרים באומרו והיה לכם מעוז פרעה לבשת והחסות בצל מצרים לכלימה, רוצה לומר שלא יועילם גבורת המלך ולא מחסה עמו, וכן היה שעלה מלך אשור על שומרון והחריבה, ושרי פרעה שהיו עתידים לבוא בעזרתה של ישראל יצאו מארץ מצרים ולא הלכו שמה, (ד) והוא אומרו כי היו בצוען שריו וצוען היה מארץ מצרים, כאלו אמר שרי פרעה תמיד היו בצוען, ולא הלכו לעזור את שומרון, וכן אמרו ומלאכיו חנס יגיעו, רוצה לומר מלאכיו של פרעה אשר שלחם לעזור לישראל עד חנס הגיעו לבד, והוא מקום בארץ מצרים, ותרגם יונתן שהוא תחפנחס והענין שלא עברו משם. ורש"י פירש כי היו בצוען שריו של ישראל בשליחות שהיו הולכים למלך מצרים, (ה) כל הוביש כולם ביישו את עצמם לקנות להם אדונים חנם. ויותר נכון לפרש ששאר העמים כולם היו מביישים על זה לישראל, על שבקשו עזר רעים שלא הועילם כלל, והוא אומרו כל הבאיש על עם לא הועילו למו רוצה לומר הכל היו מבאישים לישראל לפי שבטחו על עם לא הועילו למו, והיו להם לא לעזר ולא להועיל כי אם לבושת וגם לחרפה, והותרה השאלה הראשונה.
פסוק ו:ולפי ששלח מלך ישראל בהמות טעונות זהב וכסף ומנחה ושוחד למלך מצרים כדי שיעזור אותו כנגד מלך אשור, לכן אמר משא בהמות נגב ואינו מלשון נבואה אלא משא ממש, שטענו להם בהמות חמורים וגמלים להביא זהב למלך מצרים, וקראם בהמות נגב על שהיו הולכים למצרים שהיא בדרומה של ארץ ישראל, ואמר שהיו הולכים בארץ צרה וצוקה, ומסכנים עצמם לעבור במקום גדודי חיות רעות לביא וליש מהם אפעה שרף מעופף והיו נושאים חיליהם על כתף עיירים ועל דבשת גמלים אוצרותם, ודבשת הוא חטוטרת הגמל, ואומרים שנקרא דבשת לפי שלרוב המשא יש לגמל שם מכה וחבורה, ומשימים לו דבש לרפואה, והוא שאמרו חכמים ז"ל (ב"מ, לח, ב) דבש והדביש למאי חזי לכתיתא דגמלא, והותרה השאלה השנית. והיה סוף המאמר וגזרתו על עם לא יועילו, רוצה לומר שהיו נושאים משא בהמות אל ארץ הנגב בדרך צרה וצוקה בקרב לביא וליש אפעה ושרף, ישאו חיליהם על כתף עיירים ואוצרותם על דבשת גמלים, וכל זה על עם לא יועילו שהוא מצרים.
פסוק ז:והוא אומרו עוד ומצרים הבל וריק יעזורו ואומרו לכן קראתי לזאת רהב הם שבת, רוצה לומר על כן קראתי למצרים רהב וגאוה, לפי שכל עניניהם הם גאוה ולא גבורה, וענינם הוא לשבת בעירם, ולא ללכת ולעזור ולהועיל לאחרים, ואפשר שאמר לכן קראתי לזאת רהב, רוצה לומר לשומרון כי היה ענינם גאה וגאון ודרך רע, כמו שאמר (ישעיה כח, א) הוי עטרת גאות שכורי אפרים, ואין ענינם להלחם עם האויבים כי אם לשבת בביתם, וישלחו אל מצרים לעזרה שיבאו להלחם בעדם, והמפרשים פירשו לזאת יקרא רהב לירושלם. ומה שכתבתי ראשונה הוא היותר נכון אצלי.
פסוק ח:וצוה השם לנביא שיכתוב הנבואה הזאת בפניהם כדי שיהא זכרון ליום אחרון, והוא אומרו עתה בוא כתבה על לוח אתם, רוצה לומר כתוב אותה על לוח במעמדם, ועל ספר חוקה, שיחקנה על ספר, ותהי ליום אחרון לעד עד עולם, רוצה לומר הנבואה הזאת תהיה לעד בהם, והיום האחרון הוא יום החרבן, ומה שיכתוב על ספר הוא הנבואה אשר ניבא בענין פרעה.
פסוק ט:ונתן הסבה למה ייעד בהם כל זה, באומרו כי עם מרי הוא בנים כחשים בנים לא אבו שמוע תורת השם, רוצה לומר שהיו בני ישראל עם מרי כנגד השם יתברך ועוברים על תורתו, והיו עוד בנים כחשים שלא יודו בחטאתם אבל יכחישו תמיד, ואפילו שיבא הנביא להוכיחם וללמדם תורת השם לא יאבו לשמוע אליו, אבל מבלי בושה וכלימה בפרסום היו אומרים לנביאים שלא יגידו להם האמת האלהי המושג אצלם, אבל שידברו להם כזבים וחלקות, רוצה לומר דברי חנפות וכפי רצונם, (י) והוא אומרו אשר אמרו לרואים לא תראו, והם הנביאים שלא ידברו להם כלל, ואם ירצו לנבאות יאמרו לאותם החוזים לא תחזו לנו נכוחות ונבואות אמתיות, אבל דברו לנו חלקות חזו מהתלות, (יא) ועוד יאמרו לנביאים עם היות מנהגיכם לנבאות דבר השם אמת, הנה עתה לא תעשו כן, וזהו סורו מני דרך הטו מני אורח, והוא הדרך ואורח הנביאים לנבאות דברי השם באמת ובתמים, ויותר טוב מזה שלא תדברו דבר בשם השם, והוא אומרו השביתו מפנינו את קדוש ישראל, רוצה לומר הס כי לא להזכיר בשם השם.
פסוק יב:לכן כה אמר קדוש ישראל וגומר עד (ל, יט) כי עם בציון ישב. רוצה לומר בעבור שמאסתם בדבר השם, ואמרתם לנביאים שלא ינבאו בשם קדוש ישראל, לכן אותו קדוש השם אשר מאסתם בו אומר, כי בגלל הדבר הזה שמאסתם בדבריו ותבטחו בעושק ונלוז, רוצה לומר לעשוק העשירים, כדי לתת שחד ומתן לנלוז שהוא מלך מצרים, כי נלוז הוא תואר, כמו (משלי ג, לב) כי תועבת ה' נלוז, שפרושו מעוקל, ותשענו עליו ועל עמו.
פסוק יג:לכן יהיה לכם העון הזה שהוא הבטחון במצרים, כפרץ נופל נבעה כחומה נשגבה, אשר פתאום לפתע יבוא שברה רוצה לומר בעבור העון הזה תהיו כפרץ, שהוא כבר נופל על דרך הר נופל יפול, נבעה רוצה לומר מבוקש וגזול מהאויבים, מלשון (ישעיה כא, יב) אם תבעיון בעיו, והרב אברהם בן עזרא פירשו מלשון אבעבועות, ותהיו גם כן כמו החומה הנשגבה אשר בפתע פתאום יבא שברה ותפול, וזה דמיון לעזר מצרים שהיו חושבים אותו לחומה נשגבה שתפול ולא תגין על אנשיה, (יד) וזכר שגם לא תהיה מפלת החומה ושברונה לחלקים גדולים שיוכלו במהרה להקימה, כי ישברה ה' כשבר נבל יוצרים, רוצה לומר כמו שישבור נבל של חרס שיעשו היוצרים שהוא מכותת ומדוכה לחלקים קטנים, והוא אומרו שברה רוצה לומר החומה ההיא אשר זכר, כשבר נבל יוצרים כתות רוצה לומר כמו שישבר נבל כלי חרס מהיוצרים כתית לא יחמול, כלומר הדק היטב עד שלא ימצא במכתתו בשבריו וחלקיו חרס לחתות אש מיקוד ולחשוף מים מגבא, רוצה לומר שלא ימצא בחלקיו ושבריו חלק מאותו חרס הנשבר שיועיל אם להביא בו מעט אש מהיקוד, ואם להביא מים מגבא שהוא מגבא המים, ופירש מיקוד הוא המקום שהאש מוקד בו, ולחשוף הוא ענין גלוי כמו (בראשית ל, לז) מחשוף הלבן, שבמקום שנקוו מעט מים, אין אדם יכול לדלות בו כי אם בשבר כלי חרס קטן, וכל זה משל אם לחרבן מצרים אשר בקשוהו לעזרה שיחריבהו סנחריב, ואם לחורבן ישראל ושומרון שיגלו ויהיו נשברים שבר על פני שבר, והוא היותר נכון.
פסוק יג:והאשימם הנביא למה בחרו לבקש עזרה ממצרים, בהיותו לא לעזר ולא להועיל, ואת קדוש ישראל לא דרשו, שאם היו דורשים אותו לא היו צריכים למצרים, ולא לעשות מלחמה בחרב ובחנית, אבל בהיותם בשקט ובשלוה היו נושעים מאויביהם, (טו) והוא אומרו כי כה אמר ה' אלקים קדוש ישראל רוצה לומר הקדוש שלכם, בשובה ונחת תושעון, רוצה לומר אם הייתם מבקשים פניו בהשקט ובבטחה תהיה גברותכם, בהיותכם דבקים בו ולא אביתם.
פסוק טז:אבל אמרתם לא כי על סוס ננוס, רוצה לומר נתרומם ונתגדל כמו הנס בעזרת סוסי מצרים, ומפני כן יענישכם השם שתנוסו מאויביכם, ולא תהיו לנס ולדגל כי אם לנוס ולברוח. ולפי שאמרתם על קל נרכב רוצה לומר על סוס קל שיבא ממצרים נרכב, על כן יקלו רודפיהם וישיגו אתכם, (יז) עד שאלף מכם תנוסו מפני גערת איש אחד מהאויבים ומפני גערת חמישה מהאויבים תנוסו כולכם, באופן שתשארו מעט מזער כתורן על ראש ההר, שהוא עץ גבוה ותקעוהו בארץ כמו תורן הספינה, והוא עומד על ראש ההר יחידי, וכנס על הגבעה שיראה אותה האדם לבדה. והרב ר' אברהם בן עזרא פירש עד אם נותרתם כתורן על ראש ההר וכנס על הגבעה, שנאמר זה על ירושלם ומלכות יהודה שהיא תשאר כן.
פסוק יח:ולפי שהיתה הנבואה הזאת קודם חרבן שמרון, לכן אמר הנביא כנגד בני ישראל, הנה כל זה אשר יעדתי עליכם הוא, כדי שתשובו בתשובה ושתדרשו את ה' אלהים, כי לא יחפוץ במות המת, אבל יחכה לחננכם, רוצה לומר יקוה שתשובו אליו כדי שיחון עליכם, ולכן ירום לרחמכם, כי הנה רוממות השם יתברך הוא לרחם את השבים אליו, כי אלהי משפט ה' וכמו שמפאת המשפט יעניש את הרשעים כדי רשעתם, ככה מפאת אותו משפט ירחם על השבים, אחרי שיעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, ולכן אשרי כל חוכי לו, ואוי לו ולרוע מזלו מאשר יתיאש מרחמיו, ורש"י פירש ולכך יחכה ה' לחננכם, לכך שלא אביתם לשמוע יחכה ה' לחננכם שאינו מדלג לכם על הגזרה שנגזרה עליכם, כדי למהר להביא הטובה עליכם אלא יחכה וימתין עד בוא קיצה, ולכן ירום לרחמכם רוצה לומר יתרחק מלרחמכם, לפי שאלהי משפט ה' ויפרע תחילה מן המורדים בו, אשרי כל חוכי לו לנחמות שהבטיח כי לא יפול דבר והותרה השאלה השלישית.
פסוק יט:כי עם בציון וגומר עד הנה שם ה' בא ממרחק. לפי שהיה הנביא מתרה בבני ישראל אשר בשמרון שישובו אל ה' וירחם עליהם, ואם לא ישובו ילכו בגלות, הביא להם ראיה מציון ויושב ירושלם שיעמדו בצרה גדולה, כשיעלה עליהם סנחריב, וינצלו ממנה בחמלת ה' עליהם בעבור היותם דבקים בו, וזהו אומרו כי עם בציון ישב בירושלם, רוצה לומר אין אני אומר בציון לבד, כי אם על מלכות ירושלם, שלא יקרה אליהם כמו שיקרה לבני ישראל אשר בשומרון, ולכן אמר כנגדם בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקיך כשמעתו ענך, ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ לא יכנף עוד מוריך וגומר, וענין זה שהשם יתברך ינהג את ציון ואת ירושלם, כמו שתנהג האשה המינקת את הילד האהוב אצלה, אם בשלא תניחנו לבכות, לפי שתמיד תשב אצלו, ומיד כשתשמע קולו תניקהו, באופן שלא יצטרך לבכות עוד, לפי שהבכי מזיק מאד לנערים ומקנה אותם מזג רעוע וכמו שזכר בן סירא, ועל זה אמר בכה לא תבכה לפי שחנון יחנך לקול זעקך, ומיד כשומעו את קולך יענה אותך כמינקת, באופן שלא תבכה עוד. עוד יעשה לך דבר אחר כמינקת, (כ) והוא שיתן לכם לחם צר ומים לחץ, כי כן ראוי לילודים שינהגו אותם בהנהגה דקה, וכל זה משל לירושלם כשבא סנחריב עליהם נתן להם השם לחם צר ומים לחץ, במצור ובמצוק האויבים על ירושלם ורש"י פירש לחם צר ומים לחץ שלא תהיו כרוכים אחרי התענוגים כאשר אתם עתה, כמו שאמר (עמוס ו, ו) השותים במזרקי יין, (ישעיה כב, יג) והנה ששון ושמחה, ומה שפירשתי יותר נכון כי לא אמר כאן יין כי אם מים, והותרה השאלה הרביעית.
פסוק יט:והענין כולו שיהיה יהודה במצור מפני סנחריב וחילו, ויצילם השם ולא יניחם לבכות בכי הגלות כי יחון עליהם, אבל יהיה זה כאשר ישמע זעקתם, והוא אומרו כשמעתו ענך, והיה הסבה בכל זה לפי שלא היה הקדוש ברוך הוא מסתיר פנים מהם, אבל היו עיניו ולבו שם כל הימים להצילם, והוא אומרו ולא יכנף עוד מוריך, רוצה לומר לא יסתיר ממך הקדוש ברוך הוא שהוא מוריך פניו, והראב"ע פירש ולא יכנף עוד מוריך מגזרת (ישעיה כד, טז) מכנף הארץ שמלכם ומורם לא יתרחק, והטעם שלא ילך בגלות כמלך ישראל, וזכר שהיה סבת זה לפי שהיו עיניך רואות את מוריך, שהם הנביאים, שהיו יושבי ירושלם מכבדים אותם ושומעים תורתו מפיהם, לא כאנשי שמרון שהיו אומרים לרואים לא תראו, ובפרק עגלה ערופה דרשו (סוטה מט, א) א"ר חייא כל ת"ח העוסק בתורה מתוך הדחק תפלתו נשמעת, שנאמר בכה לא תבכה חנון יחנך לקול זעקיך, וכתיב בתריה ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ, רבי אבהו אומר אף משביעין אותו מזיו השכינה, שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך, רבי אחא בר חנניה אומר אין הפרגוד ננעל לפניו שנאמר ולא יכנף עוד מוריך.
פסוק כא:וזכר מתועלת הנביאים והמורים ההם בירושלם, שתמיד יוכיחום וילמדום איזה דרך ישכון אור, והוא אומרו ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו שכל זה היה מפעל הנביאים, (כב) ועוד היה מתועלתם בירושלם, שיעזבו הרשעים דרכי הע"ז אשר בידם מפני תוכחת הנביאים ולמודם, והוא אומרו וטמאתם את צפוי פסילי כספך ואת אפודת מסכת זהבך, תזרם כמו דוה, צא תאמר לו, רוצה לומר שהפסילים והמסכות יזרו לרוח כמו הדבר הנתעב, ויאמרו לו צא מכאן, ושכאשר יעשו זה, יבאו בירושלם וארץ יהודה התבואות כיד אלוהיהם הטובה, שהיו חסרים מהם מפני הע"ז שהיה בתוכם, (כג) וזהו אומרו ונתן מטר ארצך אשר תזרע את האדמה, רוצה לומר שיבא המטר בזמן הזריעה כראוי, ולחם תבואת האדמה תהיה דשן ושמן, ואמנם בענין המקנה אמר ורעה מקנך ביום ההוא כר נרחב, כי לרוב העשבים בארץ ירעה המקנה עמק רחב, מלשון (תהלים סח, יד) לבשו כרים הצאן, או יהיה כר נאמר על הצאן עצמו, כמו (ישעיה טז, א) שלחו כר מושל ארץ אמר ירעה מקנך ביום ההוא, באופן שיהיה הכר והשה נרחב ושמן, וכן שנו רבותינו (מנחות פז, א) אילים ממואב, כבשים מחברון, עגלים משרון, גוזלות מהר המלך, ר' יהודה אומר מביאים כבשים מחברון שגובהן כרוחבן.
פסוק כד:והאלפים והעירים עובדי האדמה רוצה לומר השוורים שהם הנקראים אלפים כמו (תהלים קמד, יד) אלופנו מסובלים, והעירים שהם החמורים הגדולים שבהם יעבדו האדמה, מפני רבוי התבואה יאכלו בליל חמיץ ובליל שם לכל התבואה הבלולה והמעורבת ממינים רבים חטה ושעורה וכוסמת וזולתם, מלשון (איוב ו, ה) אם יגעה שור על בלילו, וחמיץ פירש בו רבי יונה נקי כפי לשון הערב, כי אין לו חבר בלשון הקדש, ויותר נכון לפרש שלרוב התבואה יהיו מעורבים התבואה החטה והשעורה עם מים, ומרתיחים הכל באור ומחמיצים אותו מעט ומאכילין אותו לבהמות, כי הוא מפטם ומשמין אותם מאד, והוא אומרו בליל חמיץ, ולזה נטה יונתן בשתרגם בליל מפטם, ואמר שתהיה התבואה כל כך, עד שהבליל ההוא שיתנו לבהמות לא יהיה מעורב עם התבן אבל יהיה נקי, והוא אומרו אשר זורה ברחת ובמזרה, והרחת הוא הכלי שמזרין בו התבואה בגורן ונקרא בלע"ז פאל"א, ולפי שזה נעשה על ידי הרוח שיזורה הקש והתבן נקרא רחת מלשון רוח, והמזרה אומרים שהוא כברה גדולה שמנקין בה אחר כך התבואה מהעפר, וזורה אותו למטה דרך חוריו, והענין כולו כי תהיה כל כך רבוי התבואה, עד שהמאכל שיתנו לבהמות יהיה בכל כך מהנקיות, כאלו יאכילוהו לבני אדם, ואחר שזכר כל זה בענין הלחם, זכר ברכת המים שהיו נעצרים בסבת פשעם כמו שזכר עמוס (ד, ו - ח) (כה) ועל זה אמר והיה על כל גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים, רוצה לומר שאף באותם מקומות הגבוהים שאין מדרכם להמצא שם מים, כי אם על המעין ימצאו שם בארץ ירושלם פלגים יבלי מים, ביום הרג רב בנפול מגדלים, רוצה לומר בזמן מפלת סנחריב שהיה הרג רב בעמו, ובנפול השרים והמלכים שהיו במחנהו, שלאותם קרא מגדלים לפי שבלילה אחת נהרגו על ידי מלאך השם, וכן תרגם יונתן מגדלים רברבין, ושבזמן ההוא שתהיה מפלת סנחריב.
פסוק כו:יהיה אור הלבנה המאור הקטן כאור החמה שהוא המאור הגדול ואור החמה יהיה שבעתים ממה שהוא עתה, ושבעתים שם שתי שביעיות, כי הוא על משקל ידים ורגלים, וביאר הענין שהוא כאור שבעת הימים רוצה לומר כל כך אור, כאלו הוא יותר שבע פעמים ממה שהוא עתה, וכפי דעת חכמים ז"ל (ב"ר ג, ו) הוא אור שבעת ימי בראשית, כי אז היה האור האלקי היותר בהיר מזה האור השמימיי, ואמר כל זה דרך משל לרבוי ההצלחה והשפע, שלאותם יושבי ירושלם תהיה אורה ושמחה וששון ויקר, כי כמו שהצרה היו ממשילים הנביאים בחשך, כמו שאמר (ישעיה ס, ב) כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים, כן הגאולה היו ממשילים באור, כמו שאמר (שם) ועליך יזרח ה' שפירשו מיד, באומרו (שם) וכבודו עליך יראה, ובדרך ההוא אמר כאן והיה אור הלבנה כאור החמה וגומר והותר בזה השאלה החמשית:
פסוק כו:ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא רוצה לומר ששבר עם ישראל, והוא חורבן שמרון ומכת השבטים שקבלו על ידי סנחריב, יחבוש ה' אותה ורפא אותה במפלה אשר הפיל את סנחריב ואת עמו על ירושלם, כי כל הכבוד והנצחון והשלל אשר קנה בגלות שמרון, כולו אבד במפלתו בירושלם, ולכן אמר ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. ויש מפרשים אור שבעת הימים על שבעת ימי חנוכת הבית אשר עשה שלמה, וכולו משל לרוב ההצלחה החכמה והשלוה והממשלה אשר קנו באותו זמן, כי כמו שאמר ממשל על החרבן (ישעיה יג, י) חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו, כן אמר על התשועה והפורקן, ואור החמה יהיה שבעתים, ואמנם דעת חכמים ז"ל כי הפרשה הזאת מאמרו לכן יחכה ה' לחננכם עד כאן, היא נבואה לעתיד לבוא בביאת משיחנו מהרה יגלה, ואמנם כפי פשט הפרשיות וקשורם מה שכתבתי בו הוא הנכון והמתישב, ועוד יורו על הפרשיות הנמשכות אחריה.
פסוק כז:הנה שם יהוה בא ממרחק וגומר עד (לא, א) הוי היורדים מצרים לעזרה. לפי שזכר הנביא שירחם השם יתברך על עם ציון ויושבי ירושלם, בבוא עליהם סנחריב ושירבה אורם ושמחתם, זכר איך יהיה זה, ואמר שיהיה כל זה במפלת סנחריב ועמו, ועל זה אמר הנה שם ה' בא ממרחק רוצה לומר הנה שם ה' ושמועת יכולתו כבר באה מזמן רחוק, כי כבר נראה גבורתו מצרים ועל הים, כמאמר הנביא (שמות טו, ג) ה' איש מלחמה ה' שמו, ודוד אמר (שמ"א יז, מה) אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בא אליך בשם ה' צבאות, לפי ששמו הוא כלי מלחמתו, וכאלו אמר הנה שם ה' אשר בא ממרחק בוער אפו, רוצה לומר כאש לשרוף מחנה אשור, והרב רבי אברהם בן עזרא פירש בא ממרחק על המלאך המשחית שירד משמים והביאה והרחוק הוא כלשון בא ואמר וכובד משאה רוצה לומר במשא הנהגה, כלומר שינהג מחנה אשור בכובד, על דרך (שמות יד, כה) וינהגהו בכבדות, בענין שיהיה עונשו אליו משא כבד לא יוכל לסובלה, וזהו שפתיו מלאו זעם, רוצה לומר שברוח שפתיו יהרגם בתוקף זעמו, והוא על דרך (ישעיה יא, ד) וברוח שפתיו ימית רשע, כאילו אמר שהשפתים אשר מהם יצא הדבור יהיו מלאים זעם, ולשונו המדבר תהיה כאש אוכלת שורפת הכל, ואולי אמר הנה שם ה' בא ממרחק לפי שסנחריב חרף מערכות אלקים חיים, והיו חושבים הוא וכל עמו, שהיה השם יתברך בלתי משגיח בתחתונים כאלו עומד מרוחק מהם, על דרך (תהלים י, א) למה ה' תעמוד ברחוק, לכן אמר שעם היותו ממרחק לדעתם, יבא בפתע פתאום ובקפיצה עצומה לתבוע קלונו ולהנקם מצריו, ויהיה בוער אפו ומשאה של אפו יהיה כבדה מלסובלה, כי שפתיו מלאו זעם והוא משל על רוב הכעס ולשונו כאש אוכלת משל על גודל הנקמה.
פסוק כח:ורוחו כנחל שוטף רמז בזה אל המלאך אשר המית את מחנה מלך אשור, כמו שאמר (מל"ב יט, לה) ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, כי הוא יבוא כנחל שהוא שוטף כל מה שימצא ולא ישאיר דבר, ודמה גודל הנחל באומרו עד צואר יגיע, כלומר שיגיע הנחל עד הצואר, כאלו היה כל הגוף תחת המים, ומהצואר ולמעלה עתיד להטבע, ואפשר שאמר ורוחו כנחל שוטף מלשון דבור, כי לפי שזכר למעלה במשל שפתיו ולשונו זכר גם כן רוחו, ואמר עד צואר יחצה כמו שאמר במקום אחר על סנחריב, (ישעיה ח, ח) ועבר ביהודה ושטף ועבר עד צואר יגיע, ואמנם אומרו להנפה גוים בנפת שוא, הנה מלת נפה יהיה כברה, ודרך הכברה להשליך בנקביה הפסולת המעט, וישאר בה הסולת החטה הנקיה, והנה אמר שיניף את הגוים אשר במחנה סנחריב בנפת שוא, באופן שיצא ממנה הכל ולא ישאר בה דבר, באופן שיהיה מפלת סנחריב רסן מתעה על לחיי עמים, רוצה לומר רסן הסוס שיעכבהו מלהלוך דרך ישרה, וכמו שהרסן יוליך הבהמה לאשר שמה רוח הרוכב עליה, ככה השם יתברך יוליך מחנה סנחריב לירושלם למות שם, וכאשר יהיה זה ישוררו יושבי ירושלם שירה גדולה כמו שהיו משוררים בלילה הראשונה של חג, כי אז היתה השמחה יותר גדולה, והוא אומרו (כט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג וגומר, וכן אמרו חז"ל (איכ"ר א, כג) כי בליל פסח נכחד מחנה מלך אשור, או אומרו על ליל מכת הבכורות שיצאו בני ישראל ממצרים, כך תהיה הלילה ההיא שבו היתה המגפה במחנה אשור ליל שמחה גדולה בישראל, כמו שמחת ההולך בחליל שהוא המחול והריקוד והשמחה, יהיה ביניהם לבוא אל בית ה' אל צור ישראל, רוצה לומר שיבאו אל בית המקדש לתת כבוד והודאה לצור ישראל מגינם בעת צרה.
פסוק ל:לפי שישמיע ה' את הוד קולו על מחנה אשור, כי ירד המלאך עליהם בקול שאון, ונחת זרועו יראה בזעף אף, רוצה לומר הורדת כחו עליהם יראה בזעף אף ויראה להם אש אוכלת שינפץ עליהם זרם ואבן ברד, וכל זה משל למגפה ולאש שורף שנכנס בגופותיהם, ונשרף הלחות השרשי ומתו באופן, (לא) שמקול ה' יחת אשור בשבט יכה, רוצה לומר מקול פחדיו יחת עם אשור, ובשבט יכהו השם, ורש"י פירש ונחת זרועו מגזרת הנחת גבור שהוא לשון שברון.
פסוק לב:ובכל מקום שיעבור מטה מוסדה של הגזרה אשר יניח ה' על אשור יהיו שם תופים וכנורות, לפי שכל העמים ישמחו במפלתו להיותו כובש אותם, וכאילו הודיע שלא תהיה שם מלחמה בחרב ובחנית, כי אם נגונים ושמחה, והוא אומרו והיה כל מעבר מטה מוסדה אשר יניח ה' עליו יהיה בתופים ובמחולות ובמלחמות תנופה ילחם בה, רוצה לומר שהמלחמה שילחם בהם יהיה התנופה שאמר למעלה להנפה גוים בנפת שוא.
פסוק לג:ואמר שזה היה מסודר מהשם יתברך לעם אשור, והוא אומרו כי ערוך מאתמול תפתה, רוצה לומר מימים רבים היה ערוך המות והרעה הזאת על אשור, וגם היא למלך הוכן, רוצה לומר לסנחריב שאחרי שברח מעל ירושלם הרגוהו בניו, והתפתה ההוא העמיק הרחיב מדורתה אש ועצים הרבה, רוצה לומר לקבל שמה סנחריב ועמו לשורפם בעבור כל מה שהרעו בעולם, וכתב הראב"ע שתפתה הוא שם מקום מטונף סביב ירושלם, שהיו משליכים שם כל דומן ועולה ממנו עשן, ואותו זימן הב"ה למחנה אשור, ולפי שהמשיל המגפה הזאת במדורת אש ועצים, אמר נשמת ה' כנחל גפרית בוערה בה, רוצה לומר כי נשמת ה' ורצונו יהיה מנפח אותה מדורה, כאלו ירדה שם נחל גפרית שתבער בו האש, וכל זה משל למגפה ולמיתה שנדונו בה, ואפשר לפרש על העונש שיענש סנחריב ועמו בגיהנם, כי שם נפשותיהם יקבלו עונש מופלג לרוב האנשים שיהרגו והארצות שהחריב, וכן פירשו חז"ל (עירובין יט, א) תפתה על גהינם והוא מלשון (ירמיה ז, לא) ובנו את במות התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם וגומר, ואמרו (ב"ר ד, ו) מכאן שגיהנם נברא ביום ב' מימי בראשית, איזהו יום שיש לו תמול ולא שלשום זה יום הב', וכן הוא אומר כי ערוך מאתמול תפתה, ואין להפלא מאשר יכנה הכתוב אותו פעם בלשון זכר, ופעם בלשון נקבה כי כן דרך הכתוב בדבר שאין בו רוח חיים.
