הקדמה לפרקים ל'-ל"א

במרכזם של פרקים ל'-ל"א עומדת תוכחתו של הנביא ישעיהו כלפי הברית של חזקיה מלך יהודה עם מצרים מתוך כוונה למרוד באשור. שני היבטים שליליים לברית זו:

  א. השקעת מאמץ ומשאבים כספיים בעבור אשליית סיוע ממצרים שסופה שתאכזב ולא תנקוף אצבע להצלת יהודה מידי אשור.

  ב. מבחינה רוחנית-ערכית, ההישענות על עוצמה צבאית כבירה כמצרים שנודעה כמובילה בעולם בתחום גידול סוסי המלחמה ויצור המרכבות תגרום לשכחת הבורא ולטיפוח הגאווה והשאננות. והרי למדנו דוד המלך ישראל, גדול מצביאנו: "לֹ֤א בִגְבוּרַ֣ת הַסּ֣וּס יֶחְפָּ֑ץ לֹא־בְשׁוֹקֵ֖י הָאִ֣ישׁ יִרְצֶֽה׃"(תהילים קמז י). זאת ועוד, הירידה למצרים כדי לקבל תמיכה צבאית-מדינית יש בה משום חילול ה', שכן יצאנו משם בניסים גדולים: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", וכאן אנו מתחננים לעזרת בשר ודם, ועוד למצרים כדי שיצילונו מאויבנו?! נזכור שמלך ישראל מוזהר בתורה לבל ירבה לו סוסים "ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס"(דברים יז). והתורה מנמקת זאת בכך ש"וה' אמר לכם לא תוסיפון לשבת בדרך הזה עוד".

דומה שבפרקנו מדגיש הנביא בעיקר את חוסר התועלת שבפנייה למצרים:

וְהָיָ֥ה לָכֶ֛ם מָע֥וֹז פַּרְעֹ֖ה לְבֹ֑שֶׁת וְהֶחָס֥וּת בְּצֵל־מִצְרַ֖יִם לִכְלִמָּֽה׃
(ישעיה ל ג)
כֹּ֣ל הבאיש (הֹבִ֔ישׁ) עַל־עַ֖ם לֹא־יוֹעִ֣ילוּ לָ֑מוֹ לֹ֤א לְעֵ֙זֶר֙ וְלֹ֣א לְהוֹעִ֔יל כִּ֥י לְבֹ֖שֶׁת וְגַם־לְחֶרְפָּֽה׃
(ישעיה ל ה)

ואילו הפרק הבא, פרק ל"א מתמקד ישעיה בחילול ה' שבמהלך:

ה֣וֹי הַיֹּרְדִ֤ים מִצְרַ֙יִם֙ לְעֶזְרָ֔ה עַל־סוּסִ֖ים יִשָּׁעֵ֑נוּ וַיִּבְטְח֨וּ עַל־רֶ֜כֶב כִּ֣י רָ֗ב וְעַ֤ל פָּֽרָשִׁים֙ כִּֽי־עָצְמ֣וּ מְאֹ֔ד וְלֹ֤א שָׁעוּ֙ עַל־קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־יְהוָ֖ה לֹ֥א דָרָֽשׁוּ׃
וְגַם־ה֤וּא חָכָם֙ וַיָּ֣בֵא רָ֔ע וְאֶת־דְּבָרָ֖יו לֹ֣א הֵסִ֑יר וְקָם֙ עַל־בֵּ֣ית מְרֵעִ֔ים וְעַל־עֶזְרַ֖ת פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃
וּמִצְרַ֤יִם אָדָם֙ וְֽלֹא־אֵ֔ל וְסוּסֵיהֶ֥ם בָּשָׂ֖ר וְלֹא־ר֑וּחַ וַֽיהוָ֞ה יַטֶּ֣ה יָד֗וֹ וְכָשַׁ֤ל עוֹזֵר֙ וְנָפַ֣ל עָזֻ֔ר וְיַחְדָּ֖ו כֻּלָּ֥ם יִכְלָיֽוּן׃
(ישעיה ל א-ג)

ונזכיר כאן את הרמב"ן שבפירושו לתורה מדגיש את סכנת "שכרון הכח" שבהגזמה בהצטיידות בנשק:

לא ירבה לו סוסים - אלא כדי מרכבתו כדי שלא ישיב את העם מצרימה, שהסוסים באים משם, שנאמר (מלכים א י כט) ותעלה ותצא מרכבה ממצרים בשש מאות כסף, לשון רש"י. והוקשה לי בזה, כי אמרו בירושלמי בסוף סנהדרין (סוף פ"י) לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש הארץ, ואם ישלח המלך ויקנה משם הסוסים והרכב סחורה היא זו ומותר. ויתכן שדרך הכתוב, כי הזהיר לא ירבה לו סוסים אפילו מארצו ומארץ שנער או בדרך סחורה המותרת, שלא יבטח על רכבו כי רב ועל פרשיו כי עצמו מאוד, אבל יהיה מבטחו בשם אלהיו, ואחר כך הזהיר על המלך שלא ישיב את העם מצרימה שיהיו לו שם מעבדיו ומעמו שרי מקנה יושבים בערי הרכב למען הרבות סוס, כענין שנאמר בשלמה (מלכים א ט יט) ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה ואת ערי הרכב וגו', וכן היו לו במצרים כמו שאמר (שם י כח) ומוצא הסוסים אשר לשלמה ממצרים ומקוה סחרי המלך וגו'. שלא היה אדם רשאי להוציא ממצרים סוסים שלא ברשות מלך מצרים, והיו נותנים לו מכס מהם, ונתן פרעה לשלמה מוצא הסוסים לומר שיוציא הוא כרצונו והוא שיתן הרשות לאשר ירצה ויהא המכס שלו, והיו לו שם הסוחרים עומדים במצרים קונים הסוסים כולם ושולחים אל אדוניהם כרצונו ומוכרים האחרים לשאר מלכי הארץ, והוא שאמר (שם פסוק כט) וכן לכל מלכי החתים ולכל מלכי ארם בידם יוציאו, כלומר על ידי סוחרי שלמה יוציאו אותם ולו יתנו המכס:
וטעם רק - לומר אף על פי שתשים עליך מלך ככל הגוים אשר סביבותיך, רק לא יהיה כמלכיהם, שלא ירבה סוסים כאשר יעשו הם, שכל חפצם במלכים למען הרבות להם סוסים ופרשים: