ברכותיו של יצחק (ב)
הברכה שניתנה בגלוי: "בִּרְכַּת אַבְרָהָם" – המשך
בסוף המאמר לפרק הקודם למדנו איך שחה רבקה ליצחק אודות הצער שמסבות לה נשות עשו ועוררה את הצורך לעסוק בהכנת ביתו של יעקב.
בתחילת פרקנו יצחק נעתר ומכוון את עצתו למחשבתה הנסתרת כשהוא מורה ליעקב: "ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם"(בראשית כח ב).
מדברי יצחק ניכר שהוא רואה את יעקב כממשיך דרכו וייעודו. משום כך אין הוא מצווה את יעקב ללכת ישירות אל בית לבן אלא אל ביתו של בתואל, ממנו יצא הזיווג של יצחק, אף שהלה כבר אינו בין החיים. מתוך כך קבע לו ברכה מיוחדת לזיווג עתידי עם אחת מבנות לבן בהזכרת השם המיוחד לברכת הפריון: "וְאֵ֤-ל שַׁ-דַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ" [שם זה מצינו בברכת ד' לאברהם בזמן מצוות המילה: "אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י... וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖..."(בראשית יז א-ב)].
יצחק קובע כי הברכה בה נתברך אברהם לאחר שעמד בניסיון העקדה (ראה בראשית כב יז) תִמָּשֵׁך ליעקב בשתי בחינותיה: ברכת הזרע וירושת הארץ הקדושה. כך נחתם סופית השטר המקיים את יעקב כממשיכם של האבות, וכמי שעתיד להוציא לפועל את ייעודם בבניין האומה.
לשם חיזוק הברכה והמצווה בדבר זיווגו העתידי, העמיד יצחק את עצמו כמשלח את יעקב בנו, כדי שיהיה הזיווג נמשך גם מכוחו; "וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם"(ה). יעקב נוסע לחרן כשזכות אבותיו מלווה אותו וסוללת את דרכו (ז).
כמאז גם עתה מנסה עשו התאום להתאים את צעדיו לצעדי יעקב (ח), והוא מקדים ונושא את בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל לְאִשָּֽׁה (ט). כך מצאנו בדברי קהלת: "אֶת־זֶ֤ה לְעֻמַּת־זֶה֙ עָשָׂ֣ה הָֽאֱ-לֹהִ֔ים"(קהלת ז יד), כלומר: ככל שקומת הקודש גדלה ומתפתחת כך עולה לעומתה קומת הרשעה, עד לבוא יום הבירור וההכרעה למי הנחלה בארץ.
בשליחות זו של הכשרת בניין ביתו של בנו מסיים יצחק, כמו אברהם לפניו, את תפקידו. מכאן ואילך חדלה ההנהגה הבונה את בית־ישראל מטיפולה ביצחק ופונה לעסוק בדרכו של יעקב, האב השלישי, אישיותו ופעליו.