ויצא יעקב. במדרש והלא הרבה חמורים יצאו והרבה גמלים יצאו עמו אלא כשיצא צדיק מן העיר עושה רושם פנה זיוה פנה הודה פנה הדרה. והוא תמוה. וליישב נראה דלשון יצא קשה לו דלשון יצא לא שייך רק על מי שעוקר דירה מכאן לגמרי אבל על מי שהולך לסחורה או לישא אשה ודעתו לחזור ולמיהדר לא שייך לשון יציאה כלל רק לומר שפלוני הלך למקום פלוני וגם דרך המדרש בקושיתו בכאן דרך מליצה כיון שיעקב ודאי לא יצא מארץ הקדושה לקבוע דירה במקום אחר רק שהלך לישא אשה ולחזור כעין החמרים והגמלים היוצאים לסחורה כי כן דרך הש"ס לקרא להולכי מסחר חמרים גמלים כמו בכתובות דף ס"א החמרים אחת בשבת הגמלים כו' ובודאי לא שייך לומר עליהם שיצאו. וא"כ קשה זה הלשון ויצא שכתב קרא ולזה השיב המדרש שלשון ויצא נאמר על זיוה והודה שיצא ממנה תיכף שהלך משם למקום אחר:
פסוק יא:
ויקח מאבני המקום. במדרש רבנן אמרין מיעוט אבנים שנים אברהם יצא ממנו פסולת יצחק יצא ממנו פסולת אני אם מתאחדות ב' אבנים זו לזו יודע אני שאין יוצא ממני פסולת וכו' והוא תמוה. וגם מה שאמרו שהיו אבנים מריבות זו עם זו זה אומר עלי יניח צדיק את ראשו וכו' והוא תמוה. ונראה שהדברים אלו נראה לו במראה דאבן נאמר על ישראל כדכתוב פ' ויחי משם רעה אבן ישראל כי אבן הוא לשון יסוד והראה לו שעתידין ישראל לחלק לב' מלכות יהודה ואפרים כדכתיב (יחז' לד) לקח עץ אחד וכתוב עליו הודה וגו' ועץ אחד וכתוב עליו ליוסף וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים. וידוע שכשיש מחלוקת בישראל עלולים לאבד כדכתיב (השע יז) חלק לבם עתה יאשמו ואלולי זכותא דיעקב לא היינו מתקיימים ח"ו בשעת המחלוקת וזהו שהראה לו שני אבנים כלומר שאבן ישראל יתחלק לשנים ולכך אמרו בלשון מליצה שכל אבן אמר עלי יניח צדיק את ראשו כלומר שעיקר מחלוקתם לא יהי' ח"ו על עסקי עוה"ז רק על מילי דשמיא וכל אחד אומר עלי יניח צדיק ראשו והיינו צדיקו של עולם זה הקב"ה שכ"א אמר שהוא חשוב יותר אצל הקב"ה והראה לו במראה הנבואה שלבסוף נתאחדו כדכתיב (יחז' לה) והי' לעץ אחד וזה הי' מאמר יעקב שאם יתאחדו לא יהי' בהם פסולת משא"כ אם היו נשארים במחלוקתם בודאי שהי' עכ"פ לפסולת:
פסוק כ:
וידר יעקב נדר. כתוב זה תמוה מאוד דאין זה דרך לצדיק לומר כך דכשיעשה לו הקב"ה כל הטובות אז יעבוד להקב"ה משלו. וגם קשה דקאמר ונתן לי לחם לאכול וגו' ולא קבע לו זמן דמשמע לעולם וא"כ אימת יקיים נדרו. וגם שמקודם אמר רק שם אלהים לבד ואח"כ והי' ה' לי לאלהים ועוד קשה דחז"ל למדו מכאן שנודרין בעת צרה והוא תמוה עכשיו שהבטיח לו הקב"ה שזרעו יהי' כעפר הארץ ולא עת צרה היא ליעקב. ולזה נראה דלא אמר זה רק בשם כנסת ישראל זרעו וקראו בשם עצמו אחר שהבטיח לו הקב"ה שזרעו יהי' כעפר הארץ שפירשו בו שהבטיח לו שאף הישראל יהי' נחשבים כעפר הארץ וכתבו המפרשים דהכוונה שאף אם ידושו את ישראל כעפר לדוש יתקיימו לנצח ואז יהיו ישראל בגלות והו' עת צרה והי' ירא כי אפשר מחמת שהדבר תלוי בבחירתם ומחמת צרת גלותם אולי יגרום החטא ח"ו שיתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ולזה אמר אם יהי' אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך פי' כי הגלות נקרא דרך אשר הישראל הולכין שם להזדכך ולכן הבטיח לו הקב"ה ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך רימז לו ע"ז שישמור הישראל ויחזיק בימינם שלא יצאו מכלל ישראל בכל מקום אשר ילכו מגולה לגולה ומה שאמר והשיבותיך רימז לו שישובו לאדמתם וכל ההבטחות לא הוצרכו רק לזרעם ולהם בעצמם לא היו צריכין להבטחה כי מעשיהםיקרבום כמאמר התנא לבנו מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך (עדיות פ"ה) וכיון שבעלי בחירה הן מה זה ענין הבטחה ממ"נ אם יטיבו מעשיהם א"צ להבטחה ואם ח"ו יריעו מעשיהם אין תועלת בההבטחה כמו שמצינו בכמה מקומות שיראו שמא יגרום החטא וגם ה' אוהב משפט ומה"ת יטיב ה' להם כשירעו מעשיהם ח"ו ועיקר לא הי' רק על זרעו דאף אם לא יהי' ח"ו כדאי להיות שוכן בתוך טומאותם יטיב להם בזכות אבות וזה שאמר יעקב שאם יהי' אלהים עמדי והיינו עם זרעו שהם נפשו ממש ונקראים בשם יעקב ושמרני כמ"ש ונתן, לי לחם לאכול פי' שלא ימותו ברעב ובחסר כל כי מחמת שאין מזל לישראל ואם ח"ו סילק שכינתו מהם הרי הם מוטלים ברעב ובחוסר כל וממילא לא יוכלו להטיב מעשיהם. כי אם אין קמח אין תורה ושבתי בשלום היינו שישובו בשלום אל בית אבותם והי' ה' לי לאלהים פי' אחר שישובו לאבותם ואז יהי' השם שלם וה' יהי' לו לאלהים היינו שיהי' הכל במדת הרחמים ולא במדת הדין ואז האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהי' בית אלהים היינו שיבנה בהמ"ק על תילה ואז כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כענין שאמר הנביא הביאו כל המעשר אל בית האוצר שלא יהי' עוד עני בקרב הארץ וכל המעשר יהי' קודש לקרבנות וזהו עשר אעשרנו לך ומה שכתב וידר יעקב נדר אם יהי' אלהים וגו' אם זה אינו תנאי רק חיוב כמו השלשה אם שחשב בב"מ דף קי"ד כלומר שנדר נדר ולומר מחמת שאלהים יהי' עמדי וגו' לכך הנני נודר נדרי והיינו שיקרב קרבנות כמו שפרש"י בכתוב אשר נדרת לי עיי"ש:
פסוק כא:
והיה ה' לי לאלהים במדרש נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים א"ל הקב"ה אתה אמרת והי' ה' לי לאלהים חייך כל הטובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון זה שנאמר והי' ביום ההיא יצאו מים חיים מירושלים והי' ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו והי' ביום ההוא יטפו הרים עסיס והיה ביום ההוא יתקע גדול והוא תימה, ונראה דאמרו במדרש הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכות בכורות באמת וי יב ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירין אותו ומה בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף אלא שיציאת מצרים קשה שנאמר או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי. תדע לך שזו קשה מזו שביציאת מצרים כתיב אנכי ה' אלהיך אבל בקריעת ים סוף אינו מזכיר את השם ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו שנאמר ויאמינו בה' ובמשה עבדו ובזכות האמונה זכו לומר שירה. ובבינה לעתים הקשה דהא כל עניני קישוי תלוי בקריעת ים סוף שאמרו קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף קשה לזווגן כקריעת ים סוף. והנראה בזה כי מלת קשה נאמר על שני אופנים א'. כי עינינו הרואות שכל תפלתינו הוא ישמח ה' במעשיו כי בדרך משל מי שיש לו בן טוב כל מה שנותן לו נותן בשמחה ובטוב לבב אבל מי שיש לו בן רע אף שנותן לו אינו נותן לו רק מכח רחמי אב על הבן ובקושי גדול הוא נותן לו רק שהרחמים כופהו ליתן. ולזה אנו מתפללין שישמח ה' במעשיו כלומר שיטה לבבינו אליו לעבוד בלב שלם למען ישמח בנו ולתת לנו הכל בשמחה. ובזה יש לפרש מה שאנו אומרים אתה בחרתנו מכל העמים שיש בו כפל לשון ונראה כי בתחלת יציאת מצרים הי' גוי מקרב גוי נאמר רק לשון בחירה, שלפעמים בוחר הרע במיעוט כמו שבוחרין שוטטי ים להשליך סחורתם במים להקל מעל הספינה להציל נפשם כמו כן בשעת יציאת מצרים הי' רק בחירה מן שאר העמים ואח"כ כשהאמינו ויצאו אחריו במדבר בארץ לא זרועה נאמר אהבת אותנו כענין שנאמר אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר וגו' ורצית בנו כלומר אח"כ כשקבלנו התורה אז ורצית בנו כי לשון רצין פרש"י בסדר וזאת הברכה שנאמר על פיוס המחשבה כי פיוס המחשבה נאמר שאין צריך טוב יותר מזה וכן הי' בנו כדכתיב מי יתן והי' לבבם זה להם כל הימים וכן היא אומר אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם ואין לך פיוס מחשבה גדול מזה ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך וכו' מוסב על אתה בחרתנו ואמר הפעולות שנעשה כשבחר בנו הוא כענין שאמר כל לשון תקום אתך למשפט תרשיעי והיינו שסתם פה כל המקטריגים ומצאנו שבכל מקום כשהקב"ה רוצה להגביה אותנו במעלה ורוממות קטרגו המלאכים כשרצה להוציא אותנו ממצרים קטרגו המלאכים לומר מה נשתנה אלו מאלו ונגד זה אמר וקדשתנו במצותיך כי קדושה הוא לשון הבדלה והפרשה כמו שפרש"י אל תיגע בי כי קדשתיך כי בעת יציאת מצרים שלא הי' מצות לישראל נתן לנו מצות מילה ופסח כמו שנאמר ואראך מתבוססת בדמיך בזכות דם פסח ודם מילה, ונגד אהבת אותנו אמר כי אחר שיצאנו ממצרים והלכנו אחריו במדבר בארץ לא זרועה קרבנו לעבודתו שנכנסנו לתורה בהוצאת דמים כענין שנא' ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים ואחר שקבלנו התורה ונתפייס מחשבתו בנו וקראת שמך עלינו שקרא עצמו אלהי ישראל ואמר אני ה' אלהיך אף שאין הקב"ה מייחד שמו על החיים מ"מ על ישראל מייחד שמו כי כללית ישראל לא יתבטלו ונראה לענ"ד שזהו כוונת המדרש מה שאמר משה כשהתפלל להקב"ה על עון העגל שאמר הלא אמרת אנכי ה' אלהיך כלום אמרת אני ה' אלהיכם רק אלהיך ואני הרי אלקותך קבלתי שהוא תמוה האיך יעלה על הדעת שהשי"ת לא אמר רק למשה הלא אמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ומשה לא הי' עבד במצרים אך הכוונה שבמדרש אמרו כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה הי' אומר לכל אחד לקבל את אלקותי עליך ואמר לו הן מיד הדיבור נושקו על פיו והיינו אף שאנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה שמענו ודאי שרשעים גדולים נמצאו שהרי דתן ואבירם ופסל מיכה ירדו בים ובוודאי להם לא נתייחד החיבור ולא הי' נושקו על פיהם כי נשיקה הוא ענין התחברות נפש בנפש ויחוד החלק בכל והאיך נתייחד הקב"ה עם אותן שרעה בלבבם והשפע האלהי לא יחול במקום טומאה ולזה לא אמר רק אני ה' אלהיך כיון שנתייחד הדיבורעם כל אחד ומשה אמר הכל בלשון רבים שדיבר אל הכלל משא"כ הקב"ה ייחד הדיבור אל כל אחד ביחוד כמבואר במדרש ולזה אמר משה כיון שאמרת אני ה' אלהיך שלא השפעת רק אל הראויים וכיון שלא חטאו רק אותן שלא קיבלו ההשפעה ממך מה לך אצל הראויים וזהו שאמר משה אני קבלתי אלקותך והשגחתך (כי אלהים הוא הכוונה שהוא המשגיח כמ"ש הרשב"א חידושי אגדות בברכות) כלומר למי שיחדת הדיבור אליו הוא קבל ובשלמא אם אמרת אני ה' אלהיכם שהיית כול, כולם ואין אתה רוצה לייחד אלקותך והשגחתך רק שיהיו כולם ביחד שלימים וקיימים באמונתך ממילא כשנתקלקל קצת מהן נתבטל אלקותך והשגחתך מהם ובהבטל ההשגחה ממילא נתבטל וכלה ח"ו כללות ישראל אכן כשיחדת הדיבור לכל אחד שיקבל אלקותך עליו שתהיה אלהיו א"כ אני וכיוצא בי שקיבלו אלקותך עלינו מה אית לך גבינו היוצא מזה שבשעת יציאת מצרים הי' קשה והיינו שלא הי' שמחה להקב"ה מחמת הקיטרוג הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז עד אחר קבלת התורה שהי' אז בפיוס המחשבה ולכך בשעת יציאת מצרים נאמר רק אתה בחרתנו שלא היה רק בחירה. עוד נאמר ענין קשה מה שהוא קשה בערכנו עד שאי אפשר לנו להכחיש רק שהדבר מאת הבורא הכל יתברך כי בכל המופתים שהי' במצרים יש מקום לחשוב שבלט וכישוף היא כמ"ש הרמב"ם כי בערוב יש חובר חבר וכן בדבר אמנם בקיעת המים שנתבקעו כל המימות שבעולם שהוא היפך בריאת כל המאמר כי המים הי' בריאה הקודמת ולהפך כל המאמר אי אפשר בלתי הבורא לבדו כי ידיעת ההפכיים אחת כמבואר בבעל עקידה ומי שיכול להפכם ע"כ הוא הבורא ולזה עיקר האמונה הי' אחר בקיעת המים ובענין זה חשבו המופתים קשים. היותן קשים בערכינו ואין הקב"ה רוצה לשנות שים טבע וזהו שאמרו בש"ס קשין מזונותיו של אדם וכן קשה לזווגן כקריעת ים סוף כלומר כל הטו לישראל הכל הוא חוץ לטבע כי לישראל יש מזל רע ולפי מזלם אינו ראוי להם שום טוב והכל הוא חוץ לטבע כמו קריעת ים סוף ולזה אמר דקריעת ים סוף קשה מ"מ יציאת מצרים קשה ממנו כלומר שקריעת ים סוף אינו קשה רק בערכינו ויציאת מצרים קשה כביכול אף בערכו שבחר הרע במיעוטו ולזה הזכיר ביציאת מצרים שם ה' שהי' בתוקף מדת הרחמים משא"כ קריעת ים סוף שכבר הי' אחר שאהב אותנו כמו שנאמר אהבת כלולותיך ולא הי' הדבר בקישוי אצלו רק שהי' קשה בערכינו ואף שאמרו בקי"ס ג"כ מה נשתנו אלו מאלו לא אמרו זה רק על הרשעים שהי' שם ג"כ ופסל מיכה ירדו. אבל בכללן הי' אהבה כדכתיב אהבת כלולותיך וזה מאמר המדרש שהתחלנו בו כי אמרו בש"ס כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צער והי' הוא שמחה וזהו עיקר בקשת יעקב והי' ה' לי לאלהים כלומר שיהיה בשמחה וזהו שאמרו במדרש שהקב"ה אמר כל הנחמות בלשון והי' שהכוונה שהבטיחו שיהיו כל הישועות בשמחה לפני הקב"ה וחשב ארבע הבטחות כנגד ארבעה גאולות שהזכיר ביציאת מצרים והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי וכבר פרשתי בספר מעשה נסים שלי שהצלה הוא מעבדות לחירות והיציאה הוא היציאה ממצרים אל ארץ הקדושה וגאולה הוא לשון קנין כמו שנאמר על הגאולה ועל התמורה והוא מה שקננו לו יתברך לעבדים ולקחתי הוא מלשון קידושין כענין שאמרו בריש קידושין דיליף קיחה קיחה וכענין שנאמר וארשתיך לי לעולם ובגאולה העתידה יהיו כל אלו הדברים בתוספות טובה כנגד הצלה מעבדות ביציאת מצרים ששה חדשים קודם הפסקת השיעבוד ולא יצאנו רק מהמרירות משא"כ בגאולה העתידה אמרו בעירובין שמיד שאתי משיח הכל עבדים לישראל ונאמר והיו מלכים אומניך וזהו שאמרו והי' ביום ההוא יטפו ההרים עריס והרים נאמר ג"כ על מצרים ושרים כדכתיב שמעו הרים את דבר ה' כלומר שהמלכים ושרים יובילו שי כדכתיב והיו מלכים אומניך וכנגד הוצאה ממצרים לארץ הקדושה לבסוף יהי' בתוספת טובה שבכל מקום אשר ידרך כף רגליכם יקדש, והיינו שיאציל מקדושת ירושלים על כל העולים ולזה אמר והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים כלומר קדושה על כל מקום אשר ידרוך כף רגליהם, ונגד גאולה שהוא קנין כתיב ביום ההוא יוסיף ה' לקנות שאר עמו ונגד לקוחה שהוא קדישין שהיה בשעת נתינת התורה שכתוב בי' קול שופר יכתוב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והכל כתיב בלשון והי' שיהי' הכל בשמחה אך היסורים מוכרחים הם לקבלת הטובות שאי אפשר להתקיים הטובות שהבטיח הקב"ה רק על ידי יסורים וכמו שאמר השבעתי אתכם בנות ירושלים מה תעירו וכו' מי זאת עולה מן המדבר. כלומר ראה חשיבות עולה מן המדבר אשר היה אז מתרפקת על דודה ועם כל זה תחת התפוח עוררתיך שהוצרך הקב"ה לכפות ההר כגיגית ושמה חבלתך כלומר עשו לך חבלי לידה ומה שאמר פעם אמך ופעם יולדתך כי בשעת לידה נקראת יולדת ואחר כך נקראת אמו ולזה אמר שבשעה שהולידה את ישראל שנקראת יולדתך לה חבלי לידה ואחר שכבר גידל אותה שנקראת עשתה להם חבלי לידה וכיון שאז הי' מוכרח לחבלים מכ"ש עכשיו כי האומר הקב"ה וותרן כו'. וזה כוונת הכתוב בתהלים אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו וגו' אחת דיבר וגו' ילך ה' החסד וכבר ידוע מה שדחקו בו המפרשים ולכל הפירושים אין לזה חיבור עם מה שלמעלה וגם אחת דבר אלהים אין לו פי' וגם הש"ס בר"ה שאמר בתחלה כי אתה תשלם ולבסוף ולך ה' החסד שדחקו שם התוס' מאד בפירושם ולפרש נראה כעין מ"ש דהא דאמר בתחלה אמת ולבסוף רב חסד כי המשל שאמרו במדרש משללמלך שנשבע לזרוק אבן על בנו שיעצוהו היועצים לפוצץ האבן ולהשליך במעט מעט על ראש בנו וה"נ הנדר מתקיים במה שמשלם מעט מעט וכן אמרו בש"ס כפידו שמשלם להם כפיד של תרנגולים. וזה הכוונה שנכתב מעיקרא אמת ולבסוף ורב חסד כלומר שהמשפט היוצא מפי הב"ד של מעלה הוא בדין אמת רק שבשעת תשלומין משלם משפט אמת ברב חסד דהיינו במעט מעט ולזה אמר מקודם אמת ואח"כ ורב חסד שהאמת הוא בשעת הדין והרב חסד הוא בשעת תשלומין וכמו כן הכוונה שבתחלה כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כלומר שבתחלת הגזר דין הוא לשלם לאיש כמעשהו ואח"כ בשעת תשלומין משלם אותן בחסד והנה דבר זה שמענו מהמדה של רב חסד ואמת. שג"כ אמרו בזה בתחלה אמת ולבסוף ורב חסד וזהו אומרו אחת דבר אלהים כלומר מדה אחת שהוא רב חסד ואמר שתים זו שמענו וממנו שמענו שתים והיא כי עוז לאלהים כלומר כי המדת הדין יש לו כח עצום שאין מוותר ממנו אפילו כל שהוא כדכתיב ונקה לא ינקה רק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כלומר שהתשלומין הוא בחסד שאינו משלם רק מעט מעט כפיד של התרנגולים וא"ש נמי מה שאמר מקודם אל תבטחו בגזל וגו' חיל כי ינוב אל תשיתו לב כלומר שלא תאמרו הנה אלה רשעים השגו חיל ולית דין ולית דיין לזה אמר כי עוז לאלהים ואין הקב"ה וותרן ועתידין לקבל שלהם ואין שום מקום להפטר מן העונשים רק בצדקה כענין שאמר וחטאך בצדקה פרוק, ובזה אמרתי הטעם של משלוח מנות ומתנות כמבואר בפירושי על מגלת אסתר עיי"ש: