פסוק י:ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. שקפצה לו הארץ בו ביום יצא ובו ביום הגיע קרוב לחרן וטעם נס זה אף ע"ג דע"י נס זה הוצרך לחזור בדרך שבא נראה כי עשו היה רודפו ואלו השיגו היה הורגו ולכך קפצה לו הארץ ולא היה ספוק ביד עשו להשיגו ולזה נתכוון במדרש ששאל וכי יעקב לבדו יצא והיינו דלמה ליה לנס דהיה לו לילך בהחבא דמי ירגיש צאתו ובפרט כי מקדם כבר הלך אל בית שם ועבר ואח"כ חזר לבאר שבע ומשם יצא לחרן וא"כ באמת מי ירגיש צאתו והלא הרבה בני אדם יוצאים שם ומי ישגיח במכוון על יעקב ולזה השיב יציאת הצדיק מן המקום עושה רושם והיה מורגש יציאתו מכל מקום דאלו יצא לחזור תוך יום ויומים לא היה עושה רושם כלל אבל הואיל ויצא לחרן פנה הודה ולכך נאמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה כי יציאה זו היתה ניכרת למחרת הליכתו לחרן והנה במדרש אמרו ויצא מבאר שבע מבארה של שבועה דלא רצה לחזור ולישבע לאבימלך ונראה לבאר ע"פ מה דכתב מהרש"א פ"ק דמגילה כי בשוב יעקב מבית שם ועבר כבר שלחה אמו אליו כי כבר שך חמת עשו אחיך ולפי זה תקשה למה הלך יעקב לחרן ולא שלח שליח להביא אשתו אצלו כאביו וצריך לומר שעשה זאת לקבוע עליו גלות וגירות של ארבע מאות שנה וקשה דהוי ליה לילך לפלשתים כיצחק וזה ג"כ גירות וע"ז אמר במדרש מבארה של שבועה שלא יבא אבימלך בבואו לפלשתים לבקש ממנו שבועה כמו שאמר ליצחק:
פסוק יא:ויפגע במקום וילן שם. איתא במדרש שכל העולם נעשה ככותל לפניו ונראה לבאר דאמרו בגמרא חציף האי מאן דמצלי בבקתא מקום גלוי והקשו התוספות והא כתיב ביצחק ויצא יצחק לשוח בשדה ושיחה זו תפלה ותירצו זו היה הר המוריה כמ"ש יצחק קראו שדה והיה מקום מוצנע דמותר להתפלל שם רק דזה שייך אם הר המוריה במקומו היו בני אדם נבדלים ממנו כי היה מסורת בידם כי מקום קדוש הוא מימות אדם ונח כמ"ש הרמב"ן והיה מקום מוצנע אבל ביעקב שנעקר הר המוריה ממקומו לבוא למקום לוז ובית אל ודשים בו רבים והיה גלוי ויעקב היה צריך להתפלל שם ע"כ עשה הקב"ה שיהיה כל העולם כולו ככותל לפניו והוי ככותל הנבדל ויוכל להתפלל:
פסוק יא:וילן שם כי בא השמש. איתא במדרש ששקעה השמש שלא בעונתה בשביל יעקב כדי לדבר עמו הקב"ה בצינעה. ונראה לפרש ע"פ מה דמבואר כאן במדרש דנגמר בעת ההוא דינן של ארבע מלכיות מלאכי אלקים שרי האומות אימת יהיו עולים ואימת יהיו יורדים וידוע דאו"ה המה נידונים בלילה כי עיקר עבירות שעושים הוא בלילה וגם ידוע דלנביאי ישראל הקב"ה נגלה אליהם ביום ולא בלילה וא"כ איך אפשר להתקיים שניהם לכך שקעה החמה שלא בעונתה דהא באמת עדיין יום ויכול לדבר עמו ולענין דין או"ה הוי לילה כיון שהיו אז מלאים עבירות והזמן ששקעה בעבורו קודם זמן שקיעה אמיתית נראה דהיה ב' שעות וישבתי בזה קושית התוספות בברכות דף כ"ו ע"ב שהקשו אהא דאמרינן דיעקב תיקן תפלת ערבית הא אמרינן פרק גיד הנשה וילך חרנה כי מטי לחרן בעי למהדר אמר אפשר שעברתי במקום שהתפללו שם אבותי וקפצה לו הארץ ובעי אח"כ למהדר ושקעה חמה כדי שילין שם א"כ מוכח שכבר התפלל ערבית ביום ואחר כך היה דעתו למהדר ומכח קושיא זאת רצו התוספות להוכיח דקי"ל כר"י דעד פלג המנחה הוי זמן תפלת המנחה ואח"כ מיד מתחיל זמן תפלת ערבית ולי נראה לתרץ קושית התוספות דהא תיקשי עוד קושיא שניה דלמה היתה קפיצת הארץ כל כך במהירות והוצרך לשקוע השמש שלא בעונתה הוי ליה להיות קפיצת הארץ לא כל כך מהר רק מתון כדי שיגיע לשם סמוך לשקיעת החמה אבל ידוע כי זריזין מקדימין למצות וא"כ יש להתפלל תפלת ערבית תיכף בשעת צאת הכוכבים וכמו שאמרו בתפלת שחרית תיכף בנץ החמה כן תפלת ערבית תיכף בצאת הכוכבים וידוע כי חסידים הראשונים היו שועים שעה אחת ועיין שם ברש"י כי היה לג' תפלות זמן ט' שעות כי שעה של אחר מנחה אינו עולה ושעה שלפני מעריב כנודע כי בחינה של תפלה זו אינה כזו ואם כן אם מתפללים ערבית בצאת הכוכבים צריכין להתפלל עכ"פ תפלת המנחה ב' שעות קודם לילה והקב"ה רצה שיעקב יתפלל גם מנחה במקום מקדש ואם היה הקפיצה מאוחר לב' שעות לא היה יעקב ממתין והיה מתפלל מנחה בדרך ולכך קפצה לו הארץ באופן שבא לשם ב' שעות קודם לילה להתפלל מנחה ובעי למהדר ושקעה השמש וגם מעריב יתפלל שם ולכך שקעה השמש מכוון שתי שעות וזה אם תיקן ערבית אבל אם לא תיקן ערבית יכול להתפלל מנחה עד הלילה ומוכח שפיר דיעקב תיקן ערבית:
פסוק יא:ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. יש לומר שזה היה כיון שבא מח"ל לא"י וקפצה לו הקרקע נסתפק בזה אם הוא בח"ל או בא"י ואמרינן בגמרא ראה תקול מתקלי ופירשו התוס' להבחין אם הוא א"י או ח"ל ע"כ שקל האבנים ביד כי אבני א"י כבדים מאבני חו"ל וגם יעקב רצה לידע אם הוא א"י או ח"ל ולכך ויקח מאבני המקום:
פסוק יא:ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. נראה לבאר הגם דהיה שם י"ב אבנים הרומזים על י"ב שבטים מ"מ אבן א' לקח מאבני המקום ושם מראשותיו היינו אבן הראשה הוא שבט לוי שממנו יוצאים כהנים ולוים הן עובדים בבהמ"ק אשר שם לו שמה מקום מושבם ממש לכן נטל אבן אחד על שבט לוי והוא הראש ולכך שם יעקב ללוי לראש ישיבה במצרים כמ"ש הרמב"ן וכל האבנים אמרו עלי יניח צדיק את ראשו כי כולם נתאוו לכהונה ולכך כתיב בפרשת קרח כי כולם קדושים אכן האמת הוא מלבד שכבר אמר יעקב אחלקם ביעקב אף גם כי נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים על כלל ישראל אלו לא חטאו וכן יתקנו לעתיד לבוא:
פסוק יב:ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. הנה יש בו סימנים רבים והפירוש הפשוט הוא כך שרומז על הצדיק שחומר גופו בארץ ונשמתו היא מעלה מעלה בחלום כידוע דחכם עדיף מנביא כי בחזיון נשמתו עולה מעל שמי השמים ולכך במדריגת החומר יש למלאכי השרת יותר מעלה ובמדריגת הנשמה יש לצדיק יותר מעלה וזה פירוש מלאכי אלקים עולים ויורדים בו בבחינה אחת יורדים ובבחינה אחת עולים גם יאמר על בהמ"ק כי אף ע"פ שעיקר השכינה היא בתחתונים במקום קדשי קדשים מ"מ לא קבלו משם שפע רק ישראל אבל מלאכי השרת הוצרכו לקבל משמים כי שם מקומם של השפעתם ולכך נאמר וכל אדם לא יהיה באוהל מועד אפילו מלאכי השרת כי אין מקבלין שפע רק למעלה וזהו שראה יעקב מקום מקדש הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלקים עולים ויורדים בו לקבל שפע מן השמים הגם שה' נצב עליו שוכן למטה מ"מ מלאכי השרת הוצרכו לעלות ולקבל שפע וזהו שהראה ליעקב תוקף מעלת ישראל שהם מקבלין למטה בבהמ"ק ומלאכי השרת למעלה. וגם יובן ע"פ מ"ש במדרש סולם אותיות סמל הקנאה ורמזו לו עשו שראשו בשמים כמ"ש האר"י ז"ל כי היה לעשו בראשו ניצוצי קדושה על דהיה צייד בפיו ונקבר ראשו במערת המכפלה ולכך גופו סמל הקנאה בארץ חומר גשמי הולך אחר קניני חמדת ארצה אך ראשו בשמים כי יש לראשו אחיזה בקדושה ולכך מלאכי אלקים עולים ויורדים בו הרצון בזה דישראל הנקראים מלאכי אלקים עולים ע"י כן דיש לו לעשו שורש בקדושה ואינו מצר לישראל כל כך בגלות כאמרם בטולך או בטולא דבר עשו ועל ידי כן הרבה גרים כאנטונינוס וכדומה יוצאים ממנו וגם יורדים כי ע"י כן שורש עשו גדול ותקיף מכל מלכיות הקודמים והא' נב עליו לבל ישלוט בו עשו לגמרי:
פסוק יג:והנה ה' נצב עליו. אמרו חז"ל דמלאכי השרת ראו דיוקנו כעין דיוקנו למעלה ובעו לסכוני' והנה ה' נצב עליו לשמרו. ונראה לבאר כי דיוקנו למעלה במדת אמת ליעקב ולכך בעו לסכוני' כי הוא שקר מיליו לגבי יצחק שאמר אנכי עשו והנה ה' נצב עליו כי היה כך רצון ה' שיקח הברכות כי לולי זאת היה קטרוג מסטרא דעשו כמו שכתב הזוהר:
פסוק יג:או יאמר איך שכב יעקב במקום מקדש דאפי' ישיבה אסור בו לזה יש לומר שעשאוהו לסכנות נפשות כי ירא מחיות רעות ובמקדש מקום השראת שכינה לא יבואו ולכך אחר החורבן מקונן הנביא על הר ציון ששמם שועלים הולכים בו אבל בהיות דיוקנו כדמות דיוקן למעלה לא היה צריך לזה דבלא"ה אין חיה רעה שולט במי שיש בו צלם אלקים ולזה מלאכי השרת בעו לסכוני' ולכך וה' נצב עליו לשומרו:
פסוק יג:הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך. אמרו חז"ל שכפלה הקב"ה לא"י. נראה לבאר דמלבד מה שהראה לו בזה שתהא נוחה לכבוש הראה לו גם חשיבות של א"י כי בא"י יש בו ב' בחינות בחינה אחת כמשמעו ובחינה השנית שנקרא ארץ צבי במקום שאינו מחזיק בטבע רק ב' עיירות מחזיק בא"י ת' עיירות שהיא ארץ רוחניות והוא החשיבות של א"י אשר משובחת בו משאר אדמה כי היא כלולה ארץ רוחני וג"כ היה כן במקדש אשר עומדים שם צפופים ומשתחוים רווחים וכן בירושלים לא אמר אדם מעולם צר לי המקום שאלין שם וזהו בחינת ארץ רוחני וזה שקיפלה הקב"ה להראות לו כי יהיה בה בחינת מועט מחזיק את המרובה ולכך אמרו כי נחלת יעקב הוא נחלה בלי מצרים כיון שהוא כגדר מועט מחזיק המרובה א"כ אין כאן מצרים:
פסוק יד:והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה. הא דאמר כעפר הארץ הוא כי כל היסודות מוכנים יותר לכליון ולהפסד מן העפר כי העפר אינו נפסד לגמרי ולכך נאמר והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה היינו כי עשו כוחו וגבורתו בים כי העיר רומי נבנית על שרטון שבים וברכת יעקב הוא לפרוץ עליו לכך ג"כ נחלת יעקב הוא נחלה בלי מצרים כי גבול א"י הוא הים ואם יעקב יפרץ בם ומהפך ים ליבשה הרי אין מיצר לישראל והוא ירחיב מאוד כדכתיב זה הים גדול ורחב ידים וברכתו הו שיפרוץ תמיד:
פסוק יד:ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך. נראה לבאר דבא לתת טעם דמה הצורך לפרוץ ימים רבים למען תהיה א"י מקום רחבת ידים כיון שכבר הראה לו שא"י היא ארץ רוחני ומקום מועט מחזיק את המרובה ולכך אמר דהטעם הוא ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך היינו כמה שכתוב לעיל דנברכו הוא לשון דביקות שיהיו נוספים גרים וישראל הם זוכים לארץ רוחני נחלה בלי מצרים שמועט מחזיק את המרובה ולא הגרים וע"כ צריכה להיות ג"כ ארץ רחבת ידים להחזיק גם הגרים:
פסוק טו:והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת. נראה לבאר שהוצרך הבטחה זאת להשיבו לא"י כי נאמר סתם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וא"כ אפשר שיהיה הגירות בח"ל וארץ כשדים כאשר באמת היה בגלות לאחר חורבן הבית ע"כ הבטיחו הקב"ה להשיב אותו לא"י כי אלו היה שוהה אצל לבן יותר היה ח"ו נשקע בטומאה כי היה לבן אבות הטומאה ולכך נאמר ארמי אובד אבי וירד מצרימה ולזה הבטיחו להשיב אותו אל האדמה להקים היעודים הטובים שהבטיח לו וזה אי אפשר אם יהיה אצל לבן:
פסוק יז:ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים. נראה לבאר דהנה ידוע דמקדש שלמטה הוא מכוון כנגד שער השמים ויש כאן ב' בחינות או דעיקר הקדושה בשער השמים דלמעלה רק הואיל דמקדש שלמטה מכוון נגדו אף בו שכינה שורה וחיבת הקודש מכשרתו לשכון שם כבוד ה' או להיפך דעיקר חיבת מקום מקדש דלמטה כי הוא מכלל יופי ממנו הושתת כל העולם וכמבואר במדרש דעיקר חיבתו של הקב"ה היה לשכון בתחתונים ולרוב חיבתו פתח למולו וכנגדו שער השמים והמופת היה ליעקב שנעקר הר המוריה ממקומו ובא ללוז א"כ איך יתכן שיהיה שם ג"כ שער השמים וע"כ צריך לומר דהעיקר תלוי במקום מקדש ולכך אם המקדש בא למקום אחר יהיה באיזה מקום שיהיה שער השמים פתוח תמיד למולו כי העיקר למטה במקדש ובכל מקום שהוא מקום מקדש שם פתוח שער השמים וזהו אמרו מה נורא המקום הזה כי מקום הזה גורם והמופת על זה הוא שאין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים כי שער השמים תלויה במקדש והמקדש הוא העיקר:
פסוק יז:ועוד יש לפרש כי יעקב חשב מתחילה דבהמ"ק הו הכל רחמים אבל בראותו מלאכי אלקים שהם דין עולין ויורדין בו וגם ה' נצב הוא לשון דין כדכתיב ה' נצב לריב עמים וכמו יצאו נצבים שפט בשכלו שבהמ"ק מקום דין הוא וסביביו נשערה מאוד לכך אמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים מקום דין וזה שער השמים כי ידוע שבשמים הקב"ה מתנהג את עצמו במדת הדין ולכך בהמ"ק שהוא מכוון נגד שער השמים ושייך לשמים גם בזה הכל בבחינת הדין ומזה דרשו חז"ל כי ישראל לא ירצו לקבל תנחומין לעתיד לבוא מיעקב הואיל ואמר אין זה כי אם בית אלקים והיינו כה"ג שעשה לבהמ"ק מקום דין ולכך לא ביקשו לקבל תנחומין מיעקב כי מי יזכה בדין:
פסוק יח:ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה. כבר כתבנו לעיל כי אבן זה מורה על שבט לוי והוא אבן הראשה ולכך יצק שמן על ראשה כי נמשחו בשמן משחת קודש כדכתיב כשמן הטוב וגו' על זקן אהרן וגו' ואולם שם העיר לוז עיין בקונקרדאנץ שהוא לשון נבדל ויודעים היו ששם מקום שכינה והיו בני אדם נבדלים משם זולת יהודים ושרידים ולכך נקרא לוז לשון נבדל בשביל שנבדלין משם בני אדם:
פסוק כ:וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש אם יהיה אלקים עמדי הרצון בזה דמדת הדין יסכים עמו והיינו שלא יחטא כלל. וזהו ושמרני בדרך הזה מהחטא וזהו אם יהיה אלקים עמדי ונתן לי לחם לאכול היינו אשה דכתיב רק הלחם אשר הוא אוכל ובגד ללבוש היינו בנים כשרים שהם בגדי אדם כדכתיב ביהושע בן יהוצדק הסירו בגדים הצואים שהיו בניו נשואות נשים נכריות:
פסוק כ:ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים. ושבתי בשלום ולא נאמר לשלום כי אצל החי ראוי לומר לשלום כמ"ש חז"ל והנה רש"י נזהר לתרץ זאת וכתב שלם מן החטא שלא אלמד מדרכי לבן ומלת שלם הנאמר כאן הוא לשון שלימות כי הוא הולך בלי חטא וזה תכלית השלימות ולכך נאמר בשלום:
פסוק כא:והיה ה' לי לאלקים. איתא במדרש אמר הקב"ה אתה אמרת והיה ה' לי לאלקים חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ונראה לבאר כי יעקב הצדיק עליו מדת הדין ואמר והיה ה' לי לאלקים שמדת הרחמים יהיה לו לדין וקיבל בשמחה כי אמרו חז"ל שבכל מקום שנאמר בו והיה אינו אלא שמחה וקיבל יסורין בשמחה ולכך נקבע לבניו ג"כ והיה שהוא לשון שמחה:
פסוק כב:וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. נראה לבאר דרצונו לומר במלת לך כי במעשה המעשר יש בו שני בחינות האחד למצוא בו רצון ה' שהוא צוה על המעשר ובחינה השנית להנאת עצמו שיתעשר עשר בשביל שתתעשר ובזה שרי לנסות ה' כמו שדרשו חז"ל בחנוני נא בזאת וגו' ולכך אמר יעקב שאין רצוני בשביל בחינה השנית להשיג עושר רק כוונתי לשם שמים לעשות רצונך וזה שאמר עשר אעשרנו לך דייקא להנאתך ולרצונך ולא להנאתי ולטובתי ח"ו:
פסוק כב:איתא במדרש ויקץ יעקב משנתו רבי יוחנן אמר ממשנתו היינו שלמד קודם שישן ונראה לבאר המדרש כי יעקב חשב תחילה על החלום שראה ד' מלכיות אולי הוא חלום כמ"ש חז"ל דלאדם טוב מראין לו חלום רע ועל כן אמר שלמד קודם שישן וכל המשביע עצמו מדברי תורה אין מראין לו חלום רע וע"כ הוא דרך נבואה ולא חלום בעלמא ולכן אמר אם יהיה אלקים עמדי וגו':
