רש"י אם יעקב ועשו איני יודע מה מלמדינו עכ"ל: יש לתמוה שהיה לו לרש"י לומר זה גם על אחי רבקה איני יודעמה מלמדינו וכמו שהקשה רש"י על עצמו בתחלת זו הפרשה על פסוק בת בתואל אחות לבן וכי עדיין לא נכתב שהיא בת בתואל ואחות לבן כו' וכיון דידעינן כבר שהיא אחות לבן ממילא ידעינן שלבן בן בתואל הוא אחיה ולמה הוצרך לכתוב כאן אחי רבקה וכמו שהקשה רש"י בסמוך גם כן על אחות נביות ממשמע שנאמר בת ישמעאל איני יודע שהיא אחות נביות כו' שפירושו גם כן כיון דידעינן כבר דנביות הוא בן ישמעאל כדכתיב בכור ישמעאל נביות ממילא ידעינן דמחלת בת ישמעאל היא אחות נביות וא"כ גם על אחי רבקה היה לו לפרש מה מלמדנו או לומר איני יודע מה מלמדנו לכך נ"ל שכל הפסוק דאחי רבקה אם יעקב ועשו בא ללמדנו עניין אחד והוא זה שיש לתמוה על יצחק למה אמר ליעקב ליקח אשה מבנות לבן דווקא דמשמע שאסר לו בנות שאר משפחות בית נחור והם כל אחי בתואל עוץ ובוז וקמואל וגו' והרי אברהם אביו הכשיר את כולם כששלח אליעזר לקחת לו לאשה ואמר לו סתם כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולא פירש לו דווקא בנות בתואל לכך בא הכתוב להודיענו שמפני שהוא אחי רבקה אם יעקב ועשו שהיו שניהם בעיניו בחזקת צדקות וכשרות אפי' עשו כמו שפרש"י גבי כי ציד בפיו וגם עכשיו בשעת הברכה עודנו בחזקת כשרותו היה שהרי האמינו שלא יאכילנו נבילות כששלחו לצוד ציד כמו שפרש"י שם ואם לא היה אצלו בחזקת כשרות לא היה מאמינו ולכך חשב יצחק הואיל ויש לי בנים כשרים מרבקה אחוחו ורוב בנים אחר אחי האם כמו שפירש"י גבי אחות נחשון וודאי לבן הוא אדם כשר שהרי הוא אחי רבקה שילדה לי יעקב ועשו הכשרים וחשב גם כן הואיל והוא כשר וודאי אשתו וכל בניו ובנותיו הם כולם כשרים ולכך צוה לו לקחת דווקא מבנותיו ולא מבנות שאר בני נחור שהיו מסופקים אצלו כי אין ספק מוציא מידי וודאי דלבן אצלו היה וודאי כשר אבל אם יעקב ועשו ק' מה מלמדנו אע"ג דיש לפרשו גם כן לפי מה שכתבתי אם יעקב ועשו הכשרים כלומר ולכך לבן וודאי גם כן כשר הוא מ"מ מיותר הוא דסגי במה שכתב אחי רבקה הכשר דכבר ידענו דיעקב ועשו שניהם כשרים היו בעיניו:
פסוק ה:
סליק פרשת תולדות יצחק. בעזרת שוכן שחק.
פסוק י:
רש"י ויצא יעקב ע"י שבשביל שרעות כו' ק' לרש"י למה חזר הכתוב לעניין הראשון שהרי כבר נאמר וילך פדנה ארם וגומר ומתרץ ע"י כו' ואם תסרס הלשון יובן לך פשט העניין וה"ק ע"י שהפסיק העניין בפרשתו של יעקב וכתב וירא עשו כי ברך וגו' שבשביל שרעות בנות כנען כו' כלומר ולמה הפסיק להודיענו שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל לא מצדקתו ומשגמר חזר לעניין הראשון אלא שלפי סירוס הלשון הזה תצטרך להוסיף עוד שי"ן אחת במלת שהפסיק ובלשון הזה שכתב רש"י לא היה צריך שי"ן הזו במלת הפסיק רק סמוך על הקורא שיקראנו בנשימה אחת עד ומשגמר כו' כי עד כאן הכל הוא נושא העניין וממלת משגמר ואילך הוא נשוא העניין ודו"ק.
פסוק י:
בא"ד רש"י וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות ע"כ. שמעתי מקשין ומתמיהין על רש"י שבכאן מביא ראייה מן ותצא מן המקום משמע דשם הוא פשוט יותר לפרש דקאי על הודה וזיווה כו' ולכך מביא ראייה מהתם על הכא ושם גבי ותצא מן המקום פי' גם כן כמו שפירש"י כאן וסיים דבריו וכן ויצא יעקב מבאר שבע משמע דהכא הוא פשוט יותר ומביא ראייה מהכא להתם. ואני אומר שאין זו קושיא כלל כי כן הוא דרכו של רש"י בכל העניינים והמלות שהם זרים בעיניו לחפש ולמצא לו חבר וכשימצא לו חבר תנוח דעתו בו וכמו שעשה רש"י בסמוך בפרשה זו עצמה במלת ויפגע שהיה קשה לו שעיקר הנחתו על עניין הפגישה ובכאן אי אפשר לומר כן כמו שאכתוב בסמוך בפרשה זו עצמה בע"ה וכשמצא לו חבר במקרא ופגע בדבשת שהוא דוגמתו נחה דעתו וכן בפרשת וישב במלת אלומים מביא נושא אלומותיו ודומות לכרוכות והנם למשא עין אך המתמיהים בנו על קושיא זו מגדלים גבוהים הפורחים באויר ואין להם יסוד בעפר ולא שום קיום בעולם לפי דעתי על כן אענה חלקי אף אני לפי דעתם המפולפלת ואומר שאם היה מדקדקים בדברי רש"י לא נפלו לתימא הגדול הזה וזה שהרי רש"י אמר וז"ל וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות ויש לתמוה איך אמר דמלת ותצא שם קאי גם כן על רות דהא לא קאי אלא על נעמי לבדה ולא על רות דהא כתיב אחריו מיד ושתי כלותיה עמה והם רות וערפה אם כן כך היה לו לרש"י לומר וכן ותצא מן המקום האמור בנעמי לא בנעמי ורות דמשמע דאמר נמי על רות לכך נראה לי דהכי הוא כוונת רש"י הכא שאחר שפי' ויצא יעקב על יציאת ההוד וההדר מכח קושיית שלא היה צריך לכתוב אלא וילך חרנה שהיציאה כלולה בו יש לתמוה עליו איך שייך לומר לשון יציאה על ענין ההוד וההדר שהיא דבר שאין בו ממש גופניי רק שכליי מה יציאה שייך בו ואעפ"י שמצינו גם כן שאמר הכתוב ויצא מן בת ציון כל הדרה הדר דהתם אינו דומה להדר דהכא דהדר דהתם ר"ל בתים הדורים ונאים והנהגת שררה הדורה שהיתה שם כדכתיב אחריו היו שריה כאילים שזה כולה הדר המורגש לעינים ויצא משם שהכל ראו אותה בחוש העין שנתרשלו ושייך לומר עליו לשון יציאה אבל הפנה ביציאת הצדיק אינו אלא בשכל שכל זמן שהצדיק בעיר כל העיר מתביישין מפניו ומכבדין זה לזה ונמשכין אחר הוראותיו פנה הצדיק משם אז איש כל הישר בעיניו יעשה ירהבו נער בזקן כו' וזהו הדר שכליי אין הכל מרגישים בו ולא נופל עליו לשון יציאה ומפני קושיא זו היינו יכולין לפרש על ויצא יעקב שום פירש אחר שהוא יציאה גופניי כגון שנאמר למעט בא יעקב יצא לבדו ולא יצא שום אדם עמו ולומר שלא היה לו לוייה מיצחק אביו מחמת שיצחק היה כלוא בבית וכה"ג לכך מביא ראייה מפסוק ותצא מן המקום דהתם על כרחך צריכין אנו לפרש כן שפנה זיווה והודה כו' מדכתיב בתרי' מיד ושתי כלותיה עמה שיש לדקדק שם למה האריך הפסוק כל כך אלא היה לו לכלול כולן במלת ותצא וגו' והיה לו לומר ותצאנה מן המקום אשר היו שמה ותלכנה וגו' שהרי שלשתן כבר הוזכרו שם בפסוק שקודם זה שנא' ותקם היא וכלותיה ותשב וגו' והוה פי' מלת ותצאנה כולן שלשתן הנזכרות למעלה ובפסוק הקודם אין להקשות למה לא כללן במלת ותקם ולומר ותקומנה שכלותיה לא הוזכרו מקודם לומר עליהם ותקומנה וזה דוחק לומר מפני שהיא היתה עיקרית דמשום כך לא היה לו לכתוב להאריך כל כך בלשונו אלא ע"כ כיון שחלק הכתוב יציאותיהן אתא לאשמועינן שלא היתה יציאותיהן שוות כי יציאות נעמי שהיתה צדקת היתה יציאה גופניית ויציאה שכלית הודה והדרה כו' ויציאת הכלותיה לא היתה רק יציאה גופיית ולא שכלית כי ערפה הרי חזרה לסורה ורות גם כן אעפ"י שנתגיירה אח"כ עכשיו עדיין לא היתה צדקת כמו נעמי ולא עשתה רושם של הוד והדר כמוה ביציאתה ולפיכך כיון שראה רש"י שלא נוכל למצא שום הפרש בין יציאת נעמי ליציאת כלותיה רק ההוד וההדר מביא ראייה משם לכאן דשייך לומר לשון יציאה על יציאה שכלית בהוד והדר על כן הוא אומר שפי' דויצא יעקב גם הכי פירושו ולא הפי' האחר שהזכרתי שהוא רחוק מפשוטו לדעתו וזהו כוונת רש"י שהאריך כאן בלשונו לומר האמור בנעמי ורות ולא הזכיר נעמי לבדה לעורר על ההבדל שיש בין יציאת נעמי ויציאת רות שזהו מה שצריך לו כאן והתם במגילת רות שהביא רש"י וכן ויצא יעקב שם מביאו על עניין אחר והוא זה ששם מקשה רש"י על ותצא מן המקום למה נאמר ר"ל מן המקום אשר היתה שמה היה לו לומר בלשון קצר ותצא משדה מואב שהרי כבר נאמר ותשב משדה מואב ומהיכן תשוב אם לא תצא מן המקום שהיתה שם והוא שדי מואב ואם כן ותצא משדי מואב הל"ל. אשר היה שמה למה נאמר. ומתרץ אלא מגיד שיציאת צדיק כו' עושה רושם כו' והכוונה שהכתוב בא להורות לנו עוד יציאת אחרת שעושה רושם מה שלא היתה ביציאת' משדה מואב והוא זאת שכשיצא הצדיק מן המקום אעפ"י שמניח צדיקים אחרים בעיר וכמו שהיה בנעמי ביציאת הראשונה כשיצאת מבית לחם שבלי ספק היו שם כמה צדיקים שהרי החשובים שבכל משפחת יהודה היה שם וזה הוא הנרמז בפסוק ותצא מן המקום אשר היתה שמה ולא כתיב ותצא משדי מואב כמו שאמר ותשב משדי מואב אלא המקום אשר היתה ר"ל אפי' בית לחם שהיתה שם כבר והיו כולם צדיקים היתה יציאתה ניכרת ועושה רושם ועל זה מביא ראייה מויצא יעקב מבאר שבע שעשתה יציאתו רושם אעפ"י שיצחק נשאר שם ואמרו טעמא בב"ר מפני שאינו דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים ה"נ הכא גבי נעמי. זהו הנ"ל כוונת רש"י לפי פלפולם אבל לפי האמת נ"ל כי איננו צריך לו כמו שכתבתי:
פסוק יא:
רש"י ויפגע במקום כמו ופגע ביריחו כו' ע"כ. פי' שקשה לרש"י איך נופל לומר לשון ויפגע במקום שאון לשון פגיעה העיקרית מונחת אלא בשני בני אדם או ב"ח שפוגעים זה בזה כשזה הולך לשם והאחר בא כנגדו אבל כשהאחד עומד במקומו והאחר הולך אליו כמו שהוא במי שפגע במקום אין זה נקרא פגיעה אלא ביאה או הגעה אליו ועל זה אומר רש"י שאעפ"כ בכאן ר"ל ההגעה אל המקום והחניי' שעשה שם הוא הפגיעה והפגישה ומצא לו חבר ופגע בדבש' שהוא שם מקום ופירושו כן היא ואח"כ אמר ורבותינו פירשו לשון תפילה כו' ויהיה פי' ויפגע כפי משמעות לשונו ממש שהוא משמש ג"כ לתפילה אלא שק' לו מי יכריח הכתוב לומר לשון שאינו שכיח לומר כן בני האדם והיה לו לומר לשון ויתפלל לכך אמר אח"כ ושינה הכתוב כו' ללמדך שקפצה לו הארץ כו' ולפי זה יהיה ג"כ ויפגע כמשמעו שיעקב הלך לשם והארץ באה כנגדו שזה פגישה ופגיעה ממש כמשמעות הלשון אלא שלפי זה שנראה שבא הכתוב לרמז לנו הנס שנעשה לו והוא קפיצת הארץ ק' לא היה לו לתלות הפגיעה ביעקב שזהו אינו דבר חידוש אלא היה לו לתלות הדבר בארץ הקופצת ולומר ויפגע בו המקום שזהו הנס שהמקום קפצה ופגע בו ולכך דרשוהו גם כן בלשון תפילה שהוא תלויה בו ושקולים הם זה מפני שלא נאמר ויתפלל וזה מפני שהיה לו לומר ויפגע בו המקום ויבאו שניהם התפלל וגם פגעה בו המקום:
פסוק יא:
בא"ד רש"י עשאן כמין מרוב סביב לראשו כו' ע"כ נ"ל דיליף לה רש"י מדכתיב מראשותיו בלשון רבים ולא כתיב מראשותו או מראשו אלא ע"כ ר"ל ששם האבנים משני צדי ראשו לכך אמר לשון רבים ויהיה פרושו על כרחך שלקח אבנים הרבה וישם אותם סביב לראשו משני צדדיו לא שלקח אבן אחד מאבני המקום וישם מראשותיו שזה אי אפשר ואם כן ע"כ מה שאמר אח"כ ויקח את האבן אשר שם מראשותיו ר"ל שהרבה אבנים נעשו אבן אחת על ידי נס שהרי שם גם כן כתיב מראשותיו לשון רבים וזה אינו מצוי אם לא ע"י נס או ע"י מלאכת בני אדם שעושה מרזב באבן גדול וזה אין לומר שלקח שם אבן אחד שנעשה כבר כמין מרזב ע"י מלאכת איזה אדם שמצאהו שם וישם אותו מראשותיו משני צדדיו שהרי אמר הכתוב בפי' מאבני המקום שפירושו מאותן אבנים שהיו מונחין שם באותו המקום כלומר שהיה מקור מחצבן שם ולא היו בידי אומנות אדם מעולם ואבן כזה אינו מצוי בטבע אם לא ע"י נס לכך ע"כ פירושו שלקח אבנים הרבה מתחלה ועשאם כמין מרזב ואח"כ נעשו אבן אחד ע"י נס באותה הלילה ובזה אין אנו צריכים לכל דקדוקי הרא"ם ויתורצו כל קושיותיו שהקשה ע"ש נ"ל:
פסוק יז:
רש"י דחילו שם דבר כו' פי' שלא תטעה לפרשו בלשון רבים ולומר מה יראים הם בני המקום הזה שאם כן היה משמע שהוא משבח בני המקום לא המקום ואין זה כוונת העניין שהרי כל כוונתו של יעקב עכשיו לא היתה אלא לתת מעלה וקדושה למקום עצמו מפני שהוא שער השמים ושמפני זה אמר ואנכי לא ידעתי שר"ל שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה לא לבני המקום ועוד מה נורא במקום היה לו לומר וכן התרגום מה דחילו באתרא הדין היה לו לתרגום: