א וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ ב ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃ ג וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃ ד וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃ ה וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם אֶל־לָבָ֤ן בֶּן־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו׃ ו וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֗ו כִּֽי־בֵרַ֣ךְ יִצְחָק֮ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וְשִׁלַּ֤ח אֹתוֹ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם לָקַֽחַת־ל֥וֹ מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֑ה בְּבָרֲכ֣וֹ אֹת֔וֹ וַיְצַ֤ו עָלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ ז וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל־אָבִ֖יו וְאֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם׃ ח וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו׃ ט וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת־מָחֲלַ֣ת ׀ בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ י וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃ יא וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃ יב וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃ יג וְהִנֵּ֨ה יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃ יד וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃ טו וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃ טז וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃ יז וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃ יח וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ׃ יט וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃ כ וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃ כא וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהוָ֛ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃ כב וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נתינה לגר

הרב נתן מרקוס אדלר

פסוק ג:
לקהל עמים, לכנשת שבטין לא תרגם "עממין" כלעיל (כ"ז כ"ט) משום שעתה ברך ליעקב עצמו ולא לבניו לעתיד לכן נבא רק על י"ב שבטים. ואפשר כמ"ש בעל ס' לחם ושמלה, משום שכל בני ישראל עם אחד המה, רק שמתחלקים לשבטים כענפים יוצאים משורש אחד ולא יתפרדו.
פסוק ה:
אם יעקב ועשו, כתב רש"י, "איני יודע מה מלמדינו" ואפשר לבלי יקשה איך שלחו ללבן הרשע, ולא ירא פן ילמוד ממעשיו, לזה אמר שעדיין היה כשר, וכדברי חז"ל "הרוצה לישא אשה יבדוק באחיה" ולכך הקדים יעקב. או אפשר לבלי קשה איך שלחו את יעקב לשם, ולא יראו פן ירדוף אחריו עשו, לזה אמר, כי לבן היה אחי רבקה שהיתה אם יעקב ועשו. והקדים את יעקב באשר שאותו אהבה כאשר העיד הכתוב "ורבקה אהבת את יעקב" והיו בטוחים כי יעמוד לבן על ימין יעקב לעזרתו.
פסוק יב:
השמימה, עד צית שמיא. כן דרכו לתרגם להפלגת הגובה, וכן (לעיל י"א ד') "וראשו בשמים" תרגם ג"כ עד צית שמיא".
פסוק יג:
ה' נצב עליו, יקרא דה' מעתד עלוהי. לכבוד ה' ולגלות לנו שהוא עומד קיים ת' "מעתד" ועי' במורה נבוכים ח"א פט"ו.
פסוק טז:
יש ה' במקום הזה, אית יקרא דה' שרי באתרא הדין. אולי מעורבות פה יחד שתי נוסחאות, הא' היא "אית יקרא דה' באתרא" והב' היא "יקרא דה' שרי באתרא" ויותר נראה כגירסת הכ"י שמחקו מלת "אית" כי המתרגם הזה ישמור את עצמו מיחש דברים כאלה בפי יעקב לאמר, כי לא ידע מקודם את מציאות ה' אשר הוא מלא כל הארץ כבודו, במקום ההוא, ולכן ת' "יקרא דה' שרי באתרא הדין".
פסוק יז:
מה נורא, מה דחילו, ערש"י וכוונתו שדחילו הוא שם המקרה, והוי"ו בלשון יחיד כמו "סוכלתנו" תרגום של "תבונה" "כסו" תרגום של "שמלה" ומתורצת קושית הרא"ם ע"ש.
פסוק יז:
אין זה כי אם בית אלהים, לית דין אתר הדיוט אלהן אתר דרעוא בֵיה מן קדם ה'. ר"ל אין זה מקום חול, כי הדיוט (בל' יונית idiotes) איננו נופל רק על האדם בפרט, כי גם על דבר שאיננו בע"ח ! ואין כוונתו פה אתר של הדיוט, אולם מקום שרצון בו מהקב"ה לקבל תפלות והוסיף זה משום שהיה די באמרו "זה בית אלהים" ומלות "מן קדם" דרכו להוסיף בכל מקום להרחיק ההגשמה.
פסוק יז:
וזה שער השמים, ודין תרע קבל שמיא. הוסיף "קבל" שהוא תרגום של "נגד" אף שלא נמצא בכתוב להטעים הענין כי איך אפשר שיהיה מקום בארץ שער השמים.
פסוק כ:
וידר יעקב נדר, וקים יעקב קים. אף שבכל המקומות, ית' "נדר" בלשון "נדרא" ת' פה בל' "קים" שהוא תרגום של "שבועה." הוא ע"פ דרשת חז"ל ע"פ "נשבע לה' נדר לאביר יעקב" (תהלים קל"ט) שגם יעקב נשבע ונדר וכן "וידר ישראל נדר" (במדבר כ"א ב') ת' "וקים ישראל קים" ודרשו רז"ל(ב"ר פ' ע') ישראל סבא:
פסוק כא:
והיה ה' לי לאלהים, ויהי ממרא דה' לי לאלהא. נראה שפי' לא כרש"י שהוא מן התנאי רק נמשך למטה והוא תשובת התנאי, ורצונו אם אשוב בשלום. אעבוד שם המיוחד. ולכן לא ת' "אלהים" כדרכו בשם הוי"ה, כי כבר נזכר, וכוונת יעקב שיהיה ה' לו לאלהא ואיתו לבדו יעבוד, ותיבת מימרא שמורה על ההשגחה צ"ע לפ"ז, ואפשר שגם פה יש ערבוב ב' נוסחאות
פסוק כב:
יהיה בית אלהים, תהי דאהי פלח עלה קדם ה'. ר"ל מקום שאעבוד לאל, ושנה מן "בית אלהים" שלעיל(פסוק י"ז) משום שהראשון הוא לעבר, ופה הוא לעתיד, ולא יוכל לדעת אם יעלה לרצון לפניו ית' ות' "תהי"' משום שאבן בל' ארמית הוא בל"נ, ואף שבלה"ק הוא משותף לזכר ולנקבה, כמ"ש רש"י לקמן ע"פ "המחנה האחת והכהו" (ל"ב ח'), הנה העברי ישמש בכל שם משמות כאלה כמעט כפסוק אחד בב' הלשונות זכר ונקבה יחד, להורות כי השם הזה משותף, לא כן אונקלוס שת' פה "ואבנא הדא" בל"נ - לא "הדין" בל"ז "פלח עֲלַהּ "בל"נ, - לא עֲלֵהּ בל"ז - לכן ת' ג"כ תהי "בל"נ.
פסוק כב:
עשר אעשרנו לך, חד מן עשרא אפרשנה קדמך. ולא ת' "מעשרא" כמו(ויקרא כ"ו) ובשאר מקומות, אולי מדרשת רז"ל (כתובות נ' ע"א) שנדר לתת שתי מעשרות דהיינו א' מחמש. ותי' כפשוטו שהמקור קודם ההחלטה הוא רק לחזק העניו ר"ל שאפרוש המעשר בודאי.