פסוק ה:אם יעקב ועשו איני יודע וכו׳ הקו׳ מבוארת וכבר הרגישו בה כל המפרשי׳ ז״ל דמה בא ללמדנו שאינו יודע אם לא ידע ישתוק ונלע״ד שכוונתו לפי שמרגיש מה בא הכתוב ללמדנו אטו עד האידנא לא ידעי׳ שהיתה רבקה אם יעקב ועשו ותירץ דהכתוב מספר שכך א״ל בפי׳ יצחק ליעקב אני שולחך אצל לבן ואתה בני השמר ממנו לפי שאיני יודע מה מעשיו והטעם שאיני יודע לפי שאין לי מאחותו אלא ב׳ בנים יעקב צדיק ועשו רשע וידוע שרוב הבנים דומים לאחי האם אך בשנים לא שייך רוב וזהו מה שמלמדנו הכתוב שכך א״ל יצחק איני יודע מה כלו׳ מה מעשיו ועמ״ש בס״ד בפר׳ וישלח בפ׳ במקום אשר דבר אתו ובפ׳ תזריע על פ׳ ועמק אין מראה:
פסוק ז:וישמע יעקב מחובר וכו׳ דאל״כ ה״ז כפל דכבר כתוב לעיל וישלח יצחק את יעקב וילך וכו׳:
פסוק ט:אחות נביות ממשמע וכו׳ יש עוד הרגש אחר מבחוץ בפ׳ דאמאי כתיב וילך עשו אל ישמעאל לא הול״ל אלא וילך עשו ויקח את מחלת בת ישמעאל וכו׳ אלא ה״ק ברישא וילך עשו אל ישמעאל שהיה קיים והוא ייעדה לו והדר ויקח וכולי אחות נביות לפי שמת ישמעאל ומ״ש רבינו שנטמן בבית עבר ולא קאמר בבית שם נר׳ לפי שבאותה שעה כבר מת שם שכל שנותיו היו ת״ר צא וחשוב ק׳ משנותיו עד שהוליד ארפכשד ול״ה מארפכשד עד שהוליד שלח ול׳ משלח עד שהוליד עבר ול״ד מעבר עד שהוליד פלג ול׳ מפלג עד שהוליד רעו ול״ב מרעו עד שרוג ול׳ משרוג עד נחור וכ״ט מנחור עד תרח וע׳ מתרח עד אברהם וק׳ מאברהם עד יצחק וס׳ מיצחק עד יעקב הרי תק״ן ועדיין מתבקש משנות שם חמשים ונמצא כשמת שם היה יעקב בן נ׳ והשתא כשיצא מביתו היה בן ס״ג ואמנם הטעם שנטמן שם י״ד שנה לא פחות ולא יותר נלע״ד לפי שאז מת עבר ואילו לא מת עבר היה יושב יותר דהרי כל שנות עבר היו תס״ד צא וחשוב ל״ד משנותיו עד פלג ול׳ מפלג וכו׳ כדלעיל עד ס״ג ליעקב שאז הלך למדרשו תמצא תמ״ח והן אמת שעדין מתבקש משנותיו י״ו ואנן אמרי׳ י״ד מיהו ל״ק דנאמר דכשיצא יעקב היה בן יותר מס״ג אלא שלא היה בן ס״ד שלימים ואנו מונים ס״ג וגם מה שישב שם היו יותר מי״ד קרוב לט״ו אלא לפי שלא הגיע להשלים שנת הט״ו אנו אומרים י״ד ונמצא שנשתהא שם עד שמת עבר ומשמת הוכרח לצאת ואז הלך לחרן אבל בש״ס ספ״ק דמגילה דף י״ז מייתי ברייתא דס״ע דעבר מת ב׳ שנים אחר שהלך יעקב לארם נהרים ע״ש ולפי״ז לא ידענא טעמא אמאי לא אשתהי טפי:
פסוק י:ויצא פירש״י ז״ל לא היה צריך לכתוב וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא זה שאם כוונת הכתוב אינו אלא לחזור על ענין הראשון לפי שהפסיק בוירא עשו דפירש״י לעיל א״ה כיון שאינו עניין מחודש אלא שחוזר על הראשוני׳ שכבר הזכיר הליכת יעקב לא הול״ל אלא ויעקב יצא מבאר שבע וילך וכו׳ כנר׳ בפ׳ וישב שאחר שהפסיק בין מכירת יוסף בפ׳ וירד יהודה ואחר כך חזר לענין הראשון וכתב ויוסף הורד מצרימה כדפירש״י שם ולא כתב ויורידו את יוסף מצרימה לפי שכבר הוזכר לעיל אלא שחוזר לפי שהפסיק ה״נ הכי הול״ל אלא מוכרח דהכא מלתא חדתא אשמועי׳ קרא ביציאה זו המיותרת בקרא ואינו הענין הנזכר לעיל דהתם מיירי ביציאת גופו ויציאה דהכא קמ״ל מיציאת זיוו והדרו וכו׳ ומה שהזכיר ג׳ דברים הוד זיו והדר היינו כלפי שיש ג׳ הנאות לעיר בישיבת הצדיק לנפשם וגופם וממונם לנפשם שהוא מורה להם הדרך הישרה לדעת מה יעשה ישראל. ועוד שהוא מעכב את הפורענות שלא תבא על גופם ועל ממונם. והטעם שהוצרך הכתוב לכתוב יציאה יתירה ללמדנו זה ביעקב ונעמי טפי מאברהם ושאר צדיקים ה״ט דהכא קמ״ל רבותא דאע״ג דנשארו שם יצחק ורבקה ולא עוד אלא שגם עבר היה שם וכמו שנוכיח לקמן אפ״ה אין דומין מועטים העושים את התורה למרובים (ואע״ג דבמ׳ אי׳ אין דומה זכותו של אחד וכו׳ ע״כ לאו דוקא א׳) וכי בצר חד בצר זכותא ובנעמי קמ״ל דאפי׳ באש׳ צדקת שייך זה. ובדרך שפירשנו כאן דדיוקו של רש״י מיציאה יתירה ה״נ מתפרש שפיר גבי נעמי דהתם נמי יתור נפיש הוא דהא כתיב בקרא דלעיל מיניה ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב וכו׳ ואמאי הדר וכתב ותצא מן המקום אלא לאשמועי׳ דבר זה:
פסוק יא:ויפגע כמו ופגע וכו׳ דק״ל דל׳ פגיעה משמע דלא שייך אלא באנשים ההולכים ופוגשים זה עם זה. לכך מתרץ דמצינו גם בב׳ מקומות שסמוכים זה לזה ל׳ פגיעה כמו ופגע ביריחו שר״ל הגבול פגע ביריחו והוא ל׳ מושאל ועניינו שהיה קרוב לו וכ״ש דשייך הכא שהאדם נתקרב אצל המקום. ומצינו ג״כ הכתוב שאומר חסד ואמת נפגשו והוא ע״ד ההשאלה והרא״ם כתב שפי׳ ופגע ביריחו מל׳ חנייה ולא מל׳ פגישה ע״כ ולא ידענא מאן פסק ליה להרב לפ׳ דהתם הוא ל׳ חנייה דהא אי לא שייך במקומות ל׳ פגישה ה״ה וכ״ש נמי הוא דלא שייך ל׳ חנייה. ומ״ש ורבותינו פירשו וכו׳ למדנו שתיקן וכו׳ אין להקשות מנ״ל זו דילמא תפלה זו היא תפלת המנחה שכבר תיקנה יצחק שזמנה לפנות ערב קודם הערב שמש דה״נ אכתי לא עאל שמשא דבתר הכי כתיב כי בא השמש ומהיכן למדו שתיקן תפלת ערבית אין זו קושיא דאם איתא דבתפלת המנח׳ איירי מאי אתא לאשמועי׳ באמרו ויפגע וכו׳ פשיטא דמקמי הכי נמי כל יומא הוה צלי לה דהא כבר תיקנה יצחק אביו ומה בא ללמדנו באמרו ויפגע א״ו קמ״ל דהשתא הוא דצלי תפלה מחודשת דהיינו ערבית ואפשר דלפי שהיה בדרך עכשיו דכל הדרכים בחזקת סכנה ועוד שהיה מתיירא מעשו והיה צריך שמירה יתירה בפרט בלילה דמסוכנת מן המזיקין לכך הוסיף עכשיו תפלה אחרת למבעי רחמי ומה שהתפלל אותה קודם הערב שמש כבר כתבו התוס׳ בפ׳ תפלת השחר דהיינו כר״י דאמר מפלג המנחה ע״ש. אך ק׳ דמשמע שיעקב היה הראשון שהתפלל ערבית וכן יצחק היה הראשון שהתפלל מנחה והרי אמור רבנן שאברהם אבינו קיים הכל אפי׳ עירובי תבשילין וכל מידי אפי׳ דרבנן והיכי אפשר שלא התפלל מנחה וערבית שגם הם לפחות מצות דרבנן. וי״ל דאברהם נמי הוה מצלי להו ומיהו לא היה מתפלל מנחה וערבית אלא בתורת נדבה ואתא יצחק וקבע מנחה בתורת חובה ויעקב קבע לתפלת ערבית ואפי׳ למ״ד תפלת ערבית רשות מ״מ קבע יעקב דמאן דמצלי זימנא חדא תהוי קבועה בחובה. ועוד שהרי כתבו התו׳ בפ׳ הנז׳ דאפי׳ למ״ד רשות לאו דוקא אלא כלו׳ לגבי מצוה אחרת אבל לחנם אסור לבטלה. והשתא דאתאן להכי מצי למימר דה״ט שלא התפלל יעקב ערבית עד אותו זמן משום דעד האידנא היה לעולם יושב אהלים ותורתו אומנותו והיה פטור מתפלת ערבית שהיא רשות אבל השתא שהיה יחידי בדרך שלא היה יכול לעסוק בדבר הלכה בעומק שלא תרגז עליו הדרך ולכך באותה שעה התפלל ת״ע דבחנם לא מבטלים לה וכדברי התו׳ דכתיבנא. וע״פ האמור לעיל א״ש הא דאמרי׳ ביומא צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי דמשמע בהדיא שאברהם נמי היה מתפלל מנחה וק׳ שהרי יצחק תיקנה והתו׳ שם בפ׳ תפלת השחר נדחקו לתרץ דהיינו אחר שתיקנה יצחק וע״פ דרכנו ניחא דלעולם אברהם נמי היה מתפלל אותה ומיהו היינו דוקא בתורת נדבה ומ״ש רש״י ושינה הכתוב ולא כתב ויתפלל וכו׳ קשה דמהו זה השינוי דכיון דפגיעה נמי הוא ל׳ תפלה כדחזי׳ בקרא שהוא ז״ל הביא לראיה א״כ אין כאן שינוי כלל דהיינו ויפגע היינו ויתפלל והיכי בעי למילף נמי שקפצה לו הארץ וכי היכי דלא דרשי׳ מידי גבי יצחק דכתיב לשוח ולא כתיב ויתפלל משום דהיינו שיחה היינו תפלה ה״נ לא שנא. ותו ק׳ באריכות לשונו של רש״י שאמר ושינה וכולי ולא כתב וכולי ובקיצור הול״ל ולא כתב ויתפלל ללמדך וכו׳. ונ״ל דה״פ משום דלעולם בכל מקום שמצינו ל׳ פגיעה הוא סמוך בבי״ת כמו בירמיהו ואתה אל תתפלל וכו׳ ואל תפגע בי. וגבי רות אל תפגעי בי. ובפ׳ חיי שרה נמי ופגעו לי בעפרון (ועיין מ״ש רד״ק בישעיה מ״ז על פ׳ ולא אפגע אדם) א״כ ע״כ הכא אי בעי׳ לפרושי ויפגע מל׳ תפלה צריכינן לפרש במקום בהקב״ה ששמו מקום לפי שהוא מקומו של עולם כדאמרו במדרש דא״כ הרי חסר בכתוב במי פגע שלא נמצא ל׳ פגיעה אלא בבי״ת סמוכה וזה שינוי בפ׳ לכנות שמו של הקדוש ברוך הוא מקום שלא נמצא לו דוגמ׳ במקר׳ והיינו דקאמר רש״י ושינה הכתוב שלא קאמר ויפגע בה׳ אלא במקום וכי תימא דבמקום ר״ל מקום ממש כלו׳ שבאותו מקום התפלל ולא הוצרך הכתוב לכתוב למי התפלל דפשיטא שלאל אחד התפלל א״כ הול״ל ויתפלל של׳ זה לא היה צריך לכתוב למי התפלל אבל לשון פגיעה לא נמצא אלא בסמיכות כדאמרן עוד דל׳ פגיעה שייך ג״כ באנשים כדחזי׳ מקראי דמייתי׳ לעיל וא״כ לא הול״ל להכתוב לכתוב סתם ויפגע דאין משמעותו מובן בפשיטו׳ שהיא בקשה לאלהים דדילמא בקשת איזה צורך מחד גברא כדכתי׳ ופגעו לי בעפרון ולא ידעינן מאי קאמר א״כ הול״ל ויתפלל שהוא ל׳ המובן בפשיטות א״ו דכתב הכי ללמד ג״כ מל׳ פגיעה ממש שקפצה לו הארץ והשתא ליכא למימר כוליה להכי הוא דאתא ומהיכן נלמוד שהתפלל די״ל דא״כ שלא בא ללמד אלא שנעקר הר המוריה ובא לקראתו כדלקמן שזוהי קפיצת הארץ הול״ל את המקום כדכתיב ויפגעו את משה ואת אהרן וכן רבים דהא לפום דרשה דקפיצה לא דמי לההי׳ דפגע ביריחו ופגע בדבשת ומאי במקום ש״מ תרתי. כל זה אני אומר לפי שיטת רש״י אבל בסנהדרין פ׳ חלק דף צ״ה אי׳ קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום ד״א אין פגיעה אלא תפלה וכו׳ ע״ש הרי בהדיא דפירושים שונים הם ומאן דדריש הכי לא דריש הכי ואמאי רש״י ז״ל מזכי שטרא לבי תרי וצ״ע:
פסוק יא:כי בא השמש וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דעיקר כי בא השמש מיותר ולא הול״ל אלא וילן שם וממילא ידענא דלינה היא בלילה ושוב הרגיש דא״נ בעי למכתב הול״ל ויבא השמש תחלה כמספר הענין ולא כנותן טעם אלא מלמד וכולי:
פסוק יא:וישם מראשותיו עשאן וכולי פירו׳ דק״ל דהול״ל וישימם כיון דרבים היו כדכתיב מאבני המקום דליכא למימר דר״ל אבן אחת מאבני המקום דא״כ הול״ל אבן מהמקום א״ו דרבי׳ הן וא״כ הול״ל וישימם דוישם משמע שימה א׳ לכלם וזה א״א באבנים רבות לכך פי׳ דכתב וישם כלפי מה שנעשו אח״כ אבן אחת ונמצא שאז לא היתה אלא שימה א׳ ולמה היה זה בשביל המריבה שהיתה ביניהן על מראשותיו. ומ״ש רש״י שיעקב עשאן כמין מרזב סביב לראשו ק׳ דאטו לא היה מתיירא שיבאו עליו החיות אלא לצד ראשו שלא הוצרך לשום אבנים אלא סביב לראשו הלא כל שאר גופו היה בסכנה. ונ״ל דידוע דמרזב הוא שם צנור קטן שיוצא מן המזחילה דהיינו צנור שסביב כל הגג ובסופו יוצא המרזב כנר׳ ממשנ׳ פ״ג דבב״ב וא״כ לא שייך שם מרזב עד שיהא שם המזחילה שממנה יוצא המרזב ובאמרך מרזב ממילא שיש שם גם מזחילה והכא נמי עשה כמו חומה גדולה ורחבה סביב סביב כל גופי דהיינו כדמות מזחילה וממנו יוצאה מחיצה קטנה וקצרה סביב ראשו דמות מרזב שיוצא מן המזחילה כזה. ולא הוצר׳ רש״י להזכיר בפי׳ אותן שסביב גופו דכבר רמזן באמרו מרזב דלא שייך מרזב אלא כשיש שם מזחיל׳ ומ״ש התחילו מריבו׳ היינו אותן שבמרזב עם אותן שבמזחילה שגם אותן שסביב גופו היו אומרים כל אחת עלי יניח וכו׳ כלו׳ אני רוצה שעלי כלו׳ בשבילי תבא מנוחה לצדיק על ראשו. כלו׳ לצד ראשו שהוא צד החשוב ויניח ל׳ מנוחה ולא ל׳ הנחה שהרי הוא לא הניח ראשו על שום אבן מיד עשאן הקדוש ב״ה אבן א׳:
פסוק יא:וישכב במקום ההוא ל׳ מיעוט וכו׳ אין להקשות דכיון דאיכא מיעוטא נמעט כל ימיו דעד השתא לא שכיב אף כשהיה בבית אביו דא״כ לימא קרא וישכב עתה דבהכי הוה ממעטי׳ דעד עתה מעולם לא שכב לבו אבל השתא דכתיב במקום ההוא ע״כ לא בא למעט אלא מקום אחר בלבד וה״ק באותו מקום שכב הא במקום אחר לא שכב וכיון דלא בא למעט אלא מקום א׳ מסתבר׳ למעט בית עבר שהלך שם ללמוד דוקא ועוד שהוא המקום הסמוך למקום זה מסתבר דההוא הוא דאתא למעוטי הואיל וסתם ועוד דלפי״ז נמצא שבזה המעוט דבמקום ההוא רמיז קרא ישיבתו בבית עבר שלא נמצא בתורה במקום אחר ומוכרחים אנו לאומרו מכח החשבון כמ״ש רש״י בס״פ דלעיל. ומ״ש לא שכב ר״ל דיקא שינת קבע ופשוט. ועל זה שדרשו רבותינו שנטמן יעקב בבית עבר י״ד שנה צ״ל דעבר היה דר ג״כ בבאר שבע דהא קרא כתיב ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה והיכי מצינו למימר לא כן הדבר אלא כשיצא מבאר שבע הלך לעירו של עבר הא ודאי ליתא והכי נמי מוכח מקראי דבפ׳ דלעיל על פ׳ ויתרוצצו הבנים שכשהיתה עוברת על פתחי שם ועבר וכו׳ וה״נ ביושב אהלים דרשו על שם ועבר שמכל זה מורה שדירתם בעיר שהיה דר יצחק והשתא א״ש לישנא דרבנן דאמור היה נטמן והול״ל שישב בבית עבר ומאי הטמנה זו ולפי האמור ניחא דהואיל והיה באותה העיר היה נטמן ולא נראה החוצה אל העין מפני עשו שהיה מבקש להמיתו:
פסוק יב:עולים ויורדים וכולי מלאכים וכו׳ פי׳ דק״ל דלא הול״ל אלא עולים ויורדים דפשיטא דבסולם הוה דהא כבר אמר והנה סלם וכו׳ ומאי בו לכך פי׳ דר״ל בשבילו בשביל יעקב ללוותו. וא״ת ומפני מה לא ירדו תחלה מלאכי ח״ל ואחר כך יעלו מלאכי א״י ובזה לא ישאר בלא שמירה ולא יצטרך למ״ש אח״כ הנה נצב עליו לשמרו וכדאשכחן נמי גבי עמוד האש ועמוד הענן שעד לא ישקע זה עולה זה. ונ״ל דכיון דמלאכי ח״ל גריעי ממלאכי א״י אין להם רשות להראות ממשלה לפניהם ברשותם ואם היו יורדין היה נרא׳ הוראת ממשלה שבאין ללוות ולשמור ולכך עלו תחלה של א״י ותדע דהאמת כן דהא בסוף הפרשה כתוב ויאמר יעקב וכו׳ ויקרא שם המקום ההוא מחנים ופירש״י ב׳ מחנות של ה״ל שבאו עמו ושל א״י שבאו לקראתו דמשמע מזה שהיו נמצאים שם הב׳ מחנות יחד ואמאי לא הוה כמו הכא עולים תחלה ואחר כך יורדים א״ו כדאמרן והתם מלאכי א״י דעדיפי יכולים להראות גדולה לפני אותם דח״ל. אך ק׳ דהיכי אפשר לישב אגדה זו עם מאי דמייתי רש״י אח״כ איהו עד חרן אזל וכו׳ א״כ כבר יצא לח״ל ואיך אפ׳ דעכשיו לבד ירדו מלאכי ח״ל וי״ל דכיון דאותה הליכה לא היתה כהוגן שלא התפלל במקום שהתפללו אבותיו אה״נ שלא ירדו מלאכי ח״ל והוא לבדו הלך בלא שמירה ולהיות שהיה גלוי לפניו ית׳ שהיה עתיד לחזור לאחוריו לא״י להתפלל ציוה למלאכי א״י שלא יעלו אלא שימתינו לו עד שובו כדי לשמרו כשישוב ועכשיו עלה למרום וירדו אותם של ח״ל:
פסוק יג:אלהי אברהם וכולי אף על פי וכו׳ פי׳ דק״ל אמאי לא ערבינהו ולימא אלהי אברהם ואלהי יצחק אביך וכ״ש דהוא עדיף לאסמוכי אביך ליצחק שהוא הי׳ אביו באמת ואמאי הפסיק בינייהו במלת אביך ומתרץ דקמ״ל דלא ראי זה כראי זה דזה מפני שמת וזה מפני שכהו עיניו וכו׳:
פסוק יג:שוכב עליה קיפל וכו׳ דיוקו של רש״י דאל״כ הול״ל הארץ הזאת ותו לא דאטו לא ידענא שהיה שוכב עליה ומה בא ללמד באמרו אשר אתה שוכב עליה דנר׳ דאתא לאפוקי אותו חלק מהארץ עצמה שאינו שוכב עליה וא״כ מאי רבותיה וכי ארבע אמות קרקע הבטיחו א״ו דקיפל וכו׳ והיינו דקמ״ל קרא ביתור זה דשוכב עליה. ומ״מ ק׳ דלאיזה תכלית היה נס גדול כזה על מגן ותו דנר׳ דבר שאין לו שחר ובלתי אפשר דהיכן הלכו באותה שעה כל אותם הגוים שהיו בא״י ולכך נ״ל שאין זה כפשוטו אלא דידוע הוא כמ״ש רש״י לקמן שנעקר הר המוריה ובא לכאן במקום שהיה יעקב וידוע הוא ששם בבה״מ היתה אבן השתיה שממנה הושתת העולם ונמצא שאותה האבן הוא מקור ויסוד כל א״י ויעקב שכב על אבן השתיה וזהו קפול הארץ שאמרו שנעקר׳ אבן השתיה שהיא יסוד ושורש של׳ כל הארץ והיתה תחתיו והוי כאילו כל א״י תחתיו שהרי כל דבר נכלל בשרשו ומ״ש כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו ר״ל שלא יהיה עליהם שום ערעור כלו׳ דבזה רמז לו הקדוש ב״ה תשובה נגד המינים שאומרים לישראל לסטים אתם שכבשתם ארץ ז׳ אומות וא״ל שוטים כל הארץ של הקדוש ברוך הוא ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו כמ״ש רש״י בריש בראשית וכי היכי דהכא ברצונו של הקב״ה היה ההר הזה בירושלי׳ מלפנים וברצונו עכשיו עקרו מירושלים ונתנו בבית אל ה״נ ברצונו נתנה לנו וכו׳ ובזה תהא נוחה ליכבש בלא ערעור כך נלע״ד לפרש:
פסוק טו:אנכי עמך לפי שהיה וכולי דאל״כ מאי אתא למימר ליה אנכי עמך הא חזי ליה שהרי היה מדבר עמו אלא להבטיחו שלא יירא וא״א לומר שאין ההבטחה אלא על העתיד כשילך אצל לבן דא״כ אהיה עמך מיבעי ליה מאי הנה אנכי עמך ש״מ דאף לפי שעה היה שם מורא מעשו וא״ל נמי שלא הו״ל מורא אלא מעשו לחוד דא״כ לא הול״ל אלא והנה אנכי עמך ותו לא ומאי ושמרתיך בכל אשר תלך אלא ה״ק ושמרתיך ג״כ לעתיד:
פסוק טו:עד וכו׳ אם משמש וכו׳ דא״א לפרש כפשוטו שמורה על הספק דהרי מלת אשר מורה על הודאי וא״א לומר שני הפכים בנושא א׳ כן פי׳ הרא״ם אך אכתי ק׳ דא״כ אם זה הוה כמו אשר ונמצא כאילו כתיב אשר אשר ב״פ ול״ל ובשלמא גבי אליעזר עד אם דברתי ניחא כדפירש״י התם אבל הכא קשיא ואפ׳ לומר שהיה זה כמו שבועה ע״ד אין אין שבועה ודוחק וע׳ מ״ש לקמן על פ׳ אם יהיה אלהים עמדי וכו׳:
פסוק טו:דברתי וכולי ביצחק ולא וכו׳ דאל״כ טפי הול״ל כי יצחק יקרא לך זרע אלא ה״ק כי בתוך יצחק יהיה מי שיקרא לך זרע ש״מ שלא כל זרע יצחק יקרא על שמו:
פסוק יז:כי אם וכולי הסולם הזה וכו׳ דיוקו של רש״י מדכתב בל׳ שלילה אין זה כי אם וכולי והול״ל זה בית אלהים אלא ה״ק אין זה מה שהייתי סבור שהיא לח כי אם בית אלהים לפי שנעקר בה״מ ובא לכאן. וביאור המשך דברי רש״י הכי הוא דהא ודאי בקרא מוכח שיעקב היה שוכב בלוז מדכתיב ויקרא את שם וכו׳ ואולם לוז וכו׳ וע״כ מדכתיב וזה שער השמים מוכרח אתה לומר שראש הסולם שהוא הכניסה לעלות לשמים היה שם כנגד לוז מדקאמר וזה ורגלי הסולם דהיינו עיקר עמידתה היה ודאי בבאר שבע כדמוכח לה בב״ר מדכתיב ויצא יעקב מבאר שבע ויחלם והנה סולם מוצב ארצה ע״ש כלו׳ ארצה הנזכרת למעלה והא ידוע שלוז זו בצפונה של בנימין בין בנימין ויוסף וירושלים בדרומה של בנימין בין יהודה ובנימין נמצא שיש מרחק רב בין לוז לירושלם ונמצא לפי״ז דכיון דראש הסולם נגד לוז א״א להיות נגד לירושלם אלא אמצע השיפוע ולא הראש וא״כ ק׳ על רבותינו שאמרו שאמר הקב״ה צדיק זה בא לבית מלוני וכו׳. והרי מלוז לירושלים רב המקום ביניהם לכך אני אומר שנעקר כו׳ והטעם שהטריחו הקב״ה ליעקב לחזור עד לוז ולא קפץ בה״מ בסוף גבול א״י שהרי לוז אינו סוף הגבול כנר׳ בהדיא בס׳ יהושע נר׳ משום שיהיה לו שכר פסיעות ואפ׳ דכ״כ דרך היה מירושלם עד לוז כמו מלוז עד סוף הגבול וכיון שבא יעקב חצי הדרך קפץ בה״מ החצי האחר כההיא דאמרי׳ הבא לטהר מסייעים אותו:
פסוק יז:מה נורא תרגום מה דחילו וכו׳ אע״ג דנורא שם התואר למקום והו״ל לתרגם דחילא כדמתרגם בשאר מקומות כמו המדבר הגדול והנורא מתרגמי׳ רבא ודחילא אפש׳ דהכא תרגם לפי הענין כאלו כתיב מורא לרמוז מ״ש ג״כ רז״ל פ׳ וממקדשי תיראו לא ממקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על המקדש ועוד אפשר שכיון לפי שהמקום בעצמו לא היה נורא שהרי היה לוז אבל היה בו מורא לפי ששרה עליה יקרא דקב״ה כשבא שם הר המוריה:
פסוק כ:ונתן וכו׳ והמבקש לחם וכו׳ וכ״ש העומד ערום דגריע טפי וכמ״ד בב״ב בודקים למזונות ואין בודקים לכסות אב״א קרא וכו׳ ואב״א סברא האי מיבזי וכו׳ ואם כן שפיר קאמר ובגד ללבוש שאף זו מן ההבטחות וא״צ לידחק כמ״ש הרא״ם ז״ל שאעפ״י שאינו בכלל לא אעזבך מ״מ הזכירו יעקב אגב הלחם:
פסוק כא:בשלום שלם מן החטא וכולי הוצרך לפ׳ כן ולא כפשוטו דא״כ תיבת בשלום יתירא היא דפשיטא שאם הקב״ה ישמרהו עד שובו דישוב בשלום והזכיר זה בתוך ההבטחות אעפ״י שלא מצינו דהובטח על זה ותדע שגם רש״י לא כתב כמו שאמר לי בכלהו אידך מ״מ דייק יעקב כלפי מ״ש לו הקב״ה עד אשר אם עשיתי ומאי אם ואעפ״י שפירש״י לעיל לפי הפשט דר״ל אשר מ״מ דחוק הוא רב״פ אשר ל״ל וכדכתיב התם אלא הבין יעקב שר״ל שכל ההבטחות הללו תלויים בספק אם לא יחטא שאם יחטא בטלו ההבטחו׳ ולכך ביקש כאן להיות בעזרו שלא יחטא כדי שיתקיימו הבטחותיו מאחר שא״ל אם דהיינו בתנאי ואע״ג דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וא״כ מאי שייך לבקש על זה נר׳ דאיכא למידק דאמאי קאמר מן החטא ולא קאמר מן החטאים או מן העונות ומאי האי דמהדר ואמר שלא אלמד מדרכי לבן אלא נר׳ לפי שיעקב אבינו העיד עליו הכתוב שהיה איש תם ופירש״י שתם מי שאינו חריף לרמות קרוי תם ולבן ידוע שהיה רמאי וע״ז היה מבקש יעקב שלא ילמד מדרכי לבן דלא לשבוק לחסידותיה דאע״ג דשרי להו לצדיקי למסגי ברמאות׳ עם הרמאי כדכתיב עם עקש תתפתל מ״מ לאו משנת חסידים היא ולכך קרי ליה חטא שאינו עון שהרי מותר הוא אלא מיהא קרוי חטא קצת לגבי חסיד וז״ש שלם מן החטא ומצינו שיעקב באמת למד מלבן כדכתיב ויקח לו יעקב מקל לבנה וכו׳ ואע״ג דבהיתרא הוא כדלעיל מ״מ כיון דמשנת חסידים היא דהא נמי לא ליעביד מש״ה כתיב ויירא יעקב מאד כשיצא עשו לקראתו ואמור רבנן סבר שמא יגרום החטא והיינו החטא האמור דלגבי חסיד כמותו מיקרי חטא אע״ג דמדינא שרי:
פסוק כב:והאבן וכו׳ ואז אני אעשה וכו׳ כלו׳ שאקריב עלי׳ נדבות ולפי״ז אין להקשו׳ דמשמע שאם לא ישמור ההבטחות שלא יהא פלח וכו׳ דאה״נ שאינו מחוייב לעשות שהרי תוספת נדבה הוא שנודר בתנאי ואם לא יתקיימו ההבטחות פשיטא שגם הוא אינו חייב לשלם נדרו שהוא על תנאי וה״נ מ״ש בתר הכי וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ר״ל שיפריש החומש מנכסיו שהוא לפנים משורת הדין דהכי אי׳ בהדיא בכתובות פ׳ נערה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ומפקי לה מהך קרא עשר אעשרנו אעשרנו לבתרא כי קמא ע״ש דמשמע שאם לא יתקימו ההבטחות לא יפריש כי אם החיוב דהיינו המעשר וא״צ למ״ש הרא״ם ז״ל דהאי עשר אעשרנו מלתא באפי נפשה היא שנדר לעשר בלתי שום תנאי ונר׳ שבאותה שעה לא עלה על דעת הרב סוגיין דכתובות וה״נ מ״ש על והאבן הזאת שאם יתקימו ההבטחו׳ יהא פלח על האבן הזאת ואם לא יתקיימו יהא פלח באיזה מקום אחר עכ״ל וזה דבר רחוק במ״מ שאין זה שום נדר דמאי נ״מ להיות העבודה על אבן זו או על אבן אחרת כל היכא דפלח לרחמנא פלח עם היות שיש קצת לישב דכיון שאז היה הר המוריה שם אפ׳ דנדרו היה להקריב שם דמעלי טפי להיות במקום המקדש מ״מ א״צ לכל זה אלא שהרב לא אסיק אדעתיה לחלק בין פולחן דחובה לפולחן דנדבה:
