א וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ ב ק֥וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ׃ ג וְאֵ֤ל שַׁדַּי֙ יְבָרֵ֣ךְ אֹֽתְךָ֔ וְיַפְרְךָ֖ וְיַרְבֶּ֑ךָ וְהָיִ֖יתָ לִקְהַ֥ל עַמִּֽים׃ ד וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ אֶת־בִּרְכַּ֣ת אַבְרָהָ֔ם לְךָ֖ וּלְזַרְעֲךָ֣ אִתָּ֑ךְ לְרִשְׁתְּךָ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־נָתַ֥ן אֱלֹהִ֖ים לְאַבְרָהָֽם׃ ה וַיִּשְׁלַ֤ח יִצְחָק֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֑ם אֶל־לָבָ֤ן בֶּן־בְּתוּאֵל֙ הָֽאֲרַמִּ֔י אֲחִ֣י רִבְקָ֔ה אֵ֥ם יַעֲקֹ֖ב וְעֵשָֽׂו׃ ו וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֗ו כִּֽי־בֵרַ֣ךְ יִצְחָק֮ אֶֽת־יַעֲקֹב֒ וְשִׁלַּ֤ח אֹתוֹ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם לָקַֽחַת־ל֥וֹ מִשָּׁ֖ם אִשָּׁ֑ה בְּבָרֲכ֣וֹ אֹת֔וֹ וַיְצַ֤ו עָלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ ז וַיִּשְׁמַ֣ע יַעֲקֹ֔ב אֶל־אָבִ֖יו וְאֶל־אִמּ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ פַּדֶּ֥נָֽה אֲרָֽם׃ ח וַיַּ֣רְא עֵשָׂ֔ו כִּ֥י רָע֖וֹת בְּנ֣וֹת כְּנָ֑עַן בְּעֵינֵ֖י יִצְחָ֥ק אָבִֽיו׃ ט וַיֵּ֥לֶךְ עֵשָׂ֖ו אֶל־יִשְׁמָעֵ֑אל וַיִּקַּ֡ח אֶֽת־מָחֲלַ֣ת ׀ בַּת־יִשְׁמָעֵ֨אל בֶּן־אַבְרָהָ֜ם אֲח֧וֹת נְבָי֛וֹת עַל־נָשָׁ֖יו ל֥וֹ לְאִשָּֽׁה׃ י וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃ יא וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃ יב וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃ יג וְהִנֵּ֨ה יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃ יד וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרֲכ֥וּ בְךָ֛ כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃ טו וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזָבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃ טז וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃ יז וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃ יח וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ׃ יט וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃ כ וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃ כא וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהוָ֛ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃ כב וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק י:
ויצא, הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה צריך ביאור על ג' לשונות אלו. תו הא בפסוק נאמר בכל מקום הוד והדר וכאן הפסיק בזיו ביניהם. ונראה שמעלת הצדיק בזה הוא מרומז במלאכי (ב') תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. מבואר מזה דתחילה חשב שתי מעלות מצד עצמו דהיינו תורת אמת, ובשלום ובמישור הלך אתי. והמעלה השלישית היא מצד אחרים שהם צייתים לדיינים שלו על זה אמר ורבים השיב מעון. ע"כ סידר כאן תחילה הוד וזיו שהם מעלות עצמו והשלישית שהיא מצד, אחרים אמר על זה הדר דפירושו מהודר מאחרים:
פסוק י:
וכן ותצא מן המקום. ושם ברות פירש"י וכן ויצא יעקב מבאר שבע ורבים מקשים על רש"י דכאן מביא ראיה מרות ושם מביא, ראיה מכאן. ומתרצים כ"א לפי דעתו. ובאמת אין זה קושיא דאיתא ר"פ תפלת השחר דאמרינן גבי יצחק דתיקן תפלת מנחה דכתיב ויצא יצחק בשדה ואין שיחה אלא תפלה שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפיך שיחו וכתבו התוס' תימא דבפ"ק דע"ז מוכיח דשיחה תפילה מויצא יצחק לשוח בשדה י"ל דכיוצא בזה מצינו במגילה (י"ג) ויהי אומן את הדסה ואין הדסי' אלא צדיקי' דכתיב והוא עומד בין ההדסי' ובפ' חלק (צ"ג) הוא אומר להיפך עכ"ל. וכן מוכח עוד במקום הזה דפירש"י ויפגע כמו ופגע ביריחו כו' ושם ביהושע על פסוק ופגע ביריחו פירש"י כמו ויפגע במקום. הרי שאין זה קושיא אלא דכל שמצינו מלה אחת בשני מקומות ופירוש אחד שייך לשניהם כל אחד מחזיק חבירו וכל המפלפל בזה אני אומר דוכתא דעייל ביה שיקרא ליעול ביה בישרא וכוורי וטוב לו להתעסק באותו זמן בפלפול של אמת:
פסוק י:
בנעמי ורות. נקט תרוייהו לפי שכתב שם היא וכלותיה ואחת מהן לא היה צדקת ע"כ נקט נעמי ורות דעכ"פ אלו השתים היו צדקניות:
פסוק י:
וילך חרנה יצא ללכת לחרן. כוונת רש"י דל"ת שבשעת יציאה מבאר שבע לא היה דעתו אל חרן אלא אחר שהלך בדרך אחר היציאה חשב כן. וזה אינו דתחילת היציאה היתה ע"מ כן ללכת פדן ארם למקום חרן. וע"כ אמר רש"י ללכת, לחרן דהך חרן קאי על היציאה:
פסוק יא:
ויפגע במקום, לא הזכיר הכתוב באיזה מקום כו'. אין לפרש דיליף לזה דקאי על הר המוריה מכח נקודת פת"ח תחת הבי"ת דמשמע המיוחד דהיינו הידוע דא"כ לא היה לרש"י להזכיר שלא הזכיר הכתוב כו' אלא מכח נקודת הפת"ח, אלא דכאן לא שייך לומר במקום הידוע דזה שייך בענין שנזכר בפירוש במקום אחד משא"כ כאן דגם בפסוק המקום מרחוק שמביא רש"י לא מפורש שם דקאי על הר המוריה אלא, שמוכח שם מכח הוכחה. אלא הכוונה דכאן שאינו מפורש המקום וילפינן פירושו מן המקום מרחוק כמו לימוד ג"ש במקומות אחרים דילפינן תיבות שוות:
פסוק יא:
וישם מראשותיו, עשאן כמין מרזב סביב לראשו מפני חיות רעות ק' מה מועיל המרזב סביב לראשו הלא יוכל חיות רעות לשלוט בשאר גופו ותו לאיזה צורך הביא רש"י כאן התחילו מריבות כו' אם לתרץ מה שאמר אחר זה האבן כו' היה לו לכתוב זה במקום שיש קושיא וכאן ל"ק מידי ונראה דבאמת הקיף, כל גופו באבנים מפני חיות והא דנקט קרא מראשותיו דהיינו סביב ראשו הוא בשביל שהיה שם חידוש שהתחילו מריבות שכ"א, שהיתה סביב הראש היתה רוצה להיות תחת ראשו ממש ונעשו אבן אחת. משא"כ בהיקף שאר אבנים לא היה שם חידוש זה כי היו רחוקות מן הראש גם בתחילה ע"י סדור של יעקב וע"כ לא הזכיר הכתוב מאותו היקף כי לא היו מריבות זו עם זו, והענין הזה דומה לשרי המלך הקרובים לו, וחלק כבוד לאחד מהן חבריו מתקנאים בו אבל אותן שהן עבדיו ולא שרים אין מתקנאים באותו שר שנחלק לו כבוד. כן הוא באלו אבנים אותן שהיו סביב ראשו יש להן כבוד יותר מן האבנים שסביב גופו ואין שייך קנאה אלא במי שהוא בסוג שלו כמ"ש כלום חכם מקנא אלא בחכם כמותו:
פסוק יא:
וישכב במקום וגו' לא שכב בלילה וצריך טעם למה באמת שכב יעקב כאן טפי משאר לילות לפי דעתו שלא היה יודע שזה הר המוריה וי"ל שיעקב ראה שרצון הקב"ה שישכב שם ויבוא לו חלום שהרגיש מה ששקעה חמה שלא בעונתה אין זה כי אם סימן שישכב שם:
פסוק יג:
נצב עליו. לשמרו. הורה בזה שמה שלווהו המלאכים לא היה בשביל שמירה שהקב"ה שומרו כמו שאמר ושמרתיך כו' אלא הלוייה בשביל כבוד כההיא דאיתא בפ' ע"פ (ק"ג) משל למלך שיוצא ואפרכוס נכנס מלוין את המלך כו' הרי שהלויה, הוא משום כבוד, וזהו מכוון בלשון הכתוב שאמר והנה ה', לשון והנה מורה על הוכחה כלומר מה שאמרתי שמלאכי אלהים עולים ויורדים הוא מפני הכבוד שהרי הנה ה' נצב עליו לשמרו:
פסוק טו:
עד אשר אם עשיתי אם משמש בלשון כי. דלשון אם מורה על ספק והפסוק מבטיחו על הודאי אלא דמשמש בלשון כי וזה שייך ללשון ודאי:
פסוק יז:
כי אם בית אלהים, הסולם הזה עומד בבאר שבע כו' בב"ר איתא בלשון זה הסולם הזה עומד בבאר שבע ושיפועו מגיע עד בהמ"ק עכ"ל. וא"כ קשה למה כתב רש"י אמצע שיפועו נגד ירושלים דמלשון עד בהמ"ק דנקט המדרש משמע ששם היה סוף השיפוע והרמב"ן כתב באמת וסוף שיפועו שהוא ראש הסולם מגיע עד כנגד בהמ"ק, וגם יש להקשות מה מעלה יש באמצע השיפוע שירושלים מכוון נגדו שהרי אין שם לא כניסה ולא יציאה. ותו מי הכריחו לרש"י לומר ששיפועו דנקט המדרש היינו אמצע שיפועו ולא כפשוטו. ונלע"ד לפרש דברי רש"י בדרך זה דהוקשה לרש"י ארבע קושיות והך נמצא סולם שרגליו בבאר שבע כו' דנקט רש"י הוא לשון רש"י ולא לשון המדרש. הקושיא א' דמקשה רש"י היינו מ"ש המדרש דהשיפוע הוא עד ירושלים דודאי פירושו סוף השיפוע וע"כ זה אינו. חדא דהא לפי דברי המדרש לא היה סוף השיפוע נגד ירושלים אלא באמצעו. והך נמצא כו' הוא לשון קושיא על המדרש עוד מקשה רש"י כלפי שארז"ל צדיק זה בא לבית מלוני כו' משמע שהתפלל בבית מלונו של הקב"ה דהוא הר המוריה שהוא בהמ"ק ובפסוק אמר שהמקום הזה ששכב קרא בית אל ואמר עליו ששם שער השמים וזה אינו בית מלון של הקב"ה, עוד מקשה רש"י שאומרו שיעקב קרא לירושלים בית אל ובפסוק מפורש שקרא בית אל למקום ששכב והוא לוז לפני זה. עוד מקשה ומהיכן למדו כן לומר שיעקב קרא לירושלים בית אל ועל זה תירץ שהר המוריה נעקר כו' ושער השמים הוא תמיד נגד בהמ"ק דיעקב הלך מבאר שבע עד חרן דרך הר המוריה שהוא ירושלים ולא התפלל וכי מטא לחרן נתחרט על זה והלך לאחוריו וכשהגיע לבית אל קפץ הר המוריה נגדו עד בית אל. נמצא דקדושת בהמ"ק שהיא הר המוריה ומכוונת נגד שער השמים יהיה אז הכל בבית אל באותה שעה והראה אז סוף הסולם נגד בית אל ושם לן יעקב ועל זה היה יעקב תמה ואמר ואנכי לא ידעתי פי' מקפיצת הר המוריה לכאן עכשיו אני רואה שנמשך לכאן קדושת הר המוריה וכנגדו שער השמים. ואחר זה חזר הר המוריה למקומו ונשאר שם בית אל עכ"פ כיון שהיה שם קדושת בהמ"ק בלילה ששכב שם ועל זה סיים ואמר ואולם לוז שם העיר לראשונ' כלומר שנשארה העיר אחר קפיצת עקירת בהמ"ק וחזרה כבתחילה רק שנשתנה שם של לוז לבית אל לזכרון מה שהיה ונמצא כשחזר בהמ"ק למקומו חזר גם שער השמים שהיה על בית אל לירושלים. ועכשיו ניחא מ"ש במדרש הסולם הזה כו' ושיפועו עד בהמ"ק היינו סוף שיפועו וכדעת הרמב"ן, אלא דלרש"י היה בהמ"ק עם שער השמים הכל בבית אל בשעה ההיא כמו שאמרנו. כנ"ל נכון בזה הגם שהמפרשים לא הבינו דרך זה בפירש"י האמת יורה דרכו:
פסוק יז:
מה נורא דחילו שם דבר ול"ת שהוי"ו היא לשון רבים כמו אמרו:
פסוק יז:
וזה שער השמים, מכוון כנגד בהמ"ק שלמטה ממילא כשנעקר בהמ"ק שלמטה עד בית אל נעקר גם בהמ"ק של מעלה:
פסוק כ:
אם יהיה אלהים עמדי, אם ישמור לי הבטחות הללו. דא"ל שיעקב ביקש דברים אלו מעצמו בלי הבטחה דהרי אנו רואים שיש מן הדברים שאמר ממה שבא בבטחון מפורש ויש מהם אינם מפורש כההיא דונתן לי לחם כו' אלא דרש"י טרח לומר שישנם בבטחון ואם נאמר דהך ונתן הוא מעצמו קשה היאך עירב דברים שהם בבטחון עם אותו שאמר מעצמו.. ע"כ אמר רש"י שכל הדברים הם באו בבטחון אלא שהיה מתירא שמא יגרום החטא ע"כ אמר זה דרך תנאי:
פסוק כ:
ונתן לי לחם וגו', וזרעו מבקש לחם. גם בגד ללבוש הוא בכלל לחם דהוא הכרח טפי דאיתא בפ' הזהב (נ"ב) עשיק לגבך ושוי לכרסך:
פסוק כא:
בשלום שלא אלמד מדרכי לבן. הוכרח לזה ולא כפשוטו שלא יהיה ניזוק מלבן. נראה דקשה שאמר כל הדברים המיוחסים להקב"ה וכאן אמר ושבתי בשלום ולא אמר והשיבני ה' בשלום, אלא ע"כ דה"ק שלא יבא לידי חטא ודבר זה אינו תלוי בהקב"ה דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ונראה דאף זו בכלל הבטחת השי"ת שאמר לו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך דמשמע זרעך כמותך וע"כ שייך למ"ש והיה ה' לי כו':
פסוק כב:
והאבן הזאת וגו' אף אני אעשה זאת. קשה וכי בלאו הכי לא יפלח קדם ה' וכן בנתינת המעשר. וי"ל דהאבן אשר שם מצבה אפשר שלא תהיה רק לזכרון בעלמא כמו שמצינו ביהושע שעשו בני גד ובני ראובן לא לזבחולא לעולה רק לעד וכאן נדר יעקב שיהיה לעבודת ה' ובנתינת מעשר אמר יעקב שמן הדין א"צ ליתן רק מה שהוא גידולי קרקע ולא משאר דברים וכאן אמר כל אשר תתן לי אפילו מה שהוא פטור מן הדין אני אתן מעשר. עוד י"ל דעני פטור מלתת מעשר מדמאי ועל זה אמר אפי' אם לא יתן לי רק לחם לאכול כדי חיותי וכן בגד ללבוש ממילא אני הוא במדרגת עניים והיינו כל אשר תתן לי לחיותי לבד אפ"ה עשר אעשרנו, כפל לשון, דהיינו דמאי שכבר ניתן ממנו מעשר דרוב ע"ה מעשרין הן ואני עני אפ"ה אתן אותו: