אברהם שותף במלכות שמים

בפרקנו, החלק הראשון של פרשת וירא, נראית אישיותו של אברהם כנוטלת חלק בהנהגה הא-להית המנהלת את משפט העמים. "וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְ-הוָ֔ה"(א) - מחזה הנבואה נפתח בהופעתם של שלושת המלאכים־אנשים בפתח אוהלו של אברהם (ב).

אברהם, המורגל במעשי חסד, פונה אל שלושת הזרים – שנדמו לו כערביים (רש"י יח ד) – ומציע להם מעט לחם ומים לסעוד את לבם ומנוחה קצרה מתלאות הדרך (ד-ה). כדרכו, פועל אברהם הרבה מעבר לדבריו ומגיש לפני שלושת האורחים סעודה דשנה הכוללת בן־בקר מיוחד בטיבו ומאפה טרי מעשה ידי שרה (ז-ח) ["כתיב (=כתוב) 'וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם'(ה) וכתיב (=וכתוב) "וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם"(ז). אמר ר' אלעזר: מכאן שצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה"(בבא מציעא פז.)].

במהלך הסעודה, מתוך נימוס, שואלים המלאכים על שרה (ט), והנה בתוך כדי דיבור הם מבשרים על הריונה העתידי ועל לידת הבן בשנה הבאה (י). יש מעבר חד ביותר בין הכרתם כערביים לבירור זהותם כמלאכים, ובין דברי הנימוסים לבשורה המפעימה של שליחותם הא-להית. עם זאת. אברהם מסור ונתון כולו לעבודתו ולחובתו כלפי כל הגוים [כפי שראינו בפרק הקודם, "אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם"(יז ה)], ואינו מניח לסערת הנפש לבטלו ממנה.

כשמתוך הדברים נודע לו כי המלאכים נושאים בידם שליחות נוספת, להחריב את סדום הרשעה, מניח אברהם את אורחיו הקדושים ואת בשורותיהם החשובות מן הצד, ופונה לעמוד בתפילה לשלומם של אנשי סדום (כב).

כדאי לראות את גודל החשיבות שמקבל אברהם מההשגחה העליונה בסגנון הפסוקים:

וַֽי-הֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם... וְאַ֨בְרָהָ֔ם... יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְ-הוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט...
(בראשית יח יז-יט)

שלושה לימודים למדנו מדברים אלו:

1. עתיד גדול נועד לאברהם. כל עממי העולם עתידים להיות נפעלים ממעשיו, ומתוך כך אין עניינו פרטי אלא עולמי.
2. ההשגחה העליונה רואה את אברהם כשותף בניהול העולם. יחס מיוחד זה מזכיר את דברי הנביאים: "כִּ֣י לֹ֧א יַֽעֲשֶׂ֛ה אֲ-דֹנָ֥י יְ-הוִ֖ה דָּבָ֑ר כִּ֚י אִם־גָּלָ֣ה סוֹד֔וֹ אֶל־עֲבָדָ֖יו הַנְּבִיאִֽים׃"(עמוס ג ז). הקב"ה קושר את מעשיו בעולם, גם הנסתרים ביותר, עם ישראל עמו, וביתר בירור עם אנשי המעלה שבתוכם, כנאמר: "ס֣וֹד יְ֭-הוָה לִֽירֵאָ֑יו  וּ֝בְרִית֗וֹ לְהֽוֹדִיעָֽם׃"(תהילים כה יד).
3. ישנה דֶּ֣רֶךְ יְ-הוָ֔ה המיוחדת לא-להי עולם, לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לשם תיקון העולם. אברהם מודע לדרך זו, מבסס את חייו על פיה ומחנך גם את הדורות הבאים על אדניה.

כפועל יוצא מתוך הדברים האמורים, פונה הקב"ה אל אברהם ומספר לו, כמשיח לפי תומו, אודות אנשי סדום ועניינם (כ). סגנון הדברים מיוחד: הקב"ה אינו מודיע לו על החלטה ברורה ומגובשת, אלא מדבר כמסופק על זעקת הנאנקים הבאה אליו ועל רצונו לרדת ולברר האם ראויים אנשי סדום לעשות בהם כלה (כא). סגנון מסופק זה משמש לאברהם כ'גלגל הצלה', ומאפשר לו לעמוד בתפילה ולבקש עליהם רחמים. לולא היו הדברים נאמרים כך, עלולה הייתה יראת השמים וההתבטלות לפני רצונו של הקב"ה לעצור בעדו.

אברהם מתחכם בדיבורו, וטוען מצד היושר והצדק להגנת הצדיקים שבערי סדום: "הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם"(כד). סגנונו של אברהם תקיף ביותר, עד כדי השמעת דברים שיש בהם משום ביקורת נוקבת: "חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה... הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃"(כה). כסוחר עומד אברהם ומתמקח על מספר הצדיקים הראויים להצלת העיר, ואיננו זז ממקומו עד לקבלת הבטחה מפורשת כי לא ישחית ד' אם יימצאו בה עשרה צדיקים.

קשה שלא להעריך את גודל המסירות של אברהם, איש החסד, למען אנשי הרשע. במיוחד כאשר מסירות זו מתגלה תוך כדי הבשורה שהוא עומד להתברך בבן ולהגשים את משאת חייו להמשכת דרכו, דרך הקודש. צורת הוויכוח וסגנון הדיבור ברגעים אלו עלולים להוריד לטמיון את תקוות חייו, שמא יעורר עליו תרעומת מצד ההשגחה העליונה ויפסיד את מעמדו הרם. למרות זאת, אברהם במסירותו אינו מראה סימן להיסוס כלשהו בדרך להשגת המטרה הנשגבה של הצלת מעשי ידי ד'.

לבסוף לא נמצאו עשרה צדיקים, ולכאורה יצאה תפילתו של אברהם לריק ונזכרה בתורה רק כדי לגלות את ערכו של אברהם ולזכות אותו ואת יוצאי חלציו לדורות עולם. אולם במבט עמוק יותר, ייתכן והייתה תועלת בתפילתו לשם הצלתם של לוט ובנותיו. אם אכן כך הוא, הרי שתפילתו של אברהם פעלה פעולה רבה ועצומה. מאותה הצלה נזרע הזרע לתיקונו של עולם, דרך רות המואביה ונעמה העמונית – מצאצאי בנות לוט – שהכשירו את הופעתו של משיח בן דוד.