את מי רצה אברהם אבינו להציל - את סדום או את כל הערים?

הקדמה

אחרי שד' גילה לאברהם אבינו שהוא עומד להשמיד את סדום ועמורה, ביקש אברהם להציל את המקום בזכות חמישים צדיקים, וכאשר הוא הבין שאין שם חמישים צדיקים, ביקש בזכות פחות צדיקים, עד שלבסוף ביקש להציל עיר אחת בלבד בזכות עשרה צדיקים, וגם בכך לא הצליח (יח, כג-לג ורש"י שם).

יש לברר את מי ביקש אברהם אבינו להציל, שכן אברהם ביקש: "אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר, האף תספה ולא תשא למקום למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה" (יח, כד), משמע לכאורה שהוא ביקש להציל רק עיר אחת, כנראה היא סדום, כמו שמשמע בסמוך, אבל מצד שני מדבריו האחרונים: "האף תספה ולא תשא למקום, למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה", אפשר להבין שאברהם ביקש להציל את כל המקום, כלומר את כל חמש הערים. שכן אם כוונתו היתה להציל רק את סדום, היה יכול אברהם לקצר בדבריו ולומר: "האף תספה ולא תשא לה", כמו שאמר בסוף דבריו: "למען חמשים הצדיקים אשר בקרבה"! וכן משמע מתשובת ד': "אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם" (יח, כו).

נשאלת אם כן השאלה: את מי ביקש אברהם להציל – את סדום לבדה, או את כל חמש הערים? בדבר זה נחלקו המפרשים.

כיון שבשיטת רש"י יש להאריך יותר מאשר בשיטות שאר המפרשים, היא תובא אחריהן.

א. שיטת הרמב"ן: אברהם ניסה להציל את כל הערים

הרמב"ן (יח, כד) הביא את דברי רש"י, ודן בדבריו (כפי שיובא בסמוך), וסיים: "ודרך פשט הכתובים סלולה, שאמר תחילה חמישים, לתת חשבון שלם של עשרה לכל אחד ואחד, וחזר ופחת כמו שיכול, ולהציל הכל היה אומר".

לפי הרמב"ן ביקש אברהם אבינו להציל את כל חמש הערים בזכות הצדיקים ששם, בכל בקשותיו, בין בחמישים ובין בעשרה.

ב. שיטת הראב"ע: אברהם ניסה להציל רק את סדום

הסבר אחר בבקשות אברהם, הפוך משיטת הרמב"ן כתב הראב"ע (יח, כד): "ולא תשא למקום – למקום הוא סדום. כי בעבורו נגש אברהם להציל את לוט" (יד, יד). וכן כתב הראב"ע שם בהמשך (פסוק כט): "ויש אומרים: למה לא הפחית מעשרה? בעבור היות שנים בכל עיר, כי חמש ערים היו. וזה איננו נכון, בעבור שאמר 'בסדום' לבדה".

אם כן לפי הראב"ע ביקש אברהם כבר בבקשתו הראשונה להציל רק את סדום.

ג. שיטת רש"י: בבקשתו הראשונה ניסה אברהם להציל את כל הערים, אבל בבקשתו האחרונה ניסה להציל רק עיר אחת

רש"י כתב שיטה אמצעית בין שיטת הרמב"ן לבין שיטת הראב"ע בהסבר בקשות אברהם אבינו על הצלת הערים, וזו לשונו:

כד. אולי יש חמשים צדיקים – עשרה צדיקים לכל כרך וכרך, כי חמישה כרכים יש.
כו. אם אמצא בסדום וגו' לכל המקום – לכל הכרכים. לפי שסדום היתה מטרפולין וחשובה מכולם, תלה בה הכתוב.
כח. התשחית בחמשה – והלא הן תשעה לכל כרך, ואתה צדיקו של עולם תצטרף עמהם.
כט. אולי ימצאון שם ארבעים – וימלטו ארבעה כרכים, וכן שלושים יצילו שלושה מהם, ועשרים יצילו שנים מהם, ועשרה יצילו אחד מהם.
לב. אולי ימצאון שם עשרה – על פחות לא ביקש, אמר: דור המבול היו שמונה צדיקים, נח ובניו ונשיהם, ולא הצילו על דורם, ועל תשעה על ידי צירוף כבר ביקש ולא מצא.

הרמב"ן (יח, כד) הביא את דברי רש"י ושאל עליהם שתי שאלות:

1. ואני תמה: אם כן מה התפילה והתחינה הזאת אשר היה מתחנן בכל פעם ופעם: 'אל נא יחר לאדני' (פסוקים ל, לב), ו'הנה נא הואלתי' (פסוקים כז, לא)? והלא ראוי הוא שיהיו ארבעים מצילין ארבעה, והשלושים והעשרים יצילו לפי חשבון, כאשר החמישים יצילו חמש!
2. וכן מה שאמר כי תשעה על ידי צירוף כבר בקש ולא מצא, והלא לארבעים וחמישה היה מבקש הצירוף, ולא היו שם ארבעים וחמישה, אבל תשעה אולי ימצאון שם!

הרמב"ן ענה על שאלותיו:

1. "והנה דעת הרב [- רש"י] לומר שהרבים ראויים להצלה גדולה, יותר מאשר יצילו המועטים אפילו הצלה מועטת, כמו שאמרו [בתורת כהנים בפרשת בחקותי על הפסוק "ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדפו" (כו, ח): וכי כך הוא החשבון?! והלא לא היה צריך לומר אלא: 'ומאה מכם שני אלפים ירדפו'! אלא] 'אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובים העושין את התורה'.

2. והנה הודה הקב"ה שיצילו ארבעים וחמישה בצירוף צדיקו של עולם כל הכרכים, כאילו היו חמישים שלמים, ומעתה כשיהיו ארבעים צדיקים מצילין ארבעה, אף בצירוף הצדיק יתעלה ינצלו, וכן השלושים והעשרים והעשרה, שכבר הודה בצירוף הזה. ואם תאמר שהודה בו עם ארבעים וחמישה שהם רבים, ושמא לא יודה בצירוף עם המועטין, כמו שאמרנו! צדקת ד' ראויה היא להצטרף ולהציל, כיון שהודה שלא יבדיל בין רב למעט, זה דעת הרב".

אבל אף על פי שהרמב"ן הסביר את דברי רש"י, הוא חלק עליו, כפי שהובא לעיל, וסיים: "ולא ידעתי מי הכניסו לרב במה שאמר".

מדוע לא פירש רש"י כמו הרמב"ן?

על דברי הרמב"ן "ולא ידעתי מי הכניסו לרב במה שאמר", ענה ה"שפתי חכמים" (פסוק לב אות נ): "ונראה דרש"י דייק מדשני הכתוב בלשונו, דלפעמים כתיב 'לא אעשה' (פסוקים כט-ל), ולפעמים כתיב 'לא אשחית' (פסוקים כח, לא-לב). אלא ודאי הכי קאמר:

דמתחילה שביקש על ארבעים וחמישה, על ידי צירוף על חמישה כרכים, כתיב: 'לא אשחית' (פסוק כח), רצה לומר [לא אשחית] אותם לגמרי, אבל מכל מקום יסורים אביא עליהם, כיון דעל ידי צירוף הוא.

וכשביקש אחר כך על ארבעים, בלא צירוף, על ארבעה כרכים, כתיב: 'לא אעשה' (פסוק כט), משמע לא אעשה לגמרי, אפילו יסורין לא אביא עליהם.

וכן גבי שלושים נמי כתיב: 'לא אעשה' (פסוק ל), כיון דבלא צירוף היה.

ואחר כך, כשביקש על עשרים ועל עשרה, כתיב 'לא אשחית' (פסוקים לא-לב) בשניהם, משמע: אבל יסורין אביא, אף על פי שביקש בלא צירוף, מכל מקום כיון דהכרכים לא היו אלא חמישה, והשלושה מהם היו רשעים, וכיון דהרוב היו רשעים, אף על גב דמהני שנים היו בכל אחד ואחד עשרה בלא צירוף, כתיב: 'לא אשחית', אבל יסורין אביא, אם כן שמע מינה דמתחילה ביקש על כל הערים, ואחר כך על ארבע, ואחר כך על שלושה, ואחר כך על שנים, ואחר כך על אחד".

כיצד יענה הרמב"ן על הוכחת ה"שפתי חכמים"?

כיצד יענה הרמב"ן על הוכחת ה"שפתי חכמים"? ניתן לענות על כך על פי מה שכתב ה"משך חכמה". ה"משך חכמה" לא הביא את דברי הרמב"ן, אבל הסביר אחרת את שינויי הלשונות "לא אעשה" ו"לא אשחית", ועל פי דרכו ניתן להסביר את שיטת הרמב"ן. וכך כתב (יח, כח):

"הנה בהנך מניני דלקמן, בארבעים ושלושים, אמר: 'לא אעשה' (פסוקים כט-ל), שלא יתחיל להרע כלל, אבל בעשרים ועשרה, שהמנין מועט, אמר: 'לא אשחית' (פסוקים לא-לב), אבל לעשות איזה עונש יעשה, שרק שלא להשחית יגנו.

אולם מה שאמר: 'לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה' (פסוק כח), בזה יש דבר גדול: כי החטא יגדל לפעמים מצד החשבון. כי יש דין ויש חשבון, ששוקל בדבר שהיה יכול לעשות מצוה, ועשה עבירה תמורתה, ונידון גם על זה. וכיון שיש תשעה, והעשירי שמשלים נוטל שכר כולם, אם כן החטא גדול שלא נתעורר אחד להשלים לעשרה להיות עדת צדיקים. ולכן מצד החשבון גדול העונש, ולכן לא ישחית, אבל ייסר אותם על שלא נתעוררו להשלים לעשרה. אבל בארבעים, שהיה חסר לכל עיר שני אנשים, אם כן כל אחד בפני עצמו יאמר כי אין בהימנעו כל כך חיסרון, כי אף אם יצדק, גם כן יחסר לעשרה, ולכן אמר: 'לא אעשה'".

ראשית יש לשים לב שדברי ה"משך חכמה" ש"בארבעים, שהיה חסר לכל עיר שני אנשים", אינם כפירוש רש"י, שכן לפי רש"י בארבעים לא היה חסר לכל עיר אף לא איש אחד, אלא הבקשה היתה על ארבע ערים ולא על חמש.

כמו כן דברי ה"משך חכמה" אינם כפירוש ראב"ע, שכן לפי ראב"ע לא שייך לומר "היה חסר לכל עיר", שכן כל הבקשות היו רק על עיר אחת, היא סדום, אלא הם כפירוש הרמב"ן.

ה"משך חכמה" הסביר מדוע יש שינוי בלשונות בין ארבעים ושלושים לבין עשרים ועשרה: "אבל בעשרים ועשרה, שהמנין מועט, אמר: 'לא אשחית' (פסוקים לא-לב), אבל לעשות איזה עונש יעשה, שרק שלא להשחית יגנו", וכוונתו היא שבעשרים ובעשרה יש פחות מחצי מנין צדיקים לכל עיר, ולכן הם יכולים להציל רק מהשחתה, אך הם לא יביאו הצלה גמורה! כאמור, דברי ה"משך חכמה" הם לפי הרמב"ן, ולפי הסברו מבואר שינוי הלשונות, ולא קשה עליו הוכחת ה"שפתי חכמים".

סיום

כמה גדול כח הצדיקים, שבזכותם נמנעת הפורענות, וככל שמספר הצדיקים גדל כך כחם גדול יותר, להציל יותר אנשים.