סטרא דקדושא שרי בפירודא

"וירא אליו ה' באלני ממרא..." (בראשית יח, א). "הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו" (רש"י, שם ד"ה "באלוני ממרא").

מה יעץ ממרא לאברהם ומה יעצו לו רעיו? במדרש בראשית רבה מסופר:

בשעה שאמר הקב"ה לאברהם לימול, הלך ונמלך בג' אוהביו. אמר לו ענר, כבר בן ק' שנה אתה, ואתה הולך ומצער את עצמך. אמר לו אשכול, מה את הולך ומסיים את עצמך בין שונאיך. אמר לו ממרא, אלקיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון, והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו? אמר לו הקב"ה: אתה נתתה לו עצה למול, חייך שאיני נגלה עליך לא בפלטין של ענר, ולא בפלטין של אשכול, אלא בפלטין שלך (מב, ח).

ובאמת הדבר מופלא, אברהם שמסר נפשו בכבשן האש ובעקדת יצחק, מתלבט בעניין המילה?! מה ראה אברהם להסס במילוי מצות מילה?

נראה, שאברהם חשש שמשימת חייו תיפגע. הוא הפיץ את האמונה באל אחד ונלחם בהשקפה האלילית. הוא הלך וקרא בשם ה', וכדברי הרמב"ם "היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם וכו', והיה מהלך וקורא ומקבץ העם וכו', שנאמר 'ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם' (בראשית כא, לג)... עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם" (הלכות עבודה זרה א, ב-ג). שני אלפי התוהו נסתיימו, ומ"הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית יב, ה), החלו שני אלפי תורה (עבודה זרה ט ע"א). אברהם לחם באמונת האלילים התובעת קרבנות אדם, והציג תורה ש"דרכיה דרכי נעם" (משלי ג, יז). לדעת הגר"א, אברהם חשש שמצות מילה תגרום להשוואה בין אמונתו של אברהם לאמונת האלילים, כביכול גם התורה דורשת קרבן וייסורין ממאמיניה, ובכך יאבד אברהם מיכולת השפעתו על האנושות. אברהם שקל להפסיד משכרו, ובלבד שיוכל להמשיך ולקבץ סביבו מאמינים.

ועוד חשש. המילה מייחדת את עם ישראל, "אות ברית ביני וביניכם", "שאין הערלה קרויה אלא לשם עכו"ם, שנאמר (ירמיהו ט, כה) 'כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב'" (נדרים לא ע"ב). באמצעות המילה מייחד אברהם את עצמו, ובזה שם אברהם גבול ליכולת ההשפעה שלו על הסביבה, שהרי ההשפעה נובעת מתוך הרצון להזדהות עם אברהם, והמילה פירושה ניתוק והסתגרות. 

המדרש מבטא יפה את חששותיו של אברהם: "אתה... מצער עצמך", ובזה אתה מתדמה לאמונת האלילים; "אתה... מסיים עצמך" (אתה מייחד את עצמך), בזה אתה נבדל מהם. 

רעיון זה חוזר גם בגמרא בסנהדרין: "בשעה שהלך לשחוט את בנו, פגע בו השטן, אמר לו 'הנסה דבר אליך תלאה... כושל יקימון מליך וברכים כֹּרְעות תאמץ, כי עתה תבוא אליך ותלא... הלא יראתך כסלתך' (איוב ד, ב-ו)", ופירש רש"י "כסיל, שיאמרו אין ממש באמונתך (פט ע"ב, ד"ה "הנה יסרת").

על כף המאזניים היו מונחות שתי מגמות: ביטול ייחודו של אברהם ועל ידי כך להגדיל את ההשפעה על המון גוים, או לייחד את אברהם ובניו וליסד את האומה הישראלית ועל ידי כך תצטמצם השפעתו על גויי העולם. ואברהם הכריע כפי עצתו של ממרא, שלצורך ההשפעה על כלל האנושות, יש צורך בהסתגרות זמנית כדי לבנות את הפרטיות המצומצמת לפני היציאה אל מרחב האנושות.

וכך נהג אברהם גם עם לוט כאשר רבו הרועים, "ויפרדו איש מעל אחיו" (בראשית יג, יא), וכך בעקדה "שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה, ונשתחוה ונשובה אליכם" (שם כב, ה). אמנם אנו נפרדים כרגע, אך המטרה היא לחזור אליכם, להשפיע ולרומם אתכם.

וכך נהג יעקב, שעליו נאמר "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" (בראשית כח, יד), הוא לא קרא למקדש הר ושדה כאבותיו, אלא בית. ההר והשדה הם מקומות פרוצים שלכל אחד יש גישה אליהם, וזו האמונה הכללית שלימד אברהם את באי העולם, אך הבית הוא מצומצם בקירות ובדלת סגורה, הוא התבודד כדי לבנות את המשפחה הפרטית, אך בסופו של דבר התברך ב"נחלה בלי מצרים" (ברכות נא ע"א), ויתקיים בו "ונהרו אליו כל הגוים... ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב" (ישעיה ב, ב-ג).

דרכה של היהדות - היפרדות לצורך התחברות:

התכלית הלאומית של ישראל מיוחדת היא בתור חטיבה אחת בעולם, שהיא מצוינת בתקותה לעצמה, לא בשביל עצמה, כי אם בשביל הטוב הכללי שהוא חן השכל הטוב, המוסר והיושר האמיתי, שא"א שיבנה כי אם ע"י תיקון עולם במלכות שדי (עולת ראיה, ח"א, עמ'  שפו).

וזאת היא נחלת ה' בכל דרך הקודש, הפרדה על מנת התחברות, להיפך מהכללה הגסה, המדברת גדולות ואומרת לאגד הכל בחבילה אחת, ומאבדת את כל הוד רוחני ואצילי. וסוף כל סוף על ידי החשכת החיים נעכר אור הדעת הצלול, והאהבה הגסה המיוחדה של כל בריה מתגברת ונעשית מזוהמה עד שהכל מתפרד, והארץ כולה תנוע כשכור מכובד פשעה. וסטרא אחרא שרי (מתחיל) בחיבורא וסיים בפירודא, סטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא ושם גופיה איקרי שלום" (אורות הקודש, ח"ב,  עמ'  תמ).

למסתכל פנימי מתראים הם (הניגודים) בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקרוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק. שרי בפירודא וסיים בחיבורא (אורות הקודש, ח"א,  עמ'  טו).

אומות העולם מדברים על אחדות האנושות, אך סופה של אחדות זו היא פירוד, כיוון שעדין לא הגיע זמנה של האחדות. עם ישראל פורש מן האנושות ובונה את עצמו תחילה מתוך ההסתגרות, ודווקא פרישה זו תביא בסופו של דבר לאחדות. וזו היתה טעותו של קורח שביקש לטשטש את הייחוד של השתילים. הוא טען ש"כל העדה כלם קדשים" (במדבר טז, ג), ושוב אין צורך באותה התייחדות של כוהנים בתוך ישראל וישראל מן האומות. ומבואר בספרי חסידות שאמנם כך יהיה לעתיד לבוא, "כי מלאה הארץ דעה את ה'" (ישעיהו יא, ט), "ולא יְלַמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם" (ירמיהו לא, לג). אלא שטעותו של קורח היתה שסבר שכבר הגיע זמן התיקון.2 ולא היא, עדיין יש צורך בהתייחדות כוהנים מישראלים וישראל מאומות העולם.

"רק כשנהיה מה שאנו צריכים להיות, תשוב להאנושיות הסגולה העליונה, שהתמצית שלה תהיה מסוגלה לאור הרוחני הגנוז בתכונתה, ממילא תתרומם כולה, ובגאון תכיר את האושר שלה, במה שזכתה שהחלק היותר מוכשר שבה יהיה ממולא באור האלקי הזך, וע"י השפעתו תדע בכללותה איך להתרומם לפי מדתה" (אורות,  עמ'  קנה).

***

אין להיבהל מטענות על גאוותנות, סגירות, פרישות וכיתתיות. בתי ספר מיוחדים, ישיבות ואולפנות, ישיבות "ההסדר" וכדומה, הם הדרך לבניין האישיות בשלב הראשון; אך חשובה ביותר היא המגמה ותחושת האחריות כלפי הכלל: גם בשעת ההסתגרות נוטה הערבות ההדדית כלפי הכלל, ושוררת ההכרה שהפרידה והניתוק הם תנאי שלאחר שנשתחווה באופן אישי, "נשובה אליכם" (בראשית כב, ה) לרומם גם אתכם.