וירא. שני פעמים. ואמרו ברבה וירא במלאכים וירא בשכינה. ואינו מבואר כ״כ. ועוד איתא שם אמר אם יהיו מכבדים זא״ז ב״א גדולים הם ע״ש עוד. ולכאורה קשה וכי מי שהוא מכניס אורח מדקדק על האורח אם הוא אדם גדול או לא. אלא כך הענין באשר שהיה א״א שקוע באותה שעה באהבת ה׳ ובהקבלת פני שכינה. ומלבד שהוא תענוג נפלא עוד הוא מ״ע ואהבת את ה׳ כמבואר בפ׳ זו. ומ״מ אי מתרמי איזה מצוה בשעה שהאדם שקוע באהבת ה׳. מחויב להפסיק ממצות אהבה שאין לה זמן קבוע וע״ז איתא במס׳ שבת פ׳ מפנין גדולה מצות הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה שנאמר אל נא תעבור מעל עבדך. ואין הכונה דמי שמכניס אורח גדול מהמקביל פ״ש. אלא שהיא גדולה לדחות שכך הוא רצונו ית׳ שיהא מצוה מעשית דוחה מצוה זו שאין לה שיעור וזמן והביאו ראיה מא״א שהפסיק מהקבלת פ״ש כדי לעסוק בהכ״א ורבותא קאמר דאפי׳ הכ״א שהיא מצות גמ״ח דוחה מכש״כ מצוה קבועה מה״ת. אכן זה אינו אלא במצוה שא״א להעשות ביד אחרים אבל אם אפשר להעשות בי״א אין ראוי לדחות אהבת ה׳. וה״ז דומה למצות ת״ת שכתבנו לעיל י״ז כ״ב מסוגיא דמ״ק ד״ט. וכ״ז מבואר בכתוב. דא״א בשעה שראה את המלאכים וגם ראה בשכינה היה תמה וכאינו יודע מה לעשות אם להפטר מן השכינה או להכניס את האורחים. אח״כ נתיישב בדבר ואמר אם ב״א גדולים הם ואין כבודם לצוות למשרתים להכניסם לבית הרי מחויב אני להפסיק מהקבלת פ״ש. אבל אם הדיוטים הם אפשר לקיים מצוה זו ע״י אחרים היינו שיצוה את נעריו ולהכניסם ולהאכילם: מפתח האהל. לא כהלכות ד״א שההולך להקביל פני חשוב ה״ז מתקרב והולך בנחת וכשהוא סמוך להחשוב ה״ז רץ אליו כמו וירץ לקראתו ויחבק לו (לקמן כ״ט) אבל א״א עשה כהלכות מצוה. שמצוה לרוץ. מהחל ועד כלה כך רץ אברהם מפתח האהל עד שהגיע להם: אם נא וגו׳. כבר מבואר בגמ׳ הנ״ל שפירשו דקאי על השכינה שביקש שלא יסלק עצמו ממנו עד שיפטור את האורחים. וההכרח לפרש הכי מדכתיב בלשון יחיד ולא כמו שאמר לוט לשנים. וגם אברהם אמר רחצו רגליכם. אלא שני משמעות יש במקרא הזה גם לגדול שבהם. גם להקב״ה. ויש הרבה שמות בתורה שמשמעותם קודש וחול וע׳ ס׳ דברים ל״ב בפסוק ואמר אי אלהימו: מעט מים. זה לא שייך לכלל אמור מעט וכו׳. והא דלא אמר יוקח מים היינו שהראה שאינו מכביד עליהם ללון עמו. וא״כ היה ראוי לפי המנהג לרחוץ הרגלים יפה. אבל הוא לא מצא לב לבקש כ״כ מהם אלא שעה קטנה יתעכבו עמו. ולזה די רחיצה מועטת: כי על כן עברתם. כאומר דמש״ה אני אומר ואחר תעבורו לא משום שאתם למשא עלי ללון ג״כ אלא משום שרואה אני שתמהרו עצמכם לדרך. שהרי ע״כ עברתם על עבדכם: כן תעשה. ולא אמרו נעשה. בידעם שאין בהם אכילה ושתיה ורחיצה: וימהר. פועל יוצא שצוה לעשות מהר והזהיר את שרה שתמהר את שפחותיה ללוש ולהכין הכל ומש״ה לא כתיב וירץ אברהם כאן. דאהל שרה היה סמוך ולא נצרך לרוץ כ״א למהר המעשה: וימהר. את הנער לעשות: שוב אשוב וגו׳. בלי ספק ששרה כבר ידעה מכל המאמר של הקב״ה עם אברהם שהיא ראתה כל אשר הוא עושה במצות מילה וגם שמעה שנוי שמות אברהם ושרה. ובע״כ הגיד לה דבר ה׳ ולא בא המלאך אלא לצמצם את השעה יותר. כי מאמר ה׳ בשנה האחרת. לא נתבאר איזה אחרת ואולי עוד איזה שנים. אבל המלאך אמר כעת חיה דמשמעו כשתגיע בראשונה אותו שעה: אחרי בלתי וגו׳ ואדוני זקן. מתחלה כשהגיד לה אברהם דבר ה׳ לא צחקה ולא התפלאה מזה וידעה שלא יפלא מה׳ לתת הריון גם לאבן. אבל בראותה שהיא נעשית ילדה והיתה לה עדנה. הרי רצונו ית׳ שהלידה תהיה בדרך הטבע וא״כ התפלאה על מה שאדוני זקן. שלא ראתה באברהם שום שנוי על פניו מכאשר היה וזהו מאמרה אחרי בלתי היתה לי עדנה. ומ״מ ואדוני זקן: האף אמנם אלד ואני זקנתי. ידוע מאמר חז״ל והובא בפרש״י שהקב״ה שינה מפני השלום. בכ״ז ודאי א״א שיצא דבר שקר מפיו ית׳ חלילה שהרי היא אמרה היתה לי עדנה. והוא להיפך. וע׳ רמב״ן. והנראה דהקב״ה אמר שאמרה בלשון תימא וכי אני אלד בעת זקנתי הלא שבתי להיות ילדה וא״כ האיך אלד מאברהם שהוא כעת עוד זקן. אבל אברהם לא הבין הכי מפני השלום. וכיב״ז בארנו בס׳ במדבר י״א כ״ג שהעלים הקב״ה כונת דבריו ממשה בשביל צורך הענין. כך העלים הכונה מאברהם. מפני השלום: לא צחקתי כי יראה. האומר אליה דבר ה׳ היה אברהם. והכחישה באמת לא צחקתי שהרי מעולם לא צחקה על עצמה אמנם כי יראה להודות שכונת הצחוק שלה היה בשביל אברהם ומשו״ה ג״כ לא פירש זה דבר ה׳. ואברהם לא הבין הדבר: ויאמר לא כי צחקת. לפי הפשט השיב לה אברהם כך. אבל חז״ל ברבה פירשו שהקב״ה השיב. והוא כדברינו שאברהם הבין שמסתמא לא תכחיש בשקר דבר ה׳ ויש דברים בגו אלא שהקב״ה השיב לה כי צחקת היינו במה שאמרת ואדני זקן. והנה האריך הכתוב להודיענו כ״ז. ויבואר להלן כ״א ג׳ עיקר התכלית שהיה משונה נס אברהם מנס שרה. ומה פעל ועשה דבר הצחוק. שבשביל זה הגיע לה עסק אבימלך והיה לה למורת רוח מאד. וכ״ז ענין שהגיע לזרעם כענין כל מעשה אבות סימן לבנים: לשלחם. שיעור לויה. ולהלן י״ט כ״ז יבואר דלשיטת רבותינו התוס׳ ע״כ לוה אותם מהלך ג׳ פרסאות. כדין תלמיד לרב שהרי הכיר בהם עתה שהם מלאכים ממה שקראו את אשתו שרה. והרי עדיין לא נודע בעולם שנוי שמה. וע׳ להלן י״ט א׳: וה׳. הוא ובית דינו. חקרו שראוי שלא לכסות ע״פ שלשה טעמים בדבר. טעם הא׳ ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום. לאותה אומה שיהיה גוי גדול ועצום: ונברכו בו כל גויי הארץ. כל האומו׳ כשיהיו נצרכים לדעת איזה ענין בהכרח לא יהיו מוכרחים לשאול באוב ושאר מיני כישוף אלא יבואו לנביא בישראל ויגד להם כמו שעשה מלך ארם עם אלישע. והקב״ה אמר לירמיה נביא לגוים נתתיך וא״כ יהיו נברכים אוה״ע בו לדעת מה פעל אל ומשום זה מהראוי שגם אברהם שורש אומה זו ידע ג״כ מה שיגיע לגוי הארץ בזמנו. טעם השני. כי ידעתיו. רש״י פי׳ מלשון חיבה וע׳ רמב״ן. והנראה לי כמשמעו מלשון ידיעה והיה ראוי לכתוב הודעתיו בהפעיל אבל באשר ידע אברהם כמה ענינים נסתרים ע״פ עמל ויגיעה בחכמת התורה וה״ה כמו שידע בעצמו אלא שגם זה שהתעורר לדעת הוא ע״פ סיעתא דשמיא לדעת כל חכמה ומוסר. למען אשר יצוה וגו׳ מש״ה כתיב ידעתיו שיהיה נכלל שתי כונות וכך הוא דרך לשה״ק. וע׳ בס׳ שמות ל״ג י״ב ובס׳ דברים בהאזינו במקרא שאל אביך. וזה דבר טעם השני באשר הוא יודע הרבה בעמלו כדי שימצא במה ללמד את בניו ואת ביתו ע״כ ראוי לגלות לו ענין שיצא ממנו דבר מוסר מה שלא יוכל להגיע לידיעה זו ע״י עמל ויגיעה. והוא כענין שדרשו חז״ל בסנהדרין דצ״ט עה״פ נפש עמל עמלה לו. כל העמל בד״ת התורה עומלת לו ממק״א פי׳ היא מסייעתו לדבר שלא יוכל להגיע ע״י עומק עיונו עומלת לו להגיעו ממק״א: והנה ידיעה זו של סדום ומה שהגיע לה היה כמה דרכי מוסר לדעת דרך ה׳ בעונשי רשעים כמו שיבואר בסמוך ובריש פ׳ י״ט ועוד כמה לימודים הגיע מזה הענין כאשר יבואר לפנינו: למען הביא וגו׳. עוד טעם שלישי שראוי לגלות לו כדי להביא על אברהם את אשר דבר עליו. שיהיה אב המון גוים וראוי לאב לחוש לקיומם ואולי יועיל בתפלתו עבורם: ויאמר ה׳. אל אברהם: זעקת סדם. היינו זעקת עשוקים מזרוע רבים כמש״כ הרמב״ן והוא מהמדרש והוא טעם שראוי למהר עונשם כמש״כ התוס׳ ב״ק דצ״ג בשם המכלתא שממהרין לצועק יותר ממי שאינו צועק: וחטאתם כי כבדה מאד. וגם בלי זעקה הלא כבד מאד חטאם: ארדה נא. כבר נתבאר לעיל בדור הפלגה ענין ירידה כאן שהוא השפלת כבודו ית׳ להשגיח במעשי ב״א של תהו. והרי הם כקטנים שאין כבוד לאב להזדקק לשפוט מעשיו. אך כאשר עושה דבר מבהיל מוכרח הוא להזדקק ולהענישו אע״ג שאינו לכבודו. כך הי׳ ירידה לכבודו ית׳ להזדקק למעשי סדום: ואם לא. שהצעקה היה יותר מן האמת שיהיו ראויה לכליה: אדעה. אדע מה לעשות שיהיו מחויבים כליה כמו שהיה באמת שהזמין הקב״ה את המלאכים כדי שירשיעו לעשות עמם ויגיע מזה לידי מיצוי הדין כמו שיבואר בריש פ׳ י״ט. אבל כבר נגמר הדין לכליה בשביל הזעקה: ויפנו משם. ממקום שכלה הלויה. ואברהם הלך מהם פנו המלאכים לאחור להפרד מאברהם לכבודו וע׳ שמות ל״ג ט״ו: ואברהם עודנו עומד. ת״א עד כען משמש בצלו קדם ה׳ ופי׳ בצלו הוא תפלה קבועה שבכל יום כמש״כ להלן מ״ח כ״ב. ובס׳ שמות ל״ב י״א. וכבר נתבאר שאברהם הכין עצמו לתפלת מנחה אלא שעסק המלאכים הפסיקו. ואחר הלויה עמד בתפלה בהיותו בדרך. ובעודנו עומד ומתפלל: ויגש אברהם וגו׳. התפלל על סדום : חמשים צדיקים בתוך העיר. דיוק בתוך משמע בכ״מ באמצע. משום שידע א״א הנהגת חמש ערים הללו. שבאו מכל עיר עשרה אנשים במקום מיוחד באמצע העיר סדום להשגיח על עניני כוללים. ושיער א״א דעכ״פ חמשים אנשים הללו אע״ג שהשגחתם רעה על ההמון מ״מ המה עצמם לא הגיעו לרשעות כ״כ. והיינו שאמר אברהם עוד אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה. והיה לו לומר אולי יהיה חמשה וארבעים וגם לשון הצדיקים הידועים אינו בדיוק. אלא ה״פ דאפשר שחסר מהראוי להיות חמשים אנשים. חמשה. ומכל מקום אותו שם של חמשים במקומה: ולא תשא למקום. לא אמר לכל המקום כמו לשון תשובת ה׳ משום שלא ידע עדיין אם יש מדה זו לשאת לכל המקום בשביל צדיקים. ע״כ אמר סתם למקום ויהי סובל שני פירושים או כל המקום או עכ״פ מקום שהצדיקים עומדים באופן שיהיו המה ניצולים והקב״ה השיב שכך המדה שצדיקים מגינים על כל המקום. ומכאן יש ללמוד איך שיהא אדם מעריך תפלה בעת צרה ר״ל: חללה לך וגו׳. הוסיף אברהם שני טעמים. א׳. שיהי׳ כצדיק כרשע וא״כ לא יגיע תועלת להביא מזה מוסר והוכחה על השגחה. ב׳. השופט כל הארץ וגו׳ אפי׳ בלא חה״ש איך אמר שהשופט וגו׳: לכל המקום. אפילו באופן שלא יגיע נזק לצדיקים עם הרשעים. מ״מ כך המדה שזכות הצדיקים יועיל להגין על הרשעים ג״כ: ויען אברהם. סתם עני׳ משמעו בקול רם כדאי׳ בסוטה דל״ב ב׳ רשבי״א אומר אדם שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם. שבחו בקול נמוך מודוי מעשר ופרש״י מדלא כתיב ביה עניה וגנותו בקול רם ממקרא בכורים היינו משום דכתיב וענית ואמרת. והנה א״א התפלל בלחש כדין תפלה אכן כשרצה לחזור ולבקש והרגיש שאין זה מדרך המוסר להיות לבו גס כ״כ לפני ה׳. אבל מדת החמלה ורחמים גבר עליו ע״כ הרים קול בכי׳ ואמר דברי פיוס לכבודו של הקב״ה: הנה נא וגו׳ ואנכי עפר ואפר. השפיל א״ע בשני עצמים נבזים הללו לכונה מיוחדת לענין. כי עפר יש לו מעלת תולדות שהרי הכל מן העפר. אבל אין לו יחס אב שהרי בא מקו תהו ואבני בהו שברא הקב״ה בראשית הבריאה ואפר הוא להיפך שיחוסו רב מאבותיו שמהם נעשה אפר. אבל אין לו מעלת תולדות דזרעו שמצמיח הוא דל ורזה. וכשבא א״א לשפוך תחנה בא בענות צדק לומר שאינו בא בעיון תפלה לומר שיקובל תפלתו משום שיש לו זכות אבות או עטרת בנים. לא כן אנכי הנני עפר ואפר בלי יחס ומעלה רק חסד הנני מבקש ובשביל חין ערך שפתים הללו זכה לאפר פרה ועפר סוטה כדאיתא בסוטה די״ז היינו שזכו בניו שיהיו נרשמים בגדולה ע״י שני עפרות הללו שאינם מועילים אלא לקדושת נפש ישראל ובזה נודע סגלת נפש הישראלי: לא אשחית. השחתה משמעו בשני אופנים פעם בא על השחתה כולה ופעם בא על השחתה במקצת כמ״ש בס׳ דברים י׳ י׳ ובשביל שאמר אברהם התשחית בחמשה את כל העיר הי׳ התשובה לא אשחית ולא נתבאר עדיין באיזה השחתה מדבר הקב״ה. אבל בארבעים ובשלשים אמר לא אעשה משמעו כלל לא יעשה רע. וממילא למדנו דמכש״כ פי׳ דלא אשחית דמקרא זה היינו שלא יהיה השחתה כלל. אבל בעשרים ובעשרה אמר ה׳ לא אשחית משמעו כלם לא אשחית אבל בכ״ז יהיה איזה מעשה לרעה: וילך ה׳ וגו׳. בשביל שלא רצה ה׳ שאברהם יבקש יותר ע״כ תיכף כאשר כלה לדבר נסתלק רוה״ק וכח הנבואה ממנו והבין א״א שאין רצון הקב״ה שיתפלל יותר. ע״כ. ואברהם שב למקומו. לאנשותו שלא הוסיף להתבודד ולהתפלל. אע״ג שאפשר להתפלל גם בלא גלוי שכינה מ״מ הסיר מעליו עיון האלהות ושב למקומו. ועי׳ מש״כ להלן ל׳ כ״ה במשמעות מקומו כ״פ. שהוא ערך מדרגתו לפי הענין שמדבר שם:
