א וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃ ב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ ג וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃ ד יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃ ה וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ ו וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃ ז וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃ ח וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃ ט וַיֹּאמְר֣וּ אֵׄלָׄ֔יׄוׄ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃ י וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃ יא וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃ יב וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃ יג וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃ יד הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃ טו וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃ טז וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃ יז וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃ יח וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ יט כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃ כ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃ כא אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃ כב וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כג וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃ כד אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃ כה חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃ כו וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם׃ כז וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ כח א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃ כט וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃ ל וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃ לא וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃ לב וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃ לג וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

לבוש האורה

ר' מרדכי יפה

פסוק א:
רש"י אליו ה' לבקר את החולה וגומר הרא"ם פירש פשט הפרש' הזו שמראה הזאת היתה בשביל דיבור ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה וגומר והיתה מראה שיש בה דיבור אלא שעל ידי שראה אברהם הג' אנשים אמר לש"י אל נא תעבור מעל עבדך וגומר כדי להכנים האורחים והמתין לו הש"י ואח"כ אחר שהכניסם והאכילם התחיל הפסוק לחזור לעניינו הראשון ואמר וה' אמר המכסה אני מאברהם וגומר לפיכך ויאמר י"י זעקת סדום ועמורה וגומר ועל ידי כך הקשה הרא"ם מנ"ל לרש"י לפירושו על וירא אליו וגומר לבקר את החולה היתה המראה שמא בשביל הדיבור היתה והשיב הרג"א שאם היתה המראה הזאת בשביל דיבור ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה וגו' היה לו להקדים פסוק וה' אמר המכסה אני מאברהם וגומר קודם וירא אליו ה' שהרי פסוק זה נכתוב להודיע טעם שאמר הקב"ה לאברהם זעקת סדום ועמורה ואם היה המראה בשביל דיבור זעקת סדום ועמורה הוה למכתב הפסוק הזה קודם המראה ולומר ויאמר ה' המכסה אני מאברהם עכ"ל: ור"ל קודם וירא אליו והוה פירושו ויאמר ה' המכסה וגומר לפיכך וירא אליו ה' ובתוך כך וישא אברהם את עיניו וירא וגומר ומדלא הקדימו ש"מ שמראה הזאת לא היתה בשביל שום דיבור רק לבקר את החולה ומן ה' אמר המכסה וגו' מתחיל תחלת עניין אחר זה הוא כוונת הרג"א ואני אומר שלא השיב כלום שהרי מדלא כתיב ויאמר ה' המכסה וגומר וכתיב וה' אמר המכסה וגומר בלשון עבר משמעו שכבר אמר קודם זה ור"ל קודם שנתראה אל אברהם אמר כן המכסה וגו' והרי הוא כאלו הקדימו וכמו שפרש"י גבי והאדם ידע וגומר וגבי וה' פקד את שרה וגומר אמרו רבותי' ז"ל הוא נענה תחלה מהאי טעמא מדלא כתיב ויפקוד ה' את שרה וגומר ואם כן הדרא קושיא שפרש"י דלבקר את החולה היתה המראה כו' לדוכתא ואומר אני דנפקא ליה לרש"י מדכתיב וירא אליו ה' ולא כתיב וירא ה' אליו כמנהגו בשאר מקומות אלא לומר לך שהראייה היתה אליו כלומר להנאתו ולצרכו והיינו לבקרו ואל תשיבני מוירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה וגומר דגבי יצחק דוודאי התם הנאתו וצרכו כתובים בצדו ואין צריך פי' מה שאין כן כאן אלא וודאי ע"כ כאן צרכו והנאתו היינו לבקר חוליו בשביל המילה הכתובה למעלה ואף על גב דמן וה' אמר המכסה אלי וגומר משמע שהיתה בשביל דיבר זעקת סדום ועמורה וגומר מ"מ תרוייהו משמע מינה ותרוייהו הוי בהו:
פסוק א:
רש"י בא"ד ואתה סימן לבניך כו' פירוש שאין לפרש דכדי שלא להטריחו מפני שהיה חולה אמר לו שב דהא מיד כתיב אחריו וירא וירץ לקראת' ואם היה בו כח לרוץ כ"ש שהיה בו כח לעמוד אלא מפני הסימן אמר לו כן וא"ת מ"ש עכשיו יותר מבפעם אחרת י"ל מפני שהגילוי הזה היה ג"כ בשביל דיבור זעקת סדום ועמורה כמו שאמרתי למעלה והיה זה העניין דומה כמו דיינות שנמלך הש"י עם אברהם באיזה אופן ידון אותם על רשעתם לכך היה זה הסימן לבניו גם כן כשישבו בדין שהש"י יעמוד והם ישבו ואין להקשות א"כ מנליה דמשום סימן הוא שמא משום שמדתו כך הוא ככל ישיבת הדיינים שאם כן בעת שהיה עיקר המשא והמתן בדינם דהיינו בעת שהתפלל אברהם אולי ימצאון שם חמשים צדיקים וגומר למה עמד אברהם כדכתיב קודם אותה התפילה ואברהם עודנו עומד לפני ה' וגומר דמשמע לפי פשוטו שהיה אברהם עומד בשעת המשא והמתן ואח"כ התחיל להתפלל אלא עכ"ל שלא היה זה דין גמור אלא משא ומתן לפיכך היה עומד ולא אמר לו עכשיו שישב אלא משום שיהא סימן לבניו בעת שישבו לדין שהוא דומה לזה העניין המאורע:
פסוק ב:
רש"י תדע לך שכן כו' כלומר ושמא תאמר ג' עושין שליחות אחת זה אינו שהרי כל הפרשה כו':
פסוק ב:
רש"י בא"ד בב"מ כתיב נצבים עליו כו' נ"ל לפי שקשה לרש"י על מה שפירש קודם זה שפי' נצבים שעמדו במקומן א"כ וירץ אליהם הל"ל דלקראתם משמע שהם הלכו לבא הנה דרך אהלו והוא רץ לקראתם בעת הליכתם לכך מביא הגמרא שוודאי בתחלה עמדו במקומן שלא להטריחו וכשראו דהוי שרי ואסר פירשו וכו' מיד וירץ לקראתם ואין הכוונ' לומר שפירשו וחזרו לאחוריהם לדרך שבאו משם דאם כן וירץ אחריהם מבעי ליה אלא ר"ל שפירשו מן הדרך שכנגד פתחו של אברהם ונטו לדרך אחר אבל לעולם אותו הדרך נטה ג"כ לצד אהל אברהם אלא שהלך מן הצד אצל האהל לפיכך וירץ לקראתם:
פסוק ח:
רש"י אשר עשה קמא קמא דמטא אייתי קמייהו כך היא גרסת רא"ם ודחק בפי' מהיכא מייתי לה רש"י ונ"ל דמאשר עשה מפיק ליה רש"י דאל"כ ובן הבקר מיבעי ליה אשר עשה למה לי אלא קמא קמא כו' וכן משמע מגירסת רש"י שלפנינו שאמר אשר עשה אשר תקן קמא קמא שתיקן כו' ואתיא אפי' כב"ר דס"ל שלא היה אלא בן בקר אחד ורך וטוב פירושו כפשוטו דרכיך וטוב ואפי' לדידיה אמר הפסוק קמא קמא כו' מדכתיב אשר עשה וגו':
פסוק ט:
רש"י שאף לשרה שאלו איו אברהם לשון הרא"ם שהנקודות מלמדות לנו ב' העניינים כאחד שאין התיבה כמשמעה אלא לדרשה בעלמא וכאן בא לדרוש ממנו דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו דהיינו לאיש על האשה ועוד דמדלא ננקדו מתיבת אליו אלא אותיות אי"ו למדנו שהמלאכים שאלו אף לשרה אי"ו עכ"ל והנה קצר דבריו ונ"ל שצריכים להרחיב ביאור עד שיתבאר הכל היטב וה"פ שוודאי המדה כן הוא שהנקודה עוקר התיבה ממשמעת וכיון שננקד תיבת אליו נעקרה התיבה וכאלו כתיב ויאמרו איה שרה וגומר ולא שאלו אותו ויהי' פירושו שלא הוצרכו לשאלו כי הם כבר ידעו היכן היתה ושהיתה באהל ושאלו עליה להראות לנו דרך ארץ שישאל אדם לאיש על האשה ושמא תאמר לא שאלו דרך שאלה כלל אלא דרך אמירה בעלמא ולא נכתב אלא ללמד לנו דרך ארץ אם היה כן לא היה לו לנקד תיבת אליו אלא תיבת איה שרה אשתך ומדלא ננקד איה שרה ש"מ שאלה גמורה היתה וכדי לחבבה על בעלה או לשדר לה כוס של ברכה כמו שסיים רש"י דבריו לפיכך נקוד אליו כאלו הוא מחוק ללמד דרך ארץ שישאל אדם לאיש כו' ולפי שיש לדקדק שאם כן היה לו לנקד כל תיבת אליו ולמה השאיר הלמ"ד אלא בא ללמד אותנו ג"כ שגם לשרה שאלו אי"ו אברהם ושמא תאמר להאי לחודיה אתא ולא לדרך ארץ זה לא יכול להיות שא"כ לא היה לו לנקד רק הל' שבתיבת אליו והוה שמעינן מנה ג"כ ששאלו לשרה איו אברהם שהיינו דורשין הכת' אלא וודאי נקד רוב התיבה לעוקרו ולמדרש מיניה גם כן דרך ארץ על איה שרה וגו' ששואלין לאיש על האשה ומדשאלת איה שרה היא שאלה גמורה וגם ללמד דרך ארץ שאילת איו אברהם ג"כ שאילת גמורה וגם לימוד דרך ארץ ששואלין לאשה על האיש דלמדין סתום מן המפורש וזהו שסיים רש"י ז"ל למדנו שישאל אדם כו' ואין לומר דגבי דידיה נמי נאמר מה היו צריכין לשאול אותה אי"ו יודעין היו איו שהרי דברו עמו אלא ללמד לנו דרך ארץ כו' אבל שאלה לא היתה כלל דוודאי גבי דידיה שייך שפיר שאלה דבשלמא גבי דידה דרך הנשים להיות באהל ומן הסתם ידעו היכן היא אם היו אנשים אבל גבי דידי' שהוא יוצא ונכנס לבקר ולשוק לתקן הסעודה שייך שפיר שאלה גמורה אם היו אנשים שעדיין לא נודע שהם מלאכים ואין פירש יודעים היו מלאכי השרת כו' שמפני שמלאכי השרת היו משום זה היו יודעין וכו' שאפי' היו אנשים היו יודעין וכו' שסתם נשים באהל אלא האמת נקט כך נ"ל הפשט האמתי ולפי מסקנת הרא"ם דלא גרסינן לאשה על האיש שזה אינו דרך ארץ אלא אדרבה אפילו איסורא איכא משום קול באשה ערוה אלא דווקא גבי מלאכים הותרה שאין להם יצר הרע אתי הכל שפיר דשאלת איו אברהם ודאי שאלה גמורה היתה אלא ללמד דרך ארץ ולפי שלפי זה אם היה נוקד למ"ד דאליו היינו ג"כ דורשין כן איו של הכתב לכך נקד אי"ו שבאליו לאשמועינן תרתי דשאילת איה שרה היתה שאלה גמורה מדלא ניקד איה שרה ולדרך ארץ מדננקד תיבת אליו לעוקרו ומדלא ננקד הלמ"ד שמעינן ג"כ שאף לשרה שאלו אי"ו ואם היה נוקד הל' היו שתיהם שאלות גמורות ולא הוה שמעינן שום דרך ארץ נ"ל:
פסוק יב:
רש"י ד"א לשון עידן זמן וסת נידות. וא"ת משמע שהיתה מתמיה ואינ' מאמנת והרי כבר פירסה נידה בעת הלישה כמו שפרש"י למעלה ולחם לא הביאה כו' וי"ל דאדרבה היא חשבה זה לרעה חולה בקרבה שאין זה מדרך הנשים הזקינות לראות אפילו פעם אחת אם לא ע"י חולי אבל לקבוע זמן וסתות קבועים זה היה לנמנע בעיניה מצאתי וזה לפי המפרש היתה לי עדנה עבר במקום עתיד:
פסוק כב:
רש"י עודנו עומד וגומר והלא לא הלך לפניו אלא השכינה באה אצלו כו' ע"כ לשון הרא"ם מדברי רש"י משמע שהתיקון סופרים לא היה אלא מפני שהשכינה באה אל אברהם ולא הוא אל השכינה ולכן היה לו לכתוב וה' עודנו עומד כו' ולא הבינותי דמה הפרש יש בין אם הלך אברהם אצל השכינה או אם השכינה באה אצלו הגע עצמך שהי' כותב ויבא השם אל אברהם ויקם אברהם ויעמוד לפני ה' ואחר כך היה כותב ואברהם עודנו עומד לפני ה' לא היה אז כמשמעו עכ"ל והרג"א חשב להשיב וז"ל אמנם כך פירושו דאחר שהשכינה בא אל אברהם לא שייך על אברהם לשון עודנו דלשון עודנו משמע כי עדיין עומד ולא פירש ממנו ולשון זה לא יתכן רק על איתו שבא עליו וסופו להיות פורש ממנו שייך לשון עודנו עומד כו' עכ"ל אבל לא השיב כלום שאין זה מוכרח כמו שאמר שלא יתכן לשון זו רק על אותו שבא אליו וסופו להיו' פורש ממנו זה אינו שהרי גם כן נוכל לומר כן על מי שישב כבר ובא אליו אחר והוא קם מלפניו ועומד ומדבר עמו ורצונו לחזור ולישב אחרי כן וכל זמן שהוא עומד ועדיין לא ישב יאמר עליו ופלוני עודנו עומד לפני פלוני זה שבא ועדיין לא ישב וזהו שדקדק הרא"ם בלשונו ואמר הגע עצמך שהיה כותב ויבא השם אל אברהם ויקם אברהם ויעמוד לפני ה' ואח"כ היה כותב ואברהם עודנו עומד לפני ה' לא היה אז כמשמעו ע"כ ור"ל אם היה כותב אח"כ ואברהם עודנו עומד כלומר משקם ועדיין לא ישב לא היה אז כמשמעו בתמיה:
פסוק כה:
רש"י חלילה לך לעולם הבא הרא"ם והרג"א פירשו אבל לי נרא' דה"פ לפי שהבין אברהם שהמשפט הזה שרצה הש"י לעשות בסדום היתה הגזירה שיכרתו מן העולם הזה מן העולם הבא שלא יהיה להם חלק לעולם הבא ואם היה ממית גם הצדיקים עמהם הלא משפט אחד יהיה לכולם כצדיק כרשע יהיו נכרתים אפילו מן העולם הבא לכך אמר אברהם ע"ה חלילה חליל' ב' פעמים חולין הוא לך בעולם הזה כשיראו שיאבדו הצדיקים עם הרשעים מן העולם הזה ויאמרו אומנתו בכך וגם חולין הוא לך בעולם הבא כשיראו שאר הצדיקים אשר שם בע"ה שאין אלו הצדיקים באין אליהם לג"ע כי גם הם יודעים שם מה יש בעולם הזה ויאמרו ג"כ וודאי נאבדו ונכרתו עם הרשעים שבדורם ויהיה כביכול חולין לך לעולם הבא שהם גם כן יאמרו ח"ו אומנתו בכך וזה חילול השם אפילו בע"ה נ"ל שזהו פשוטו ואין צריך לדוחקים שלהם:
פסוק כח:
רש"י התשחית בחמשה והרי הן תשעה כו' פי' דאל"כ למה לא פיחת כאן רק ה' ואח"כ פיחת עשרה בכל פעם:
פסוק כט:
רש"י אולי ימצאון שם ארבעים וימלטו ארבע כרכי' כו' ע"כ אעפ"י שיש לדקדק שמא יהיו אלו הארבעים מפוזרים בכל החמשה מקומות ולא יהיה י' לכרך אחד והיאך יגינו על כל הכרכים ועוד מאי שם דאמ' קרא משמע בסדום לבדה נ"ל דה"פ שאברהם היה חושב שאם לא יהיו שם בכל המקומות רק מ' יגיעו לפחות ח' לכל כרך והרי בסדום יש לוט ואשתו ובנותיו ואנשיהם הרי ח' ואי אפשר שלא יהא שם אחד זולתם והרי ט' לפחות והם המרובים מן הארבעים לפיכך היתה כוונת אברהם שבשביל זה וודאי תנצל כרך סדום ראשונה כי צדיק של עולם יצטרף עמהם והואיל והיא המטרפולין שבכולן יהיה חסדי השם עמהם שיאסף כל המ' צדיקים לשם והם יהיו ראויים שיגינו על ד' כרכי' מהם שהיו בהם הרוב מאלו שהיו מגיעים לחלקם שהם ח' והאחת שהיו בה המיעוט מן אלו הצדיקים תיהפך לבדה ואז הצדיקים המעוטים שהיו באותה כרך יסבב הש"י שהם לבדם יצאו מעירם לעיר אחרת מהם ותיהפך אותה כרך לבדה ויצרף אח"כ כל הארבעים צדיקים יחד עם סדום שהיו מטרפולין ויצילו על כל שאר הכרכים שהם נופלים אצלה אפילו אם לא יהיה עשרה באחת וכן בל' ובכ' ובי':