א וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃ ב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ ג וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃ ד יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃ ה וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ ו וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃ ז וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃ ח וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃ ט וַיֹּאמְר֣וּ אֵׄלָׄ֔יׄוׄ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃ י וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃ יא וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃ יב וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃ יג וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃ יד הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃ טו וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃ טז וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃ יז וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃ יח וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ יט כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃ כ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃ כא אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃ כב וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כג וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃ כד אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃ כה חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃ כו וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם׃ כז וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ כח א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃ כט וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃ ל וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃ לא וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃ לב וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃ לג וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק ב:
והנה שלשה אנשים נצבים וגו' ברש"י אחד לבשר את שרה וא' להפוך את סדום שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות וכו' ולבסוף פי' רש"י ורפאל שריפא את אברהם הלך להציל את לוט וכו' ותמהו המפרשים דהא אין מלאך אחד עושה שתי שליחות ונראה דיש להבין מה ענין הוא דאין מלאך אחד עושה ב' שליחות וכי לעולם אינו עושה רק שליחות אחד. לכן נראה דהנה נאמר (ישעי' סד) תמוגגנו ביד עונינו ופי' המפורשים שמכח העון נברא מלאך משחית והוא עצמו מכה ומשחית ומעניש להחוטא וכן הוא כשעושה מצוה אחד קונה לו פרקליט אחד ועומד בעזרו תמיד לזה אלו המלאכים שנשלחו כאן נבראו ממעשים הטובים וממצותיו שעשה נבראו והיינו שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות שמלאך שנברא ממצוה שעשה שמחמת מצוה זו זכה לטובה זו דהוא מעין מצוה שעשה ואינו משמש לאחר ולזה כתב רש"י שפיר בלוט שלא היה לו זכות שיברא ע"י מלאך רק זכות אברהם שעמדה לו לזה כתב שמלאך שריפא את אברהם הלך להציל את לוט. וכוונתו שמלאך שנברא בזכות אברהם והלך לרפא אותו, אותו זכות עמדה לו גם ללוט להצלתו:
פסוק ד:
ורחצו רגליכם ופרש"י כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם ייע"ש. ולכאורה אין ענין לומר שיש אומה שמאמינים שעפר הנדבק בכף רגליהם נעשה אלהים. ועוד קשה אטו בבית אברהם לא היה אבק על הקרקע. ונראה לפרש דהרמב"ם כתב דרגל הוא שם המושאל על הסיבה שהסיבה נקרא רגל כמו ויברך אותך לרגלי שהוא כמו בסיבתי. וזהו כוונתו כאן על דרכי המשל שיש אומה שמאמינים שהסיבה שמסבבין בחכמתן הוא הנותן להם מחיה ובאמת זה שבא ע"י סיבתן נמשל לאבק פורח וזהו אמרו שמשתחוים לאבק שברגליהם דהיינו לזה שבא מסיבותיהן ולזה אמר להם אברהם ורחצו רגליכם פי' הטהרו עצמיכם מסיבותיכם. והאמינו שאין ממש בסיבותיכם בלי עזר הקב"ה והשענו תחת העץ פי' הצדיק מכונה בשם עץ כמו שפרש"י בקרא דהיש בכם עץ ואמר להם שישענו בצל הצדיקים שיגינו עליהם:
פסוק יג:
האף אמנם אלד ואני זקנתי. פרש"י שינה הכתוב מפני השלום והוא תמוה מאוד. ונראה דהנה יש להפליא בדברי שרה שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן וכי לא ידעה שלא יפלא מה' דבר. לזאת נראה בכוונתה דהנה באברהם ושרה במה שהקב"ה עשה להם נס שיולידו בדרכים שונים ששרה חזרה לנערותיה כמ"ש רש"י עדנה צחצות בשר ואברהם נשאר זקן והוליד והי' לו להב"ה לעשות נס בשניהם בשוה או שניהם זקנים ויולידו או שיחזירו שניהם לנערותם. וזהו תמיהת שרה שמה שאמרה אחרי בלותי והיינו שהחזרתי לנערותי ואדוני זקן והטעם שעשה הקב"ה כן משום דאברהם הוא מדת החסד ויצחק מדה"ד ושרה סטרא דנוקבא והוא ג"כ מדה"ד ולהיות שרצה הקב"ה שיצחק יהי' קרוב יותר לסיטרא דדינא ולכך חזרה שרה לנערותה כדי שסיטרא דילה יהיה לה התגברות כדי שיהי' נוטה יצחק לסיטרא דדינא. ובזוהר ג"כ מבואר בדברי שונמית שאמרה אל תכזב בשפחתך אל תשליני דהוא מטעם שהבינה שהילד יהי' מסטרא דנוקבא ואין לו קיום וכן היה עד שהחייהו הנביא וניתן לו נשמה מסטרא דדכורא כמבואר בזהר וזהו היה התאוננת של שרה במה שאמרה אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן והבינה שהולד יהי' מסטרא דידה ולכך היה הבטחה כמצחק בעיניה שהבינה שלא יהי' קיום כמו בשונמית ושפיר אמר הקב"ה בשבילה למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי ותרגומו ברם בקושטא תלד ואנא סבת פי' שבאמת היה נחשב זה ללידה אם אני היה גם כן נשארה בזקנות שאז היה הולד מסטרא דדכורא והיה לו קיום משא"כ שחזרתי לנערותי ומזה נראה שהילד יהיה מסטרא דנוקבא ולא יהי' לו קיום ואין זה חשוב לידה והבטחה זו לריק בעלמא כעין שקרא שונמית הנביאה להנביא לכזב בשפחתיך כמ"ש אל תכזב ולפ"ז אמר הקב"ה לאברהם ממש כמאמר שרה וע"ז אמר הקב"ה היפלא מה' דבר וגו' ולשרה בן והיינו שתחת יכולת הקב"ה שאף שהוא מסטרא דשרה יהי' לו קיום וכן מבואר בזהר שבשעת עקידה ניתן לו נשמה מסטרא דדכורא ושפיר היה לו קיום ובזה אתי שפיר מה דכתיב ותכחש שרה כי יראה אף שידעה שהקב"ה סיפר לו דבריה דהא לא גלתה הדברים לשום אדם ותצחק שרה בקרבה מ"מ היתה רוצה לסבב דבריה מה שאמרה אח"כ אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן לענין אחר שאמרו במדרש שהקב"ה אמר קנמון אני מעמיד בעולם אחר שכלה ליחותו ונצרר ונקשר דמו ובטלה תאוותו והיתה רוצה שגם תאוותה שהי' נפסקת בזקנותה שיתחזק הקנמון בביטול התאווה משניהן ולזה ויאמר לא כי חקת דהיינו שהקב"ה אמר לו שאמרת זה מחמת שלא היה נחשב בעיניך ההבטחה מחמת שהי' במחשבתך שלא יהיה לו קיום להיולד וכמש"ל:
פסוק יט:
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו. בש"ס (יומא ל"ח) אמרינן מברכתן של צדיקים אתה למד קללתן של רשעים מקללתן של רשעים אתה למד ברכתן של צדיקים מברכתן של צדיקים כו' דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וכתיב בתרי' ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה ומקללתן של רשעים וכו' דכתיב ואנשי סדום רעים וחטאים. וה' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו עיי' מהרש"א בת"א שם. ולפענ"ד נראה דהנה ידוע דכשנתרבה השפע באמצעות המוכן חל על שאינו מוכן והרשעים אינם יכולים לסבול שפע טוב הגדול כמו שהחולה א"י לסבול אכילת בשר שמן והשפע הטוב ימית הרשע כמ"ש העיקרים ואמרו חז"ל לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים נהנין ורשעים נידונין בה והכוונה שבהתגברות השפע נידונין הרשעים כמו שהחולה א"י לקבל בשר שמן ולזה אמרו מברכתן של צדיקים אתה למד וכו' כלומר אם אתה רואה שהשפע והברכה מתגבר אצל הצדיקים אתה יכול ללמוד שיהי' קללה לרשעים וכן היה באברהם. כשאמר הקב"ה כי ידעתיו שהוריד השפע טוב לכן נעשה כליה לאנשי סדום. ומה שאמר מקללתן של רשעים כי ידוע שריבוי הרשעים ממעטין השפע מן העולם ולזה אמר אם אתה רואה מיעוט השפע מהרשעים יכול אתה ללמוד שיהי' ברכה לצדיקים כי כשנתמעטו הרשעיםויכול לחול שפע הטוב ורוח הקדש על הצדיקים וכן היה באברהם כשהי' סמוך לסדום ולוט היה עמו לא דיבר הקב"ה עמו וכשנפרד לוט ואברהם נתרחק מסדום ומלוט נתייחד הדיבור עם אברהם:
פסוק כא:
ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו' תמוה איך שייך הסתפקות בהשם יתברך שאמר ארדה נא ואראה. ולזה נראה מחמת שראה אברהםשנעשה העונש בסדום על ידי משחית וכיון שניתן רשות למשחית אין מבחין בין טוב לרע ולכך אמר הקדוש ברוך הוא אל תירא אברהם כי גם אני ארדה ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה אותן שעשו הכצעקתה אותן אני מכלה ואם לא אדעה פי' למי שלא עשה כזה אדעה פי' אחוס עליהם כי אדע הוא מלשון רחמנות כמ"ש האלשיך או כמו שפרש"י שאדע הוא מלשון יסורין והיינו שלא אכלה אותם רק אייסר אותם בחטאים ובזה מילא לב אברהם לבקשו והקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ולכך ניתן לו פ"פ לבקש אף על הרשעים בזכות הצדיקים:
פסוק כג:
האף תספה צדיק לכאורה הוא תמיה שתחלת טענותו היה רק בעד הצדיקים שאמר האף תספה ובסוף אמר אולי יש שם חמשים צדיקים ולא תשא למקום בעבורם וביקש גם על הרשעים שבתוכם ולבסוף חזר ואמר והיה כצדיק כרשע ולא התפלל רק בעד הצדיקים. ונראה דהנה בתענית ודף כ"א) איתא בסורא הוי דבריתא ובשבבותא דרב לא היה דבריתא סבור משום זכותא דרב הוי דנפישא זכותי'. ותמה שם מהרש"א דפשיטא שיש להם להנצל בזכותא דרב דנפישא טובא דבכלל מאתיים מנה. ונראה לפענ"ד לתרץ כי לכאורה ענין הערבית דכל ישראל ערבין זה לזה הוא תמוה דמה יש להקב"ה להעניש את ישראל בשביל אחד שחטא בסוף העולם. ונראה לענ"ד דהנה איתא בש"ס לעתיד על היצר הרע צדיקים נדמה להם כהר רשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין עיי"ש והוה תמוה כי בהכרח מראין לאחד שקר ממ"נ אם האמת הוא שהוא כהר מה שמראין כחוט השערה הוא שקר. ואי כחוט השערה הוא אמת כהר הוא שקר. ולפרש זה נראה כי בגיטין דף נ"ב איתא הני בי תרי דאיגרי בהו שטן כל בי שמשי וכו' שמעי' דקאמר ווי דאפקי' ר"מ האי גברא מביתי' אלמא דע"י כח הצדיק נחלש כח הטומאה עד שאין לו כח אף לשאר אנשים וכן מצינו להיפוך שע"י שהרשעים מוסיפין כח הטומאה ונותנין כח ביצה"ר וחיילותיו עד שמזיק אף לצדיקים כמ"ש המפרשים בקרא דעתה ידעתי כי אשה יפת מראה את דהיינו שמתחלה לא היה אברהם במדרגה זו כלל להשיג דברים הגשמיים ואפילו גבי שאר תנאים ואמוראים מצינו שהיו אומרים דמו עלי כקאקי חיוורא וככשורא וכשבא למצרים מחמת גודל טומאת מצרים שהי' להם לחזק כח הטומאה כ"כ עד שהי' מזיק לאברהם ג"כ עד שהרגיש בנפשו ואמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את מה דלא היה זה מקודם ובזה אני מרגיש גודל טומאת מצרים עד שאני ירא שחשודין על הריגת נפשות בשביל טומאת זנות וזהו שאמרו במדרש בשכר שגידרה שרה עצמה מן הערוה זכו הנשים שיהיו גדורים מן הערוה והכוונה שבשביל שאברהם ושרה גדרו עצמן מן הערוה נחלש כח הטומאה ובזה אתי שפיר מה שאמרו הצדיקים נדמה להן כהר ורשעים כחוט השערה כי בוודאי מתחלה אין היצה"ר דומה להם רק כחוט השערה כמאמר הכתוב הוי מושכי העון בחבלי השוא וכן אמרו שהקב"ה אומר אתה עשות רע, משא"כ אחר שכבר הרשיעו הרשעים שבדור ונתנו כח הטומאה והוסיפו כח ביצר הרע וחיילותיו ונעשה היצה"ר כהר והצדיקים שבתוכן צריכין שוב כח חזק ואמץ לעקור ההר שכבר נעשה הר ע"י הרשעים וזהו שאמרו הללו בוכין והללו בוכין כי הרשעים בוכין על שלא יוכלו לכבוש חוט השערה שקודום שחטאו לא היה רק כחוט השערה והצדיקים בוכין שאלו היה צדקתם גדולה עד מאוד הי' ע"י צדיקים נחלש כח הטומאה. עד שהרשעים לא היו רשעים כ"כ מחמת שהי' נחלש כח היצה"ר עד שהיה קל להרשעים לכפותו כמו בהך דגיטין שאמר השטן ווי דאפקי' ר"מ מביתי' וזהו ענין הערבות אף שהחוטא הוא בסוף העולם אפשר שאם היו מטיבין מעשים הרבה והי' נחלש כת היצה"ר הי' מועיל זה שלא הי' זה האיש חוטא ואל דעות ה' ולו נתכנו עלילות והוא יודע לשל כאו"א מישראל מה שהי' גורם להחוטא חטאים לפ"ז נראה דאין שוקלין במשקל אחד שיש הצדיקים והרשעים שיהי' נידונים כולם אחר הרוב רק אותן הצדיקים להם סיבה קצת בחטא החוטאים והחטא נחשב ע"י ולזה מושקלים ביחד ולזה לפעמים עונשין הצדיקים תחלה כענין שאמר וממקדשי תָחֵלו שעוונותיהן של צדיקים גרם לחטא של הרשעים לאפוקי אם צדקת הצדיקים גדולה מאוד עד שאין להם סיבה כלל בחטא החוטאים אינם נשקלים כלל עם החוטאים שאין להם שייכות כלל ביחד ולזה אף שאמר הקב"ה למשה הניחה לי ואכלה אותם כרגע ואעשך לגוי גדול ולא הכרע הדור למשה וכן משה להדור היות שלא נשקלו כלל ביחד כי היה מכריע את כולם ובזה אתי שפיר הא דרב דאתחזי להו דלא משום זכותא דרב הוא דנפישי טובא פי' שאלו הי' רב נישקול עמהם ביחד הי' מכריע את כולם רק שרב להיות זכותי' טובא לא נשקל עמהם ביחד כלל רק האי כובס נשקל עמהם להיות זכותי' דידי' לא נפישא לא הי' יכול להכריע לזכות כל העיר רק לשכונה שלו וזהו ג"כ מאמר אברהם האף תספה צדיק עם רשע והיינו אם תשקלם ביחד בוודאי חטא החוטאים מכריע כי הצדיקים שבדורם לא היו גמורים כמבואר במדרש שהיו צדיקים דרופטקי ולזה ביקש שאם יהיה רק חמשים צדיקים שבחסד השי"ת יהי' מטה חסד כלפי קסד דאף שיכריעו הרשעים אותן החמשים צדיקים חלילה לך להמית צדיק עם רשע כלומר כיון שהצדיקים אינם גמורים הן ממילא הרשעים יכריעו הצדיקים ויהיו כלים ע"י הרשעים כיון שהם נשקלים ביחד ולכך ביקש שיהיה מטה חסד וצדקת החמשים צדיקים יכריעו וא"ש אפי' לפי הנזר הקודש שפי' שהצדיקים גמורים מחמת שיכולין לעמוד נגד המשחית לכך יכיל להעניש הרשעים ע"י משחית כיון שהמשחית לא יכול לבא על פתחי צדיקים משא"כ צדיקים שאינםגמורים אי אפשר להעניש הרשעים ע"י משחית דכיון שניתן רשות למשחית אין מבחין בין טוב בין צדיק שאינו גמור לרשע וכאשר שהדין חל על הרשעים וממילא יתפסו הצדיקים ולכך מוכרח להציל את הרשעים ג"כ וג"כ אתי שפיר בקשת אברהם שמחמת שלא יספה צדיק עם רשע מוכרת הקדוש ברוך הוא להציל הרשעים ולישא לכל העיר בעבורם:
פסוק כה:
חלילה לך מעשות כדבר הזה וגו' בש"ס (ע"ז ד) חלילה לך תולין הוא לך. ולא והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור והקשה אא"ז מהרש"א דמה ענין קושיא זו להא דאמר חולין הוא לך. ונראה לפי ענ"ד לתרץ דהנה רש"י בפרשה משפטים כתב בקרא דנקי וצדיק אל תהרוג שיכול [שמנין] יצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה שאין מחזירין אותו ת"ל וצדיק אל תהרג וזה כבר יצא צדיק מפי ב"ד כי לא אצדיק רשע הרבה שלוחים למקום עכ"ל בשינוי לשון והיוצא מזה שמצינו צדיק לפעמים שהוא צדיק בעיני הבריות ולפ"ז אתי שפיר דבלא הא דחולין הוא לך לא הוי קשה קראי אהדדי די"ל דקרא דוהכרתי מיירי בצדיק בעיני הבריות ורשע בדין השי"ת וקרא דחלילה לך להמית צדיק היינו צדיק בעיני השי"ת דלשון חלילה משמע דעון נגדו וע"כ הא דקאמר להמית דיק היינו אשר הוא צדיק בעיני ובדין השי"ת אבל בצדיק בעיני הבריות וחייב בדין השי"ת אין עול בחיק השי"ת כיון שהוא חיוב בדינו ולא שייך לומר חלילה לך מלעשות זה דמה"ת לא יעשה כך אך מ"מ כיון שהוא צדיק בעיני הבריות יש חילול כבוד כי יאמרו כצדיק כרשע ואך תם ורשע הוא מכלה וכמו שאמר איוב וזהו שמפרש חלילה לך חולין הוא לך דהיינו שיש חולין כבוד אפי' אינו צדיק בעיני השי"ת רק בעיני העולם מ"מ אין לעשות כך אף שאין עול בתיקו מ"מ אין לעשות זה בשביל חילול כבוד וע"ז מקשה שפיר קראי אהדדי דא"כ האיך משכחת לה הא דכתיב והכרתי ממך צדיק וכו' וע"ז משני הא בצדיק גמור כלומר הוא צדיק גמור בעיני העולם משא"כ כשאינו צדיק גמור אף בעיני העולם דליכא למחשדי קצית. י"ת שוב ליכא חילול כבוד ובזה נראה לפרש הכתוב שהוא תמוה שמתחלה אמר האף תספה צדיק עם רשע ואח"כ אמר אולי יש חמשים ונשאת לכל המקום כיון שמקודם לא ביקש רק להציל הצדיקים ואח"כ טען על כל המקום ואח"כ חזר ואמר חלילה לך להמית צדיק עם רשע והי' כצדיק כרשע וזהו ג"כ אינה טענה רק נגד הצדיק ואח"כ אמר השופט כל הארץ לא יעשה משפט שהוא מיותר לכן נראה דהנה הא דצדיק מגין על הדור הוא רק כשהעונש הוא כללי שמזיק גם לצדיק כגון ועצר את השמים שאז הצדיק גמור מציל הכל אבל בעונש שיכול להיות רק על הרשעים כגון מיתה וכיוצא בו אז נראה דאם הוא צדיק גמור בעיני השי"ת ובעיני העולם אז מובדל הצדיק מן הרשע והצדיקים נכתבים לחיים והרשעים למיתה אבל אם הוא חייב בדין השי"ת ובעיני העולם הוא צדיק אזי אי אפשר להקב"ה להעניש כולם אף שכולם חייבים בעיניו מ"ח אי אפשר לו להעניש כולם מטעם חילול כבודו יתברך בעיני העולם שיאמרו שהקב"ה משווה צדיק עם רשע גם אי אפשר לזכות הצדיק בעיני העולם אף שהם חייבים בדינ' ולהעניש הרשע בעיני העולם דזה עול בחיק הצדיק השופט כ"ש השי"ת וזה שאמר האף תספה צדיק עם רשע. ובמדרש אמרו שצדיקי סדום היו צדיקי דרופטקי ובוודאי היו חייבים בדין השי"ת כי על צדיקים גמורים לא היה צריך לבקש כי אל אמונה ואין עול ולא היה צריך לבקש רק על אותן שהיו צדיקים בעיני העולם וע"ז ביקש חלילה לך להמית צדיק עם רשע וכמו שפי' הש"ס חולין הוא לך כלומר כשתמית הצדיקים שבעיני העולם יתחלל כבודך ולזה כשיש חמשים צדיקים ונשאת לכל המקום כלומר צריך אתה לישא לכל המקום דאם תמית כולם חלילה לך יהיה חילול כבוד יהיה כצדיק כרשע כלומר שבעיני העולם יהי' הצדיק והרשע שוים אם תמית הצדיק כמו הרשע ויאמרו מה בצע כי נעבדנו ואם תידון הצדיק של סדום כצדיק גמור ורשע כרשע דהיינו להחיות הצדיק בעיני העולם כאלו היה צדיק גמור ולהמית הרשע יש חילול כבוד בפני המקטריגים כי השופט כל הארץ לא יעשה משפט:
פסוק כח:
התשחית בחמשה ויאמר לא אשחית קשה בכאן שאצל ארבעים וחמשה אמר לא אשחית ואצל ארבעים אמר לא אעשה וכן אצל שלשים ועשרים ועשרה אמר לא אשחית עיי' בפי' האלשיך ומעט אני צריך להוסיף על דבריו והוא כי הרמב"ם כתב שמתחלה נידונית המדינה עפ"י הרוב ואח"כ העיר ואח"כ הפרטים וזה אצל ארבעים וחמשה על כל החמש מקומות כמו שפרש"י שיהי' צדיקו של עולם מצטרף בכל עיר ואם לא הי' מצטרף הי' כלם נשחתים ואם יצטרף יצילו כלם והשיב לו שיצטרף ולא ישחית אבל גבי ארבעים ושלשים לא ביקש רק על ד' מקומות או על ג' כמו שפרש"י והשיב לו הקב"ה לא אעשה כלומר שאתה מבקש רק שלא אשחית הכל שינצל עכ"פ ג' או ד' מקומות ממה שאתה מבקש יותר טוב אעשה שלא אעשה כלל שהמקומות ינצלו מכלל רוב המדינה ולכך אצל העשרים ועשרה שרוב המדינה הוא רע והי' אפשר שישחית המיעוט בעון הרוב ולכך השיב לו הקב"ה לא אשחית המיעוט בעבור הרוב רק הרוב ינצלו: