פסוק א:וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום. הנה אמרו חז"ל דביום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה לבקר את החולה ומהיכן למדו לומר כן ונראה כי בפרשה שלפניו כתיב ויעל מעליו אלקים א"כ כשחזר אליו הוי ליה למימר וירד ה' כמ"ש וירד ה' בענן וכדומה כיון דכתיב תחילה ויעל ולמה כתב וירא אליו ע"כ פירושו לבקר. את החולה דידוע דתמיד השכינה מראשותיו של חולה רק הוא נסתר מהחולה ולאברהם נפקחו עיניו וראה ולכך כתיב וירא שלא היה חסר רק ראיה שכבר עומדת עליו השכינה כמו שאר חולה וכתיב מלת אליו דאמרו מרגליות טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו שכל חולה שהיה רואה אותה מיד נתרפא רק שהמרגליות לא היתה מרפא את אברהם שאין החבוש מתיר עצמו מבית אסורים ולכך כתיב אליו הגם דבאחרים היה הוא מרפא במרגליות מ"מ לרפאות א"ע היה הקב"ה צריך לבוא לרפאותו והא דהיה ביום השלישי אף על גב שהחולה ע"י מכה בשני ימים הראשונים ג"כ הוא חלוש ולמה לא בא הקב"ה אצלו קודם לכן נראה דהצער לאברהם היה לזכותו וליוצאי חלציו אחריו ולפום צערא אגרא רק אין הקב"ה משהה לצדיק שלשה ימים בצרה ולכך בא ביום השלישי לרפאותו:
פסוק א:באלוני ממרא. אמרו חז"ל הוא שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה עליו בחלקו וח"ו לומר כפשוטה שאברהם נטל עצה על עיקר המצוה מממרא אבל נראה כוונתם דידוע מה שאמרו במדרש בעצם היום הזה נימול אברהם אלו היה אברהם נימול בלילה היו אומרים לא היינו יודעין שנימול ויש להבין מה נ"מ אם היו יודעין וכי יכולים למחות באדם החובל בעצמו אבל הענין הוא דנס גדול נעשה לאברהם שדרש ברבים האחדות וחירף וגידף העבודת כוכבים ומזלות שלהם ולא קמו עליו להרגו כאשר עשה נמרוד וזה נס גדול רק האוה"ע לא הכירו עדיין שהוא דרך נס כי אברהם היה גדול בענקים וגבור כח וברוב אונו הרג ה' מלכים א"כ מי יעמוד נגדו אבל כאשר נימול הלא היה חלוש כח ומ"מ לא קמו עליו להרגו זה היה תוקף להנס הנ"ל ולכך אלו היה נימול בלילה היו מקטינים הנס והיו אומרים שלא ידעו שנימול ויראו מפניו אבל כיון שנימול בעצם היום ידעו שנימול ומכל מקום היה חתת אלקים עליהם זהו נס מפורסם וזהו ששאל עצה על המילה אם למול בעצם היום ואמרו כלם למול בצנעה מפחד שיבואו העובדי כוכבים ומזלות להכותו אבל ממרא אמר לו אין לך לפחוד שה' שעשה לך נסים הללו הוא יהיה בעזרך קום ומל עצמך לעיני כל ולכך היה המדה כנגד מדה שנגלה הקב"ה בפומבי בחלקו באילנות העומדים בשדה יער:
פסוק א:והוא יושב ישב כתיב. ודרשו חז"ל ביקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב ואתה סימן לבניך וכו'. הא דהראה הקב"ה סימן זה דוקא אחר המילה נראה כי מאז שמל אברהם נעשה הוא אב לגרים כאמור אב המון גוים ובגר כתיב משפט כי הוא צריך משפט ושקול הדעת אם לקבלו או לרחקו כי גרים שאינם הגונים קשים הם לישראל וערב רב יוכיחו ולכך כתיב בגר משפט כי צריך עיון בדין אם לקרב או לרחק ונפש הוא חובל והוא צריך מתינות וכל מקום שנאמר ישב חסר היינו באותו היום שנתמנה לשופט ואף אברהם כן באותו היום נתמנה לשופט אב ושופט המון גרים אם לקרבן אם לרחקן והוא נשיא ושופט שלהם ולכך אמר לו הקב"ה אתה סימן לבניך כי הטעם שהדיינים בישיבה הוא כי אמרו במס' מגילה רכות בעמידה וקשות בישיבה והדין כולו קשה כי הוא מקצוע גדול ודין פרוטה כדין מאה ולכך צריך ישיבה שיהיה מתון ואברהם ג"כ נעשה אב ושופט לגרים כמ"ש ולכך ביקש לעמוד אמר לו הקב"ה שב כי צריך ישוב ומתינות לדין וזהו סימן לבניך גם כן בדנם דין שצריכין לישב לעיין בדין על בוריו:
פסוק א:פתח האוהל. כי ע"י המילה הקב"ה פותח פתח לבעלי תשובה וכן הוא במצרים דם מילה על המשקוף ג"כ כי ע"י זה הקב"ה פותח פתח לקבל בתשובה:
פסוק א:כחום היום. אמרו חז"ל שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה נראה לומר דידוע דע"י מילה ניצולים ישראל מגיהנם ולעתיד לבוא יוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וצדיקים מתרפאים בה וכן היה לאברהם שנתרפא בו ורשעים נידונים בה ולכך הוציא אז חמה מנרתיקה ובדרך הפשוט י"ל שהיה כחום היום להראות כי רפואתו של אברהם היה עפ"י נס כי אזלי יומא אזלי קצורי היינו בעלות החמה על הארץ אבל זה לא היה בעלות החמה רק באמצע היום שלא היה החמה מרפא רק עפ"י נס ולכך היה כחום היום גם היה כחום היום דהקב"ה היה רוצה שלא יכיר אברהם שהם מלאכים ובגמרא אמרינן דמלאך ניכר בצל דלית ליה בבואה דבבואה וכחום היום שהוא באמצע היום אין כאן צל כלל:
פסוק ב:וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל. הא דכתיב נצבים ולא כתיב עמדו נראה דהמלאכים מקטרגים לומר מה אנוש כי תזכרנו רק באמת חסד אמר יברא כי האדם גומל חסד וזה לא שייך במלאכים והנה מחמת הכבוד שנעשה לאברהם שנגלה אליו הקב"ה והוא יושב נתקנאו בו המלאכים ראשי מעלה וזהו והנה שלשה אנשים נצבים עליו ר"ל מקטרגים כדכתיב ויתיצבו בני אלקים וגו'. והקיטרוג היה למה לו הכבוד הזה מה אנוש כי תזכרנו אבל אברהם הרגיש בזה וירץ לקראתם לגמול עמהם חסד ובזה סרה תלונתם ובזה יש לתת טעם שאמרו במדרש שבשביל אכילה שאכלו המלאכים אצל אברהם א"א להם לקטרג והוא הדבר דזה מחמת טענות חסד הוא שאצלם לא שייך גמילות חסדים והא דכתיב תחילה נצבים עליו משמע דכבר עמדו אצלו ואח"כ כתיב וירץ לקראתם נראה דידוע כי באהלו של אברהם היו לארבע רוחות פתח פתוח והוא ישב בפתח שברוח האחד ובהגיעם קרוב לאברהם עברו דרך בצד האוהל לרוח אחרת שלא רצו להטריחו והוא מיהר לעשות קפנדריא תוך אהלו לרוח אחרת והנה הוא לקראתם וזהו וימהר וירץ לקראתם:
פסוק ב:וישתחו ארצה ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך. ונראה דהאי וישתחו ארצה הוא שהשתחוה לשכינה ואמר לשכינה שלא יעבור ואפ"ה אין אנו צריכין להפך הסדר כמו שנדחק רש"י דאמרו בגמרא דמגילה דאסור ליתן שלום בלילה חיישינן שמא שד הוא והנה דודאי דגם ביום אסור אם לא ראינו ביה בבואה דודאי שד הוא רק בלילה דאי אפשר להכיר ע"י בבואה אסור מספק וזהו קושית הגמרא על יהושע איך נתן שלום אך דנאמר דהיה ביום כיון דבאמת היה מלאך ולא ראה ביה בבואה אף ביום דהיה צל ודלא כמו שנדחק רש"י בפרק נגמר הדין דהיה לילה דזה דוחק גדול כנראה שם רק באמת היה ביום רק אם אינו נראה צל שלם אפילו ביום דאיכא צל פשיטא דאסור וכן אברהם לא ראה בהם בבואה כיון שהיו באמת מלאכים והיה חושש דשדים הם בפרט שהיו משונים בתבניתם כי היו מלאכים ואמרו בגמרא דקדושין דרבי אליעזר בן יעקב על כל כריעה והשתחויה הוה נתר רישא דמזיק ולכך אברהם ביקש להבחין זאת לכך וישתחו לה' הנראה אליו וא"כ אם הוא מזיק ינתר ראשו ואם לאו הוא סימן דלאו שד הוא ולכך נאמר אח"כ אדני אל נא תעבור מעל עבדך שאמר כן לשכינה כי מתחילה חשב אולי שדים הן אבל אח"כ ביקש מהשכינה בלי לעבור כי הוא טרוד לשמש לאורחין ואין צריכין להפוך הסדר כמו שדחק רש"י ז"ל:
פסוק ד:יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם. אמרו חז"ל כערביים נדמו לו ויש להבין למה דוקא בערביים ולא מאומה אחרת ונראה כי ידוע דאין המלאכים מכירין בלשון ארמית וכתבו המפרשים דכ"ש בשאר לשונות והנה עם הגדול שבהן דיבר אברהם וגם רפאל בישר לשרה וקשה באיזה לשון דברו עמם דשאר לשונות אינם מכירין ובלשון הקודש ירגיש אברהם שאינם נכרים כי שאר האומות לא היו מכירים בלשון הקודש כי ביוסף שכתוב כי פי המדבר אליכם מפרש התרגום שנתן זה לסימן שהוא אחיהם במה שדיבר עמהם לשון הקודש רק דהרמב"ם כתב כי לשון ערבי הוא לשון עברי באמת אלא שנשתבש קצת וכיון שהבינו בלה"ק ע"כ נדמו לו כערביים ולא מאומה אחרת:
פסוק ד:ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. הנה אמרו חז"ל שאמר להם לרחוץ רגליהם שהיה חושדן שמשתחוים לאבק שעל רגליהם הא דהיו משתחוים הערביים לאבק זה המינות נשתרבב מכת מדברים שחשבו תחילת היסודות הם עצמיים נפרדים דק מאוד וזהו אבק כמ"ש הרמב"ם בספר מורה נבוכים והם הוסיפו לומר שזה סיבת יצירה והיה חומר בטבע לפעול ולא בכוונת מכוון או שחלקו כבוד לחומר הראשון אשר ממנו הושת העולם לדעתם ולכך היו משתחוים לאבק ולכך אמר יוקח ע"י שליח כדי לבטל העבודת כוכבים ומזלות כי דוקא עובד כוכבים ומזלות מבטל עבודת כוכבים ומזלות של חבירו ולא ישראל כמבואר במסכת עבודת אלילים וענין עיקר אמירה זו להם יוקח נא מעט מים וכן אמירת והשענו תחת העץ נראה דמבואר במדרש שאמר אברהם קודם שמלתי את עצמי היו אורחים מצוים אצלי ועכשיו לא יהיו אורחים מצוים אצלי וצריך טעם למה חשב כך ונראה דהטעם שחשב דבשביל מילתו ימנעו אורחים הוא דאברהם כאשר נתן להם לחם לאכול הקרא שם ה' בפיהם לקבל דת אמת ועכשיו יחשבו האורחים אברהם יבקש מאתנו ג"כ להמול כמוהו ולקבל עלינו כל מצות ישראל וזהו כבד עליהם מנשוא ולכך ימנעו להתאכסן אצלו וכן חשב באנשים הללו שרצו לעבור בלי לילך אצלו הוא מזה הטעם ולכך מיהר הוא לקראתם ואמר אין רצוני רק יוקח נא מעט מים לבטל העבודת כוכבים ומזלות של אבק שברגליכם אבל לא להמול כמוני ולכך אמר והשענו תחת העץ כי בן נח דמקיים שבע מצות הוא מעץ הדעת טוב ורע אבל ישראל אחודים בעץ החיים ולכך אמר להם שאין רצונו רק שיקיימו שבע מצות וזהו אמרו דדי לכם והשענו תחת העץ היינו עץ הדעת בזה תהיו נשענים:
פסוק ה:ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם. נראה לפרש דכאשר אכלו למדם לברך לה' אלקים אמת ולבטל עבודת כוכבים ומזלות ועבודת כוכבים ומזלות איקרי אחר היינו אל אחר וזה אמרו שרצונו רק דלאחר שסעדו לבם בפת אחר היינו העבודת כוכבים ומזלות תעבורו ותסירו מקרבכם ולא יזכר עוד ואמר כי ע"כ עברתם כי חשבתם שאני אפתה אתכם לקבל מילה וכל התורה לא כן הוא אין זה רצוני והוי ע"כ עברתם שע"כ עברתם תחילה שלא להתאכסן אצלי שלא אפתה אתכם ואם ידע אברהם שהם מלאכים יש לפרש דידוע כי כף רגליהם ככף רגל עגל וזה קטרוג לישראל אמנם משה שהזיר את העגל על פני המים וישק לישראל ביטל הקטרוג וזה רמז להם באמרו יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם לבל יהיה כף רגל עגל ברגליכם קטרוג כי מים הנ"ל של משה והתורה דאיקרי מים מבטלין הקטרוג:
פסוק ה:וסעדו לבכם. ולא כתיב לבבכם פירש רש"י כי המלאך שאין לו יצה"ר אין לו רק לב אחד לעבוד לה' היינו כי אכילה הוא לשני כוונות האחד להוציא הרוחניות כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי ה' (אמר המעתיק הרב קיצר בזה כי האר"י לוריא זצ"ל האריך בזה כי הקב"ה קרא שם לכל דבר היינו ללחם לחם ולמים מים וכל מה שיוציא מפי הקב"ה הוא רוחני ואדם האוכל צריך לכוון באכילתו להוציא תיבת הרוחני שבכל מין להעלותו למקורו וזה על כל מוצא פי ה' והבן ע"כ) והשנית להברות את הגוף באכילתו וזהו כל אדם וזהו חלק היצה"ר לתאוה וכחות גופני והראשון הוא חלק יצה"ט ומלאכים לא שייך בהו חלק יצה"ר לסעוד הגוף רק לברר הרוחניות ולכך נאמר בהם לב אחד שהוא לשמים לברר הרוחניות ואמר כי ע"כ עברתם כי מה שהיו המלאכים אצים וממהרים לעבור מעליו כי הם זריזין בשליחותם להפך את סדום והפיכות סדום היה על שלא נתנו מלון ופת ואמר להם א"כ ראוי ללמוד ליתן פת לאורחים וזה אמרו כי ע"כ שלא עשו אנשי סדום כן עברתם על עבדכם ומיהרתם להשחיתם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת היינו שלא תגייר גרים לגמרי כי קשים הם הגרים רק כאשר דברת לבטל העבודת כוכבים ומזלות ולהיות מקיימין שבע מצות:
פסוק ו:ויאמר מהרי שלש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות. איתא במדרש פרס הפסח היה נראה לפרש לשון פרס כי בלילה שלאחריו היה ליל פסח כי בלילה באו אצל לוט ואפה מצות כנאמר והם באו אצל אברהם בערב פסח בחצות היום ואז אסור לאכול חמץ ולכך ציוה לעשות עוגות מצה עשירה וזה פרס פסח פלגא כי דרשינן בפסחים אך ביום הראשון חלק דהיינו רק פלגא אסור וזהו פרס הפסח פלגא אשר שייך לפסח ואסור באכילת חמץ:
פסוק ח:ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה וגו'. במדרש איתא בשם ר' מאיר דלחם לא הביא לפי שפירסה שרה נדה אמנם משמע שם במדרש דפת קיבר הביא כי ודאי לא יתכן לאכול בבר וחמאה בלי לחם וא"כ יש להבין במה יש היתר לענין טומאה בפת קיבר יותר מפת נקיה אמנם זה היה בערב פסח לאחר חצות אם כן גם מצה לא נתן להם רק מצה עשירה והנילוש במי פירות אינו נטמא רק סולת הוא מהחטין הנלתתין וא"כ הוכשר בלתיתה אבל הוא הביא קיבר פירוש מה שלא היה נלתת ולא הוכשר כלל לקבל טומאה רק נילוש בחלב ומי פירות ודכתיב ויקח חמאה וחלב היינו ללוש בו את הפת ואכלו אבל סולת שאמר לשרה לא הביא:
פסוק ח:והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. הא דהמלאך אצל מנוח אבי שמשון לא רצה לאכול כי מנוח היה קטן מן המלאך ומסרבין לקטן אבל אברהם היה גדול מהם ואין מסרבין לגדול וזהו והוא עומד עליהם שהיה חשוב מהם והם מקבלין שפע ממנו ולכך ויאכלו שאין מסרבין לגדול:
פסוק ט:ויאמרו אליו איה שרה אשתך. נקוד על כל אותיות זולת למ"ד להורות שגם לשרה שאלו על אברהם רק לכך נקוד על אי"ו להורות כי אין כאן מקומו כי האיך שייך לשאלו עליו והוא מדבר עמם רק שייך לעיל בעוד שאל הבקר רץ אברהם אז שאלו לשרה איו אברהם ולכך נקוד כי אין כאן מקומו כדאמרינן במקום אחר שהוא נקוד להורות שאין כאן מקומו וכן כתוב בספר חן טוב:
פסוק ט:איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל. הכונה בזה כי אז תיכף נשתנית שרה לנערותיה ולבריה אחרת עד שכבר פירסה נדה כהנ"ל וזה הכוונה אי"ה שרה אשתך שהיתה אשתך מקודם כי זאת אינה כי נשתנית בכל דבריה ממה שהיתה מקדם עד שאינה כלל שרה אשתך ולא תכירה עוד כי שנתה תארה והשיב אברהם הנה היא באוהל צנועה כלומר אין אנכי אוכל להבחין שלא הסתכלתי בה גם מקודם כאמרם אברהם אפי' בדידיה לא הסתכל כלל וזה מה שאמרו חז"ל צנועה היא גם כי אמרו חז"ל שאברהם היה טפל לשרה בנבואה והטעם י"ל שאמרו בגמר' דאמר דביתהו דמר עוקבא איהי בבית ומקרבא הנייתה לעניים משא"כ הוא לכך זכתה יותר ממנו וכן הדבר באברהם שזכו לנבואה מכח גמילות חסדים שעשו והיתה שרה גומל חסד ביותר ולכך טפל לה בנבואה וזהו אי"ה שרה אשתך הרצון בזה איה מקומה והשגחתה שהיא יותר עיקרי בנבואה ממך והשיב אברהם הנה היא באוהל ומקרבת הנייתה לעניים משא"כ אנכי שאינני תמיד בבית:
פסוק י:והנה בן לשרה ושרה שומעת פתח האוהל והוא אחריו. נראה לפרש כי באמת לא יפה עשו המלאכים שתלו הבן בשרה כמ"ש המפרשים אך יש לשאול באמת למה עשו כן המלאכים ע"כ פירש לנו הכתוב והוא אחריו כי אברהם במדרגה שלאחריו משרה כהנ"ל שאברהם היה טפל לשרה בנבואה וא"כ חשבוהו למשפט ליתן לה הקדימה לפי סדר המעלות לבשר הבן היולד לה ולא לו וזהו והוא אחריו:
פסוק יא:ואברהם ושרה זקנים באים בימים. הא דהוצרך לכתוב באים בימים נראה שבא להורות שלא היה זקנה שלהם לתשות כח כמו שאר זקנים רק באו בימים:
פסוק יב:ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן. נראה דודאי לא היה הבשורה צחוק בעיני שרה אמנו מחמת חסרון אמונה רק שהיה קשה לה למה לה לזה הנס שתחזור לימי נערותיה ואברהם נשאר זקן ולא חזר לנערותו בממ"נ או יחזרו שניהם או יהיו שניהם זקנים מ"מ תלד עפ"י נס רק האמת הוא ששרה בא לה וסתה לברר שאינה מעוברת מאבימלך וזהו סימן שאשה מעוברת אין לה אורח נשים רק שרה חשבה כמאמר ה' מתחילה למועד הזה בשנה האחרת ואם כן אם יפסוק השנה שלימה א"א לומר בלא"ה מאבימלך נתעברה וא"כ מה צורך לזה הנס באופן זה דווקא אמנם באמת הולידה תיכף במועד שאחריה כמה שכתבו התוספות במסכת ראש השנה והוא שנה אחרת כי בניסן מתחיל שנה אחרת ואם כן הוא לטעות ח"ו דמאבימלך נתעברה שרה וזה שהשיב לה הקב"ה כעת חיה ולשרה בן ולא כמו שאתה חושב לשנה אחרת וא"כ הוצרך אתה להיות לך סדר נשים להוציא מלב החושדים והנה עוד היה טעם להשיב על טענות שרה דלמה לא חזר אברהם לנערותו כי כל מה שהקב"ה יכול להסתיר הנס לבל ירגישו דבנס הוא עושה וע"ז נאמר לעושה נפלאות גדולות לבדו ובאברהם נתפרסם שמו תיכף מקטנותו כי טען על כת הצבאה כמ"ש הרמב"ם במוכה נבוכים וא"כ אף שישתנה לבחור מ"מ ידעו כולם שהוא זקן רק שנעשה לו נס אבל בשרה מי יכירה ואם תחזור לימי נערותיה יחשבו ההמון כי היא עודנה רכה בשנים ומה שהיה לה מתחילה תואר זקנה היה מחמת חולשה וכדומה וכעת נתרפאה אבל הקרובות ידעו זאת והם יפרסמו עת לידתה וימי שנותיה ולכן הזקנים בהעתקתם התורה לתלמי המלך כתבו ותצחק שרה בקרוביה דייקא:
פסוק יג:למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי. נראה לפרש דכבר נודע מש"כ האריז"ל דבים הראה הקב"ה את עצמו כגבור כי עשה נס חוץ לטבע ובמתן תורה כזקן כי עשה הנס כדרך הטבע והנה שרה ראתה מראה ה' כזקן והיא חשבה שתלד ע"פ נס שלא כדרך הטבע ולכך צחקה ואמרה ואדוני ר"ל השכינה נראה כזקן וזהו למופת שהיא כדרך הטבע ולכך אמר הקב"ה למה זה צחקה שרה לאמר ואני זקנתי היינו על עצמו היינו דאמר ואני ולכך דרש גם כן במדרש מצינו הקב"ה נקרא ואני היפלא מה' דבר אצלי יחשב כזה לנס כדרך הטבע ואינו דומה לקריעת ים סוף:
פסוק טז:ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום ואברהם הולך עמם לשלחם. פירוש השקפה בעלמא ולא הלכו לשם עדיין כי אברהם הולך עמם לשלחם ויורגש הדבר לאברהם ויתפלל עליהם ולכך לא הלכו משקיפים במחשבתם על סדום ולזה אמר הקב"ה המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וא"כ מה זו ההסתרה שאתם מסתירים הדבר ממנו לבל ירגיש כי בלא"ה אגלה לו הדבר ודיבר הקב"ה דבר זה נגד המלאכים גם כבר ידוע כי המלאכים היו חוטאים במה שאמרו משחיתים אנחנו ובשביל זה באמת נטרדו ממחיצתן ויש להבין למה לא נידונו באש כדאמרינן הושיט אצבעו ביניהן ושרפן רק אברהם הלך עמהם לשלחם וללוותן והוא היה מנין עליהם שלא יגיע עליהם עונש גדול רק דנטרדו:
פסוק יז:וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היה יהיה לגוי גדול. ויש להבין במה שנאמר שני פעמים אני והל"ל המכסה מאברהם אשר אני עושה ונראה דידוע כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו ולבית דינו אמר המכסה מאברהם אני היינו שאני הוא החפץ חסד ואולי יתפלל ויועיל רק לאחר גזר דין אינו מועיל צעקה רק תפלת הרבים כמבואר בגמ' אך אם רבים יוצאים מחלציו כרבים נחשב וז"ש המכסה אני מאברהם אולי יתפלל כי יהיה לגוי גדול ודינו כרבים ותפלתו נשמעת:
פסוק יח:ואברהם היו יהיה לגוי גדול. כתב רש"י ז"ל מדרש אגדה זכר צדיק לברכה הואיל והזכירו מברכו ויש לפרש לכאורה שמזכיר את הצדיק צריך לברכו וזה אינו דא"כ הא הזכירו כמה פעמים קודם לכן ולא כתיב ביה ברכה ובמדרש הלשון הוא זכר צדיק לברכה הואיל ומזכיר אברהם מברכו ונראה לפרש דהואיל שאמר הקב"ה למלאכים המכסה אני מאברהם ישלוט בו קנאה ממלאכי השרת ולכך ברכו וזהו הפירוש זכר צדיק לברכה כיון שזכרו לצדיק ולשבחו בפני אחרים שלא יחול בו ח"ו קנאה ועין הרע הוא חייב לברכו וגם פי' רש"י סובל לפרש כן והמתקת הענין של הפסוק ואברהם היה יהיה לגוי גדול הוא כמו שנאמר במשה הניחה לי ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול כי טבע של הטוב הוא להטיב לזולתו וזה גדר הטוב בענינו הוא כמו מעין של מים חיים כי יותר ששואבין ממנו הוא נתרבה יותר כן הוא הצדיק באמת יותר שהוא משפיע יותר שלימות והשפעת ברכה שקונה לעצמו ולכך כאשר נאמר באברהם שיתברכו בו כל גויי הארץ שלא תאמר שא"כ שהוא משפיע לאחרים יהיה זה קצת חסרון לעצמו ולכך נאמר לו והיה ברכה ודרשינן במדרש בריכה שהוא מעין לכונה זאת שיותר שהם שואבין ממנו הוא מתגבר יותר ולכך כשביקש הקב"ה לכלות ח"ו לישראל ואם כן ע"י כך לא יהיה ביד משה להטיב לזולתו ויהיה ע"י כך חסרון בגדרו הטוב ולזה אמר לו הקב"ה ואעשה אותך לגוי גדול דהשפעתך יהיה ליוצאי חלציך ולא יהיה חסרון אצלך בגדר הטוב וכן הדבר באברהם שהקב"ה היה חפץ שלא יגין בזכותו כלל על סדום אבל שלא יהיה חסרון בהשפעתו אמר ואברהם היו יהיה לגוי גדול וא"כ להם יגיע השפעתו וכללו של דב' הוא כמו שאמר למשה להניחו מלהתפלל ויהיה הוא לגוי גדול וכן היה באברהם שרמז לו הש"י לבל יגין זכותו על סדום והוא יהיה לגוי גדול:
פסוק יט:ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וכו'. במדרש אמרו בתחילה צדקה ולבסוף משפט שהיה מאכיל ומשקה לעוברים ושבים ואחר שאכלו אם קבלו על עצמן לברך אלקי אברהם ויתר להן ואם לאו הוצרכו לשלם לו במחיר טוב והטעם כי הוא ענין צדקה וגמילות חסדים שהקב"ה אב אחד לכולנו והוא משפיע לפעמים לאחד שפע הראוי לרבים ואותו האדם אינו רק גבאי לחלק לעניים צרכיהם ובאמת הכל מה' אבל הכופרים המיחסים הכל להשפעת המזלות אם כן כל אחד זוכה בשלו כפי מזלו וכפי תולדתו ואין לאחרים חלק בו וזהו טענת אברהם אם אתם מודים באלקי היחיד אשר אב אחד לכולנו וא"כ באמת אני רק גבאי וצריך אני לתת לכם כל צרכיכם ואם אתם כופרים ותאמינו למזלות שלהם ההנהגה ואם כן מה לכם בשלי כל אחד זוכה לעצמו ועליכם לשלם מאותו המזל המשגיח עליכם ובא עליהם בטענה והבן:
פסוק יט:ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' אברהם אשר דיבר עליו. אין הפי' שבשביל כך יעשו צדקה ומשפט למען הביא ה' וגו' דאם כן הרי זה עובד על מנת לקבל פרס אבל יובן שהוא לשון תנאי דנראה דלכך גילה הקב"ה את אוזן אברהם בהשחתת סדום שלא יקרא תגר על הקב"ה שתחילה נשבו אנשי סדום מארבעה מלכים ועביד הקב"ה הנס ע"י אברהם וניצולו ואם אח"כ נקרה להם רעה שיהיו כולם נשחתים וא"כ יותר טוב היה שיהיו נשארים שבוים נמכרים בכל המדינות זה בכה וזה בכה ולא היו ספו תמו בתכלית ההשחתה ולכך גילה הקב"ה את אזן אברהם שבאמת היו ראוים אז להצלה אלא דהחטא היה גורם וחוטא אחד יאבד טובות הרבה והיה זה סימן לבנים שלא יאמרו ישראל הואיל וה' עשה נס ושינה את גרמי שמים שאברהם יוליד כדי להנחיל לזרעו את א"י וא"כ לא סגי בלא"ה כי לא יעשה רחמנא ניסא לשיקרא ואף אם נעזוב דרכי ה' מ"מ יגיע לנו א"י ולכך סדום להם לסימן שהחטא גרם והיה הנס למגן כן יקרה להם ח"ו אם יעזבו דרכי ה' וזהו מאמר הכתוב ושמרו צדקה ומשפט למען הביא ה' היינו דווקא בתנאי זה ולא יאמרו הדבר מוכרח כי לא יפעל ה' נס למגן כי סדום יוכיח גם נראה לומר דיש להבין דלמה ביקש הקב"ה לתפלת אברהם על סדום הלא לא הועיל כלום כי לא נמצא בקרבם צדיקים כלל אבל ידוע שאברהם צעק אם בני יחטאו מה יהיה עליהם והשיב הקב"ה צדיקים שבתוכם יגינו עליהם וזה היה תועלת נמשך מאברהם בתפלתו כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה והיה בזה נענה בתפלתו שצדיקים יגינו על ישראל בתפלתם וזה מאמר הכתוב שהקב"ה לא כיסה מאברהם כדי שיתפלל למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו היינו היעוד הטוב על זרעו דאף אם יחטאו בניו הצדיקי' יגינו עליהם בתפלתם וזהו היה ע"י תפלת אברהם:
פסוק כא:ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה. הנה כבר כתבו המפרשים כי נכתב כאן ירידה על המלאכים שירדו למטה להשחית והענין הוא ששלח דווקא מלאכים כי ודאי כל מה שאדם גומל רעה לחבירו לא עביד קב"ה דינא בלא דינא ובודאי ראוי היה אותו רעה לבוא על חבירו רק דמגלגלין חובה ע"י חייב ולפעמים לא היה חבירו ראוי לאותו רעה מחמת עונש רק מחמת רוע מזלו יגיע לו הרע שעשה לו חבירו רק שחבירו הוציא לפועל וא"כ הגם שפעל רע לא היתה הרע מצידו בשלימות כי קצת מהרע היה מפאת השני שהיה עלול לרעה ההיא אם מסיבת חטאו או מרוע מזלו וא"כ אינו ראוי העושה רע לעונש גדול כל כך אבל המלאכים שנדמו להם לאנשים ואנשי סדום הרעו עמם כל הרעה הוא מצד הגומלים רעה כי המלאכים אינם עלולים להרע עמהם בשום צד מהצדדין וזהו ארדה נא ואראה אם עשו כלה הרצון ע"י המלאכים יתברר אם כל החטא בא על ידיהם וחייבים כלייה היינו אם יעשו רעה גם למלאכים אבל אם לא יגמלו רעה למלאכים כמו שעשו לשאר אנשים א"כ אין כל הרע מצדם ואייסרם רק ביסורים:
פסוק כג:ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע. ונראה דנודע שהקב"ה ארך אפים אף לרשעים והא דכתיב אפים היינו אף אחד לצדיקים ואף א' לרשעים ושניהם של רחמים וזהו שאמר אברהם האף היינו אותו אף שמורה רחמים אפי' לרשעים תספה:
פסוק כה:חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. חלילה לך איתא במדרש חילול השם יש בדבר נראה לבאר הענין וכבר הארכתי בזה במקום אחר ביותר כי אברהם היה בא בממ"נ אם תיסר את הצדיקים ג"כ כפי מידת הדין הואיל ולא מיחו וגילו על עונם א"כ באמת יהיה חילול השם בדבר שיאמרו שהורג גם לצדיקים שלא יתנו לב כלל לומר שבשביל מניעת תוכחה קרה להם זאת ע"כ אמר להמית צדיק עם רשע ואם תייסר לרשעים ולא לצדיקים השופט כל הארץ לא יעשה משפט הלא באמת שורת הדין נוטה שגם הם יספו בעונם על שלא מיחו ברשעים כמו דמצינו בתי"ו תחיה תי"ו תמית גם מלאכי השרת היו מקטרגים על הצדיקים דהיה להם למחות דכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה חטא אחרים תלוי עליו וכאן נמי אמר כך וא"כ אין לך אלא להניח כולן וביקש על נ' צדיקים דודאי אם נמצא בכל עיר עשרה פשיטא דעדה מצלת רק אפילו בעיר אחת יש חמשים ובשאר עיירות אין צדיק אחד יחשוב כאילו יש בכל עיר עשרה והשיב הקב"ה שכן יעשה:
פסוק כז:ויען אברהם הנה נא הואלתי לדבר אל ה' ואנכי עפר ואפר. הא דאמר כפול ואנכי עפר ואפר נראה דודאי במלת עפר למד זכות על אנשי סדום כי המה עפר יסודם ועלולים למזג ותכונה רעה רק ממקום שבא ללמד עליהם זכות משם יש מקום לחייבם שגם אברהם קרוץ מחומר ומ"מ טבעו טוב בתכלית הטוב וכמאמר אשה הצרפית לאליהו באת אלי להזכיר את עוני להמית את בני לזה התנצל אברהם כי ממנו אין ראיה כי הוא היה מושלך לתוך כבשן האש עד שהיה ראוי לעשות אפר לולא הנס והוא אוד מוצל מאש ונעקר היצה"ר ממנו כנודע בכל הבאים עד שערי מות ומוסרים נפשם להריגה וזה אמרו ואנכי עפר כמו הם אך ג"כ אפר אבל הם עפר גרידא. ויוסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים הא דביקש על מנינים האלו ארבעים שלשים ועשרים וגו' נראה דבכל אחד מכל המנינים הללו ביקש להציל כל החמשה כרכים כי כבר כתבנו דלכך הוצרך נח לסגור בתבה ולא היה לו הצלה ממקום אחר כי אלו היה חוץ לתבה היה זכותו מגין עליהם והקב"ה היה חפץ להשחיתם ולכך נסגר בתבה דכנטול מן העולם דמי וא"כ דלולא התבה היה מגין והם היו שמונה נח שם וחם ויפת ונשותיהם וא"כ לכל עיר ח' ה' פעמים ח' הם ארבעים לחמשה עירות ולכך ביקש תחלה על מ' והשיב הקב"ה לא אעשה אם אמצא היינו לא אעשה בהם כליה אבל עכ"פ איסרם ביסורין והוקשה לאברהם הא בצוער עדיין לא נשלם החטא כי עונותיהם מועטים ויהיה הצלה לד' כרכים ע"י ד' פעמים ח' שהם ל"ב רק על זה יש להשיב דבן נח נהרג על שם סופו כבן סורר ומורה שנהרג על שם סופו שהוא בן יפת תואר ונידון כבן נח אך לפי זה יש לאברהם להליץ עדיין על כל החמשה כרכים דגם חם ואשתו א"א לחשוב שקלקלו מעשיהם לבסוף ששמשו בתיבה ונשארו רק ששה להגין ומ"מ לולי התיבה היו מגינים וא"כ ה' פעמים ששה הם שלשים ולכך ביקש על שלשים שיגינו על כולם וגם בזה הסכים ה' והוסיף לבקש על עשרים שיגינו על כל החמשה דהיינו אם יהיה עשרים בעיר אחת הרי עשרה לאותו העיר ועשרה לעיר אחרת והי מנייהו מפקת דעל איזה עיר יהיו עשרה הללו וא"כ בשביל הספק תציל על כל החמשה כרכים והסכים הקב"ה על ידו גם בזה והוסיף שאף אם יהיה בעיר אחת רק עשרה יהיו נצולים כל החמשה כי כל כרך וכרך היו עובדים לכו"ם אחרת בפני עצמן וא"כ אלו היה מגין עשרה על כרך אחד לא היו הרשעים בכרך ההוא תולים הצלה בצדיקים רק בעבודת כוכבים ומזלות שלהם והא דלא ניצולו ד' כרכים אחרים משום דבכו"ם שלהם אין בהם ממש א"כ אתה נותן יד לפושעים והסכים הקב"ה על ידו שאם יש שם עשרה לא ישחית:
פסוק לג:ואברהם שב למקומו. הורה לנו התורה בזה כי בעידן ריתחא אפילו צדיק כאברהם היה לו להיות נחבא באוהל ולכך כאשר היה אז ריתחא שב למקומו לבל יראה מבחוץ וקטרג המקטרג ואף שהיה פסח שמורים מ"מ בעידן ריתחא ירא לנפשו ושב למקומו:
