תנ"ך על הפרק - בראשית יח - יש צדיק בעירומדוע במקום להתפלל להצלת הצדיקים לבדם מבקש אברהם על הצלת כל ערי סדום? על כוחם של צדיקים היורדים אל העם ועל חשיבותו של הכלל / הרב חיים דרוקמן שליט"א

תנ"ך על הפרק

בראשית יח

18 / 929
היום

הפרק

ביקור המלאכים אצל אברהם, תפילת אברהם על סדום

וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃וַיֹּאמְר֣וּ אֵׄלָׄ֔יׄוׄ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם׃וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים דרוקמן שליט

יש צדיק בעירו

בפרקנו אברהם מנהל "משא ומתן" עם בורא עולם על הפיכת סדום ועמורה. בתחילה הוא מבקש שהערים יינצלו למען חמישים צדיקים, אם יימצאו בתוכה, וה' מסכים. אחר כך הוא מבקש להציל את הערים בעבור ארבעים וחמישה צדיקים, לאחר מכן עבור ארבעים צדיקים, שלושים, עשרים ואפילו עשרה, וה' מסכים לכל.

מפרש רש"י (בראשית יח כט) שבכל בקשה מבקש אברהם פחות ממה שביקש בבקשות הקודמות. בתחילה הוא ביקש להציל את כל חמש הערים המיועדות לחורבן, ולכן הוא מזכיר חמישים צדיקים – עשרה צדיקים לכל עיר. כשהוא מבין שאין די צדיקים להצלת חמש הערים, הוא מנסה להציל כמה שניתן – ארבע, שלוש, שתיים, ואפילו אחת – הכול תלוי במספר הצדיקים שיימצאו שם.

מקשה על כך הרמב"ן (שם שם, כד): אם ה' הסכים לבקשתו העקרונית של אברהם – שחמישים צדיקים יצילו חמש ערים – מדוע שלא יסכים שארבעים צדיקים יצילו ארבע, וכן הלאה? הלוא היחס הוא אותו יחס – עשרה צדיקים לעיר. מדוע ניגש אברהם בחיל ורעדה לפני כל בקשה ובקשה, אף שאינו מבקש משהו חדש שיכול להתפרש כעזות מצדו?

הרמב"ן מעלה עיקרון יסודי: כוחו של הכלל גדול יותר מכוחם של סך הפרטים המרכיבים אותו, כמו ששני אנשים יכולים להרים יחד משא כבד יותר מסך המשאות שירימו שניהם, כל אחד בפני עצמו. ולענייננו: חמישים צדיקים אינם חמש פעמים עשר, אלא הרבה יותר מכך. כוחם של חמישים צדיקים הנמצאים יחד הוא גדול ומשמעותי, ולכן הסבירות שיוכלו להציל את הערים גבוהה יותר. לפי זה, גם אם בכוחם של חמישים צדיקים להציל חמש ערים, אין זה אומר שבכוחם של ארבעים צדיקים להציל ארבע ערים, וקל וחומר שכלל לא מובטח ששלושים צדיקים יצילו שלוש ערים, וכן הלאה.

צירוף הכוחות של כל יחיד ויחיד לחבורה אחת הוא מעבר לכל פרופורציה. כל אחד ואחד משפיע, כל אחד מגביר את כח הטוב מעל ומעבר להוספה המספרית היחסית. אברהם חושש שאף שה' קיבל את בקשתו הראשונה, אין ביטחון שהוא יקבל את בקשותיו החדשות כיוון שככל שסך הצדיקים פוחת כך כוחם יורד בצורה משמעותית.

לבד מהשאלה בדבר מניין הצדיקים, יש לתהות על עצם בקשת אברהם: כיצד יכול קומץ של צדיקים להציל עיר שלמה של חוטאים נוראיים? מובן שהצדיקים עצמם ראויים להצלה, שאם לא כן מידת הדין לוקה, אך מדוע להציל את כל אנשי העיר בזכותם? יינצלו הצדיקים, והרשעים יאבדו.

שמא נוכל לדייק את התשובה מתוך לשונו של אברהם אבינו, "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ"(בראשית יח כד). לו אברהם היה מסתמך על הכוח הסגולי שיש לצדיקים, הוא היה יכול להסתפק בכך שיש צדיקים באזור – בחווה ליד העיר, בשדות, ביערות, במערות. אך אברהם מדגיש: "צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר", וחוזר ומדגיש: "הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ", ואף ה' משיב לו: "אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם"(בראשית יח כו). צדיקים הסגורים בפני עצמם, וחיים חיי צדיקות בתוך חבורתם בהצנע, אין בכוחם להציל את כל העיר. היכולת להציל את העיר קיימת רק בצדיקים שיראים את ה' בפרהסיה, בתוך העיר. להם יש כוח להשפיע על בני העיר.

לצדיקים הנמצאים בתוך העיר יש מגע וקשר עם שאר בני העיר, הם מעורבים ומעורים בנעשה. החיבור שלהם אל שאר התושבים מאפשר להם להציל את כולם, על ידי כך שישפיעו על האחרים ויקדמו אותם. ואף שברגע זה השפעת הצדיקים אינה באה לידי ביטוי, שהרי רוב התושבים הם רשעים, בכל זאת העיר תינצל, כי סופה הוא שהצדיקים המעטים יתקנו אותה. אם יש גרעין בריא בעיר או בחברה הגרעין הבריא ישפיע על כולם, כמו שֶׁלֵּב בריא מרפא את הגוף כולו.

כך גם יש להסביר מדוע אברהם מבקש מה' שלא יהפוך את סדום בשל הצדיקים שבתוכה, בעוד הוא יכול לבקש שרק הצדיקים יינצלו, ואז יוכלו הערים להיהפך. טוען אברהם: את ערי סדום כמות שהן בוודאי צריך להפוך. אך שמא יש צדיקים בתוכן אשר יוכלו להפוך את ערי סדום מבחינה רוחנית, באופן שלא יהיו יותר "רָעִים וְחַטָּאִים לַה'", ואז לא יהיה צורך להפוך אותן מבחינה חומרית.

אברהם אבינו, איש החסד, מאמין שאפילו אנשי סדום הרשעים והחוטאים יכולים להתהפך לטובה. הוא מאמין בכוחם של הצדיקים להשפיע על הרשעים ולתקנם. ואם אברהם לא התייאש אפילו מגויים מקולקלים כאנשי סדום, על אחת כמה וכמה שאין להתייאש מעם ישראל.

באחת מאיגרותיו (אגרות הראי"ה ב תקט), מסביר הראי"ה קוק זצ"ל מדוע אין להתייאש מאף יהודי: "לדעתי, יש ניצוץ קדוש בכל נפש ישראלית, וכשמקרבים ומחבבים – מעירים את הניצוץ הטוב והיה לשלהבת קודש". כשם שאיננו מוותרים על אף אות בתורה, וכשם שאיננו מוותרים על אף שעל מארץ ישראל, כך איננו מתייאשים מאף יהודי, כי כל אות בתורה היא קודש, כל שעל מארץ ישראל הוא קודש ובכל אדם מישראל יש ניצוץ של קודש, היכול להשתלהב לשלהבת קודש.

© המאמרים מעובדים ומקוצרים מתוך "התורה לדורנו", הוצאת אור עציון

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך