פסוק א:א ואם תאמר מנא ליה לרש"י, ויש לומר דרש"י דייק מדכתיב וירא אליו ה', ולא כתיב וירא ה' אל אברהם בהדיא, אלא ודאי לכך לא נאמר אל אברהם דקאי אפרשת מילה דלעיל, והתם כתיב בהדיא אל אברהם, ואם כן למה נראה אליו, ואין לומר שציוה לו המילה, דהא כבר ציוה לו וכבר מל את עצמו ובני ביתו, אלא ודאי לבקר את החולה, עוד יש לומר דרש"י דייק דלא מפרש אחר כך הפסוק למה נראה אליו, אם כן מסתמא ודאי לבקר את החולה. (רי"ק), יש להקשות למה פירש רש"י לבקר את החולה ולא אמר לבקרו, לפי שמכאן אנו למדין מצות ביקור חולים כמו שאמרו ז"ל (סוטה י"ד.), לכך אמר לבקר את החולה ולא להיותו אברהם בלבד:
פסוק א:ב כיון דמשום זה נגלה אליו כדי לבקרו, אם כן סברא הוא דביום ג' הוא נגלה אליו דאז הוא חולה ביותר, כמו שכתוב (לקמן ל"ד כ"ה) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים. ומהר"ם הקשה דאדרבה סכנה דיום ג' פחותה מסכנת ב' ימים הראשונים, כדתניא בפרק ר"א דמילה (שבת קל"ד:) מרחיצין את הקטן וכו' עיין שם, ומנא ליה לרבי חמא בר חנינא שיום ג' למילתו היה, דילמא ביום ב' היה, נהי דביום ראשון לא היה מפני שהיה טרוד במילתו ובמילת עבדיו, אבל מכל מקום דילמא ביום שני היה כו', ונראה לי דלא קשה מידי דעד כאן לא פליגי אלא במילת קטן, ואין הכי נמי דבמילת קטן יום ראשון ושני יותר הם בסכנה מיום ג', דסבירא ליה לת"ק דבשר של קטן סליק הייא ור"א אינו מחלק, ומביא ראיה מן המקרא, אף על פי שאין כל כך ראיה לדבר זכר לדבר, אבל במילת גדול כולי עלמא לא פליגי דיום ג' הוא יותר סכנה מיום ראשון ושני, וכמו שהעיד הכתוב ויהי ביום השלישי, ותירגם אונקלוס כד תקיפו עליהון כיביהון, וכדפירש הרמב"ן כי הליחות נגרות ויורדות ומתהוה מהן חבורה וירבה המכאובות, ואפשר דזה לא שייך בקטן שאין בו ליחות כל כך, אך סכנה דיליה היא המכה עצמה, ומשום הכי יום ג' ליכא סכנה כולי האי, כיון דסליק בשר הייא, מה שאין כן בגדול דמתחילה אינן מתגברין ויורדין הליחות והמכה עצמה אין בה סכנה כיון שהוא בעל כח ויכול לסבול מכת חרב, והוא דבר הנראה לעינים והמפורסמות אין צריכין ראיה. (נח"י), ונראה לי לתרץ כדקיימא לן (ירושלמי פאה פ"ג ה"ז) דאין נכנסין לבקר את החולה בב' ימים הראשונים, הרא"ם הקשה דבבראשית רבה אמרו (מ"ח י"ג) לושי ועשי עוגות הדא אמרה ערב פסח היה, וכן לקמן (י"ח ג') ומצות אפה פירוש הרב פסח היה וכו', ואם כן על כרחך צריך לומר דהבראשית רבה סבירא ליה דביקור היה ביום המילה שהוא בט"ו בניסן, ורבי חמא סבירא ליה דהביקור היה בי"ז בניסן, ויש לתמוה על הרב שהביא אגדות חלוקות כו', והאריך שם ולא נהירא כו' עיין שם, לכן נ"ל פשוט הוא דכולי עלמא סבירא ליה דהמילה היתה בי"ג בניסן, והביקור והשריטה בכותל היה בט"ו בניסן כשאמר לו הקדוש ברוך הוא למועד אשוב אליך (לקמן פ' י"ד), ואף על גב דלמועד הזה נאמר ביום המילה (לעיל י"ז כ"א), וביום הביקור נאמר סתם למועד ולא נאמר הזה, מכל מקום הואיל והרב פירש שם (לקמן י"ד) למועד שקבעתי לך אתמול, איכא למימר נמי איפכא דכשאמר לו ביום המילה למועד הזה נתכוין ליום הביקור, וכן פירש הרב לקמן (כ"א ב') למועד אשר דבר אתו אלהים, ועיין שם:
פסוק א:ג נראה דרש"י אינו מתרץ למה נראה אליו שם, כי שמא מעשה שהיה כך היה דבאותו זמן היה אברהם שם, אלא רצה לתרץ מה צריך הקרא להודיע ששם נראה אליו, דהא כבר נאמר לעיל (י"ד י"ג) שהוא שוכן באלוני ממרא ומסתמא שם נגלה, כי שם מל את עצמו ובני ביתו, ובודאי שלא יצא משם שהיה עדיין חולה ממילתו כיון שהקדוש ברוך הוא בא לבקרו. כתב הרא"ם ואם תאמר מי הכריח לרש"י דממרא נתן לו עצה, דילמא לא נגלה לו שם, אלא משום דשם היה אהלו באותו יום כו', ותירץ דמיתורא דקרא קדריש ליה, דלא היה לו למיכתב אלא וירא אליו ה' והוא וגו', כמנהג בשאר נבואותיו עכ"ל, והוא כעין מה שפירשתי לעיל, אי נמי כך משמע ממלת [ממרא] רוצה לומר שאמר לאברהם עשה מה שציוה לך הקדוש ברוך הוא, אך קשה דהיאך יתכן לומר דאברהם אבינו יטול עצה אם לקיים מצות בוראו אם לאו, והא צדיק גדול היה ועמד בעשרה נסיונות, והרא"ם מפרש דודאי גם בלאו הכי נמי היה מקיים מצות המילה שהיא מצות בוראו, אלא דבשביל זה נטל עצה לפי שאשכול ענר וממרא היו בעלי ברית אברם, ובפה היו נראים לו כאילו הם אוהבים אותו, ואברהם היה רוצה לשקול דעתם אם אינם אחת בפה ואחת בלב עמו, ואם היו אומרים לו שימול ודאי בלב נמי אוהבים אותו, וסוף דבר אשכול וענר נתנו לו עצה שלא ימול, אלא ממרא לבד נתן עצה שימול, ובזה היה מכיר אברהם בהן, ועוד יש לומר דמשום זה נטל אברהם עצה לפי שהיה סבור ודאי יתנו לו עצה שלא ימול, ואף על פי כן ימול את עצמו, ואז יהיה שכרו יותר גדול, ע"כ לשון הרא"ם, ועוד יש לומר דנטל עצה אם ימול את עצמו בצנעה או בפרהסיא, לפי שאברהם אמר שמא לא יניחוהו למול, והוא אמר מול בפרהסיא, שלא יהיה בהם כח לעכב את הדבר, כדכתיב לעיל בפרשת לך לך (י"ז כ"ג) בעצם היום וגו', (מהר"י מהרמ"ש). ול"נ ששאל אם ימול עצמו בפרהסיא, כי לא מצינו שנצטווה למול בפרהסיא דוקא, וא"כ ענר ואשכול היה מוחין בידו כדמשמע במדרש, אבל ממרא החזיק לבו למול בפרהסיא ולא יחוש לשונאיו כלל, לכך נפרע לו מדה כנגד מדה שנגלה בחלקו דייקא, ומה שפרש"י לעיל (כ"ז כ"ג) שהקב"ה אמר לו אל תירא, זה היה אחר שנתן לו ממרא העצה והסכים הקב"ה עמו, ועוד יש מדרש אגדה שמל את אשכול ואת ענר ומתו, אמר לו ממרא לא יתקיימו אותם שתמול עד שתמול עצמך שנאמר (לעיל י"ז י"ג) המל ימול והוא חסר וי"ו לומר המל עצמו ימול אחרים, בא אברהם והתחיל למול את עצמו, ולא היה יכול מתוך הצער, בא הקב"ה וסייעו שנאמר (נחמיה ט' ח') וכרות עמו הברית, ולפי שנתן לו עצה על המילה לפיכך נגלה בחלקו, אבל תימה אם לא יגלה עליו בחלקו היכן יגלה כי בחלקו היה דר, ויש אומרים כי האלהים אנה לידו שידור שם כדי לגלגל זכות עליו. (צד"ל), וכי תימא למה לקח עצה יותר על מצות מילה מבשאר מצות שבכל התורה, י"ל דבשלמא שאר מצות לא היה צריך ליקח עצה, אם ימתין עד שיהיה מצווה מפי הקב"ה, מפני שידע שלא יהיה מצווה על שום מצוה אחרת, אי נמי אף אם יהיה מצווה אחר כך מפי הקב"ה על איזה מצוה אפילו הכי לא נמנע מלקיים אותה מקודם שנצטווה, שהרי הוא יכול לחזור ולקיים אותה ג"כ אחר כך, ויהיה מצווה ועושה, משא"כ במצות מילה שאם ימול פעם אחת שוב אין יכול לחזור ולמול עצמו פעם שנית, שוב שמעתי שתירוץ זה כתוב בספר משפטי שמואל עכ"ל:
פסוק א:ד רצה לומר דיושב הוא בינוני משמע דישב כבר קודם לכן וגם עתה, אבל ישב משמע פועל עבר שכבר ישב ולא עתה, אם כן למה עמד, לכן פירש ביקש לעמוד מפני כבוד השכינה ואמר לו הקב"ה שב וכו', ודלא כהרא"ם כו', (נח"י), נראה לי דהכי פירושו מדכתיב ישב חסר משמע שהיתה ישיבה חסירה, והיינו לפי שביקש לעמוד וכן הוא הפירש של ועפרון ישב (לקמן כ"ג י') שהיתה ישיבה חסרה, לפי שבאותו יום מינוהו וע"ש:
פסוק א:ה (צד"ל), נ"ל דקשה לרש"י דהא אמרינן בסוף מו"ק (כ"ז:) לכל אומרים שב חוץ מלאבל ולחולה, דמשמע שב באבלותך שב בחולי שלך, וכאן בא הקב"ה לבקר את החולה איך אמר לו שב, לכן פירש ואתה סימן כו':
פסוק א:ו קשה לרש"י וכי דרכם של חולים לישב על פתח האוהל, הלא דרכם לישב או לשכב על המטה, ומפרש לראות כו':
פסוק א:ז ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא בלאו הכי היה החום גדול, י"ל דרש"י דייק מדכתיב כחם ולא כתיב בחם היום, אלא ודאי הכי פירושו כחם המפורש במקום אחר דכתיב (מלאכי ג' י"ט) הנה יום ה' בא בוער כתנור, לכך הוצרך לפרש שהוציא כו', (נח"י), ול"נ דאי סלקא דעתך דבא להורות על הזמן סעודה היה לו לאברהם להקדים עצמו לישב פתח האוהל אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו, דהא אמרינן בברכות (דף כ"ז.) ובב"ר (מ"ח ח') כחום היום ו' שעות וחום השמש ד' שעות, ואילו זמן סעודה בד' שעות, כדאמרינן בשבת (דף י'.) ובפסחים (דף י"ב:), על כרחך צ"ל דבא להורות הטעם על ישיבת פתח האהל:
פסוק א:ח דקשה לרש"י הא בלאו הכי נמי צריך להביאם כמדמפרש ואזיל, ומפרש ודאי בלאו הכי נמי צריך להביאם אבל לא בדמות אנשים, ובשביל אברהם הביאם בדמות אנשים:
פסוק ב:ט דקשה לרש"י למה הביא שלשה אנשים היה לו להביא מלאך אחד, ומתרץ דהא בלאו הכי צריך להביא שלשה מלאכים אחד לבשר את שרה כו':
פסוק ב:י הקשה מהרש"ל והרי זה תדע מן הקושיא דדילמא מלאך אחד עושה שתי שליחות, ולזה כתב גבי כל מעשה ומעשה חד, וקבלתי מאמ"ז שהכי קאמר דילמא לעולם לאו משום שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, אלא משום ששלשה היו נזקקים לשליחות אחד, ועל זה אמר תדע כו', עכ"ל:
פסוק ב:כ וקשה למה לו לרש"י להביא זה כאן, וי"ל דקשה לרש"י לפי פירושו שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות, דהא גבי בשורה נאמר לשון יחיד, וכן גבי הפיכת סדום, אבל גבי רפואה של אברהם לא מצינו לשון יחיד, ועוד קשה לרש"י למה לא הביא ד' מלאכים אחד להציל את לוט כו', לכך כתב ורפאל שריפא כו' הלך כו', דהוי כאילו כתב גבי רפואה נמי לשון יחיד (הרא"ם). ועוד י"ל דלכך צריך להביא, שאל תקשה לו הא לקמן גבי הפיכת סדום כתיב (י"ט א') ויבאו שני המלאכים סדומה וגו', שמע מינה שצריך להפיכת סדום שני מלאכים, ואע"פ שכבר עשה המלאך שליחותו, ועל זה פירש ורפאל שריפא את אברהם, ר"ל אותן שני המלאכים דכתיב בקרא אחד מהם היה רפאל והלך משם להציל את לוט, ולא סייע לזה שהפך את סדום. (הרא"ם), פרש"י רפאל שריפא את אברהם הלך להציל את לוט, ואם תאמר איך ייחס עצמו באמרו (לקמן י"ט י"ג) משחיתים אנחנו, יש לומר זה שבא להציל את לוט בעצם והשחתת סדום היה במקרה, כמו שכתוב (שם כ"ג-כ"ד) ולוט בא צוערה וה' המטיר על סדום, א"כ הצלת לוט הוה סיבת ההפכה במקרה, וע"כ יצדק מאמר מלאך הממונה לטוב אין עושה וכן להיפך, ויש ספרים שגורסין ושליחות של רפואה והצלה אחת היא, דקשה לרש"י אם כן למה הביא ג' מלאכים הא בשנים סגי, דאותן שנים שרפאו את אברהם ובשרו את שרה הם ילכו אל סדום ואחד יהפוך את סדום ואחד יציל את לוט, לכן פירש הצלה ורפואה אחת היא, אבל בשורה והצלה שני דברים הם, ובמקצת פירושים אינו, והטעם דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות להודיע שאין מספר לגדודיו של הקב"ה ואין עניות במקום עשירות (שבת ק"ב:), (מצאתי): נח"י האריך שם בפלפול וסיים ונראה לי דודאי הביא שלשה שלא יצטער אחר אורחים, ואפילו אם היה מלאך אחד יכול לעשות שתי שליחות, ומכל מקום למה פרט הכתוב שהיו שלשה מה לי אם היו פחות או יותר, ועל זה תירץ שהכתוב בא להודיענו שהיו שלשה לקיים שלשה מיני שליחות:
פסוק ב:ל ואין להקשות לפי זה אמאי כתב והוא עומד עליהם הוה ליה למימר לפניהם, ויש לומר משום דשימש אותם בסעודה שייך למיכתב והוא עומד עליהם, כלומר בסמוך להם ממש, כדי שיהא מוכן מיד לשמש אותם, משא"כ גבי נצבים דלא שייך האי טעמא, והכי נמי מצינו בתלמוד בפרק ערבי פסחים (פסחים ק"ג:) והוי קאי עלייהו רב ייבא סבא לשמשם לצרכי סעודה כו', (מהרא"י):
פסוק ב:מ יש מקשים לפי מ"א שעמדו אצלו ואח"כ פירשו ממנו והלכו להם, לפי פירוש זה היה לו לכתוב בקרא וירץ אחריהם, ויש לומר דבביתו של אברהם היה ארבע פתחים, וכיון שהלכו לדרכם היה רץ אברהם מפתח זה שהיו עומדים אצלו אל פתח שהיתה ברוח צפונית או דרומית לעכב אותם, לכך כתיב לקראתם וק"ל. (תולדות יצחק), ויש לומר דאין גב למלאכים, כמ"ש (יחזקאל י' י"א) לא יסבו בלכתם, ואע"ג שבאו אליו בדמות אנשים, מכל מקום לא נשתנו ממדתן להראות אחור וקדם:
פסוק ג:נ דקשה לרש"י למה אמר מתחילה אדני לשון רבים, ואח"כ אם נא מצאתי חן בעיניך לשון יחיד, ועל זה פירש לגדול שבהם אמר, ואין חילוק בין קמ"ץ לפת"ח כי כולם לשון רבים הם, ואם תאמר היאך ידע אברהם איזה גדול, וי"ל לפי שסבור שהיו אנשים, רב ושני תלמידים, ודין הוא שהרב הולך באמצע, וגדול מן התלמידים לימינו, וקטן לשמאלו:
פסוק ג:ס (קצ"מ), ר"ל שתי הלשונות של קודש ושל חול הם בב"ר, ולא אשתי לשונות של לא ידין כו':
פסוק ד:ע (הרא"ם), אין ההודעה של רש"י על מלת יוקח שפירושו ע"י שליח, דזה הוא דבר פשוט, דאם לא כן היה לו לומר אקחה, אלא ההודעה הוא על ששילם לבניו וכו':
פסוק ד:פ אבל הלחם שלקח הוא בעצמו שנאמר (פ' ה') ואקחה פת לחם, הקב"ה נתן להם ג"כ בעצמו, והמטיר להם המן, (מהרש"ל):
פסוק ד:צ (נח"י), תמוה בעיני דזה הפסוק נאמר בפרשת חקת (במדבר כ' י"א) והוא לפורעניות, ואילו בב"מ (דף פ"ו:) הביאו פסוק מפרשת בשלח (שמות י"ז ו') והכית בצור וגו', והוא של ברכה שזהו בארה של מרים כדפירש"י שם (ד"ה לבארה), וכן בב"ר (מ"ח י') הביא פסוק עלי באר ענו לה (במדבר כ"א י"ז) שהוא ג"כ פסוק של ברכה, ועוד קשה למה הביא זה הדרוש כל עיקר והוא אינו צורך לפשוטו של מקרא:
פסוק ד:ק דקשה לרש"י למה שינה הכתוב כאן מבלוט, דהכא אמר רחיצה קודם לינה, וגבי לוט נאמר (לקמן י"ט ב') לינה קודם רחיצה, אלא וודאי משום עבודה זרה וזה הקפיד וזה לא הקפיד, ולכך נקט רש"י כאן ולוט לא הקפיד כו'. (נח"י), קשה לי דילמא לוט נמי היה מקפיד, והא דאמר לוט (שם) ולינו ורחצו, לפי שלא נדמו לו כערביים ע"ש:
פסוק ד:ר לא בקעת עץ כמו ונשל הברזל מן העץ (דברים י"ט ה') והוא עץ תלוש, דא"כ איך ישענו תחת עץ תלוש, לכן פירש אילן, וכן התרגום מתרגם כאן תחות אילנא ולא תחות אעא:
פסוק ה:ש (נח"י), ועל ב' בני אדם שייך לומר לבבכם לפי שאין דעותיהם שוות כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ח.), והטעם מפני הגזלנים והחמסנים, והיינו היצה"ר ששולט באדם, אבל המלאכים אין להם יצה"ר א"כ שוים הם בדעותיהם שייך לומר לבכם:
פסוק ה:ת דקשה לרש"י דבפסוק משמע אחר שתלכו תאכלו, לכן מפרש אחר כן תלכו דהיינו אחר האכילה, ותעבורו פירושו ותלכו:
פסוק ה:א ר"ל דמשמע דכוונתם היה לאכול אצלו, והוא סותר מה דכתיב לעיל (פ'ג') אם נא וגו', משמע שלא באו אצלו לאכול אלא על פי בקשתו, לכן פירש כי הדבר הזה כו' וק"ל, ועל כן כמו על אשר:
פסוק ו:ב קשה לרש"י דמשמע שתלוש אותם ביחד ותעשה מהן עוגות, וכי היה אברהם רע עין שלא ציוה לעשות עוגות מסולת לבד, לכן פירש סולת לבד לעוגות וקמח כו':
פסוק ז:ג ואם תאמר מנא ליה לרש"י ג' פרים, דילמא לא היה אלא בקר אחד, וי"ל דרש"י דייק מדכתיב בן בקר ודאי הוא רך בשנים ולמה כתיב רך, ועוד קשה מאי וטוב ולא כתיב טוב, אלא שמע מינה דג' היו בן בקר א' רך ב' וטוב ג'. ומהרא"ם פירש רך טוב מיבעי ליה, שמע מינה לדרשא, ומדטוב לדרשא רך נמי לדרשא, והוא גמרא פרק הפועלים (ב"מ פ"ו:):
פסוק ז:ד ואם תאמר מנא ליה לרש"י דלשונות היה, וי"ל דקשה לרש"י למה שחט ג' בשביל ג' אנשים והלא איבוד ממון הוא, וכי תימא לכבודם עשה, והלא גם בבקר אחד יש כבוד גדול, ועוד דבשחיטת ג' בקרים נראה שהם זוללים ואין זה כבוד אלא קלון, לכך תירץ שרצונו היה להאכילם ג' לשונות, ואין להקשות ולמה ג', י"ל כי טעם הלשון אינו שוה, כי חתיכה האמצעית הוא יותר טובה, והחתיכה התחתונה היא יותר שמינה, לכן רצה להאכיל אותם ג' לשונות כדי שיאכל כל אחד מה שירצה, או מה שיאכל חבירו וק"ל. (ג"א), דאם לא כן היה צריך לחתכן ולא הוי חתיכה הראויה להתכבד לפני אורחים חשובים, ומ"ש חרדל כמו שפירש"י בב"מ (דף פ"ו: ד"ה לשונות) לפי שמעדן מלכים ושרים הוא ע"ש. (עקידה), ג' פרים היו כדי להשוות המנות שלא להטיל קנאה בסעודה שכבוד שלשתן שוה בעיניו:
פסוק ז:ה רש"י דייק מדכתיב הנער משמע הנער הנזכר לעיל דהיינו ישמעאל. (רי"ק), נ"ל שאחר שהוא בעצמו רץ אל הבקר למה הניח סיום המצוה לאחר, לזה אמר שהוא בנו ולחנכו. (דב"ט), דקשה לרש"י למה לא מצינו שנענש על זה, כמו גבי יוקח נא מעט מים (לעיל פ' ד'), לכן פירש כו', וא"כ ראוי לקבל שכר:
פסוק ח:ו ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא מה שלא הביא משום שלא נאפה עדיין, וי"ל דעיקר הסעודה הוא הלחם, כדכתיב (דניאל ה' א') עבד לחם רב, ואי לא נאפה הלחם לא היה מכין שאר צרכי סעודה וק"ל:
פסוק ח:ז לאו דוקא שפירסה נדה, דהא כתיב (לקמן פ' י"ב) אחרי בלותי היתה לי עדנה, שמע מינה שלא היה לה עדן וסת, אלא שחזר לה אורח כנשים, דהיינו שראשה ואיבריה היו כבדין עליה וחששה בשיפולי מעיה, והיתה יראה שמא תהיה נדה ותטמא את העיסה, ואברהם היה אוכל חולין בטהרה, לכך פירשה מן העיסה והלכה לה, ומתוך כך קודם שבא אחר אל העיסה נחמץ, ואותו זמן פסח היה ואסור בחמץ וק"ל, אי נמי יש לומר דבאמת פירסה נדה, והא דכתיב אחרי בלותי היתה לי עדנה והא היה לה ומה תמיהתה, י"ל דסבורה היתה מקרה בעלמא היא, והיא ידעה שאברהם היה אוכל בטהרה כדפירש הרא"ם. ואם תאמר והיאך נתן להם חמאה וחלב ובן הבקר והא בשר בחלב הוא, י"ל דמתחילה נתן להם חמאה וחלב ואחר כך נתן להם הבשר, אי נמי דס"ל כמ"ד (בחולין ק"ד: תוד"ה עוף) דבקנוח והדחה מותר:
פסוק ח:ח רצה לומר הא ג' לשונות היו, וקרא משמע שלא הביא אלא א', מדכתיב בן הבקר לשון יחיד. (מהרמ"ש), קשה לרש"י חמאה וחלב לא נזכר מקודם, אם כן היה לו לומר ויקח בן הבקר ואחר כך חמאה שהוא הנוסף, לכן פירש קמא קמא כו', ר"ל שחמאה וחלב היו מוכנים לפניו קודם עשיית בן הבקר ודו"ק, ועוד יש לומר מאשר עשה דייק שהוא מיותר, לכן פירש קמא כו', ר"ל אשר תקן בראשונה הביא מיד:
פסוק ח:ט ואם תאמר ומנא ליה לרש"י דילמא משום הכי כתיב ויאכלו דמשום שהיו מלאכים ואין שייך בהם אכילה, ומשום הכי כתוב ויאכלו להראות לאברהם שהם אורחים ולא מלאכים, וי"ל דאם כן מה בא הכתוב להשמיענו, לא לכתוב כלל ויאכלו דפשיטא הוא דלא אכלו, או מאי נפקא מינה בזה אם אכלו או עשו עצמן כאילו אכלו, לכך פירש מכאן כו' וק"ל:
פסוק ט:י ואם תאמר לא היה לו לנקוד רק למ"ד לחוד ויהיה הכתב מרובה ותדרוש הכתב, ונ"ל דבכל מקום דורשין הכתב קודם הנקודה, ואילו היה נקוד על ל' אם כן לא היה הכרח בכתוב למי שאלו מתחילה, אי שאלו לשרה תחילה על אברהם או לאברהם תחילה על שרה, כיון דלא נקוד אלא על הל' הוה כאילו כתיב בקרא איו איה, א"כ לא היינו יודעין על מי שאלו תחילה, ואדרבה מן הכתב היה משמע דשאלו תחילה לשרה על אברהם, דהא להכי לא נקוד אלא הל' למדרש איו תחילה, אבל עכשיו שנקוד איו א"כ אנו דורשים הכתב קודם, דהיינו איה דכתיב בקרא כלומר ששאלו מתחילה לאברהם איה שרה אשתך ואחר כך שאלו לשרה איו אברהם, ואם תאמר מאי נפקא מינה בזה, יש לומר ללמדך דרך ארץ ששואלים מתחילה לאיש על האשה ואחר כך לאשה על האיש וק"ל. (רש"י), והתירוץ הנכון בזה הוא שמאחר שהתורה עצמה כל ענינה על פי הכתב הוא, הנה מן המחוייב שאם נניח הכתב רבה שיהיה אותו הכתב הנדרש צודק בקשורו עם השאר, שהכל כתב וזה לא ימצא בכאן, כי איו הוא רומז אל זכר נסתר, ואיך יומשך לו אומרו שרה אשתך, והביא ראיה לזה מפסוק (במדבר ט' י') או בדרך רחוקה שנקוד על הה' ע"ש, ואולם כשנקוד אי"ו ותדרשהו, לא נחוש אל הכתב האחר הבא בפסוק אך נקח מלת אי"ו מופשט לעצמו אחר שהכתב והנקודה הם שני דברים מתחלפים, ועוד י"ל לכך נקוד אי"ו כי כל הנקודות באו לעקור האותיות, והנה נשארה הלמ"ד לבדה כדי שתקח הל' ותשים על איה והוי כמו אליה, פירש שאף אליה שאלו על אברהם, דאם לא כן היכן מצינו ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאחר שהיה בבית שאלו איו אברהם, משום הכי נקוד על איו למדרש זה, כך מצאתי בכתיבת יד אבא מורי ז"ל. ובזה מתורץ נמי מה ששמעתי להקשות מנא ליה לרש"י ששאלו לשרה על אברהם דילמא לאדם אחר שאלו עליו וק"ל. כתב הרא"ם והלא אין שואלין בשלום אשה, כבר תירצו בגמרא (ב"מ פ"ז.) דוקא כששואלין לאשה עצמה אבל ע"י בעלה מותר וע"ש. (ג"א), וא"ת אימתי שאלו לשרה איה אברהם, הא בתחילה ראו אותו והוא הכניסם לביתו, וי"ל בעת שהיה אברהם רץ אל הבקר ועוסק בסעודה:
פסוק ט:כ ר"ל דאחר שהיו אוכלין היו מברכין ברכת המזון על הכוס, ושרה לא היתה אצלם, ואברהם לא היה רוצה לשלוח לה לפי שפירסה שרה נדה ולא תטמא המשקין עם הכוס, והוא לא רצה לגלות שפירסה נדה, לכן לא רצה לשפוך לכוס אחר ולשלוח לה, אי נמי יש לומר דעיקר מצוה שתשתה מאותו כוס שברכו עליו, ולפי זה יש לפרש מה שהשיב אברהם הנה באהל רמז להם שפירסה נדה, משום הכי יושבת בדד כדרך נשים נדות וק"ל:
פסוק ט:ל זה קאי אפירושו שפירש לעיל אלא להודיע שצנועה היתה כו', ר"ל לכך שאלו כדי שישיב הוא, הנה באהל, ומתוך זה יראה שהיא צנועה, ופירושו להודיע לאברהם שהיא צנועה:
פסוק י:מ ואם תאמר מנא ליה לרש"י דפסח היה, ונראה לי דלשנה אחרת נולד יצחק, וכתיב בפרשת בא (שמות י"ב מ"א) ויהי מקץ שלשים שנה וד' מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו', וארבע מאות שנה היו מתחילין מיום שנולד יצחק כשהיה זרע לאברהם, ובאותו יום שהתחילו ארבע מאות שנה בו היו כלים, וביום שכלו בו יצאו כדפירש"י שם (ד"ה ויהי מקץ), והם היו יוצאים בט"ו בניסן הוא יום א' של פסח, א"כ הבשורה והלידה של יצחק היה נמי בפסח, ועוד י"ל דרש"י דייק מדכתיב גבי לוט (לקמן י"ט ג') ומצות שמע מינה דפסח היה וזה היה באותו היום שדיבר המלאך כן:
פסוק י:נ מדלא קרינן כעת בשו"א אלא כעת בקמ"ץ, דכעת בשו"א דבוק לחיה ואין זמן מפורש אחריו, לכן צריך לומר שהוא כמו בעת כלומר בעת הזאת, וחיה דבור בפני עצמו כדמפרש והולך שתהא חיה כו'. (מהרמ"ש), נ"ל כעת בקמ"ץ משמע עת הרמוז כמו הכא שרט לו שריטה, לפי שהוא כאילו נכתב כהעת, אבל כעת בשו"א לא נראה בו איזה עת וק"ל:
פסוק י:ס ואם תאמר מנא ליה לרש"י, (מהרמ"ש), נראה לי דקושיא מעיקרא ליתא כי הכי פירושו לא בשרו המלאך שהוא ישוב אליו אלא בשליחותו של מקום, ר"ל שהקב"ה ישוב אליו וכמ"ש אח"כ (פ' י"ד) למועד אשוב אליך וכו', ואע"ג שאמר שוב אשוב כמדבר בעדו, דרך השליח לדבר כן בשם משלח, כמו (שמות י"ח ו') אני חותנך יתרו, למ"ד (הובא ברש"י שם) שליח שלח לו, ודייק רש"י זה דילמא יתלה המלאך הגדולה בעצמו שוב אשוב, והרי מצינו (לקמן י"ט כ"ב רש"י ד"ה כי לא) שנענשו על זה כמ"ש (לקמן י"ט י"ג) כי משחיתים אנחנו כו', אלא בשליחותו של מקום אמר, ועוד יש לומר דאם לא כן שמא הש"י ישלח אותו בשליחות אחרת ולא יהיה לו פנאי לבא עם הקב"ה, ונמצא שקרן בדבריו, אלא ודאי בשליחותו של מקום אמר לו, ובזה מתורץ למה פירש כעת קודם שוב אשוב שלא כדרך המקרא:
פסוק י:ע ואם תאמר מנא ליה לרש"י דילמא איפכא, (מהרמ"ש), ויש לומר דאם כן היה לו לומר והוא לפניו, רצה לומר המלאך היה לפני הפתח דאז שפיר משמע שהמלאך לא היה תוך האהל אלא לפני פתח האהל, כאשר הוא האמת שאברהם ישב על פתח האהל ודיבר המלאך עמו, אבל אי קאי אחריו על הפתח דהיינו הוא המלאך היה אחר הפתח, אם כן יהיה הפירוש שהמלאך היה אחר הפתח והוא תוך האהל וק"ל:
פסוק יא:פ ואם תאמר והלא פירש"י לעיל (פ' ח') שאותו יום פירסה נדה ונטמאת העיסה, שמע מינה דהיה לה אורח כנשים, ונ"ל שהיתה סבורה שמקרה הוא ולא חזרת וסת, וזהו שאמרה היתה לי עדנה אמרה כן כמסופקת, כלומר הדם שראיתי כבר, מסופקת אני בזה אם הוא וסת שלי, או לא כי אם מקרה בעלמא מכח מהירת הלישה שאמר אברהם (לעיל פ' ו') מהרי שלש סאים קמח וכו', ודלא כפירש הרא"ם שפירש גבי שינה הכתוב מפני השלום אמרה שרה אני אחרי בלותי כבר היתה לי עדנה אבל אדוני זקן וכו', כתב מהרש"ל ומשום הכי נתן לה הקב"ה שנה ללידה כדי שיהיה לה ג' חדשים שתקבע לה וסת, כיון שפסקה מלראות ועכשיו חזרה לנערותה ותשעה חדשים ללידה, אבל לפי מה שאמרו (ר"ה י':) בראש השנה נפקדה שרה, משמע דלא ילדה אלא לז' חדשים וצריך עיון וק"ל:
פסוק יד:צ (מהרמ"ש), מרש"י נשמע שלא לפרש היפלא לשון פלא ותימה, ור"ל וכי יש לתמוה ולהתפלא מן הש"י שיעשה דבר חידוש, שלא כתרגומו וכו', דלתרגום קשה איך יוצדק מ"ש הקב"ה היפלא, ור"ל היתכסי על צחיקת שרה, לפי שהיא אמרה ואדני זקן משמע שהוא דבר נמנע שתלד, וא"כ היה לו לומר היבצר מה' דבר או היד ה' תקצר, משא"כ לפי לשון פלא ותימה אתי שפיר, לכן פירש לעולם היפלא כתרגומו היתכסי, ואפילו הכי אתי שפיר לתשובה על דברי שרה שהוא נמנע, ר"ל וכי יש דבר וכו' מלעשות כרצוני, כי כל דבר המכוסה מאדם הוא מופרד ממנו מלעשותו כשירצה, שאם יוכל לעשות כשירצה יכול לומר אני יודע שיהיה זה, ומה שלא בחר רש"י בפירש לשון פלא ותימה, משום דא"כ היה לו לומר היפלא על ה' וגו', דגבי תימה שייך לומר יותר לשון על, ותו הא שרה לא אמרה בלשון תימה רק החליטה דבריה שהוא נמנע, ואיך יתכן על זה תשובת היפלא ודו"ק:
פסוק טז:ק (מהרמ"ש), ר"ל שלא תטעה לומר שמלת לשלחם הוא כמו בשלח פרעה (שמות י"ג י"ז) ששלחם מרשותו, דאם כן יהיה המקרא מסורס, דהא כבר כתב (וילכו) [ויקומו] משם, ואיך אמר אחר כך הולך עמם לשלחם, ועוד קשה שהרי הם לא היו ברשות אברהם, כי הוא ביקש מהם אל נא תעבור וגו', לכן פירש לויה וכו':
פסוק טז:ר ואם תאמר והא בלאו קרא דלשלחם אנו ידענו שסבור שאורחים הם, כיון שהכין להם סעודה לאכול ונתן להם מים לרחוץ, ויש לומר כי על ידי הבשורה והרפואה הוה אמינא שהרגיש בדבר שהם מלאכים, לכן קאמר כסבור שהם אורחים וכו', (הרא"מ):
פסוק יז:ש דאי לא פירש אלא טעם ראשון לבד הוה אמינא מה שימצא הוא שלו ומה שלא ימצא לא יהיה שלו, ולכך פירש קראתי אותו וכו', ואילו אמר זה הטעם לבד הוה אמינא מה שהוא בארצו הוא שלו אבל הארבעה כרכים הללו אינם שלו, לכך צריך לשני הטעמים, (מהרש"ל):
פסוק כא:ת לאו למימר דממילת ואראה מפיק לה, אלא מלשון ירידה כאדם שיורד מכסאו ללכת ולראות ולחקור בדבר, דאם לא כן מה ד"א ארדה לסוף מעשיהם קאי בראיה, ואומר ד"א ארדה נא, ועוד שלא היה לו לפרש, לומר על הדיינים על מלת ארדה נא, אלא על מלת אראה, והא דהוצרך לשני הטעמים, משום דלטעם ראשון קשה והא עדיין לא דן אותם, אלא הירידה היתה לראות אם עשו העבירה, לכך מביא ד"א וכו', ולפי ד"א קשה היה לו לומר אראה נא וארדה, לכך צריך גם לטעם ראשון, (מהרש"ל):
פסוק כא:א רצונו לתרץ דהיה לו לכתוב הכצעקתם, כמו שכתוב לעיל (פ' כ') וחטאתם, ולמה כתב לשון נקבה, אלא וכו':
פסוק כא:ב דאם לא כן מה עשו הא כבר כתוב וחטאתם כי כבדה מאד, דמשמע שכבר עשו:
פסוק כא:ג שהפשיטוה ערומה והיו טחין אותה בדבש והדבורים נשכו אותה עד שמתה, ומנא ליה דריבה היתה, יש לומר מגזירה שוה על דבר אשר לא צעקה בעיר (דברים כ"ב כ"ד) גבי נערה המאורסה, משום דלטעם ראשון קשה ומי איכא ספיקא קמי קב"ה שאם עשו אעשה בהם כלה, לכן פירש צעקת ריבה וכו', אם הוא כדברים שאמרה ששלא כדין הרגוה, ואע"פ שהרגוה כדין אדעה מה אעשה וכו', אבל המעשה היה ידוע וגלוי לפניו, (מהרש"ל):
פסוק כב:ד אין הכוונה חלילה שהוסיפו או שהותירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חלילה, אלא הענין תיקון סופרים הוא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם, שעיקר הכוונה לא היתה כמו שנראה ממה שנכתב בספר, אלא צד כוונה אחרת, ולא היה לו לכתוב ואברהם עודנו עומד, לא היה לו לומר אלא וה' עומד, אלא שכינה הכתוב ולא קראם תקון סופרים, אלא שהם דקדקו ופירושו שהם כינוים, (לשון הרשב"א):
פסוק כג:ה (נח"י), רבים מקשים על ראיה זו, דהא הרב גופיה פירש לקמן שדיבר אליו קשות, ובאמת שטעות סופר הוא וצ"ל ויגשו בני יהודה, והוא ביהושע (י"ד ו'):
פסוק כד:ו דאינן נקראים רבים אלא עשרה דנקראין עדה:
פסוק כד:ז ר"ל שנראה שהקרא סותר אהדדי, דבתחילה אמר ולא תשא למקום, משמע שאף על הרשעים התפלל, ואח"כ אמר חלילה לך וגו' להמית צדיק עם רשע, משמע שלא התפלל אלא על הצדיקים, ומתרץ דהכי קאמר ואם תאמר לא יצילו וכו':
פסוק כה:ח ואע"פ שבדור המבול נשארו נח ובניו ואיך יאמרו שכך הוא אומנתו להמית צדיק עם רשע, וגם בדור הפלגה לא המית כולם אלא ויפץ אותם (לעיל י"א ח'), וי"ל כך יאמרו, בדור המבול היו גם יותר צדיקים ושטפם, אך נח ובניו נשארו לקיום המין, אבל בלאו הכי היה שוטף הכל אפילו נח, ובמקום שאין שוטף הכל וחרון אפו יצא על איזה אקלים לבד, אזי הוא מכלה כל האקלים צדיקים ורשעים, וכן היה בודאי בדור הפלגה, עיין בהרא"ם מה שהקשה, ויש לתמוה שאם כן יאמר לו השם מאחר שאין אומנתו כן ואף על פי כן הם אומרים כן, אם כן אפילו אם לא אמית הצדיק עם הרשע אלא שינצלו הצדיקים עדיין יאמרו כך הוא אומנתו לשטוף הכל וכו', ופירש שם דהאי חלילה אדלעיל קאי חלילה לך מעשות שלא תשא למקום בזכות הצדיקים הנמצאים, כי יאמרו העולם כך הוא אומנתו ששוטף הכל הצדיקים ורשעים יחד, כי אינם יודעים שהיו רשעים לבד רק חושבים שגם הצדיקים נשטפו עמהם, ואחר כך כדי לתקן מאמר להמית צדיק עם רשע שאין לו קשר עם מה שלמעלה הימנו, שהרי לא אמר עד כאן אלא שיצילו הצדיקים את המקום ולא שינצלו הצדיקים עצמם, הוסיף ואם תאמר, והוא נמשך עד חלילה לך האחרון, ואם תאמר לא יצילו הצדיקים את הרשעים, אבל תרצה לעשות כליה כללית, חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ואחר שתיקן פירוש המקראות שב לפרש מלת חלילה עכ"ל. ויש קצת ישוב גם כן במה שכתבתי וק"ל:
פסוק כה:ט וקשה לרש"י דפשוטו של קרא משמע דאברהם לא היה מתפלל אלא שלא יעשה עוד כיוצא בזה, ולא היה מתפלל על אנשי סדום, ואם כן איך אמר בתפלתו אולי יש חמשים צדיקים, שמע מינה על אנשי סדום היה מתפלל, לכן פירש לא הוא ולא כיוצא בו, דלשון הזה כולל שניהם לעתיד ולהווה ר"ל היה מתפלל גם על ישראל כשיהיו חוטאין שלא ימית צדיקים עם רשעים, וזה שפירש אחר כך חלילה לך לעולם הבא רצה לומר לדורות הבאין:
פסוק כה:י יש לומר כדאמרינן בחלק (סנהדרין ק"ז:) דאנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, ומהרש"ל פירש אם כך הוא בעולם הזה הרי יש חילול השם אפילו לעולם הבא, שאין שייך חילול השם מכל מקום לא נמצא טעם לדבר למה תשחית צדיק עם רשע עכ"ל:
פסוק כה:כ ומה שהוצרך לפרש ה"א התימה הזה, לומר וכי מי שהוא שופט וכו', ולא הספיק לו מה שפירש ה"א של השופט לשון תימה הוא, שרוצה להודיע שה"א התימה הזה אף על פי שהוא במלת השופט בתמיה, הוא קאי על מלות לא יעשה משפט:
פסוק כט:ל (נח"י), זה לשון מהר"י קולון בשורש קנ"ב פירוש שאברהם ביקש שאם ימצא בעיר אחת חמשים צדיקים אפילו הכי ינצל המקום, רצה לומר שם כולל לה' עיירות, וכל שכן אם ימצא בכל עיר ועיר, והקב"ה הודה לדבריו והוסיף לומר ונשאתי לכל המקום, רצה לומר אף לכפרים, ועל כן אמר פעם אחד עיר ופעם אחד מקום ופעם אחד לכל המקום, ועיין שם:
פסוק לא:מ אין להקשות למה לא פירש מיד כן אהואלתי ראשונה (לעיל פ' כ"ז), וי"ל דאם כן היו דבריו של רש"י סותרין זה את זה, דהא לקמן בפרשת אלה הדברים (דברים א' ה') כתיב הואיל משה, ופירש"י שם התחיל, כמו הנה נא הואלתי, אם כן שמע מינה הואלתי פירש התחיל כמו שפרש"י, והואלתי הב' פירושו רציתי וק"ל:
פסוק לב:נ דכיון שמצינו גבי חמשים שביקש על ידי צירוף, כמו שנאמר לעיל (פ' כ"ח) אולי יחסרון חמשים הצדיקים חמשה, אם כן ביקש על ט' ועל ידי צירוף, אם כן לא צריך עוד לבקש בודאי אם ימצא הש"י ט' צדיקים לא ישחית עיר אחת, אך שהקב"ה לא מצא, והוא מדברי רש"י, כלומר כיון שלא הציל אפילו עיר אחת ודאי לא מצא וכו', יש מקשים על פרש"י למה לו לרש"י לפרש חמשים צדיקים לחמשה, וארבעים לארבעה, שלושים לשלשה, ועשרים לשנים, ועשרה לאחד, מי הכניסו לדחוק זה, ודילמא על כל הה' ערים היה מתפלל, ומתחילה היה מתפלל על החמשים לתת חשבון שלם של י' לכל אחד ואחד מן הכרכים, וחזר ופיחת, וכדי שיוכל להציל הכל היה כוונתו, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל ולא ידעתי מי הכניסו להרב במ"ש כו', ונראה דרש"י דייק מדשני הכתוב בלשונו, דלפעמים כתיב לא אעשה, ולפעמים כתיב לא אשחית, אלא ודאי הכי קאמר דמתחילה שביקש על מ"ה על ידי צירוף על ה' כרכים כתיב לא אשחית, רצה לומר אותם לגמרי, אבל מכל מקום יסורים אביא עליהם כיון דעל ידי צירוף הוא, וכשביקש אחר כך על ארבעים בלא צירוף על ד' כרכים כתיב לא אעשה, משמע לא אעשה לגמרי אפילו יסורין לא אביא עליהם, וכן גבי ל' נמי כתיב לא אעשה כיון דבלא צירוף היה, ואחר כך כשביקש על כ' ועל י' כתיב לא אשחית בשניהם, משמע אבל יסורין אביא, אע"פ שביקש בלא צירוף, מכל מקום כיון דהכרכים לא היו אלא ה' והג' מהם היו רשעים, וכיון דהרוב היו רשעים, אף על גב דמהני שנים היו בכל אחד ואחד י' בלא צירוף כתיב לא אשחית, אבל יסורין אביא, אם כן שמע מינה דמתחילה ביקש על כל הערים, ואחר כך על ארבע ואחר כך על שלשה ואחר כך על שנים ואחר כך על אחד וק"ל:
פסוק לג:ס פירוש בא ללמדנו שהש"י מבקש דברי הסניגור, מפני שאין חפץ במות הרשע, וכשנשתתק אז הלך לו, דאם לא כן מאי שנא הכא מכל הנבואות שאין כתוב בה וילך:
