א וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃ ב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ ג וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃ ד יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃ ה וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ ו וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃ ז וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃ ח וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃ ט וַיֹּאמְר֣וּ אֵׄלָׄ֔יׄוׄ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃ י וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃ יא וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃ יב וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃ יג וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃ יד הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃ טו וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃ טז וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃ יז וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃ יח וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ יט כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃ כ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃ כא אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃ כב וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כג וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃ כד אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃ כה חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃ כו וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם׃ כז וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ כח א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃ כט וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃ ל וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃ לא וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃ לב וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃ לג וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

הדר זקנים

תוספות

פסוק א:
וירא אליו ה'. פ"ה שהלך לבקר את החולה שיום ג' למילתו היה. וא"ת מנ"ל שהלך לבקרו. י"ל לפי שלא מצינו בשום מקום דכתי' וירא שאין כתי' ויאמר וידבר אחריו וכאן לא נכתב לומר לך שלא הלך לומר שום דבר אלא כדי לראותו:
פסוק א:
באלני ממרא. פ"ה לפי שנתן לו ממרא עצה על המילה נגלה לאברהם בחלקו. וקשה וכי היה לו לאברהם ליקח עצה על מה שא"ל הקב"ה. וי"ל שלא לקח עצה אלא מאיזה מהאיברים ימול. א"ל המול לכם כל זכר אמר. מדקאמר זכר ולא אמר המול לכם סתמא ש"מ ר"ל המילה דהיינו דבר הניכר בין זכר לנקבה. עוד י"ל שהיה אברהם מל עבדיו ומתו בא ושאל עצה לממרא מה זה ולמה מתו. א"ל ממרא מה א"ל המקום. א"ל המול ימול. א"ל ממרא המול ימול. מול עצמך ואח"כ מול אותם. וזהו העצה שנתן לו ממרא. עוד י"ל באלני ממרא ששאל אברהם לממרא לאחר שיהא נימול למה יהיה דומה המילה. א"ל כאלון שמגולה מכאן ומכאן וזהו לשון אלני. מפי' ה"ר אליעזר מגרמיזא החסיד:
פסוק א:
ישב פתח האהל. חסר וא"ו והוי כמו ישב שרצה לקום א"ל הקב"ה שב וסימן הוא לבניך כדפי' הקונט'. פי' שכיון שראה שכינה היה רוצה לעמוד א"ל שב כדפי"ה וזהו ישב כתיב כלומר בציווי:
פסוק א:
כחום היום. יש במדרש דלעתיד לבא ביום הדין ישב אברהם על פתח של גיהנם להוציאם לחוץ וכן איתא בעירובין דאברהם מוציאם מגיהנם ונרמז כאן ישב פתח האהל כחום היום:
פסוק ב:
וירא וירץ לקראתם. שני פעמים וירא למה. אלא ראשון וירא ר"ל ראה אותם שהם באים והשני וירא לשון הבנה שמתחלה מל בניו ואח"ך היה אברהם מתקן מילתו אמרו המלאכים אין דרך ארץ לעמוד כאן הלכו מפניו ועמדו מרחוק במקומם ולא רצו להטריחו. כשראה אברהם והבין שממתינין אותו. וירץ לקראתם וזהו וירא השני והיינו דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו ונדרש על אברהם והיכן מצינו שעשה צדקה ברגליו אלא היינו דאמרינן הכא וירא וירץ לקראתם:
פסוק ד:
ורחצו רגליכם. פ"ה כסבור ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם לפיכך הקדים רחיצה ללינה אבל לוט לא הקפיד והקדים לינה לרחיצה. מהכא משמע דדורשו לגנאי גבי לוט. אכן י"ל דלוט לא נתכוון אלא לטובה דלפי שהיו במקום סכנה להיות נהרגים כדקאמר קרא סורו נא כלומר קחו עצה בעצמיכם שלא יבינו אתכם אנשי סדום לפיכך מיהר לוט להכניסם לבית. אבל גבי אברהם לא היה קפידא אם היו ברחוב:
פסוק ה:
וסעדו לבכם. הא דלא אמר לבבכם לפי שאין לו למלאך אלא לב אחד והיינו יצר טוב:
פסוק ה:
ויאמרו כן תעשה. מן הדין היה לו לכתוב כן נעשה אלא דכך א"ל אתה מבקש שנסעד אצלך לחם ואחר נלך אל תכין יותר מאשר דברת:
פסוק ו:
מהרי שלש סאים. מכאן שהנשים עצלניות:
פסוק ו:
קמח סולת לושי ועשי עוגות. מכאן ששרה עינה צרה. מדקאמר לה אברהם שלש סאים קמח אמרה לו וכי אעשה לחם שחור כמו שעושין מקמח. א"ל סלת עשי כמו פת נקייה. לושי כלומר עשי נמי לושי:
פסוק ז:
ואל הבקר רץ אברהם. י"א ע"פ מדרש שהבקר רץ עד מערת המכפלה ואברהם רץ אחריו וראה המערה שכפולה והיינו דכתיב ויתן לי את מערת המכפלה אשר בקצה שדהו. ויש לתמוה מנא ידע אברהם שיש לעפרון מערה בקצה שדהו ולפי המדרש ניחא:
פסוק ח:
ויקח חמאה וחלב. פ"ה אבל לחם לא הביא לפי שפירסה נדה. וי"מ דלחם הביא אבל לא צריך לפרשו. י"א מכאן שאכלו המלאכים בשר וחלב יחד מדכתיב ויקח חמאה וחלב ובן הבקר וכו' ויאכלו. והשתא ניחא הא דכתיב בפ' תשא לא תבשל גדי בחלב אמו וכתיב בתריה כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. והעולם מקשים מה ענין לא תבשל לענין כתוב לך. אלא כשעלה משה למרום לקבל התורה אמרו המלאכים לפני הקב"ה מה אנוש כי תזכרנו וכו' לתת להם התורה אמר להם משה מה לכם לדבר עלינו והלא אכלתם בשר בחלב בבית אברהם כדפי' א"ל הקב"ה יפה דברת כתוב לך את הדברים כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית:
פסוק ח:
ובן הבקר אשר עשה. פ"ה קמא קמא דמטא לידייהו. וצ"ל פי' לפי' דאין לומר שהביא חמאה וחלב ואח"כ בן בקר דזיל קרי בי רב הוא. אלא ר"ל הכי שעשה ג' פרים ולא הביא כולן ביחד שלא נצלו ביחד אלא קמא קמא דמטא לידייהו כלומר אותו שנצלה ראשון הביא ואח"כ הביא השני ואח"כ הג':
פסוק ח:
והוא עומד עליהם תחת העץ. י"א במקום עץ להגן עליהם לעשות להם צל כי אברהם גדול היה בענקים:
פסוק ט:
ויאמרו אליו. פ"ה אליו נקוד בלא הלמ"ד וזהו אי"ו כלומר ככה שאלו לשרה איו אברהם אלו היתה שרה בפניהם ולא יהיה אברהם ותנייא א"ר שמעון בן אלעזר כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה. והעולם מקשים כי כאן שלא נקד הכתב אלא כדי לדרוש איו א"כ לנקוד למ"ד מן אליו לבד ויהיה הכתב רבה על הנקודה ותדרוש הכתב איו. וי"ל דאנה"נ אלא לפי שהלמ"ד טעמו למעלה בזק"פ קט"ן ואם היה נקוד הלמ"ד נראה כטעם סגו"ל ואיכא למטעי. ועוד י"ל דאין דרך להתחיל נקודה בשביל אות אחת. ועוד דנראה כאלו הלמ"ד נמחק:
פסוק יא:
חדל להיות לשרה וכו'. פ"ה שפסקה מהיות נדה. והא דאמרינן שפירסה נדה חזרה לנדותה כשבשרו לה המלאכים אבל קודם לכן פסקה. וי"א שפסק ממנה אורח נשים נדות כי דרך נשים נדות כשמזקינות דם נדות פוסק מהן ואינן חוזרות ושרה חזרה לנדותה והיינו שפ"ה שפסק ממנה אורח נשים נדות. והעולם טועים ואומרים אורח נשים נדות:
פסוק יג:
ואני זקנתי. פ"ה שינה הכתוב מפני השלום שהרי אמרה ואדוני זקן. וא"ת והלא נמי אמרה ואני זקנתי כדכתי' אחרי בלותי היתה לי עדנה בתמיה כלומר הרי אני זקנה. וי"ל הלא גם אמרה ואדוני זקן והקב"ה לא רצה להגיד מפני השלום. אכן אין זה לשון שינה. לכך נראה לומר הכי אחרי בלותי היתה לי עדנה שחזרתי לנערותי זו היא האמת אמנם אני תמהה איך אלד כי אדוני זקן והשתא היתה לי עדנה בניחותא:
פסוק טו:
ותכחש שרה. יש בב"ר מדלא כתיב ותאמר נשים כחשניות הן. ויאמר לא כלומר ויאמר המגיד לאברהם לא אינה מדברת אמת. כי צחקת אלא צחקת:
פסוק טז:
וישקיפו. אין השקפה אלא לרעה חוץ מהשקיפה ממעון קדשך מגיד לך שגדול כח צדקה שמהפכת מדת הדין למדת רחמים. וא"ת והא כתיב אמת מארץ וכו' וצדק משמים נשקף אלמא דגם השקפה זו לטובה היתה. י"ל דהתם נמי לרעה היא דאמרינן הוא מלאך ודבר רעה לארץ דאיתא במדרש חסד אומ' אדם יברא וצדק ואמת אומרים לא יברא:
פסוק כא:
הכצעקתה הבאה אלי. יש במדרש ריבה אחת נתנה מעט קמח ומלח לעני והרגוה במיתה משונה ששפו כל בשרה מדבש ונתנוה לדבורים בשמש:
פסוק לב:
אולי ימצאון שם עשרה. פ"ה ועל פחות לא בקש אמר דור המבול שמנה היו ולא הצילו דורם. וקשה מ"מ אמאי לא בקש על תשעה שהרי לעיל כשבקש על מ"ה צדיקים א"ל הקב"ה לא אשחית ואע"פ שלא היו כי אם ט' לכל עיר ועיר. ואומר ה"ר יעקב הגזבר ממוט"רוייל דמצא בספרו הכי ועל פחות לא בקש שבקש כבר ולא מצא. וה"פ שהרי תחלה כשבקש על נ' צדיקים א"ל לא אשחית אבל יסורין אביא עליהם אלמא לא רצה הקב"ה לעשות תשעה כמו עשרה. ה"נ כשאמר להקב"ה אולי ימצאו שם עשרה וא"ל הקב"ה לא אשחית אבל יסורין אביא עליהם היה אברהם יודע שאם יבקש על ט' שלא ירצה הקב"ה להצילם שהרי בקש כבר ולא מצא לפוטרם מכל וכל כדפי'. והא דכתיב כאן לא אעשה וכאן לא אשחית היינו טעמא דהיכא דאיכא עשרה לכרך היה ניצול בלא יסורין ומשום הכי כי לא הוו אלא מ"ה צדיקים דהיינו ט' לכל עיר ועיר אמר לא אשחית אבל יסורין אביא עליהם. וכשבקש על מ' צדיקים אמר לא אעשה אביא יסורין דאינם אלא עשרה לכל כרך וכרך וכן מן ל' צדיקים לג' כרכים אמר לא אעשה לאותן ג' כרכים שום דבר אבל כשבקש מן כ' שיצילו ב' כרכים אמר לא אשחית אותם ב' כרכים אבל יסורין אביא עליהם דכיון דהם מעט וכן כשבקש על עשרה אמר לא אשחית. וי"מ הכי ועל פחות לא בקש לפי שסבור היה שיהיו עשרה צדיקים לוט ואשתו וד' בנותיו וד' חתניו שסבור היה שהיו נשואות. (אמר שמואל הקטן מצוה להביא מן החדש מה שראיתי להרשב"ץ ז"ל בס' לוית חן כ"י במ"ש על דברי רש"י ז"ל אחר שהביא פי' זה שכתבו התוספות והרא"ש ז"ל הכא כתב וז"ל ונ"ל שזה הלשון ועל ט' ע"י צירוף כבר בקש ולא מצא הוא בדרך מליצה ולא בא בדקדוק אלא לומר שלא היו שם ט' צדיקים שאלו היו שם היו ניצולים וכיון שלא ניצולו הרי הוא כאלו בקש עליהם ולא מצא וכיוצא בלשון הזה נמצא בגמרא פסחים על האומר על תרומת חמץ בפסח בין טמאות בין טהורות ישרפו קודם הביעור שאמרו לו טהורות לא ישרפו שמא ימצא להם אוכלים אמר להם כבר בקשו ולא מצאו ורש"י ז"ל פי' כל מה שיש לו לבקש אם דעתו לבקש כבר בקש ומזה הלשון הוציא הרב ז"ל זה הלשון בכאן ומי שהוא רגיל בתלמוד יבין זה עכ"ל):