א וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ יְהוָ֔ה בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם׃ ב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה׃ ג וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ׃ ד יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ׃ ה וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ ו וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת׃ ז וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ׃ ח וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ׃ ט וַיֹּאמְר֣וּ אֵׄלָׄ֔יׄוׄ אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל׃ י וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו׃ יא וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים׃ יב וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן׃ יג וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃ יד הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן׃ טו וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה ׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י ׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר ׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ׃ טז וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם׃ יז וַֽיהֹוָ֖ה אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה׃ יח וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ׃ יט כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא יְהוָה֙ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו׃ כ וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃ כא אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃ כב וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ כג וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃ כד אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃ כה חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃ כו וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם׃ כז וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ כח א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃ כט וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃ ל וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃ לא וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃ לב וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃ לג וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פרדס יוסף

לא ידוע

פסוק א:
וירא רש"י לבקר את החולה והק' הרא"ם דבפ' מפנין קכ"ז דייק דגדולה הכנססת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. משום שהמתינה עד שפטר האורחים ואח"כ אמר לו על עסקי סדום זעקת סדום וגו' בפסוק י"ח וא"כ היה אמירה ג"כ. ולא רק בקו"ח. ובס' מעיני החכמה על ב"מ דפ"ז כ' דלק"מ, דהא אברהם שביקש מה' אל נא תעבור משמע שנתיירא פן תסתלק ממנו השכינה, ולמה ירא כיון שמסתמא בא ה' על איזה דיבור ומסתמא ל"ה השכינה מסתלקת בטרם ידבר ה' אשר זמם, א"ו כוונת התגלותו ית' הוא לבקר החולה שאם בשביל הודעת סדום לבד הי' השכינה באה אחר שפטר האורחים ולמה הקדימה להתגלות לו א"ו לבקר החולה בא. וע' מהרש"א בב"מ מ"ש בזה ובכל הפרשה. ובס' בית ישראל הביא בשם הבעש"ט קו' למה הי' א"א חולה הא שומר מצוה לא ידע דבר רע, ואין להקשות לפי"ז בכל רך הנימול מדוע חולה הא שומר מצוה ל"י ד"ר, אך ל"ק דמצות מילה רק על האב או ב"ד והילד אינו בכלל שומר מצוה משא"כ אברהם הוא עצמו הי' המצווה (ועמ"ש בפ' לך י"ז כ"ז) וי"ל דשכיח היזיקא שאני. ופי' בפ' וישב (ל"ח י"א) בשם אא"ז החכ"צ סי' א' דאף ביבמה שייך קטלנית וראי' מתמר דשכיח היזיקא וע' בעקרי הו"ט יו"ד סי' י"ד. ובס' שבעים תמרים על צואת רי"ח בשבעה עינים עין ה' אות ז' ובהמאסף הי"ל בירושלים ש' תרס"ח כרך ב' סי' ס"ב. והטעם דבאמת מצוה גמורה מצלת גם מהזיקא דשכיח, ורק אם עושה בכוונה בלי שום פניה, אבל אם לא יעשה המצוה בשליחות לא יוכל לעמוד עצמו במקום סכנה. וראי' מתענית ד"ה ר"נ ור"י יתבו בסעודתא א"ל לימא מר מילתא א"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט. וק' דבודאי הי' עסוקין בסעודת מצוה. ורק דשכיח הזיקא שאני. וחשש ר"י בעצמו פן הו תורה שלא לשמה, ועי' בזה בקובץ וילקט יוסף תרס"ו סי' ס"ג. ובני יקירי הרה"ח מו"ה דוד נ"י אמר ליישב עפ"ד זקיני הגאון מלאסק ז"ל באור דוד על מג"א (ד' א') טעם ששימר מצוה ליד"ר כרי שלא לבלבל מחשבתו מן המצוה, אבל לצדיקים גדולים כמרדכי ואסתר לא יבלבל אף בעת צרה ולכן הי' רשאים לדעת גז"ד שנגזר עליהם ע"ש, וא"ש גם באברהם הצדיק:
ועי' בחת"ם יו"ד סי' רמ"ה דבכל מילה איכא סכנה אך התורה צותה לסמוך על זכות המצוה שתגין עש"ה. ופ' בקונטרס זכרון מררכי מהגאון ר"י פייגענבלאש ז"ל מווארשא על ה' חילה קונ' א' אות י'. הביא דראב"ע סובר דכל זמן שלא נימול נקרא מחוסר אבר, ולפי"ז קודם שנימול הוא בעל מום, וכ"כ רש"י לך (י"ז א') והי' תמים, וכ"כ במד"ר אחר ה' העבר הערלה ובטל המים, ובפדר"א פכ"א שהערלה מום. ובב"ר לך ומלכי צדק מלך שלם שנולד מהול והק' למה צריך ר"ח בזבחים כ"ב ב' ללמוד דערל מוזהר שלא לעבוד עבודה וגם מחלל עבודה מקרא דיחזקאל תיפוק לי' דהוי בפ"מ, וי"ל דר"ח אינו סובר כראב"ע ורק כר' יוסי והמדרשים אזלי אליבא דראב"ע. וכעין זה כ' הרשב"א ר"פ הערל דר"ח אינו סובר כר"ע, דלר"ע ערל בכלל טמא ול"צ קרא דיחזקאל ע"ש אריכות:
והנה בנדה ל"א ב' אר"ש מפני מה מילה בח' שלא יהי' הכל שמחים ואביו ואמו עצבים, ולפי"ז אם חל בדיעבד קודם ח' יצא. אבל אם נשמע מקרא (י"ז י"ב) ובן שמנת ימים ימול פסולה אפי' בדיעבד ויובן בזה המד' תנחומא תצוה, ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול לשמונה מ"ט כשם שנימול יצחק אבינו, ותמו' דמה זה שאלה ותשובה הלא מקרא מלא וביום השמיני ימול, ולהנ"ל א"ש דלא שאל אימתי מלין רק שאל אי דרשי' טעמא דקרא כר"ש א"כ הקטן מצד עצמו יכול להמהל וכשר בדיעבד אף קודם ח' או דמצד עצמו ל"מ מילה קודם ח', דאי כר"ש תלי' בטומאת לידה א"כ אחאי נימול יצחק בח' דאז ל"ה עדיין טומאת לידה, והיא קו' אביי בשבת לר' יוסי דורות הראשונים יוכיחו ועי' מה שכתבתי בפ' לך (י"ז כ"ז):
פסוק א:
רש"י יום ג' הי', והק' המפו' דילמא ביום א' או ב' דאיכא יותר סכנה כמ"ש בפ' ראד"מ ובס' שמע שלמה כ' דהיא הנותנת דבג' הי' דאי מקודם האיך יצא אברהם לחוץ ורץ אחריהם דאז מסוכן וא"י לרוץ, וגם אי' במו"ק דכ"ז לכל אומר שבו חוץ מאבל וחולה דמשמע שב בחולך, והכא כ' והוא ישב חסר ואי' שביקש לעמוד א"ל ה' שב כפרש"י ואי קודם איך א"ל שב דמשמע שב בחולך, אע"כ בג' דליכא סכנה ועי' בכת"א. ובקובץ הבאר כרך ב' ח"ג סי' מ"ד הביא בשם הרה"ק ר"י מווארקא ז"ל על המחו"ל גדולה הכנסת אורחים מקבלת שכינה ומקשין דאברהם גופא מנא ידע זה לעזוב השכינה ולרוץ לאורחים, ורק דכ' ביקש לעמוד א"ל שב, וק' מה ביקש תיכף הי' לו לעמוד קודם שא"ל ה' שב, ורק דה' לא נתן לו חיזוק שיוכל לעמוד וזה בעצמו הציווי שב, דאי' במו"ק כ"ז דלחולה לא יאמר כן, אך בביאת המלאכים מיד שביקש לעמוד נתן לו ה' כח עז וירא וירץ לקראתם ומזה בעצמו מוכח שגדולה הכנ"א יותר מקבלת שכינה שאז לא נתן לו ה' כח והתאמצות. ובס' מעיני החכמה ב"מ כ' דביום א' ל"ש וירא כי דרשי' במד' וכרת עמו הברית דהי' ידיו מרתתין וסייע לו ה', א"כ כבר הי' אצלו ה' בברית, וא"כ ק' למה לא הי' מהדר אחר אורחים ביום א' דאדרבה ביום מילתו יש להדר יותר כי חביבה מצוה בשעתה מצות שקיבלו עליהם בשמחה, ומה דביום ג' לא רצה ה' להטריחו באורחים כ"ש ביום מסתמא ל"ה אורחים לו אז, ונר' שביום א' לא נצטער דנתפרסם שהי' חולה מכאב ואין דרך ארץ לבקר אז ותלה מניעת ביאת אורחים בשביל שידעו בצערו. וכן ביום ב' דאין דרך לבקר עד יום ג' כמ"ש ביו"ד סי' של"ה, לכן לא הוצרך ה' להוציא חמה שגלוי וידוע לפני ה' שלא יצטער אותו צדיק דיש לו במה לתלות, אבל בג' שצריך לבקר החולה בודאי יבואו אורחים, וה' חפץ שלא להטריחו הוצא חמה, וא"כ ע"כ ביום ג' הי' יושב ומצטער על שביום זה נעשה סבה מניעת האורחים. וע' בישמח משה ודברי יוסף. ובס' קהלת משה כ' דבכל מקום שנראה ה' אל אברהם דבר עמו וכאן לא דבר כלום, ולכן פרש"י לבקר החולה ואסור לדבר עם חולה שמא יכבד חליו, אבל ק' הא עד יעקב ל"ה חולשא כמ"ש בב"מ דפ"ז לכן אמר יום ג' הי' ולזה חלה. ובס' טעמי המנהגים ח"א סי' תתר"ו כ' דאי' הנכנס לבקר לא יזכור אותו בשמו כי פן נגזר על שם הזה שימות וצריך שינוי השם שהוא אחד מהדברים הקורעים גז"ד של אדם ובזה יש רמז כאן שכ' וירא אליו ה' ולא כ' אל אברם. ורמז חזה שהלך לבקר את החולה ולכך לא הזכיר שמו. ובס' באר שלמה מער' א' אות י"ב כ' ע"פ גמ' גיטין ל"ו והשמחים ביסורים עלי' הכ' אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, וזה ביום ג' דהי' יסורים ואברהם שמח, וכשהקב"ה ביקר אותו וראה ששמח הוציא חמה מנרתיקה להורות שהוא מאוהביו שנ' כצאת השמש בגבורתו:
פסוק א:
רש"י ממרא. הוא שנתן לו עצה על החילה, והק' דאברהם ראש המאמינים ישאל עצה מממרא, ובס' רמתים צופים ח"ב אות קי"ח כ' בשם הרר"ב מפרשיסחא ז"ל דצניעות משובח מאד דפ"י בפרהסיא יכול לבוא לגיאות, וא"א הי' מהראוי להראות לעיני כל העמים ולא יתבייש מהמלעיגים עליו כי בזה יתפרסם אלקותו ית' וזה הי' שאלתו. והשיבו ממרא למול בפרהסי', וז"ש וירא אליו. שהי' נראה בעיני אברהם, ה' באלוני ממרא. כי ממרא צדיק גדול ביותר. ואליו הוא השראת השכינה, והוא יושב בפתח האהל שהוא עדיין בפתח האהל על הפתח שלא עשה עדיין כלום, וע"ז פרש"י שהי' נראה שעיניו כ"כ מפני שהשיאו עצה על המילה בפרהסי' ע"ש ובס' אוהב ישראל. ובס' טעמי המנהגים ח"ג דפ"ד כ' דהי' מסופק אם יברך על החילה או למול. כמ"ש ביו"ד סי' רס"ה וחמרא נתן לו עצה לברך על המילה כמו שפסקינן וז"ש רש"י הוא שנתן ו עצה על המילה ר"ל לברך על המילה. וכ"כ בס' פינות הבית סי' קי"א. ועמ"ש בזה הגה"צ מסאקאלוב שליט"א בקובץ חדושים חוברת ט' סי' ס"ז ומהאריכות לא העתקתי:
ובס' ברית אברם כ' שנתן לו עצה היינו כמ"ש בשבת ע"ו א' עצה כמלא פי גמל ע"ש והוא שנתן לו "עצה" שיעשה ממנו איזה רפואה ליתן על המילה כדי שיתרפא מהר, וכ"פ בחזקוני, ובס' גרש כרחל הנספח לרה"ז, ובס' זרע ברוך. וע' בפתיחה לס' תפארת מנחם על כתובות שכ' ע"פ תוס' ר"ה י"א בשם פדר"א דא"א מל עצמו ביוה"כ והק' להרמב"ם דחילה בנכרי כשרה למה מילה דוחה שבת יחול ע"י נכרי, ותי' דמ"מ מצוה המוטלת על האב לא יקיים ע"י עכו"ם דא"ש לעכו"ם, ולהמ"ב הובא במג"א סי' תמ"ח סק"ג דמעכו"ם לעכו"ם יש שליחות, וא"כ אף אי נימא דמילת א"א ביוה"כ חשוב מילה בזמנו מ"מ היה יכול לחול פ"י עכו"ם אי נימא דדינו כב"נ, ורק אי דינו כישראל שפיר צריך שימול בעצמו, והר"ן ריש פסחים כ' דלכך מברכינן על המילה ולא למול משום דמצות מילה יוכל לקיים ע"י שליח, והפר"ד הביא ראי' דדינו כישראל ממה דהציל ה' לאברהם מכבשן האש דאי דינא כב"נ הא ב"נ אינו מוזהר על קידוש ה' והרמב"ם פסק דמי שאינו מצווה ועבר וקידש השם הוא מתחייב בעצמו בנפשו ולמה הצילו ה' וע"כ דדינו כישראל. וי"ל דאברהם ראה דנוסח הברכה על המילה א"כ מהני שליחות ונסתפק אם דינו כב"נ א"צ שימול בעצמו ביוה"כ דיכול למול פ"י עכו"ם דב"נ לב"נ יש שליחות. או דינו כישראל וצריך ע"כ שימול בעצמו, ובא ממרא ונתן לו עצה על המילה היינו אף דמברכין על המילה ומהני שליחות מ"ח צריך אתה למול בעצמך דדינך כישראל דהרי ה' הצילך מכבשן האש מזה מוכח דדינך כישראל ול"מ שליחות לב"נ עש"ה. ובפ' לך (י"ז כ"ג) ועי' בחת"ס יו"ד סי' שכ"א. ובבשמים ראש סי' ח', ושפה"מ פ"ח מעכו"ם:
עי"ל דענר ואשכול הלכו בשיטת ר' אשי בב"מ ע"א ב', דדוקא בתרומה אין שליחות לעכו"ם אבל בכל התורה יש שליחות ומשו"ה אמרו לו שלא ימול ע"י עצמו ורק ע"י שליח וממרא כוון אל הלכה דאף בכל התורה א"ש לעכו"ם כדדחי בגמ' שם דר"א בדותא היא. וע"ע בשעה"מ וטעה"מ, וכל"ח פ' תזריע מזה:
פסוק א:
רש"י, עובר ושב ויכניסם לביתו. הנה האורח שהי' פעם א' אצל אברהם הי' בוש לבוא עוד הפעם אליו בזמן קרוב, וישב אברהם על פתח ביתו לאספהו עוד הפעם, וז"ש אם יש עובר ושב היינו שכבר עבר דרך ביתו ועתה שב בחזרה וזה"פ ויהי' עניים בני ביתך, כמו בני בית אכלו אתמול ואוכלים היום:
פסוק א:
כחם היום. ראיתי בכתבי הגה"צ ר' צבי הירש הכהן ז"ל האבד"ק זגיערש עי' ברכות כ"ז א' מדלא כ' כחום השמש אלא היום, דבשעה ששית כל המקומות חמים ואף בצל ע"ש, ועי' בנדרים ד"מ ע"א, שלא לבקר חולה בג' שעות ראשונות דאז החולי אינו בתוקפו כל כך ולא יבקש רחמים, ולא בג' שעות אחרונים דתקיף חולשי' ומתייאש מרחמים ע"ש. ומשום זה בא השי"ת כחום היום בחצות היום, אף דלא שייך כאן הטמאים, מ"מ למד איך להתנהג באיזה זמן לילך לבקר החולה, ופי' רש"י בראשית (א' כ"ו) נעשה לימד וכו':
פסוק ב:
שלשה אנשים. רש"י ורפאל הלך משם שרשה להציל לוט. והק' אמאי לא נשלח מלאך מיוחד להציל לוט עי' במאסף הבאר כרך ב' ח"ג סי' י"ג בשם החי' הרי"מ ז"ל דעל הנה באהל פרש"י צנועה היא וביבמות פ"ו ב', אי' מואבי ולא מואבית לפי שאיש דרכו לקדם ולא אשה שכבודה בת מלך פנימה, א"כ מזה שאמר הנה באהל נודע הדין דלא מואבית, וא"כ הלך להציל משם לוט דיצאה ממנו רות המואביה שממנה יצא דוד, וז"ש במד' מצאתי את דוד עבדי והיכן מצאתי בסדום שעי"ז ניצל ודפח"ח, וע"ע בס' אזור אלי' סי' ר"א ובהקדמה לס' ברכת אברהם מהג"ר אביש מפפד"מ ז"ל באריכות:
וי"ל ג"כ דצדיקים חושבים לעולם כי לא עשו מאומה, ועומדים על פתחו של היכל החכמה יראה, וכן דוד אמר פתחו לי שערי צדק וגם ב"ז אמר א"י באיזה דרך מוליכין אותי וז"פ תהלים (פ"ד ו') אשרי אדם עוז לו בך ואפ"ה מסלות בלבבם עוד מסופקים באיזה מסילה מוליכין אותו או לגיהנם או לג"ע, ואל תקשה לחה אין אמינים בצדקתם התשובה כי אין צדיק בארץ. אין מחזיק עצמו לצדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא הלאה, וז"פ במד' תנחומא ר"פ בראשית בר' נוהו שהראו לו י"ג נהרי דאפרסמון ואמר ואני אמרתי לריק יגעתי. ועמ"ש בהקדמה בזה. וז"ש רא אליו ה', זכה לזה יען שחשב תמיד שהוא יושב בפתח האהל ולא נכנס באהל. הגם כחום היום האיר העולם כמו השמש וירא שלשה אנשים נצבים אליו כל אדם הוא גדול ועומד במעלה ממנו וירץ לקראתם. וערמב"ן באגרת לבנו:
פסוק ב:
כד חזו דשרי ואסר, עי' בריקאנטי פ' לך דא"א קודם החילה לא הי' ראוי לצאת ממנו יצחק, ועי' תפארת שלמה דפי' דכל זמן דנקראת שר"י אסר אותה על עצמו לבלתי נגוע בה. פרשו ממנו למדו ממנו פרישות, כי גם בעיני מלאכים הי' פלא איך בן אדם יוכל להתאמץ כ"כ ע"ש. ועי' בס' מדבר קדמות דא"א ידע דהיא עקרה ולא בא עלי' עד שנתבשר שיהי' לו זרע מחנה, וכ"כ האר"י בשער הגלגולים. ואי' ג"כ דאות ה' מסוגל לזרע כמ"ש. הא לכם זרע וזה שלקח י' משרי וחלקה לב' ההי"ן א' ניתנה לאברהם וא' לשרה, וז"פ כד חזו דהוי שר"י ביו"ד שעדיין עקרה ואסר עצמו עלי ולא בא עלי'. ועי' בס' באר שלמה מערכת א' אות ס':
פסוק ג:
אדני. ערש"י, ועמ"ש בפ' ויגש (מ"ו כ"ט) בשם הברכ"י, ועי' שבועות דל"ה ומהרש"א ובהגהות מצפה איתן בש"ס דווילנא, ובשו"ת שער אפרים סי' ס"ד אריכות גדול. ובס' פתגמין קדישין הקשה מ"ש רש"י דלגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים, דמה הי' ק"ל לרש"י שהוצרך לומר שקראם כולם אדונים, ב' דמנ"ל דילמא רק להגדול אמר אדני, ג' מה הי' ק"ל שאמר ד"א שהוא קדש. וכ' דק' לחה נכתב אדני בקמץ תחת הנ' דממ"נ ק' אם קרא לגדול הול"ל בחיר"ק, ואם קרא לכולם אדונים הול"ל בפתח תחת הנ', ומתרץ רש"י דא"א ביקש מה' שימתין לו עד הכניסו האורחים וגם כשדיבר עם האורחים הי' קורא לגדול אדני. וגם קרא לכולם אדונים, ותוה"ק כללה בחדא מחתא כל דברי א"א אדני בקמץ דכלפי מעלה אדני בקמץ, ובנקודת קמץ יש חירק ופתח וכוללת גם דברי ד"א ע"ש. ובס' אדנ"פ הק' דמנא ידע א"א שיש גדול דילמא כולם שווים ואי"ל אותו שבאמצע כמ"ש ביומא כ"ט א, הא לא סגי בלא"ה כיון דג' הולכים מוכרח א' להיות באמצע, וי"ל דאי' ברש"י כד חזו דשרי ואסר פרשני ממנו מיד וירץ לקראתם, ואחר שפרשו הפכו פניהם ופנו אלי' עורף, וראה שהיו מהלכים בצדו של אמצעי החליפו עצמם זה לצד זה וזה לצד זה, ואז חקר למה חלפו ועברו, ש"מ שהמהלך באמצע הגדול וקיי"ל שהרב באמצע וקטן מימינו וגדול משמאלו, ונמצא כשהי' מהלכין אצל אברהם ופניהם אצלו הי' הגדול משמאל האמצעי וכשהפכו פניהם אז בא הגדול לימין האמצעי ובהכרח החליפו הצדדים הקטן לכאן והגדול לכאן, וכשראה החליפין שעשו הבין שהאמצע הגדול. ועי' בזה דבר חריף בס' לקוטי שושנים. ובשם הגר"א מווילנא אי' בהא דשבת קכ"ז גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת שכינה שנ' אל נא תעבור. וק' מנלן שגדולה שמא שניהם שקולים, וי"ל דהנפטר מרבו אל יפטר אחורי' כלפי רבו רק פני' כלפי רבו והולך מאחורי' כמ"ש חז"ל עה"פ בא (י' ו') ויפן ויצא מעם פרעה. וכאן המלאכים כשחזרו מאברהם הלכו אחורנית להיות פניהם נגד השכינה שהי' שם, וא"א כשראה האורחים הלך לקבל פניהם וביקש מה' שימתין עד שיקבל פני האורחים. וכשעבר מפני ה' הי' לו לילך ופני' כלפי השכינה ולא כלפי האורחים אך אין ד"א לקבל פני אורחים בזה האופן. לכן הסיב פניו כלפי האורחים לקבלם בסבר פ"י כמ"ש וירא וירץ לקראתם משמע נגד פניהם ורץ כדרכו כי אי אפשר לרוץ אחורנית, והסר פניו מנגד פני השכינה וז"ש גדולה כו' ר"ל מלהיות מקבל פניו נגד השכינה. ועל הקו' דא"א מנא ידע דגדולה הכנ"א מקבלת שכינה אמר הר"מ מפרעמישלאן דאבריו הי' מלומדים להמשיכו אל המצוה, כל אבר אל המצוה השייכת לו, וכשראה אורחים רצו רגליו לקראתם מזה הבין שגדולה הכנ"א כו' וז"פ וירא פרש"י לשון הבנה שהבין מאחר שרץ לקראתם מזה למד אל נא תעבור וגו'. ומ"ש גדולה הכנ"א ולא אמר המאכיל לאורחים כי עיקר הטובה מקום לנוח ואין בטבע שיאכל לבדו ובני ביתו, והעני יביט ולא יאמר לו קרב אל הלחם, וא"כ בכלל הכנסת אורחים ג"כ אכילה:
והנה לכאו' די שיהיה שוה עם קבלת שכינה. ולמה עוד גדולה ורק דאשה עיני' צרה באורחים, ואי' איש ואשה שכינה שורה ביניהם כשיש שלום ביניהם. ואם יהי' רק כקבלת השכינה, יאחר מה לי להכניס אורחים ולהתקוטט עם אשתי שאינה רוצית בכך, ואי משום השכינה, אם אחיה בשלום עם אשתי ג"כ השכינה יהי' אתנו, לזה אמר גדולה מקבלת שכינה ויקבל אורחים. ועפי"ז י"ל וז"ש רש"י בפ' נשא (ה' י"ב) דסמכו פ' ואיש את קדשיו לו יהי' לפ' סוטה. דכל שאינו נותן תרומה לכהן סופו שיצטרך לכהן. ומקשים האשה מה חטאה אם הוא אין נותן תרומה, וי"ל דיש ב' דברים סגולה לעשירות א' כמ"ש עשר בשביל שתתעשר, ב' אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו בב"מ דנ"ט א', והאשה אומרת למה לך ליתן תרומה לכהן וצדקה מוטב שתעשה לי מלבושים וג"כ תתעשר, וא"כ היא גרמה במה שלא נותן תרומות ולכן סופה להיות סוטה. וז"פ בתהלים מ"ט אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו כו' דהנ"מ בין ב' הטעמים דאם יתן תרומה וצדקה אהני לי' גם לאחר מותו, אבל אי מכבד לאשתו אין לו רק בזה העולם, וזה"פ א"ת כי יעשיר כי ירבה כבוד ביתו. אם העשירות בא לו בשביל אשתו, זה יהי' כי לא במותו יקח הכל, אבל ע"י תרומה וצדקה גם במותו יקח, עי"ל דפ"פ רוב מי שאינו נותן מת"כ חושב למה אתן מיגיעי כפי לאיש אשר לא עמל בו ורק יושב בביתו, ובאמת אינו כן כי מה שנתן ה' לך נכלל בו חלק הלוי כי גם לו הי' ראוי חלק, ורק שלא יבטלו ממשמרת הקודש ניטל מהם חלקם, אבל הוא פושה שליחותך, ואם אינו חושב כן סוף שתצטרך לכהן בדבר שאין אחר יכול לעזור לך:
פסוק ג:
ברש"י האמירה קודם לכן, עי' בפסחים ד"ו ע"ב דבחד ענינא יש מוקדם ומאוחר וצ"ע ועמ"ש בפ' בראשית (ו' ה') בשם ירושלמי דזה רק לענין דינא וא"ש:
פסוק ד:
יקח נא מעט מים. רש"י פ"י שליח, וצ"ב למה לא אמר בל' נוכח לפקוד על עושי רצונו, והיטב אמר בזה אא"ז הגאון הצדיק ר' יעקב מייזלש ז"ל האבד"ק פיעטרקוב. והובא בקובץ דרושים חוברת ד' סי' ל"א דאברהם הי' חולה ע"י המילה, ורק דע"י המלאך נתרפא אמנם אנשי ביתו ומקנת כספו נמולו אתו והי' עוד חלושים ולא הי' אברהם יכול לצוות להם, ורק פ"י אחת השפחות, ורז"ל אמרו בקידושין ד"ע ע"א אין משתמשין באשה לכן אמר לשין נסתר ודפח"ח ועי' באברבנאל, ובבעה"ט מסורה. ועשו"ת תשב"ץ בחוט המשולש ח"א סי' מ"ב מ"ש בזה:
ומה מאד הדבר פלא דלחם חמאה וחלב רץ בעצמו ומעט מים הי' קשה לו. ורק ע"י שליח, וי"ל דבכל מצות יש ב' חלקים עשייתה בפועל, וטוב כוונתה לשם השי"ת, ואי' בספרים דבעקדה כ' וישלח אברהם את ידו כו' הצדיקים אבריהם מזוככים ורצים מעצמם למצוה (וז"פ באבות פ"ד הוי רץ למצוה ובורח מעבירה לא שזה ציווי רק הוי שיהי' האדם כן בעצם שאבריו בטבע ירוצו למצוה ויברחו מעבירה), וכשאברהם לקח המאכלת ל"ה יכול היד לעשות דבאמת ל"ה השחיטה מצוה דהי' רק נסיון, ואברהם חשב דזה מעצת היצה"ר. וישלח את ידו, בכח גדול נגד טבעו, ויקרא מלאך אל תשלח ידך אל תעשה בכח כי הצדק עם ידך שבאמת אינה מצוה, וכן אברי אברהם הי' רצים מעצמם למצוה, אבל לקיחת המים שהי' סבר שהם ערביים, ואם הי' באמת כן הי' לקיחת המים מצוה לרחוץ מע"ז, אבל הי' מלאכים ולא רצו אבריו לעשות, (ובמאכלת התגבר שנצטוה מאת ה') לכן לקח ע"י שליח ומה ששילם ע"י שליח ל"ה עונש כמ"ש הרמב"ן בשלח (י"ז א') כי באמת הי' להם עוד מים רק רצו לנסות ה' אם יוכל ליתן להם, וכיון דגוף המעשה ל"ה נצרך רק לנסיון ממילא גם ע"י שליח נשלם הענין:
ועי' שו"ת שואל ומשיב תליתאה ח"ג סי' נ"ב. אהא והוא יושב בקש לעמוד א"ל ה' אתה סימן לבניך בשעה שיושבין בדין ה' נצב עליהם, דמי שיושב הוא בעה"ב ואדון וזה שעומד עבד ששומע, ואברהם עד שלא מל הי' הוא העומד לפני ה', ומשמל, אי' ה' גוזר וצדיק מבטל, א"כ ה' העימד וצדיק יושב, וז"ש שביקש לעמוד א"ל ה' עתה זכית שתהי' היושב ואתה סימן לבניך שהב"ד כפי אשר וגזרו יהי' הם היושבים וה' נצב עליהם כפי אשר יגזרו הם יהי' הדין אף שלא כוונו לאמת, וזה הכוונה בסוטה ד"מ ע"ב אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד, בעזרה שהי' השכינה שורה אז אין ישיבה כי כלם עומדים בעזרה, רק למלכי ב"ד שהם הי' הב"ד יהי' להם ישיבה עש"ה:
פסוק ד:
ורחצו ערש"י. ובס' לקוטי מהר"ם הביא מד' אמרו מה"ש אתה אומר יקח נא מעט מים שמא בערביים חשדתנו שמשתחוים לאבק רגליהם כבר יצא ממך ישמעאל, ותמוה ועי' ג"כ בב"מ דפ"ז, וי"ל ע"פ גמ' ע"ז נ"ב ב' נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו וישראל אינו מבטל כלל, וז"ש אתה אומר יוקח ע"י שליח ורחצו רגליכם ולא אמרת שגם הרחיצה יהי' ע"י שליח, משום דס"ל שאף ב"ב שלך יש להם דין ישראל וא"י לבטל ע"ז של חבירו ע"כ ורחצו בעצמכם, כבר יצא ממך ישמעאל שעובד ע"ז ויש לו דין נכרי ויוכל לבטל ע"ז. ובס' ילקוט האורים כ' ע"פ הגמ' רודף צדקה וחסד ימצא צדקה או בנים צדיקים או עניים מהוגנים וצדיקים, וז"ש שמא בערביים חשדתנו שעובדים פ"ז הלא אתה רודף צדקה וחסד, ועכצ"ל לך או בנים צדיקים או עניים מהוגנים וכבר יצא ממך ישמעאל שהוא רשע, ואין לך בנים צדיקים, וע"כ שאנחנו צדיקים ואיך חשדתנו בערביים, ועי' במסכת דרך ארץ פ"ד ובנחלת יעקב שם:
פסוק ה:
פת פרש"י בבינה לעתים דרוש ו' הק' הל' על כן עברתם וכ' דשני עמודים הם חיות האדם, החום הטבעי מאכל מקיים אותו, והלחות השרשי, שתיה מקיימת אותה, ועל הרוב מהתגברות האחד יחלש האחר, וכשיתקומם החום הטבעי ייבש בחומו הלחות השרשי ומביא לצמא, וכשלחות השרשי מעדף על חום הטבעי ירעב אל אכילה, ורחוק ששני ענינים יחד יהי' פעם אחד רעב גם צמא. ואם יקרה כך, ראי' ששני ענינים פועלים יחד ויש סכנה עצומה, וזה"פ בתהלים ק"ז רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף, אם יהי' ביחד עד שכל אחד מתעטף ומתערב בחבירו, אז לא טוב וז"ש א"א ואקחה פת לחם שתאכלו ויחזק לבכם, ועי"כ תוכלו לעבור ולילך לדרככם, כי על כן עברתם דבשביל אכילה הי' בכם כח שבאתם עד הנה, והשיבו לו כן תעשה כמו שאתה מדבר אלינו, גם אתה אכול ויהי' לך כח אל הטורח ועמל עש"ה. וזקיני הגאון מלאסק ז"ל בהגדה ריח דודאים בפסקא הא לחמא הביא, דלחם עוני רמז כי על הלחם יחי' האדם, דהוא הכרחי, ומצה רומז על גאולת שיעבוד גופני, וכיון שהגוף עיקר מזונו לחם וסעודה נקרא לחם כמ"ש רש"י ויקרא (כ"א י"ז) ורש"י וירא דכמו דלב ראש לאברים כן פת עיקר למאכלים ולכן מצה עשירה פסולה שהוא ממותרות, וכ"ז קודם מ"ת אבל אח"כ אי' בירמיה (ב' ל"א) הדור אתם ראו כו' ודחז"ל הוציא להם צנצנת המן לרמז שאדם יכול להתדבק במעלה עליונה עד שלא יצטרך למאכל גשמי, וז"ש (דברים ז' ג') כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה'. ולכן מצה דרומז על שעבוד גופני צ"ל לחם עוני וז"ש די אכלו אבהתנא בארמ"צ קודם קבלת תורה אבל אח"כ גם הלחם אינו הכרחי ע"ש אריכות. ועי' מה שהבאתי בזה בפ' נח (ו' י"ג). ובפני יהושע ברכות מ"א בגמ' ד"ה איתמר, ולקמן בפ' שמיני (י' ב'). שמעתי לתרץ בתחילה כ' ואקחה פת נחם. ואח"כ שלש סאים. וגם מלת פת מיותר, וי"ל כיון דהי' אז פסח כמ"ש במדרש ורש"י פ"י. וארז"ל בסנהדרין ד"ד ב'. ורש"י פ' בא (י"ג ט"ז) פת באפרקי שתים. ורמז פת לחם היינו ב' לחם, ושמעינן מכאן דגם ביו"ט בעינן שתי לחם. ועי' באו"ח סי' תקכ"ט ספי' א' וזקיני הגאון מלאסק ז"ל אמר. דהי' יום שלישי למילתו והי' פסח, נמצא דמילתו הי' בי"ג בניסן וזה הי' חביב לפני ה' יותר מקרבנות כמ"ש בב"ר פמ"ח סי' ה'. וא"ש הב"י או"ח סי' תכ"ט על הא דניסן יצא רבו בקדושה די"ב נשיאים. אבל לי"ג לא מצא, ולפי הנ"ל י"ג הי' מקור הקרבנות ודפח"ח:
פסוק ה:
וסעדו לבכם. ערש"י אין יצה"ר שולט במלאכים. והוא מב"ר ותמוה למה רמז זה דוקא כאן. ובס' נחלת יהודה כ' דק' על המדרש אותו יום שבאו המלאכים ע"פ הי' מדכ' ומצות אפה ואחר חצות באו אצלו דכ' כחום היום היינו שעה ו' א"כ איך אמר פת לחם הא חמץ אחר שש אסור מה"ת, וי"ל ע"פ הזהר שכ' טעם לחמץ דיצה"ר נקרא אמץ ולכך צוותה תורה לבערו. א"כ י"ל דמלאכים מותרים בחמץ שאי"ל יצה"ר. ובזה יובן ואקחה פת לחם. וק' לרש"י הא לאחר שש, ומתרץ וסעדו לבכם שאין יצה"ר שולט ומותרים לאכול חמץ. ובכתבי דו"ז הגה"צ ר' צבי הכהן ז"ל אבד"ק זגיערזש ראיתי שהק' דאין כבוד לומר לאורחים אחר תעבורו וכן מה שהשיבו כן תעשה כאשר דברת, וכי חשוד א"א שלא יקיים דבריו. וי"ל כיון שראה שמהירים מאד אמר להם שיכין סעודה במהירות ע"ז השיבו כן תעשה, כי הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, ולכן אמרו כן תעשה כאשר דברת שלא תרבה בהוצאות ולא תעכב איתנו כי ידעו שאם יהי' לו פנאי יעשה להם סעודה גדולה, וזאת לא רצו כי לא צריכים לזה רק למלאות שאלתו ודי בזה:
והנה יש לדקדק הל' ואקחה כי הול"ל קחו פת לחם. ועי' בבעה"ט שרמז שבעה"ב בוצע תחלה. וכן מה שהשיבו כן תעשה אין מדרך האורח לומר לבעה"ב שיעשה כן, וי"ל ע"ד שמפרשים הפ' צדיק אוכל לשובע נפשו, היינו המכניס אורח יאנוס עצמו לאכול אף שהוא שבע כדי שיאכל ג"כ האורח, ובטן רשעים תחסר. אף כשהוא רעב, לא יאכל, ובטנם עוד לא מלא אפ"ה יפסיקו. כדי שלא יאכל גם האורח, וז"פ משחז"ל אורח טוב אומר כל מה שטרח בעה"ב לא טרח רק בשבילו, דמסתמא אורח טוב מתארח אצל בעה"ב טוב וכל מה שטרח בעה"ב ואנס עצמו לאכול הכל בשביל האורח שיאכל ג"כ, ואורח רע מזדמן מסתמא אצל צר העין כי מצא מין את מינו וכמשחז"ל ספ"ק דב"ק הכשילם בב"א שאינם מהוגנים, עליהם יאמר האורח רע כלום טרח בפה"ב אלא בשביל אשתו ובניו. היינו טרח להפסיק מאכילתו אף כשהוא רעב כדי שיחדיל גם אנכי וישאר בשביל אשתו ובניו לזה אמר א"א ואקחה פת לחם היינו גם אני אקח פת לאכול כדי שתסעדו לבכם ג"כ, והשיבו כן תעשה כאשר דברת שגם הוא יאכל עמהם:
פסוק ו:
שלש סאים קמח סלת ערש"י. ובב"מ פ"ז כתיב קמח וכ' סלת מכאן שאשה עיני' צרה באורחים, וכ' רש"י היא אמרה קמח והוא סלת. וע"ש במהרש"א, והתבו"ש בבכור שור כ'. הא דלא כ' איפכא דהא תחלה אמר אברהם סלת ואח"כ היא קמח, צ"ל דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וקמח סלת מקרי רק דמיתורא דקמח דרשינן מכאן כו' כצ"ל לרש"י, ואפ"ל עוד דהוא אמר קמח והיא סלת, ומ"מ מוכח דאשה עיניה צרה באורחים דק' מ"ט צוה א"א ליקח ג' סאים קמח לג' בנ"א והא אמרי' בעירובין פ"ג דאכילת אדם א' עשרון לחם, והאוכל יותר רעבתן, א"כ וכי ברעבתנים החזיקם, דג' סאים הוא כפלי כפלים מג' עשרונים. ונ' דהיינו דק"ל לחזקוני ופי' דמג' סאים קמח הוציאו ג' עשרונים סלת לג' בנ"א הללו, והשתא ניחא ומכוון השיעור, ועי' רמב"ן. וי"ל עוד דהא דאוכל יותר רעבתן ז"ד באינו אוכל כ"א לחם לבד וכדאיתא שם בעירובין אליבא דר"מ דמשמע התם דהלכה כמותו, דאם אוכל מטעמים ומעדנים הרבה מושך ג"כ פת הרבה דרווחא לבסימא שכיח, ואברהם ג"כ הי' רוצה לעשות להם מטעמים הרבה והוצרך ג"כ להכין פת הרבה כעובדא דאביי בפ"ק דמגילה, וניחא דהוא אמר וקשיא לשרה לח"ל ג' סאים, וצותה לעשות סלת דפרשה כוונת אברהם כחזקוני, והי' לה לפרש כפשוטו ותעשה מעדנים אע"כ דעיני' צרה. ובספר אור יקרות כ' דידוע דאסור ליקח מאשה בלא ידיעות בעלה, ובב"מ כ"ב א'. באמימר ומר זוטרא דאריס יהיב פירא ואתא ואמר אמאי לא קיהבית משופרי ול"א כלך אצל יפות רק לתרומה. אבל הכא משום כיסופא, ומשו"ה הוסיפה סלת ובלא ידיעות בעלה, ואף שיאמר אברהם שיאכלו דילמא משום כיסופא, וש"מ דעיני' צרה:
והנה מה שהביאו המפו' בשם רש"י היא אמרה סלת מכאן שעיני' כו' ברש"י בגמ' ב"מ איתא להיפך היא אמרה קמח, אך יש גירסות בזה וע' בע"י ווילנא ברש"י שם. ואא"ז הרב מליסא בהגדה מעשה נסים בחידושים מאביו ז"ל הביא דברש"י ישן הובא במקראות כ' הוא אמר קמח והיא סלת מכאן כו'. וכ' לתרץ דביבמות ט"ו ב' איתא דר"י החורני לא רצה לאכול זתים שראה שהם לחים וסבר שהוכשרו ונטמאו, ובפסחים ח' ע"א אי' דאי אפשר לסלת בלא לתיתה ע"ש, ולכך אברהם דהי' עינו יפה באורחים חשש דילמא אוכלים חולין בטהרה הן, ולא יאכלו סלת כיון דהוכשר, אבל שרה לא הקפידה ולקחה סלת ואם לא יאכלו טוב יותר, וכן הי' באמת שלחם לא הביא מטעם שפירסה נדה ונטמא ולא אכלו ואם הי' קמח שלא הוכשר הי' אוכלים ושפיר הוכיח רש"י כיון דלקחה סלת ולא הקפידה על אכילתן ראי' דעיני' צרה באורחים, וכ"כ הגר"ל חריף מפלאצק ז"ל במלא העומר, ובס' קהלת חשה תי' ג"כ בכמה אופנים ועחש"ל בפ' בראשית (ד' כ"ו) והגאון ר"ב פרענקיל בס' מרגניתא דר"ב כ' עפמ"ש בשבת קי"ז ב' הציל פת נקי' אינו מציל פת הדראה, אם הדראה מציל נקי'. וכ' בתוס' כשאפו בפסח מצות מסלת נקי', שדי לו לצורך יו"ט אין אופים אחריו הדראה, אלא מתחלה יעשה הדראה ואח"כ נקי'. והמלאכים באו בפסח ערש"י ואמר אברהם לשרה שתאפה פת מקמח, שבאם יצטרך עוד תוכל לאפות מסלת, אבל שרה לקחה תיכף סלת ולא תוכל עוד לאפות אח"כ וש"מ עיני' צרה. ובאמת אפתה מסלת הרבה שלא תצטרך ש לאפות:
ובמדרש תשעה אפתה ג' לעוגות וכו' והקשה רמב"ן למה צריכה כ"כ לג' אנשים ותי' שסעדו אצלו גדולי ביתו לכבדם, ושמעתי מהגה"ק מאסטראווצי ז"ל החשבון דילידי ביתו הי' שי"ח ואברהם וישמעאל ואליעזר עם ג' מלאכים הוא שכ"ד וסאה ששה קבין, קב ד' לוגין. לוג ששה בצים, נמצא סאה קמ"ד בצים, וט' סאה אלף רצ"ו בצים. ואכילת פרס הוא לאדם שהוא ד' בצים, ערש"י כתובות ס"ד ב' וד' פעמים שכ"ד ג"כ אלף רצ"ו בצים, ודפח"ח. וראיתי בס' לב אריה חולין דס"ג אמ"ש הר"ן שם דבר אגדה אם ידור גדי עם נמר, תדור כלה עם חמותה. אם תמצא עורב לבן תמצא כשרה בנשים, ואינו מובן, בשלמא הך דגדי בהדי כלה וחמותה יש להם שייכות אהדדי, אבל מה שייכות עורב לבן עם אשה כשרה, וי"ל דמצינו ד' מדות טובות לישראל ביישנים רחמנים גומלנים. ועוד יש מדה טובה שהם קשה עורף, ואינם קלים להתפתות אחר הרע, כמ"ש בס' מעשה ה' בפ' ועתה ילך נא ה' בקרבינו, כי עם קשה עורף, שזה מדה טובה, וד' מדות הם בדמיון ד' סימני טהרה של עופות טהורים. והב' מדות ביישנים רחמנים נמצא בנשים יותר מאנשים כדאמרינן אשה בושה לבוא לב"ד, גם רחמנות אחז"ל שלכך שלח יאשי' אל חולדה להתפלל ולא אל ירמי', אבל גמ"ח אינה מצויה בנשים כמ"ש עיניה צרה באורחים, גם מדה טובה קשה עורף אינה בנשים שהם קלים להתפתות, ונמצא שיש בנשים רק ב' מדות והם בדמיון עורב שיש לו ב' סימני טהרה, וב' טומאה, והנה השחרות של עורב מורה על טומאה כדאיתא בס' התיקונין תיקון ע', וז"ש אם תמצא עורב לבן היינו שיהי' בו כל ד' סימני טהרה. כן תמצא בנשים שיהי' בה כל הד' מדות טובות אשר בישראל:
פסוק ח:
ויקח חמאה, רש"י ולחם לא הביאה שפירסה נדה, והוא מב"מ פ"ז דא"א אוכל חולין בטהרה וכ"ה במד"ר ועי' מהרש"א נדה ד"ו ע"ב. ובנזה"ק תמה אטו לפי שנהג עצמו בזה מה לו להחמיר על האורחים ובפרט למ"ד כערביים נדמו לו, בקידושין ל"ב ב'. ובהקדמת שו"ת בית אפרים יו"ד כ' עפמ"ש במדרש דפסח הי' וכ"כ תוס' ר"ה די"א א' ד"ה אלא, ולפי"ז ק' לר"י בקידושין דכערביים נדמו איך הי' רשאי לעשות בשבילם דהא הי' יו"ט, ואי"ל הואיל ואיקלע אורחים מאת הנפש אשר עשו בחרן וגיירו, וכמ"ש הרמב"ם דאף המבשל לנכרים אינו לוקה דהואיל כו', ז"א דאמרינן בב"מ כחום היום שהוציא חמה מנרתיקה ולא הי' אורח ותוס' פסחים מ"ו ב' ד"ה רבה כ' דהואיל דלא שכיח ל"א להתיר, ואפ"ל דאמרי' בברכות כ"ז א' כחום היום בששה שעות ור"י לטעמי' בביצה ט"ו ב' חצי' לה' וחצי' לכם (ואע"ג דאמרי' ו' שעות ביום סעודת ת"ח הא אי' כו' אלא דלא טעים כו') וא"כ שפיר הוי חצי למיטרח בעשיית בן הבקר דהא לדידי' נמי חזיא אלא לחם לא אייתי כיון שהוא אוכל חולין בטהרה והעיסה נטמאת א"כ הי' אסור לאפות דלא חזיא לדידי' ואורח לא שכיח ול"א הואיל, ולכאורה י"ל דבלא"ה ל"ה מצי לאתויי לחם דבפסחים שם איתא כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט רא"א ל"ת שם עד שתאפה, רי"א לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י אלא מניחה עד ערב ואי החמיצה החמיצה, ופרש"י כיון דצריך ליתנה לכהן קרא בי' שלך א"א רואה. ובנדרים ל"ב ב' אמרי' נשבע ה' ולא ינחם אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק ע"י שהקדים ברכת עבד לקונו ניטלה הכהונה ממנו וניתנה לאברהם, וא"כ אברהם הי' כהן ול"ש ל"ז חמץ שמוזהרין עליו דשפיר הוא מוזהר עליו דהוי שלו, ולכאורה י"ל דמסתמא שרה כדין עשאה דקיי"ל משתטיל מים מיד מגבהת חלתה מחשש שמא תטמא עיסה, וא"כ י"ל דהפרישה חלה קודם שנטמאת, אך ז"א דהא אמרי' שאותו יום פרסה נדה ונטמאת החלה למפרע מעל"ע (ור"י פליג שם בנדה ד"ז, אדר"א דד' נשים דיין שעתן בתולה זקנה כו' ואמר אני לא שמעתי רק בתולה) והדק"ל דבלאו טומאה הי' אסור לו לאפות דעובר בב"י כיון דכהן הוא והוי שלו וכיון שנטמאת אינה ראוי' לו, וי"ל לפמ"ש בפסחים תד"ה עד דשפיר מצי לאפות משום דממלא אשה כל התנור פת כדי שתאפה יפה וחילקו בין אופה בתנור לע"ג גחלים ע"ש וא"כ הי' יכול לאפות ולכן הוצרך לומר שנטמאת עיסה והוא אוכל חולין בטהרה, ולא חזיא לדידי' ולכן לא הביא רק מן הבקר דהוי נמי חזיא לדידי' משא"כ לחם לא אייתי ובס' בית שמואל עה"ת כ' על קו' רא"ם מה צחקה שרה הא פרסה נדה. ומהרש"א בנדה ר"ל דודאי אח"כ פרסה נדה רק דמלאכים ידעו קודם ונטמא במעל"ע דנדה, וקשה דהא אברהם לא הביא לחם והוא לא ידע, ועו"ק דהטעם דמעל"ע שמא נעקר הדם. וכותלי בית רחם העמידו' והמלאכים ידעו דכבר נעקר ולחה כ' רש"י שאכל על טהרת קדש, אפי' על טהרת תרומה ג"כ לא אכל דמלאכים אמרו דנעקר דם, וי"ל דשרה לא פרסה רק דאברהם סבר מעצמו שתראה היום נדה דאיתא בר"ה י"ח למועד אשיב אימת כו' אלא אותו שנה מעוברת הי' והק' תוס' הא ביוה"כ נמול ומלאכים הי' אצלו ביום ג' והוי ב' ימים קודם סוכות. ויולדת לז' יולדת למקוטעין, ואי קשה כי מדלית יומי דטומאה דילמא הי' נולד בז' דפסח. ולפי"ז י"ל דאברהם לא ידע שיהי' מעוברת השנה דאין מעברין קודם ר"ה, והי' ק"ל קו' הגמ' כי מדלית יומי דטומאה, והי' סבר כתי' תוס' דיולדת באחרון של פסח, וא"כ הוכרחה היום לראות נדה. והוא מעל"ע שבנדה, לכך לא הביא לחם, אבל באמת לא פרסה נדה דשנה מעוברת וראתה עד סוף ג' שבועות ולכן צחקה דל"ה לה אורח כנשים. ושפיר פרש"י דאוכל על טה"ק, דאי על טהרת תרומה (אמאי לא הבין מעצמו שתראה נדה. ולא שמלאכים אומרים לו זה) והא לא ידע בודאי שנעקר דם ואמאי לא הביא, א"ו דאכל עטה"ק ומספק ג"כ אסור ולכך לא הביא ע"ש:
והנה על קו' הנזה"ק הנ"ל דאטו לפי שנהג עצמו בזה מה לו להחמיר על האורחים. לכאורה יש להביא ראי' מזה למה שנסתפק בשער המלך בפ"ט הט"ז מאישות, דאם הוא נוהג איסור בדבר ואף דחבירו אינו נוהג עובר בלפני עור, ומשו"ה פסק דאם הוא אינו מעשן טיטון מנר של חלב אסור ג"כ ליתן לחבירו ע"ש, וכן מצאתי שכ"כ המקנה על קידושין ל"ט א' בגמ' ד"ה אריוך, וא"כ כאן כיון דלאברהם אסורה העיסה דנוהג עצמו איסור חולין בטומאה אסור ג"כ ליתן, ולכאו' היא ראי' נפלאה. אבל לפמ"ש הרא"ש סופ"ד דר"ה בשם ירושלמי דבעשי"ת נוהגין כ"ע לאכול חולין בטהרה וע"ש בקרבן נתנאל אות פ' דבר"ה ל"ה צריך להזהירן שיאכלו בטהרה דפשיטא שיאכלו בטהרה שחייב אדם לטהר עצמו ברגל ע"ש ולפי מ"ש במדרש ותוס' ר"ה י"א דפסח הי' וא"כ א"ש קו' הנזה"ק דביו"ט כ"ע נהגו לאכול חולין בטהרה ומשו"ה שפיר לא נתן להם לחם. וא"כ אין ראי' מזה להשעה"מ והבן, ובס' משנת ר' אליעזר כתב דקשה למה לא שאלו איה שרה אשתך רק אחר שאמר ויקח חמאה כו' וי"ל ביו"ד סי' פ"ח אסור להעלות בשר וגבינה על שלחן אחד שמא ישכח ויאכל, ובשבת י"ג לא יאכל זב עם זבה משום הרגל דבר, והמלאכים הי' יודעים דפרסה נדה וחושבים שמא אברהם אינו מייחד עם שרה משום הרגל דבר, אבל עכשיו שראו שמעלה בשר וחלב על שלחן אחד, ומשמע דסובר כמ"ד בו"ח עולה על שלחן אחד א"כ גם בנדה מותר להתייחד ול"ח להרגל דבר ושאלו איה כו':
פסוק ח:
ויקח חמאה וחלב וגו'. עי' מהרי"ם אלגאזי בכורות פ"א אות ב' אהא דחלב מנ"ל דשרי הביא בשם תוס' חיצוניות דהק' אמאי לא ילפי' מאברהם, ויקח חמאה, ובודאי לא האכילם איסור דא"א קיים כל התורה, וי"ל דהי' סבור שהם ב"נ ולא נצטוו כי אין זה מז' מצות, ואף דבירושלמי משמע דאכלו בו"ח דאי' שא"ל ה' כשבקשו שיתן להם התורה אין אתם ראוים לקבלה שמיד שהתינוק בא מבית הספר, מביאין לו חלב ואוכל מביאין לו בשר ונוטל ידיו, ואתם אכלתם בו"ח עכ"ל וק' תינח למ"ד דם נעכר ונעשה חלב וחידוש חלב משום איסור דם וב"נ מותרין בדם מן החי. אבל לטעם ב' דחידוש משום אמ"ה, הא ב"נ מצווה על אמ"ה, ובכלל ז' מצות ב"נ הוא, ואיך אפשר דנתן להם א"א חלב ועבר אלפ"ע, ואולי דילפותא דמייתי בגמ' הוא לב' טעמים. אבל מאברהם הוא רק לטעם א' משום אבמה"ח אבל לטעם דם ליכא ילפותא מאברהם ע"ש באריכות. והח"ס בתורת משה הקשה דלפי פשט הפסוק נראה דמקודם אכלו חמאה וחלב ואח"כ בשר ומאי איסור בב"ח יש, וצ"ל דמ"מ בעינן קנוח ואין קנוח אלא בפת ולחם לא הביא ע"י שפרסת נדה, ול"ה קנוח והוי בב"ח ע"ש, ובשם הרה"ק היהודי ז"ל איתא תי' על זה דהא דאסור לאכול חלב אחר בשר, הטעם דחלב הוא חסד ובשר הוא דין וכשאוכל חלב אחר בשר וקיי"ל תתאה גבר ואסור להגביר הדין על החסד, אבל בשר אחר חלב דתתאה גבר מגביר חסד על דין, ע"כ כשבקשו המלאכים לי להם התורה מחמת שהם עליונים, ורצו להגביר על התחתונים, א"כ סברו דעילאה גבר, והם אכלו חלב ואח"כ בשר, ולפי שיטתם דעילאה גבר אכלו בב"ח:
אך הדק"ל אמאי נתן א"א להם הא עבר אלפ"ע ובני יקירי הרה"ח מו"ה דוד נ"י אמר בזה לשיטת האמונות שמואל סי' י"ז, הובא בפר"ח ופמ"ג יו"ד סי' ס"ב דהלאו דלפ"ע ל"ש רק היכי דלדידי' נמי אסור אבל היכי דלדידי' מותר אינו עובר אלפ"ע, ובאמת קדמו בשטמ"ק ב"מ דס"א ע"ש, וה"נ כן דלא"א הי' מותר חלב ואח"כ בשר דתתאה גבר ואינו עובר אם נתן לאחר שעובר עליו ודודי הגאון אבד"ק לאסק שליט"א בתשובה לבני שיחי' כ' לתרץ קו' הנ"ל דהנה בב"ח רק לישראל נאמר כשקבלו התורה ולא למלאכים, רק אם הי' מקבלין התורה הי' גנאי מה שאכלו אצל א"א אף שהי' טרם שנצטוו, וכמ"ש במדרש אכלתם בו"ח ותינוק הבא מבית הספר אינו אוכל כיון שיבא לחיוב כשיוגדל, אבל אי לא יקבלו התורה ולא יבואו לחיוב לא דמי לתינוק ואינו גנאי כלל, אבל יקשה הא ע"כ נתן להם דרך בישול דבלא בישול אינו אסור מה"ת ואיך עבר אלא תבשל. וי"ל דנתן להם אילפס רותח והם בשלו, והא דלא נקט במדרש בשלתם בב"ח רק אכלתם, צ"ל אכילה יותר גנאי כמ"ש תוס' חולין ד"ז. תו י"ל דבעי לומר תינוק מבית רבו אינו אוכל ואין דרך תינוק לבשל עכת"ד. והמלבי"ם בתו"מ כ' דבהמה שנברא ע"י ספר יצירה כמו מעשה דר"ח ור"א בסנהדרין ס"ה מותר לבשל בחלב, ואברהם האכיל למלאכים בו"ח דברא בן הבקר ע"י ס' יצירה, והיינו דכ' בן הבקר אשר עשה, וע' בס' חשק שלמה על יו"ד סי' פ"ז דכ' ג"כ דחלב שנחלב מבהמה שנברא ע"י ס' יצירה אין לו דין חלב כלל ועי' בכרו"פ סי' פ"א. ומ"ש בפ' וישב (ל"ז ב'):
ובפר"ד דרוש א', האריך אם נאסר בן פקוע לאכול חי לב"נ, ודעת היפ"ת שאפי' קידם מ"ת נהגו בו היתר, ובאור חדש בכת"א פ' וירא כ' דיהי' נ"מ להלכה בשבת, דלכאורה שוחט ב"פ בשבת פטור דמקלקל הוא, כיון דל"צ שחיטה מה תיקן, ועי' פסחים ע"ב א' וט"ז יו"ד סי' י"ג דאפי' בל תשקצו לית בי', אך אם נאסר ב"פ לב"נ שפיר תיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ כפרש"י שם בפסחים וכ' דמה קו' הנ"ל אמאי לא הביא ראי' בגמ' דחלב מותר מאברהם דהאכיל למלאכים ואמה"ח אסור לב"נ, די"ל דהי' חלב מבת פקוע דלא נאסר לב"נ משום אמ"ה, עש"ה בבשר ב"פ דלא נאסר משום נבלה אף היכי דמתה מאלי' כמ"ש תוס' ב"ק מ"א א' לא נאסר בשרו משום בב"ח. ובאמת נסתפק בזה הגרעק"א ביו"ד סי' פ"ז אי בב"פ שייך איסור בב"ח, וע"ש בפת"ת סקי"ד ונחלת צבי שם מ"ש בזה, וע"ע בשו"ת חת"ס יו"ד סי' י"ד ובתשו' משיבת נפש סי' נ"ח ובחי' כתבתי בזה ואכ"מ, ומצאתי ג"כ בבית האוצר ח"א כלל א' אות י"א שהביא ג"כ מזה הא דהאכיל א"א למלאכים ולא עבר אלפ"ע דאמ"ה, ולדעת האמ"ש הי' מותר:
וראיתי עוד בלימודי ה' סי' נ"ד שנסתפק בלאו דלפ"ע אי נוהג בב"נ בז' מצות דידהו א"ד רק ישראל מיפקדי אלפ"ע עש"ה, ובתוס' ע"ז ט"ו ב' ד"ה לעכו"ם כ' דב"נ אינו מצווה אלפ"ע ועי' ישועות יעקב יו"ד סי' א' בשם הדרישה שם דאשה ועבד אין נזהרין אלפ"ע, ובבכורי שלמה אה"ע סי' ג' כ' ג"כ דאפשר דנשים אינם בכלל לפ"ע לפמ"ש הרמב"ם בפי' משניות שבועות פ"ה דיסוד לפ"ע מטעם ערבות ונשים אינם בכלל ערבות כמ"ש ברא"ש ברכות ד"כ, ועי' בזה בשערי תורה ח"ב סי' נ"ב, ובקובץ בינה לעתים חוברת א' סי' יו"ד, ובדברי האמ"ש הנ"ל יש ליישב קו' הצל"ח פסחים כ"ב שהק' מה פריך אמ"ה לב"נ על ר"א, דילמא ר"א ס"ל כר"ל דח"ש מותר מה"ת, ורמב"ם פסק דשיעורין ל"נ רק לישראל ולא לב"נ א"כ א"ש דא"ע אלא משום לפ"ע ע"ש ולהנ"ל ניחא דאי ס"ל כר"ל א"כ אינו עובר אלפ"ע כמ"ש האמ"ש, אך בגוף דברי אמ"ש מתוס' ב"מ ד"י ע"ב ד"ה כהן נראה להיפך שאפי' דלנותן אין איסור עובר בלפ"ע בגרושה לכהן, וכ"ה בחגיגה י"ג ב' ד"ה אין, וע"ש בלימודי ה' סי' נ"ו בזה, ובשו"מ תנינא ח"ב סי' ס"ז ובבית אברהם על פסחים, ומנ"ח מצוה רל"ב ובשטמ"ק ב"מ ס"א:
ובחידושי כתבתי הרבה בזה ואעלה איזה הפרות בענין לפ"ע. בכ"מ סוף ה' כלאים כ' ועל לפ"ע אין לוקין דהוי לאו שבכללות ע"ש, ומאד נפלא בעיני שהנוב"י ח"ק אה"ע סי' פ"א חקר בזה אי לפ"ע הוי לאו שבכללות ולא הביא הכ"מ, ועפמ"ג בפתיחה ח"א אות ל"ז, ובמנ"ח מ' תנ"ד, וע"ש בנ"ב שהביא לפ"ד תוס' סנהדרין ס"ד לא הוי לפ"ע לאו שבכללות ולוקין, וקשה לי מגמ' דפסחים כ"ב ב' הא לכלבים שרי ואי דעל לפ"ע לוקין דילמא אסור גם בהנאה ורק משום הנאה אין לוקין כמ"ש הרמב"ם דעל הנאת בב"ח אין לוקין אבל מחמת לפ"ע לוקין וצע"ג, ואחי הרה"ג מו"ה שלמה ואב נ"י מלאדז כ' לי ליישב הקו' דבלא"ה אין לוקין אלפ"ע דהוי לאו שאב"מ כמ"ש בחינוך מ' רל"ב ורמב"ם פי"ב מרוצח וה"ה פי"ב מעדות, ועי' כנה"ג חו"מ סי' ל"ד ובס' ארעא דרבנן סי' שמ"א בזה, ובס' פתח הבית סי' ע"ד ע"ה ג"כ כנוב"י. וראיתי עוד בפה"מ לרמב"ם פ"ו ח"ג דתרומות מפורש דעל לפ"ע אין לוקין, וע"ש במשנה ראשונה במשניות דפוס ווילנא בפ"ה ה"ו משביעית מ"ש בזה, ועי' רמב"ן פ' יש מותרות דבלאו שאינו שוה בכל ל"ש לפ"ע, ועי' בחת"ם חו"מ סי' ר"ב דדוקא באשה דלא מפקדא אבל באנשים אף דאינו שוה בכל שייך לפ"ע:
ועתו"ס ע"ז כ"ב א' ד"ה ת"ל אם מכשילו בעבירה דרבנן עובר אלפ"ע דאוריי' דהא מכשיל לי' ואפי' עצה רעה אם נותן לו עובר אלפ"ע, ומתוס' חגיגה י"ח א' ד"ה חולי לא משמע כן, ועשו"ת פנ"י יו"ד סי' ג' ובמנ"ח וקומץ מנחה מ' רל"ב ורל"ח מ"ש בזה. ועשו"ת בית יהודה יו"ד סי' י"ז, ובית יצחק יו"ד סי' ז' הקשה מסוטה ד"כ ברשע ערום ע"ש. ובלימודי ה' סי' נ"ז נסתפק אי מונע חבירו מעשה אי שייך לפ"ע ועי' בקובץ כנסת חכמי ישראל הי"ל באדעסא סי' ס"ב. ועי' משל"ם פ"ד ממלוה שחידש אף דלפ"ע רק בתרי עברי דנהרא מ"מ בריבית אף דהמלוה בלא"ה ילוה לאחר ישראל שייך לפ"ע. דסי"ס ישראל אחר יעבור אלפ"ע, וע' בגנת וורדים כלל מ"ג. ופמ"ג יו"ד סי' ס"ב, ובעמק יהושע סי' י"ח וברית יעקב או"ח סי' כ' מזה:
ועי' מג"א סי' קס"ט סק"ו בשם הב"ח דלפ"ע ל"ש רק היכי שבא האיסור תיכף ומיד כשנתן לו אבל לא בבא אח"כ ע"ש. ובזה י"ל דברי תוס' בכורות כ"א ד"ה התם עי"ש. וצ"ע על המג"א שלא ציין לתוס' הנ"ל. ועי' בחלקת יואב קמא או"ח סי א' בנותן לחבירו נבלה ואומר לו שהיא שחוטה דחבירו אונס הוא אף הוא אינו עובר אלפ"ע דלא נעשה מכשול כלל דאנוס לא בעי כפרה כלל ע"ש ועי' יו"ד סי' קפ"ה ופמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב שכ"כ אכן לא הביא מרמב"ם סוף ה' כלאים דהמלביש כלאים לחבירו והלובש לא ידע המלביש לוקה וע"ש בכ"מ דתמה דלאו שבכללות אין לוקין וכמ"ש לעיל, אבל משמע דאף בכה"ג שלא ידע הלובש שהוא כלאים מ"מ המלביש עובר אלפ"ע. ואחי הרה"ג הנ"ל בקונטרסו ערוגת בושמי נרד הנספח לחדושי מהרא"ך על יו"ד האריך בזה עי"ש בערוגה ד'. ויש לפלפל בכל פרט ופרט אך אין מטרת החיבור הזה לפלפול. ורק כתבתי הערות וציונים והמעיין בכל המקומות שציינתי ימצא חדשית הרבה:
פסוק ח:
ויאכלו רש"י נראו כמו שאכלו, ולקמן (י"ט ג') בלוט ומצות אפה ויאכלו, לא פי' כן ואמר בזה זקיני הגאון מלאסק ז"ל הובא בקובץ דרושים חוב' ה' סי' כ"א דהאר"י ז"ל א) כ' שבמצרים דכ' ועברתי שאחז"ל אני ולא מלאך לפי שסכנה הי' לשלוח מלאך למצרים מפני רוב הטומאה הי' המלאך יכול ליפול ממדרגתו, ולכן אפ"ל בבוא המלאכים לסדום מקום הרשע נפלו ממדרגתם ואכלו ממש:
פסוק ח:
והוא עומד עליהם. עי' בקידושין דל"ב ובע"י דפוס ווילנא סי' י"ט ובמפו' שם:
פסוק ט:
ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל. רש"י נקוד על אי"ו שבאליו נקודה רבה על הכתב שאף לשרה שאלו או אברהם. והק' דהי' לינקד רק על הלמ"ד של אלי' ואז יהי' הכתב רבה על הנקודה ודרשי' הכתב אי"ו ולמה נקוד על ג' אותיות דהי' די באחד. ובס' קהלת משה תי' שנצמח מזה דין אחר דהגר"ר יהונתן ז"ל נשאל אם יהי' הנקודה והכתב שווים האיך דרשינן, והשיב דאין דורשין כלל, והא דנקוד סוד ה' ליראיו דאם דרשי' כה"ג ק' למה נקוד טל אי"ו שבאליו, הי' לו לנקד על אי"ו שבתיבת "ויאמרו", הכתוב לפני אליו אם בשיוים דורשים הנקודה או אותיות מר"ו אם דורשין הכתב. וע"כ אם שווים אין דורשין כלל, וא"כ א"ש דכל זה מוכח אם נקוד על ג' אותיות אי"ו שבאליו אבל אם נקוד על הלמ"ד שבאליו כדי לדרוש הכתב הו"א דגם בשווים נמי דרשי', והא דלא נקוד על ויאמרו משום שטוב לנו לנקד אות אחת מלנקד ג' אותיות. ובס' זרע ברוך ב"מ פ"ז. כ'. שאי' בחזקוני וש"ח דאותו אות שנקוד עלי' עוקרתו הכתוב מכאן לומר שאין כאן מקומו, ואי הי' נקוד הל' הוי נעקר הל' מכאן ונשאר אי"ו והוי משמע דתיכף שאלו לשרה על אברהם אי"ו ובאמת מתחלה שאלו לאברהם לכן נקוד על אי"ו ונעקר אותיות אי"ו ממקומו לומר שמקומו אחר תיבת איה. אבל פ"ז ק' הול"ל ויאמרו אליה איו ולנקד ל' של אליה והוי נשאר תיבת אי"ו במקומו והוי נמי ידעינן דבתחלה שאלו לאברהם ואכתי ל"ה צריך למינקד רק אות אחת, וי"ל דבפסוק רוצה להראות טפם של מלאכים דשאלו על שרה להודיע שצנועה הי' כפרש"י וזה שהשיב אברהם הנה באהל פרש"י צנועה, אבל בלא"ה אסור לשאול בשלום אשה רק כאן הי' כדי לחבבה על בעלה לפי"ז אי הוי כ' ויאמרו אליה איו, לא הוי כ' בפסוק התשובה דאברהם הנה באהל. ממילא ל"ה נאמר האי סברא כדי לחבבה על בעלה, ויובן המשך רש"י נקוד על איו שבאלי' ותני' רשב"א כו' דק' לרש"י למה נקוד על אי"ה ג' אותיות הא תני' רשב"א כו' והוי לנקוד רק ל' אות אחת וזה מסיים להודיע שצנועה. ופי' בקובץ דרושים חוב' ששית סי' כ"ו בזה ומכל הפרשה. ועי' מהרש"א ב"מ פ"ז. ובס' רצוף אהבה. ועי' בפ' נצבים (כ"ט כ"ח) מ"ש בשם מהרש"א ברכות ד"כ ע"ש. ועי' לעיל (י"ח ב') בשם החי' הרי"מ:
ועי' בבית האוצר ח"א כלל ק"ב על הגמ' ברכות נ"א ב' דאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו כל איש שנא' וברך פרי בטנך, ומה"ט לא שדר עילא כוס ברכה לילתא דהי' די מה שנתן לר' נחמן. וק' מכאן אי' שרה לשגר כוס של ברכה. ועי' בלקח טוב כלל ז' דכוס של ברכה משפיע גם השפעה רוחניות וגם בזה מתברכת מן האיש והכל נכלל בכלל אין פרי בטנה כו' הן השפעה גשמיית הן רוחניית, א"כ בהשפעה רוחניית ל"ש בשרה שאברהם הי' טפל לה בנביאות, וא"כ בהכרח שקיבלה שפע הנבואה בעצמה ולא באמצעית אברהם, וע"כ שפיר הוצרכו לשגר לה כוס של ברכה ע"ש באריכות. ועי' במעיני החכמה ב"ח. דק' מה להודיע שצנועה הי'. וכי לא ידע מזה מקודם ורק דאי' במגילה ט"ו א' האומר רחב רחב מיד נקרי, ומסיק ביודעה וחכירה, וא"כ בשרה שהי' יפה ביותר כמ"ש הכל בפני שרה כקוף בפני אדם, וכבר אמרו שאברהם הכיר בהם אנשי מעלה אף שלא ידע שהם מלאכים, לכן י"ל דהא דהזכירו שמה ולא יתכן כן לאנשים גדולים, א"ו בשביל שצנועה ולא ראוה אותה מקודם, לכן שפיר הוי חיבוב לבעלה שצנועה הי', ובאינה מכירה שרי להזכיר שמה, וא"ש דק' מנ"ל כדי לחבבה הא אמרי' בגמ' דד"א לשאול באכסני' ולפי"ז ניחא דלהכי מזכיר שמה דאם בשביל שאלה על אכסניא ל"ה להזכיר שמה שכל מכירה נמנעין א"ו לחבבה ע"ש באריכות. ובקובץ אהל מועד שנה ב' סי' קל"ו הק' דמנין שצנועה בעבור שהי' בבית, דהא יש זמן שמטר סוחף או שחום גדול לא תצא מבית, וכאן נמי הי' החום גדול והי' בביתה ומה ראי' שהי' צנועה. וי"ל דיוק רש"י מדכ' הנה באהל והי' צ"ל באהלה כמ"ש בפ' לך (י"ב ח') ויט אהלה בתחלה נטע אהל אשתו ואח"כ את שלו, ושרה הי' אז באהל אברהם בירכתי האהל והצניעה עצמה שלא תתראה לפני האורחים ואברהם הרגיש זאת ואמר הנה באהל והסתירה עצמה:
עונ"ל לפרש דהמלאכים כשראו מדת גמ"ח של אברהם אמרו הן אשה עיני' צרה באורחים איך לא מעכבת בבעלה, ושפטו כי בטח אינה בביתה ואין מי שיעכב לעשות סעודה גדולה כזו, ושאלו אי' שרה אשתך והשיב הנה באהל כי שרה אינה כשאר נשים שיקמצו בצדקה כי הכסף נחוץ להם על מלבושים ומודעם, ורק הנה באהל יושבת בביתה וגם יודעת שעוה"ז רק כאהל ארעי ולא כבית. עי"ל כאשר נתברר לו מבן, שאלתו הי' הלבן מאה שנה יולד, לא הי' תמוה בעיניו, כי רק נגד שרה אמר המלאך למה זה צחקה שרה, ורק אברהם אמר מה בצע בבן כאשר אהי' בן ק' שנה ולא יהא ביכולתי לחנך אותו, וא"ל אי' כו' ואמר הנה באהל, והי' שמלאך רצה לשאלו כדי שישיב שהיא באהל ולרמז שיוכל לבטוח באשתו על חינוך בנו אם היא באהל ולא יצאנית ואינה בתיאטרין וכדומה, ויוכל לסמוך עלי' בחינוך בנה:
פסוק י:
שוב. ערש"י וז"ל ס' פרדם הגדול לרש"י ז"ל בלקוטים דנ"ח, שוב אשוב אליך והלא לא מצינו בשום מקום ששב מלאך לאברהם לבשרו, אלא כאן בישרו שוב אשוב אליך שיהי' הנער צריך חיות, והי' זה בהר מורי' שעקדו אביו, שנ' ויקרא אליו מלאך ה' ויאמר אליו אל תשלח ידך אל הנער, וזה הי' אותו מלאך, ועתה שב להציל את יצחק וקיים שוב אשוב אליך עכ"ל ופי' בר"ה י"א ובתד"ה אליו ומהרש"א ובס' מגדנות אליעזר דף ג':
פסוק י:
ושרה שומעת פתח האהל והוא אחריו רש"י הפתח הי' אחר המלאך, וק' מה בא ללמדנו אם הי' הפתח אחר המלאך או לפניו. וראיתי בס' אהל מועד סי' קל"ו. עפמ"ד ביומא ל"ה ב', והם עונין "אחריו'" בשכמל"ו. וברור כאשר ברכהו המלאך שוב כו' אז ענה אחריו אברהם אמן, וזה שרה שומעת פתח האהל מה שמעה? והוא אחריו" שאברהם ענה אחריו אמן, ומובן עתה הצחוק של שרה, ולדוגמא אורח שאוכל אצל אחד ובעלת הבית אוחזת תינוק על חיקה והאורח חושב שהוא ילד זכר ויברך אותם שיזכו לגדלו לתפילין ובעה"ב עונה אמן, ובעלת הבית תצחק כי היא נקבה, ועל עניית אמן של בעלה תצחק, כן שרה מסתכלת במעי' ואמרה אפשר הקרבים הללו יטענו ולד ואברהם ידע זאת מדוע ענה אמן. ובס' ווי העמודים פכ"ו מבן השל"ה ז"ל כ' על המד' והוא אחריו זה ישמעאל מפני היחוד, וק' וכי ישמעאל צדיק הי' שישמור את שרה מפני היחוד, וי"ל עפמ"ש בברכות ל"א ב' בחנה שאמרה אלך ואסתור בפני אלקנה בעלי ויקנא לי וישקני מי סוטה ואין ה' עושה תורתו פלסתר ויקוים בי ונקתה ונזרעה זרע, וה"ה כאן המלאך הי' בדמות איש וכשראה ישמעאל ששרה תתייחד עם איש. ירא שמא יקנא לה אברהם ויקוים בה ונקתה ונזרעה זרע, והוא לא רצה שיהי' עוד בן לאברהם, ולכן נכנס ישמעאל אחריו שלא תתייחד עמו:
פסוק יב:
ותצחק שרה בקרבה פרש"י, ובמגילה י"ב בתלמי המלך ובמהרש"א שם, וביערות דבש ח"א דרוש ב' דבר נכון בזה:
פסוק יג:
ואני זקנתי. ערש"י שינה הכ' מפני השלום, עי' מהרש"א יבמות ס"ה ב' וברא"ם, וביע"ד אי' דבאחת שרה לא נסתפקה כלל, אך דאחז"ל בים נגלה ה' לישראל כגבור שנ' ה' איש מלחמה, ובמתן תורה כזקן, ופי' האר"י ז"ל דכשעושה נס חוץ לדרך הטבע מראה עצמו כגבור ואיש מלחמה וכן הי' בים אבל בעשותו נם בדרך הטבע מראה עצמו כזקן, ושרה חשבה זאת לנס חוץ לדרך הטבע והי' צריך ה' להיות נגלה בנבואה כגבור ולא כזקן והיא ראתה בנבואה ה' כזקן ואמרה ואדני זקן כינוי להשי"ת. כלו' איך אפשר שאחר בלותי תהי' לי פדנה וזה חוץ לדרך הטבע ואני רואה את ה' כזקן ופ"ז השיב ה' ואני זקנתי למה צחקת בשביל שאני. זקנתי אצלי הוא נס בדרך הטבע לכך אני נגלה כזקן:
פסוק יג:
רמב"ן שלא שינה וכו'. ועי' בספר חסירים סי' תכ"ו שכ' דוקא בשכבר עבר הדבר מותר לשנות מפני השלום ולא בעתיד והוה וע"ש בפי' אזולאי שהק' מחו"מ סי' ל"ד ס"ט דהעובר על שבועה דלשעבר חמור מלהבא ע"ש וכן מב"מ כ"ג דעבידי רבנן דמשני במסכת דלא יאמר ששגור בפיו היינו משום ענוה ושלא להחזיק טובה לעצמו. ועי' מג"א סי' קנ"ו שהביא הס"ח, וע"ע בחת"ס ח"ו סי' נ"ט מ"ש בזה. ובדברי רמב"ן ויגש דכל זמן היות לנשים האורח תלדנה:
פסוק יד:
היפלא ערש"י ורמב"ן, ופי' צל"ח ברכות ל"א ב':
פסוק יז:
המכסה רש"י בתמי' אני נתתי לו הארץ וה' כרכים הללו שלו, פי' ס' שם משמואל להגאבד"ק לבוב ז"ל על הפ' למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. וק' לחה דוקא למען יצוה זאת הלא קיים א"א אפי' ע"ת, וי"ל עפמ"ש באבות פ"ג מ"ח, תן לו משלו ופרש"י שגם אתה בעצמך של ה' ומה שקנה עבד קנה רבו, והצדקה הוא משל ה' אך כ' המפו' אם דן לאמתו דנעשה שותף במע"ב א"כ הוי הממון שלו, וכאן ג"כ לכאו"ק ח"ש ה' כרכים שלו הא מה שקנה עבד ק"ר לכך מסיים הפ' ושמרו כו' לעשות צדקה ומשפט ונעשה שותף והוי ה' כרכים שלו. ועי' לוית חן דרוש נעים:
ובמד' המכסה כו' אמר ה' ערובי חצרות גליתי לו. למחר הפוכה של סדום ולא אגלה לו, ותמוה, וראיתי לפרש דאי' בעירובין ל"ב בכל מערבין ומשתתפין חוץ ממים ומלח ובירו' מפרש משום דיש בהם קללה, מים מבול ומלח אשתו של לוט נציב מלח, וזה"פ פ"ח גליתי לו וא"כ מוכרח אני לגלות לו הפוכה של סדום משום שנולד פתה דין חדש לע"ח שמעתה אין מערבין במלח חשים אשתו של לוט. וע"ע בס' שערי תורה דקל"ז:
פסוק יח:
ואברהם ערש"י הואיל והזכירו סיפר בשבחו, פי' ס' תולדות נח דרוש ה' שיל"ד עוד זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד תיבת "כי" מיותר, ולשון כי רק נתינת טעם על הקודם והקיצור מדברי' הוא שהצדיק כשרואה שחבירו נענש ואין בכחו להציל מצטער על זה פד שיבטיחו ה' שאין החסרון מצדו רק מגודל רשעת הדור, וז"ש המכסה כו' הלא הוא בצדקתו מושל בעליונים. ותחתונים שהרי הי' לגוי גדול אע"פ שמזל שלו הי' שלא יוליד, כן מושל בתחתונים שהרי נברכו בו כל משפחות האדמה, ובזכותו תבא הברכה לכל העולם, ואם אכסה הריסת סדום יצטער וידמה כי זכיותיו מעטים לכן גילה ה' זעקת סו"ע "כי" רבה, ומסבת רוע וגודל מעשיהם אפי' אלף כיוצא בך אין די להצילם מן העונש, ומ"מ התפלל, ואם לא יועיל זכות צדיקים מבחוץ עכ"פ צדיקים שבקרבם ראוים להגין כיון שהם בתוך עיר רשעים ולא למדו ממעשיהם:
פסוק יט:
כי ידעתיו רש"י לשון חבה, עי' שו"ת בית יצחק או"ח בהקדמה פתח הבית אות כ"ו. כמה גדול כחה של בעלי תורה, וביחוד ללמד הנערים צעירי ימים הוא מצוה רבה ויקרה והוא תפארת לישראל אשר בו נתפאר א"א כמ"ש רש"י ל' חבה, וחז"ל תקנו פ' עקדה לומר יום יום להזכירנו ללכת בעקבות הצור אשר ממנו חצבנו לקרב בנינו לעבודתו ית' ועצת רשעים המחנכים בניהם לעניני עוה"ז לבדו מבלי לחוש אם ע"י השתלמותו בענינים הנחוצים לזה העולם יחסר ממנו שלימות הנפש ללכת בדרכי ה', ותורתו יהי' רחוקה מאתנו כי חוב קדוש עלינו לגדל בנינו לתורה ולתעודה מנעוריהם, וגם כי יזקינו לא יטו מני דרך הזאת ובחגיגה דרש ראב"ע הקהל כו' טף למה באים ליתן שכר למביאיהם, ובמד' אשריך א"א שראב"ע יצא מחלציך ואינו מובן ולהנ"ל הוא מתאחד עם השבח שניתן לא"א לנחות בניו וב"ב בדרך הש"י וז"ש טף כו' שע"י עמלו וגידולו עמו מנוער לכנסו לביהמ"ד יחונך לעבודת ה' ושכר גדול יהי' למביאו עי"ז כי זה חוב קדוש עלינו וז"ש אשריך א"א כו' שהלימוד היקר שדרש ראב"ע ממך א"א יצא שנתפארת בזה מאבינו שבשמים עש"ה. ועי' בינה לעתים דרוש ע"ה מזה. ולעיל פ' נח (ו' ס') בשם הח"ס ובפ' לך (י"ז כ"ז). ובילקוט הגרשוני כ' דרבים מע"ה חושבים דבשביל מצות צדקה מותר לעשות בית ועד של שמחה ובאו לידי ריקודין ומחולות בתערובות אנשים ונשים, אמנם צדקה כזאת תועבה הוא וצדקה וגמ"ח צ"ל באופן ודת ישראלי, וז"ש ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ועי' בתרגום אונקלוס ויונתן ויטרון אורחן דתקנין קדם ה':
פסוק יט:
למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו. פרש"י ומשמע דקאי ליתן לו ארץ כנען, והק' דאמרי' בפ"א דאבות שלא יהי' עובד עמלק"פ. ועי' בספורנו שכ' אשר דבר קאי להיות לו לאלקים ולזרעך אחריך. לפי"ז ל"ה לקבל פרס רק ביקש להיות בעזרו לקיים מצותיו לכן צוה ושמרו דרך ה' לילך בדרכיו ועי"ל דל"ה לקבל פרס דחפץ לבוא לא"י לקיים מצות התלויות בארץ כמ"ש בסוטה י"ב וכי לאכול מפריה הוא צריך כו' ובני יקירי הרה"ח ובקי מו"ה. דוד נ"י אמר פפמשה"ק האברבנאל בס' נחלת אבות איך פסול עבודה עמלק"פ ובתורה עצמה כ' למען יאריכון ימיך ולמען ייטיב לך, ובמדרש שמואל כ' דפתח בלשון עבדים ומסיים בל' משמשין, דהול"ל כעבדים העובדים או כשמשים המשמשין, וי"ל דההפרש כי ל' עבודה על דבר הקשה כעבודת הארץ חרישה וזריעה ול' שמוש הוא קל, ואנחנו עבדים לה' וראוי לנו לעבוד עבודת משא כל תרי"ג מצות יום ולילה, ואנחנו לא כן עושים רק מה שהוא קל עושים, וז"ש אל תהי' כעבדים המשמשין שעושים רק שימוש קל, ומהראוי ששימוש קל לא יהי' עמלק"פ אבל חי שמקיים כל התורה בעבודה רבה אפשר שרשאי לקבל פרס עכ"ל בקיצור, וא"א קיים כל התורה ומותר לו שכר, וא"ש קו' הריב"א עה"ת ויצא (כ"ח כ"ב) עה"פ עשר אעשרנו לך וק' הא הוי עמלק"פ ולהנ"ל א"ש, ועי' בינה לעתים דרוש י"ב:
פסוק כ:
זעקת כו'. רש"י למד לדיינים שלא יפסקו ד"נ רק בראי' פי' ס' שמן ששון בזי"ר על הילקוט ממג"א, הק' הא גם בעדות נדון בד"נ אך בסנהד' פ"א א' מי שנתחייב ב' מיתות נידן בחמורה, הק' תוס' דהוי עדות שאאילה"ז. ותי' שראו דיינים בעצמם. ויאמר הכ' זעקת סו"פ כי רבה וחטאתם כבדה מאד ומחויבין כחה מיתות והוי עשאאילה"ז. לכן אמר ארדה ואראה כתי' התוס'. אך ק' הלא ה' א"צ לירד ולראות שידע הכל אלא שלימד לדיינים שלא יפסקו עד שיראו ע"ש פלפול נכון, ועי' בל"ע דרוש י"ב ובס' כתר תורה דל"ז. ומ"ש וחטאתם כי כבדה מאד בלשון חטא. אף שזה השני הוא חמור מראשונות היינו לפי דעבירה גוררת עבירה לכן אף שחמור מ"מ יקרא ל' חטא דדמי קצת לשוגג, וע"ע בערבי נחל ש' שובה מ"ש בזה. ועמ"ש בפ' בראשית (ו' ה'):
פסוק כג:
תספה. עי' ס' ארצות השלום מהמלבי"ם דרוש ז' מ"ש בזה:
פסוק כד:
אולי יש חמשים. ערש"י ורמב"ן דבכל פטם הי' מבקש על ה' מקומות ועי' תורת חיים ב"מ דנ"ט הא דלא ביקש על פחות חי' דהעולם מתקיים ע"י ג' צדיקים או ב' והקב"ה מצרף לשלישי ומשו"ה בעת ששמתוהו לר"א לקה העולם שליש בזתים שליש בחטים כו' דהוא הי' א' מג' צדיקים דהעולם קיים עליהם. וכן בסדום אם יהי' י' יהי' לכל עיר ב' וה' יצרף ויהי' ג':
פסוק כה:
חלילה לך רש"י חולין, עי' מהרש"א ע"ז ד"ד א', ובאמת ליעקב על ע"י שם לאא"ז הרב מליסא ז"ל ובס' סנהדרי קטנה על סנהד' ד"ח. ומהאריכות לא עתקתי:
פסוק כו:
לכל המקום. ערש"י ועי' שו"ת מהרי"ק שורש קע"א ענף ה' מה שרצה א' לחלק בין ל' עיר למקום, וראי' מפ' ולא תשא למקום וזולתו אדרבה משם יש ראי' דמקום ועיר חד שיעורא הוא דכ' אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר עד ולא תשא למקום וגם השיבו אם אמצא בסדום נ' צדיקים ונשאתי לכל המקום עבורם אלמא אידי ואידי חד היא. ופי' זה שכ' ולא תשא כו' אינו פסוק בשום מקום אלא הכא כ' ולא תשא למקום למען חמשים צדיקים אשר בקרבה ועפרש"י ורמב"ן שא"א הי' מבקש שה' כרכים ינצלו ולכך אחר נ' שיהי' י' לכאו"א והאיך יוכל לומר דהאי דקאמר ולא תשא למקום דעל עיר קאי א"כ ל"ה מבקש להציל כ"א עיר א' ופשוט דביקש שאפי' ימצאו הצדיקים בעיר א' דוקא ולא בשאר עירות אפ"ה יצילו כל עשרה מהם עיר א', וה"פ אולי ימצאון נ' צדיקים בתוך העיר אפי' לא יהי' אלא בעיר אחת כולן. האף תספה, שלא תשא למקום שהוא החמשה כרכים בעבור הנ' צדיקים אשר בקרבה דהיינו בקרב עיר א', וכ"ש אם ימצא בכל עיר ועיר או בקצתם, והשיב ה' אם ימצא נ' בסדום שהוא עיר א' דלא מבעי' שישא לחמשה כרכים אלא אפי' לכל המקום דהיינו סדום ועמורה ובנותיה שהן הכפרים הקטנים שהי' בהם כרכים גדולים, ואמנם א"א לא מלאה לבו לשאול על הכפרים דהיינו שיצילו צדיקים שבסדום על הכפרים שבעמורה או בהיפך בחשבו שאעפ"כ תתקיים הגזרה במקצת ולא תשוב ריקם מכל וכל בקש על כרכים גדולים בהיות בהם קטנים הרבה שלא הי' בני עונשין ע"ד שנ' בנינוה אתה חסת על הקיקיון כו' ואני לא אחוס על נינוה עיר הגדולה אשר יש בה הרבה מי"ב ריבוא אדם אשר לא ידעו בין ימינו ושמאלו ופי' הרד"ק אשר לא ידעו שהם קטנים ואין בהם חטא ועונש אלא עבור אבות כו' עד ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול וכ"ש על רבים עכ"ל הרי לך שעל רבים ראוי לחמול יותר וכן משמע פשטות דקרא ומשו"ה לא הרשה א"א א"ע לבקש כ"א על הכרכים והקב"ה ברוב חסדו נתרצה יותר ממה ששאל היינו כל המקום כולה עכ"ל:
ובס' אהל שלמה מהה"ק בעל התפארת שלמה פי' אם יש חמשים צדיקים בתוך העיר ר"ל באנשים העוסקים במסחר בתוך העיר ע"ש. ובאמת יש אנשים שבביהמ"ד הם צדיקים וכשילכו לשוק יעשקו ויגזלו וממון אחרים אצלם היתר, וז"פ בתוך העיר בעת שילכו לעסקיהם ג"כ יהי' צדיקים. וז"ש דוד (תהלים ל"ד) לכו בנים שמעו לי כו' דק' דהול"ל בואו בנים ורק דבשעת הדרשה ותוכחה שומעים ואח"כ כשילכו ישכחו הכל, לז"א לכו בנים אף כשתלכו שמעו לי, וז"ש (הושע י"ד) שובה ישראל וגו' קחו עמכם דברים, תקחו עמכם המוסר אף כשתלכו. ועי' בחות יאיר מהאור חדש פ' מטות הא דברכות כ"ח ב' כשחלה ראב"ע א"ל תלמידיו במה נזכה לעוה"ב. א"ל צאו והזהרו בכבוד חבריכם, וכשאתם עוחדים להתפלל דעו לפני מי אתם עומדים להתפלל ותזכו לחיי עוה"ב, ויל"ד השייכות להדדי, וגם לשון צאו, וי"ל דבביהכ"נ ראוי כאו"א רק לשפוך שיחו לפני ה'. ולא ישיח עם איש, ואהבת ריע צ"ל בשוק, ויצה"ר מסית להיפך בביהכ"נ כולם אוהבים זל"ז, אבל בצאתו שורר השנאה וקנאה, וז"ש ראב"ע צאו' והזהרו בשעה שאתם יוצאים הזהרו בכבוד חבריכם, אבל כשאתם עומדים להתפלל רחקו מהתחברות, רק דעו כו' פ"ש:
וע' ברכות ד"ח כל מי שיש לו ביהכ"נ בעירו ואין נכנס בתוכו להתפלל נקרא שכן רפ, ועתש"ו הר"ן סי' י"ב דלא שייך זה באורח, וצ"ע לשון בתוכו הול"ל כל מי כו' ומתפלל בביתו, ועוד לחה נקרא שכן רע, למי עשה רע, וי"ל אם הולך ושח שיחות חולין וז"פ ואינו נכנס בתוכו להתפלל, שנכנס לביהכ"נ ורק לא להתפלל ורק לשיח דברים בטלים חקרי שכן רפ דגורם מכשול גם לחבירו ששח עמו. והנה חלפנים בביהכ"נ הי' אומרים שקר על חטא שחטאנו כו' כי לא חטאו כלל, ובחוץ הי' אומרים אמת, הן שלהם הי' הן, ולאו הי' לאו, ועכשיו להיפך בביהכ"נ אומרים אמת על חטא כו' ובחוץ שקר הן אינו הן ורק שקר ותרמית בעוה"ר:
וכתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וק' דהול"ל "בתוכו" ורק דביהכ"נ אינו רק בשביל לומר קדיש וקדושה רק להמשיך כח התורה ותפלה בלב כל איש וצריך להמשיך חוטי עלעקטרי מאורו לחוץ, לביתו, ולחנותו, ששם יאיר האור התורה, ואחז"ל שהחלונות שבנה שלמה בביה"ח הי' צרות מבפנים, ורחבות מבחוץ, שאור החוץ הי' גדול מבפנים, וז"פ ושכנתי בתוכם לא רק בתוכו, וז"פ תורה כולה כאן וישראל מומרים ספרי תורה מקושטים ומומרים בתוכו. ופי' בזה"ק תרומה קל"א ב', עונש על השח בביהכ"נ, ופ' או"ח סי' קכ"ד, ומג"א סי' קנ"א סק"ג הביא בשם האר"י ז"ל שהי' נזהר מלדבר בביהכ"נ אפי' דבר מוסר פן ימשך ממנו דברי חול ע"ש. ופי' ספר הברית ח"ב מאמר י"ב פ"א מעשה נורא:
ובס' חידת שמשון כ' פשט בפ' בשלח (י"ד י"ד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, עפמ"ד דכל יום השי"ת ישוב לשטן שאומר גנבים הם. אומר ה' לך אצל האומות ותמצא אלפים כיוצא וכו' אולם כאשר יאמר חץ שחוט לשונם ר"ל ישראל משיחים דברים בטלים בביהכ"נ אז אין להקב"ה להשיב כי האוה"ע פוחדים בבית תפלתם בדרך ארץ וכבוד. וז"ש ה' ילחם לכם ר"ל בעבורכם עם השטן, אך באופן ואתם תחרישון ר"ל אם לא תשיחו שיחה בטילה בביהכ"נ כי בזה א"א להלחם עמו. ועי' בזה"ק וילך רפ"ו בענין אמן שגורם לחבירו עון אי מבטלי. ופרש"י מטות (ל' ט"ז) בפ' ונשא את עונה, ובס' ווי העמודים דהמשיחים בתפלה גורמים לגזרות ומחלות ר"ל, ועמ"ש בט"ז סי' נ"ה בשם האגור, ובאגרת הקודש להתניא:
פסוק כז:
הואלתי רש"י רציתי כמו ויואל חשה. ופי' ס' נטריקן להפמ"ג קו כ, שהאריך בזה, ובדברים (א) התחיל, ופי' רא"ם מה שחילק מכאן להואלתי בפ' ל"א ועי' בתרגום ותיב"ע וראב"ע ורד"ק עש"ה:
פסוק כז:
ואנכי עפר ואפר. ערש"י עפר ע"י המלכים ואפר ע"י נמרוד ובחולין פ"ח דרשו בשכר זה זכו לב' מצות אפר פרה ועפר סוטה ועי' בינה לעתים דרוש מ"א. שכ' הפשט אף שאינו עוסק עמך בהצלת נפשות לא בעבור זה גבה לבי ואני מחשיב עצמי לעפר ואפר אפי' בעת כזאת והוא ענוה גדולה מאד, וז"פ בפ' בהעלותך (י"ב ג') והאיש משה פנו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, דעל פני האדמה מיותר. דאף דהי' דור דעה ודאי הי' מ"ר ענו מאד יותר מכולם. אבל מהאדם שאינו על פני האדמה שכבר מת והוא אאע"ה, לא הי' משה גדול, כי אברהם גדלה ענותנותו באמרו ואנכי עפר ואפר ע"ש:
וי"ל עוד מד"ר ברכה דמ"ר אחר מיתתו בשמים הי' לו ויכוח עם אדה"ר, שאחר אדם אני גדול ממך שאני יציר כפיו של הקב"ה ואתה יליד אשה, השיב מ"ר אתה לא יכולת לשמור אפי' מצוה א' וכן הי' לו ויכוח עם כל האבות הה"ד רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה עש"ה ולכאו"ק על משה הענו שיאחר שהוא גדול בויכוח עם כל אחד, אך שורש ענוה דבחיים לא יאמינו לעצמם אם יהי' ביכלתם לעמוד בצדקתם כל ימי חייהם, אבל לאחר מיתה דאין לו מורא מחומר אזי מחמת דמשה אמת ותורתו אמת. לכן בשמים הי' לו ויכוח עם האבות דהוא גדול וזה"פ דהי' ענו רק מכל אדם אשר פ"פ האדמה אבל לא בשמים. ופי' בתפארת ישראל פ"ג מי"ג דאבות מ"ש בזה:
ועיי"ש בחולין מצינו לאפר שקרוי עפר שנ' ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, ובמ"ר בלק מי מנה עפר יעקב מי יכול למנות מצות שעושין בעפר לא תחרוש בשור וחמור לא תזרע כלאים ואסף איש טהור את אפר הפרה, הנה המדרש חושב הא דואסף את אפר והיינו כנ"ל דאפר קרוי עפר, ועי' בס' בית האוצר ח"א כלל ר"א שהביא הרעיא מהימנא פנחס (רכ"ה א') שג"כ כ' כן, וגם להיפך מצינו עפר קרוי אפר בשבת (י"ח א') א' נותן את האפר כו' ודילמא מאי אפר עפר וע"ש ברש"י, וכן במ"ר כאן וירא כ' הוא עפר הוא אפר וערש"י תענית (ט"ו א') ד"ה אפר דכ' אפר סתם הוא עפר דכשם שאפר קרוי עפר דכ' מעפר שריפת החטאת כך עפר נקרא אפר סתם ע"ש, ועי' בזה בס' עמק יהושע להגאון מסלאנים ח"ב דרוש י"ד:
פסוק לב:
אולי ימצאון שם עשרה. ערש"י פי' שו"ת הרדב"ז ח"א סי' רנ"ז שאלת אמ"ש רש"י על פחות לא ביקש אמר דור המבול הי' ח' כו' ומ"ש הרא"ם לא נתחוור אצלך, תשובה גם אצלי לא נתיישבו דברי', והנ"ל כי דברי רש"י בנוים על הקדחה ידוע דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, והדבר ברור כי מלת הפעם הוא מיעוט פעם זו ולא עוד, ומלת אך הוא מיעוט דאמרי' אכין מיעוטין נינהו הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות בקשה אחרת. ומה הוא תשעה ע"י צירוף ולא מצא שהרי חתניו של לוט רשעים הי' דכ' ויהי כמצחק בעיני חתניו וזה נ"ל ברור עכ"ל:
ועי' באוה"ח, ואומרו אך מיעוט כו' עי' בס' אתוון דאורייתא כלל כ"ב, האריך בכלל זה אי אחד אין נחשב חסרון, והביא מהא דפ"ק דקידושין ל"ד ב' דפ"ו הוי מ"ע שלא הז"ג והא אינה נוהגת ביוה"כ וע"כ דיום אחד לא חשיב חסרון, ופי' תוס' יבמות ד"ה א' באלמנה לכ"ג אין עשה דיבום דוחה ל"ת ועשה, ואמאי הא אין שוה בכל ע"ש, וק' הא פשה אש"ב דאינו נוהג במלך כמ"ש בסנהד' י"ח, וע"כ כיון דחסר רק א' מן האומה ל"ח חסרון, וע"ש בערוך לנר יבמות, וכן בפרה אדומה דכ' תמימה ושער א' אינו פוסל, וע"ע ב"מ ע"ז ב' ופש לי' חד זוזא, ובנדרים ל"ז ב' לבר מההוא יומא יתירא, ומנחות ק"ז ב' במנה חסר א', וכתובות נ"ז. חסר יום א'. וקידושין ח' א' וח"ז א', וב"ב פ"ו ב' וק"ה א' וב"מ צ"ב ב' ותיו"ט פ' כלל גדול באבות מלאכות ח' חסר א' עש"ה:
וע"ע בית האוצר ח"א כלל מ"ח שהאריך בזה והביא גמ' זבחים קי"ח ב' יחי אהל מועד מ' שנה חסר א' דמשחע לא כתיו"ט, דמ"ש בתורה תספרו חמשים יום וסופרין מ"ט מטעם זה דא' אין חסרון פ"ש אריכות, ומהאו"ח כאן משמע בפירוש כן דא' ל"ח חסרון וע"כ אחר שיועיל עשרה יש סברא שיספיק גם ט' מפאת דא' ל"ח חסרון: