טעמי מצוות שילוח הקן
אחד מן התחומים המעניינים בלימוד התורה הוא הבנת טעמי המצוות. אדם שמבין את משמעותה של המצווה מזדהה עימה ורוצה לקיימה. וכך מוצאים אנו רבים מגדולי ישראל שעסקו בביאור טעמי המצוות.
אך חובה להדגיש, שברור לגמרי שאין האדם מסוגל להבין את מחשבות הבורא. השכל האנושי המוגבל אינו יכול לקלוט את עומק הכוונה של נותן התורה. ולכן כל טעם וטעם שאנו אומרים אינו אלא הרגשה אישית שלנו כלפי המצווה, אבל בשום אופן איננו טוענים שזוהי הסיבה למצווה זו, וודאי שאיננו מסיקים מסקנות הלכתיות מהטעמים שאנו מבינים מדעתנו.
יתר על כן, מצד מסוים עדיף יותר שכל אחד מאיתנו יקיים את המצוות מפני שהקב"ה ציווה אותנו לקיימן, ולא מפני שאנו מבינים את טעמיהן. כי מדרגת המאמין השלם שהוא מקיים את מצוות בוראו למרות שאינו מבין כלל את טעם הציווי. וזהו השבח הגדול של ישראל, שאמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" - הסכימו לעשות עוד לפני ששמעו מה צריך לעשות. מרוב דבקותם בקב"ה היו מוכנים למלא את מצוותיו בלא שום טעם.
רק לאחר הנחות היסוד הללו, רשאים אנו לעסוק בטעמי המצוות, ועל ידי כך להוסיף משמעות ושמחה בעת קיום המצוות.
שלושה טעמים עיקריים נזכרו למצוות שילוח הקן:
האחד, לחזק בליבנו את מידת הרחמנות, שלא ניטול את האם מעל גוזליה, אלא קודם נשלחנה לחופשי, ורק לאחר שתתרחק מן הקן, ניטול את גוזליה (רמב"ן דברים כב, ו, חינוך תקמ"ה, ועי' ילקוט מעם לועז דברים עמ' תתל).
הטעם השני, לנטוע בלבנו יחס עמוק של כבוד לשימור החי. היסוד החשוב ביותר לקיום מיני החי שבעולם הוא היכולת שלהם לגדל את הדור הבא. לשם כך ברא הקב"ה כל מין ומין עם תכונות שנועדו להבטיח את קיומו של הדור הבא. בתכונה הטבעית שעל פיה שומרת הציפור-האם על גוזליה או ביציה ישנו ביטוי עמוק של דאגה ומסירות לגידול הדורות. ואין ראוי שננצל את תכונתה הטבעית של האם, שהיא מגינה על גוזליה, כדי להצליח לצודה.
על פי הטעמים הללו, אפשר להבין את השכר שהבטיחה התורה למי שמשלח את הקן, שנאמר "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", שכל הדבק במידותיו של הקב"ה ומרחם על מיני החי, יזכה לחיים טובים וארוכים. ויתר על כן אמרו חז"ל, שבזכות מצווה זו זוכים עקרים להיפקד, שכשם שהם כיבדו את דאגת האם לגוזליה, כך הם יזכו לגדל ילדים (דב"ר ו, ו; ילקו"ש ריש פרשת תצא).
עוד טעם נזכר בדברי המקובלים, והוא נוגע למצבנו הלאומי, שבעת שאנו משלחים את האם מעל בניה, והיא מצטערת על גוזליה ומטפחת בכנפיה, מיד עולה זכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים, ומתעוררים עליהם רחמים, שמעת שגלתה השכינה וחרב בית המקדש נתונים הבנים בצרה ובשביה, כיתומים וגלמודים, בלא אם ואב. ובאותה שעה מתעוררים רחמים גדולים על ישראל (זוהר חדש רות צד, ב, טעמי המצוות לרדב"ז ר"ו. ועי' תיקוני זוהר ת' ו' כג, א).