לא תראה את שור אחיך עד לא יהיה כלי גבר וגו'. לפי שהיה ענין בן סורר ומורה סופו לגנוב ולהיות מגדף את הש"י ותלוי כמו שנזכר. לכן צוה כאן לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים שהזהיר את האדם שלא יהיה כנגב להיותו זולל וסובא אבל יהיה לאחיו נאמן רוח עוזר ומושיע בהפך הסורר והמורה. ולכן הובאו הנה המצות האלה ותז"ל בפ' בן סורר ומור' עשו הסמוכות מפני המלחמ' שזכר למעל' שאפי' בזמן המלחמה יעשו זה. והנה המצו' לא תראה את שור אחיך וגו'. באה כבר בפרש' משפטים שנאמ' כי תפגע את שור אויבך או חמורו תועה וגו'. וביאר מרע"ה כאן בה דברי'. ראשונ' שהעובר על המצוה הזאת מלבד שהוא עובר במצות עשה כמו שנזכר שם. הנה עוד יעבור על לא תעשה שזכר פה. ושנית לדעת הרמב"ן אמרו נדחים וזה כי שם לבד חייבו כשיפגע בדרך שישיבהו שבמעט מהעמל יוכל להשיבו אליו אחרי שפגע בו, וכאן יחייבהו שאף בנדחים מן הדרך ומרוחקי' ממנו שיקשה להשיבם אליו שלא יתרשל ללכת אחריהם להשיבם מרוב העמל. אבל ישתדל ללכת אחריהם ולהשיבם אליו. ואפשר לפר' והתעלמת מהם גם כן על זה הדרך עצמו שיהיו כל כך נדחים ומרוחקים ממנו עד שיתעלמו ממנו לרחקם והוא סוף המאמר. בכל זה השב תשיבם ר"ל אף על פי שיהיו נדחים מן הדרך נעלמים ממך עכ"פ תשתדל לחזר אחריהם כדי להשיב' לאחיך. ולפי שלא יקשה עליו איך ילך לבקש את בעל האבידה להשיבה ואולי תהיה דירתו רחוקה ממנו מאד לזה אמר ואם לא קרוב אחיך ולא ידעתו שהוא על דרך (פ' משפטים) ומקלל אביו ואמו. שהרצון בו ומקלל אביו או שמקלל אמו. וכן בזה הענין שהם ב' תנאים שלא יהיה בעל האבדה קרוב אליך ומעירך אע"פ שתכירהו. או שלא ידעתו כלל אף על פי שאפשר שהוא קרוב. הנה בכל א' מהצדדים האלה לא תלך לבקשו אבל יהיה הדבר עמך עד דרוש אחיך אותו. ר"ל עד שאחיך יבא לשאול עליו ויתן סימנין בדבר כדי שיתאמת שהוא שלו ואז אל תכנס בלבבך חמדה בדבר ההוא. אבל והשבותו לו מבלי עכוב כלל. וזכר שכן יתחייב לעשות לחמורו עם היות הבהמה טמאה ואינה חשובה. וגם לשלמתו שאין בה רוח חיים. וכן לכל אבדה אחרת שתהיה ירמוז אל כלי הבית ושאר המטלטלין והיה סוף המאמר לא תוכל להתעלם וכמו שצוה בענין האבדה כך הזהיר בענין הנפילה לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך וגו'. והמצוה הזאת גם כן באה בפרשת משפטים שנאמר כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו. ולפי ששם לא זכר כי אם חמור ביאר כאן או שורו. כי החמור והשור הנה הם אשר מדרכם שיפלו תחת משאם. וביאר כאן עוד כי המצוה הזאת תהיה כשיהיו נופלים בדרך כי אז יתחייב לעזרו להקימם, אבל אם נפלו ברשות היחיד או בתוך הבית לא יתחייב לזה כמו שביארו חז"ל בספרי ובפרק אלו מציאות (דף ל"ב) וביאר כאן עוד אמרו והתעלמת מהם ר"ל שיהיו בדר' מרחקי' מאד ממנו עד שיעלמו מעיניו לרוחק המקום יתחייב ללכת לעזרו וכבר אחז"ל (שם ד' ל') פעמים שאתה מתעלם. וזכרו תנאים לפטור את האדם מהשיב את הנדח ומלהקים את הנופל וכבר הביאם וקבצם הרלב"ג בפירושו. ואמנם אמרו הקם תקים עמו. ירצה שאם בעל השור והחמור לא ירצה להתעסק בהקמתו לא יתחייב האד' להקימו. אבל כאשר הבעל יתחזק להקים את הנופל יסייעהו חברו. וזהו אמרו הקם תקים עמו ר"ל בחברתו וסיועו. והכוונה באלו המצות לעורר הרחמים והחמלה לאחים והעזר' ושלא יהיה אסור בהנאה לשום אדם וכדבריה' ז"ל במדר' תנחומא כי אחר שהשלי' לזכור המצות המתגלגלו' בעבירה גוררת עבירה זכר ההפכיות אליהן שמצוה גוררת מצוה. ולכן זכר השבת הנדח והקמת הנופל ושאר המצות שיזכור: לא יהיה כלי גבר על אשה וגו' עד כי יקרא קן. ענין המצוה הזאת וטעמה. שלפי שהזהיר פעמים רבות על איסור ערות אשת איש ועל איסור עריות. הזכיר שלא יתחכמו בני אדם ללבוש האשה בגדי האיש כדי שתלך אצלו ואיש לא יכירה. וזה באמת ימצא בנשים הנשואות כי כאשר ירצו להבעל לחשוקיהן וללכת לבקשם. הנה ילבשו בגדי בעליהן כדי שלא ירגישו בהן. וילכו כאיש ההולך לבקש חברו. גם האנשים המבקשים משכב הזכור ילבשו בגדי אשה להדמות אליה ולעורר לב הזונים. ולכן הזהיר על זה. ואין הזהרת העריות מצוה מחודשת. כי כבר הזהיר עליה פעמים רבות אבל הוסיף וביאר כאן שלא יעשו מתחבולות האלה כי האדם ראוי שיהיה ניכר באנושותו והאשה בנקבותה ולכן אמר כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה. ולא היתה התועבה במלבושים כ"א בהרבות הזנות ובבעילות האסורות הנמשכות שכבר הזהיר עליהן. ואפשר שנסמכה הפרשה הזאת למצות הטעינה לומר כי כמו שלא יאותו כלי גבר ותכסיסיו ומנהגיו לאשה. כן לא יאותו תכסיסי האשה ולבושיה לאיש גם לא דרכי האשה. וידוע שאין דרך הנשים לעזור אל טעינות ופריקות מן המשאות וכיוצא בזה. ולכן יאות אל האדם שלא ינהג מנהג הנשים ודרכיהן לבלתי נתון זרוע לאחיו לעזרו בזה. אבל יאזור כגבר חלציו ויעזור למי שיצטרך אליו. שלמה יהיה כעוטיה יושב ובטל ואחיו מצטער: כי יקרא קן צפור וגו' עד כי תבנה בית חדש. כבר זכרתי שבמדרש תנחומא נתנו טעם בהקשר המצוה הזאת וביאור המצות הנמשכו' אליה. והוא ששכר מצוה מצו' כמו שבמצו' שנמשכו בתחלת הסדר היה טעמם וקשורם ששכר עבירה עבירה. ור"א כתב שנסמכה בעבור מלת בדרך. ר"ל כי אחרי שזכר למעלה המצו' המתיחסו' לדרך לא תראה את שור אחיך. לא תראה את חמור אחיך. זכר זאת אחריהם שהיא ג"כ בדרך. והנה המצוה הזאת כבר התבאר דרכה ג"כ מאותו ואת בנו לא תשחטו ביום א'. וכן כתב הרמב"ן אם לא שחשב שהטעם בשניה' לבד לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם. וכתב הרב המורה בח"ג פרק מ"ח בטע' המצוה הזאת כי יש לבהמו' דאגה גדולה כשיראו מיתת בניהם. ואין הפרש בין דאגת האד' לדאגת הבהמות על בניהם. כי אהבת האם וחבת' לפרי בטנה אין זה מפאת השכל והדבור. אבל היא מכת המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באד'. והרמב"ן כתב עליו שאמת הוא שיש במצות טעם ותועלת ותקון באדם אבל אין לומ' שטעם המצוה הזאת הוא להגיע רחמיו ית' אל הב"ח הללו. אך הטעם הנכון הוא להשלי' תכונת האדם ומדותיו ולהרחיק פעולות האכזריו' ממנו. והנה על האמת דברי הרמב"ן ז"ל אין להרהר עליהם כי אמת יהגה חכו. אבל אומר אני שבכלל דברי הרב המורה דבריו ושלא חדש בזה דבר עליו ונ"ל שמלבד הרחק' האכזריו' ותקון התכונ' מאתנו הנה כוונה התורה בזה עוד להרחיק ההפסד האפשרי להיות קוד' זמנו ושתתמיד הווית הוויה כל מה שאפשר מאשר תקן הוויתם לעשות פרי שהם הבנים כמו העץ העושה פרי. וצוה הקב"ה שלא ישחית הדבר המוליד ועושה פרי אבל כמו שהותרה כריתת הפרי ונאסרה כריתת העץ כמ"ש (פ' שופטים) כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ככה צוה שנקח הבני' שהוא הפרי שאם נותנת בהיות' רובצת עליה' ולא נשחית עץ בלחמו אבל נשלח את האם כדי שאנחנו נזון מן הני' או האפרוחים. והאם תעשה פרי אחר ותתמיד ההויה וההטבה. ואמנם חז"ל הקדושי' בקבלתם במס' חולין (ד' קל"ט) פרק שלוח הקן ובספרי ביארו ששלוח הקן נוהג בדבר שאינו מזומן אבל אווזים ותרנגולי' שקונה האדם להביא לביתו לאכילה אינו חייב בהם לשלוח את האם. החבאר זה באמרו כי יקרא קן צפור לפניך בדרך. שהוא הדבר הבא דרך מקרה ובדרך לא בבית והסבה בזה מבוארת כי המזומן לאכילה בבית איננו מוכן אל הויה אחרת ולא להתמיד ההויה כ"א לאכילה והפסד. עוד קבלו שאין חיוב המצוה כ"א בעוף טהור ובצים ואפרוחי' טהורי' לא בטמאי'. והתבאר זה מאמרו כי יקרא קן צפור שהוא עוף טהור. ודבר הכתוב בהווה שהוא הנמצא בדרך. וכן אמרו ואת הבני' תקח לך. ר"ל הדבר הראוי לאכילה לך, והטע' בזה הוא כמו שזכרתי מאשר אין החיוב בהתמדת ההויה כ"א בעופות הטהורים. ואמנם הטמאים הם כעץ אשר לא עץ מאכל הוא שמותר לכרתו. לפי שאין הרחמים על הבעלי חיים ועל העצי' כ"א על האדם שנברא הכל לתועלתו, עוד אמרו (שם) מה אפרוחים בני קיימא אף כל ביצים בני קיימא יצאו ביצים מוזרות שאין הצפור רובץ עליהן שהוא פטור מלשלח והתבאר זה מאמרו אפרוחים או ביצים, והטעם בזה הוא לפי שאינה אז בעלת פרי והם אינם צריכי' לה והיא אין ביצתה להועיל אבל תדמה לעץ שאיננו עץ מאכל כמו שזכרתי. וכבר באו דינים אחרים במצוה הזאת יעויינו במקומם, כי הנה הבאתי אלה להוכיח מהם שטעם המצוה וענינה הוא כמו שזכרתי ולזה היה סוף המאמר למען ייטב לך והארכת ימים ר"ל שלא היתה המצוה הזאת לתועלת הב"ח, כ"א למען ייטב לאדם כשתתמיד בהם הויתה למען יאכל ממנה פעמי' אחרות וזהו והארכת ימים, ר"ל כיון שאתה עתיד להאריך ימים בארץ, הנה אתה צריך אל התמדת ההויה במזונות כדי שיספיקו אליך בהזנת ימים רבים, האמנם באו במדרשות דברי' זרי' במצוה הזא' בדברי' רבה א"ר תנחו' אם קיימת מצוה זו אתה ממהר יום בא אליהו הנביא כתיב כאן שלח תשלח את האם, וכתיב (מלאכי ג') הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' וגו'. ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה, אמר ר' נחמני מאי דכתיב שלח תשלח את האם הבינה שנקראת אם שנאמ' (משלי כ') כי אם לבינה תקרא, מאי ואת הבנים תקח לך אותם בנים שגדלה, ומאי ניהו, שבעת ימי הסכות, העירו בזה שהמצוה הזאת רומזת לענין גדול ולכך שכרה מרובה למען ייטב לך והארכת ימים, והוא שהצפור מורה על נפשנו שהוא כצפור נמלטה משמי עליה והיא קשורה ביד זה העלם הפתי שהוא הגוף אשר הוא העבד המורד באדוניו ומשתמש בה שלא כדרכה, ומענה אותה בכל יום בכל מיני סגופי' עד שבטלו כחותיה, ולכן היתה סבה לשחרר הנפש המשכלת ולשלחה אל בית אביה כנעוריה ושנשתדל לפרות ולרבות ממנה בנים ובני בנים אשר הם כחות תולדותיה ותולדות הצדיקים באופן כי בסוף הימי' כאשר יגיע תור הצפור להמלט מפח יוקשים שלח תשלח את האם לחפשי בית אביה ואת בניה אשר ילדה בהיתר בזה ההולם לקיומו והתמדתו תקח לך כי בזה ייטב לך והארכת ימים לע"הב, וכמו שאחז"ל (פ"א) בפיאה אוכל פירותיהן בעול' הזה והקרן קיימת לו לע"הב, ולפי שזה יספיק למהר גאולת הכלל וכמ"ש בחלק (דף צ"ה) זכו אחישנה, לכן א"ר תנחומא אם קיימת מצוה זו אתה ממהר יום בא אליהו, וגם לזה כיון ר' נחמני באותו מאמר שזכרתי שהביא הרמב"ן כי אם הבינה היא הנפש וז' ימי הסכות המורים על הבטחון בהש"י והאמנת הש"י בהשגחתו הם הבנים אשר יקח לו האדם כי הם הלמודים המיישרים אותו ושלח תשלח את האם אל האלהים אשר נתנה, והנה הרמב"ן עשה סוד מזה המאמר ואני הגדתי דעתי בו: כי תבנה בית חדש וגו' עד כי יקח איש אשה. גם המצות האלה בכלל שכר מצוה מצוה כמו שזכרתי ואם כבר נזכרו במה שקדם, הנה מצות המעקה מבוארת (פ' קדשים) מלא תעמוד על דם רעך, וביאר כאן ענין המעקה כדי שלא ישים דמים בביתו. וטעם המצוה הזאת הוא דומה לטעם שלוח הקן, להרחיק ההפסד האפשרי להיות קודם זמנו, וכדי שיתמיד התהוות בהיות זמנו הראוי ולכן הזהירו ועשית מעקה לגגך, ואמר שכאשר יעשה זה לא ישים דמים בביתו ולא יהיה מוכן לנפול הנופל משם ולכן אסרו חז"ל בספרי (ד' מ"ו) ובב"ק ס"פ השואל בכלל המצוה הזאת כל דבר שיש בו סכנה. ואמרו שהדין הזה ינהג כשיבנה בית חדש או יקנה או יירשנו או ינתן לו, בין שיהיה שלו לבדו או עם שותפין יתחייב לעשות מעקה, ומה יפו דברי חז"ל בשבת פ"ב בכי יפול הנופל ממנו ראוי היה זה לפול ואע"פ כן לא יתגלגל על ידך שמגלגלים חובה ע"י חייב, הנה דייקו מלת הנופל שהיה די באמרו ולא יפול אדם ממנו אבל לכן אמר הנופל לפי שהיה ראוי שיפול, וזה ממה שיחזק ב' אמונות יקרות אמונת הבחירה האנושית ואמונת הידיעה האלהית בקצות האפשרי מבלי שיכריחהו, וי"מ כי יפול הנופל ממנו שהמעקה יועיל למי שיהיה נופל מאליו מבלי כונה אלהית, אבל מי שראוי שיפול ע"ד ההשגחה מצד רוע פעולותיו לא יוכל להנצל בשום פנים וגם הוא פי' נכון, ואמנם מצות לא תזרע כרמך כלאים כבר נזכרה גם כן (פ' קדשים) שדך לא תזרע כלאים וביאר כאן המצוה הזאת שאין האיסור בלבד בשדה אשר זכר שמה כי ג"כ ינהג האיסור בכרם, ולכן לא תזרע כרמך וידענו עם זה שהאיסור כולל לשדה כמו שנז' שם ולכרם כמו שנזכר כאן ובמשמע כל דבר הנזרע. וביאר בזה עוד כי אם יזרע הכרם כלאים, לא די שיהיה אסור בהנאה תבואת הכרם היוצאת מן הכלאים שזרע אבל גם הזרע שיזרע והתבואה שיצא ממנו כלו יהיה אסור בהנאה וזהו שאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, ר"ל פן יהיה קדש המלאה שהוא הזרע אשר תזרע וגם יהיה קדש תבואת הכרם היוצאת מאותו זרע כי שניהם יהיו קדש וטעם המצוה הזאת שיהיו הפעולות כלם שלמות ופשוטות מבלי עירוב וזיוף אבל כל דבר ודבר יהיה נכר במינו הפשוט בענין שלא תהא האמת נעדרת ולא תפסד ולא תשתנה אל זולתה, ואמנם המצוה האחרת לא תחרוש בשור ובחמור יחדו כבר נזכרה ג"כ בהמתך לא תרביע כלאים. וביאר ב' דברים, הא' שלא יחשוב שיהיה האיסור במי שירביע כדי להוליד כי הנה גם בחרישה יאסור שותפות. והב' אמרו בשור ובחמור יחדו ר"ל שלא יאסור החרישה בשותפו הב"ח כ"א בהיות אחד מהם טהור וא' טמא כמו השור והחמור וכן כל טמא וטהור זולתם, והמצוה הזאת סמוכה גם מקושרת אל מצות הכלאים כי ענינם א', ור"א אמר שחמל הש"י על כל מעשיו כי אין כח החמור ככח השור לחרוש שניהם יחדו, ואמנם המצוה הזאת לא תלבש שעטנז כבר ביארנו בה גם כן באמרו ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, וביאר בזה ב' דברים הא' שעם היות שאמר שמה ובגד כלאי' שעטנז לא יעלה עליך אין האיסור נוהג בעליה בלבד אבל האיסור הוא בלבישה, ולפי שהוא עולה על האדם אמר לא יעלה עליך, וביאר זה כאן באמרו לא תלבש שעטנז, והביאור השני שהאיסור הזה אינו כ"א בב' המינים האלה צמר ופשתים לא בשאר מינים. וגם ענין המצוה הזאת וטעמה דומה לטעם הכלאים והחרישה בשור ובחמור יחדו ולכן באה אחר כן. ואמנם המצוה האחרת שהיא גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך וגו' כבר נזכרה גם כן מצות הציצית (פ' שלח) בשלמות, אבל ביאר בה הנה ב' דברים, הא' באמרו על ארבע כנפות כסותך להגיד כי אע"פ שהיה הלבוש מכנפים הרבה לא יחוייב בציצית כי אם בבעל ד' כנפות, והביאור השני אמרו אשר תכסה בה להגיד שאם אין הלבוש כדי לכסות בו אינו חייב בציצית, ונסמכה מצוה זו למצו' שעטנז להגיד שאין מצות הציצית נוהגת כי אם בבגדים שהם של צמר ופשתים לא בשאר. והיה תכלית כל המצות שזכר להגיד שראוי לאדם שיתנהג כפי השלמות ויהיו פעולותיו אמתיות מפורסמו' וגלויות בענין שיהיו נכרים החסרונות והשלמיות כל אחד כפי מה שהוא. ולכן הזהיר על כל ערוב וזיוף אשר לא יעשה אבל יהיו הדברים נפרדים גלוים וניכרים בעצמם כפי אמתתם, ולכן אמר גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך, ר"ל שיוליך עמו סימנים להראות את העמים כלם שהוא איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, ובזה מההגלות וההורתה והפרסום ולכן סמך לזה מצות המוציא שם רע שהוא מזייף האמת ואומר מה שאינו כן בבתולי אשתו שיענש, ואם אמת היה הדבר שיהיו כלאים באשה תסקל כמו שיתבאר: כי יקח איש אשה ובא אליה וגו' עד כי יהיה נערה וגו', ראוי שתדע שבאו הנה ט' מצות רצופות זו אחר זו בענין הזוגים, אחד דין מוציא שם רע על אשתו, ב' דין שוכב עם נערה מאורשה, ?ד' דין השוכב עם הפנויה, ה' שלא יקח איש את אשת אביו, ו' לא יבא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה' ובא בקבלה בפרק ח' דיבמות (ד' ע"ו) ובספרי שלא ישא אשה מבני ישראל, ז' לא יבא ממזר ר"ל שלא ישא אשה מבנות ישראל, ח' לא יבא עמוני שהוא גם כן שלא ישא מבנות ישראל, ט' לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי שענינם גם כן שלדור השלישי ישאו נשים מישראל, והמצות האלה כבר בא זכרונם בתורה. והנני מפרש אותם: ואומר שהמצוה הראשונה ממוציא שם רע ענינה כן שכבר יקח איש אשה עם קדושין ובא אליה ושנאה, אם שלא נתערבה אליו בזוגו, ואם להיותה כעורה ומצד שנאתו אותה ירצה להפטר ממנה ולקחת אשה אחרת ומצד יראתו לפרוע אליה הבתולים ישים לה עלילות דברים כדי לפטרה בלא כתובה, והנה זכר הכתוב בכאן שלשה לשונות, האחד ושם לה עלילות דברים, הב' והוציא עליה שם רע, הג' ואמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים, והכונה בהם שהוא ישים לה עלילות דברים, ר"ל שאשתו תדבר כאחת הנבלות ותחרפהו ותגדפהו מבלי היות לה דרך נשים לכבד בעליהן, וזהו עלילות דברים. ומלבד זה יוציא עליה שם רע ר"ל שיפתה אנשים ונשים שיאמרו עליה שאינה צנועה ולא בעלת ענוה כבנות ישראל אלא כל עניניה כדרך אשה מנאפת, כי זהו המכוון במה שאמר והוציא עליה שם רע, ומלבד כל זה יאמר בבית דין את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים, ר"ל שלקחה בחזקת בתולה ושאחרי היותה אשתו מזומנ' לו ומאורשת לו זנתה תחתיו וארז"ל בפ' נערה שנתפתתה (ד' מד) ובספרי שצריך עם זה שיביא עדים אשר יעידו שזנתה אחרי היותה מאורשת אליו, הנה כאשר יקרה זה יקחו אבי הנערה ואמה אם יהיו בחיים או אחרים במקומם השמלה אשר שכבו בהם החתנים מיד השושבינים והם העדים שזכרו רז"ל בפ"ק דכתובות (ד"ד) שמכניסין החתן והכלה לחדר ומשמרים לה בחוץ ונכנסים שם אחרי הזווג ויראו הדמים ויקחו השלמה שהיא שלמת הבתולים ואותה יביאו אביה ואמה לפני בית דין ואם היות האב והאם שניהם לפני ב"ד מביאין השמלה, הנה האב מדבר בפניהם כי אין ראוי לאשה שתדבר במקום שבעלה עומד בדין, ויאמר אל הזקנים שהם ב"ד מהעיר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה וישנאה, ר"ל שכל זה שעשה היה מפני השנאה לא להמצא בה שמץ דבר ויגיד ג"כ מרשעתו ששם לה עלילות דברים שהיתה בפיה ובלשונה רעה וסרת טעם לא להיותו כן כי אם להעליל עליה באחרונ' ולומר אחרי כן לא מצאתי לבתך בתולים, וזהו אמרו ושם לה עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים, והנה לא השיב לשם רע שהוציא עליה לפי שהיה דברי אחרים ולא דברי הבעל בגלוי כי אם לעלילות דברים שדבר הבעל בעצמו, ולענין הבתולים שדבר גם כן בעצמו שלא מצא לה ואז יוכיחו שבענין הבתולים הוא משקר ודובר כזב מפאת החוש, האב והאם שניהם יפרשו השלמה ויוכיחו דם בתולים, ולפי שעם היות השמלה מגוללה בדמים, אפשר שיהיה מדם נדותה ולא מהבתולים, או באופן אחר מהתחבולות אמרו שצריך עוד שיעשו הזמה לעדים שהעידו בזנותה, או הכחשה לפחות כי השמלה לא תכחישם בעצם, ועם זה הותר הספק הד': ולפי שהאיש הזה חשב לעשות קלון וחרפה רבה לאבי הנערה ואמה באמרו שזנתה בביתם וחשב לפטרה מבלי כתובה ושישלחה מביתו בידי' ריקניות, וחשב כל זה כדי לגרשה ולהרחיקה ממנו לשנאתו אותה, לכן גזרה התורה עליו ג' מיני עונשים וכלם מדה כנגד מדה כי אם חשב לעשות קלון וחרפה לקרובי אשתו יהיה ענשו ויסרו אותו, רוצה לומר בב"ד יענשוהו במלקות ברצועה כדי שיפחתו מעלתו וחרפתו לא תמחה, וכנגד המהר שחשב להפסידה ולגוזלו ממנה שהוא חמשי' כסף יהיה ענשו מאה כסף שהוא כפל המהר ויתנו אותם לאבי הנערה לא לנערה עצמה, לפי שהיא ברשותו ותקחם אחרי כן, וכנגד מה שחשב לפטרה ולהסירה מעליו, אמר ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, כי עם היות לו רשות לגרש את אשתו כשירצה, עתה לא יגרשה כל ימי חייו. וכבר העיר הרב המורה בפרק מ"ט ח"ג על יושר הדין הזה מהצדדים האלה, והנה המצוה הזאת באה בפרש' משפטים באמרו על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבדה אשר יאמר כי הוא זה עד האלהים יבא דבר שניהם אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו וביאר כאן הפשע הזה בפרט ושיהיה ענשו בשירשיעוהו בית דין לשלם שנים האמכנם אם הדבר הזה היה אמת, ר"ל שלא נמצאו בתולים לנערה, כי זהו מה שראוי לחוש עליו לא על עלילות דברים ולא על הוצאת שם רע אבל לענין הבתולים ועם זה יביאו עדים כפי קבלתם זכרונם לברכה בספרי שיעידו שבהיותה נערה מאורשה זנתה בית אביה הנה אז תסקל לפי שעשתה נבלה בישראל והנבלה שעשתה היא הזנות בהיותה מאורשה לאיש ועם היותה מזרע ישראל עם קדוש לה' השחיתה עלילה כזאת ולפי שהיא עשתה בזה קלון לאביה בפרט ואל כלם בכלל, רוצה לומר אל כל אנשי עירה. לכן צוה שתסקל אל פתח בית אביה, ושיסקלוה אנשי עירה ויבערו מקרבם האשה אשר לא חששה אל כבוד אביה ובעלה ולא לכבוד עמה וזרעה, והדין הזה כבר בא בפרשת קדושים (ויקרא כ"ח) ואיש כי ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו מות יומת הנואף והנואפת, ופי' כאן שהמאורשה דינה כאשת איש לכל הדברים והעונשים, ולכן כאשר זנתה ביא אביה בהיותה מאורשה תמות כמו האשה בעולת בעל, וזהו שסמך כי ימצא איש שוכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם כאלו ביאר שהמצוה היא בבעולה ובמאורשה. ואולי שלזה נאמר שם ואיש אשר ינאף את אשת רעהו שפרט שניהם א' לארוסה וא' לבעולה והוא הביאור שעשו בזה ואמר ומתו גם שניהם, כבר ראית מה שכתב רש"י (דברים נ"ב) להוציא מעשה חדודי' שאין האשה נהנת מהם וגם לרבוי הבאים מאחריהם, וראית מה שתפש עליו הרמב"ן והוא פי' כפי הפשט גם שניהם גם האיש הפושע וגם האשה וכו', וכבר נוכל לומר שכוונו במדרש מה שפי' הרב בפשט הכתוב, כי הנה פירשו גם לרבות הבאים אחריהם, רוצה לומר בכתוב שנאמר ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה ומעשה חדודין דרשו ממלת שניהם, אבל כפי הפשט רבוי גם שניהם הוא חוזר למה שזכר מהאשה אשר זנתה בית אביה כי כמו שזכר למעלה שתמות האשה ההיא המאורשה תחת אשר זנתה בית אביה, כך ימות האיש השוכב עם האשה בעלת בעל והאשה עצמה ומזה הצד בא רבוי גם שניהם: כי יהיה נערה בתולה מאורשה וגו' עד כי ימצא איש נערה וגו', מבואר הוא שבאה הפרשה הזאת להבדיל בין החפצים בעברות ובין האנוסים בהם שהשוכב עם נערה המאורשה ברצונה יומתו שניהם כמו שנאמר ואיש כי ינאף את אשת איש אשר ינאף וגו' יומת הנואף והנואפת, וביאר כאן שהדין ההוא ינהג באשה כשתהיה רצונית אבל בהיותה אנוסה לא תמות אבל ימות הנואף ותהיה היא פטורה לפי שלא חייבה התורה בעונש לאיש או לאשה כי אם בעשותו הרע בכונה ורצון אבל בהיות המעשה בשוגג או באונס הנה עם היות שיש שם מעשה הנה אין שם עושה ולכן אינו בר עונשין והנה במה שעשה הדין הזה כשימצא האיש את הנערה בעיר וישכב עמה לאו דוקא בעיר כי גם בשדה אם ישכב עמה ברצונה תמות אבל לפי שהיה עתיד לומר על דבר אשר לא צעקה לכן אמר שכאשר יקרה זה בעיר מיד יוציאו שניהם אל שער העיר וסקלום באבנים ומתו את האיש על דבר אשר ענה את אשת רעהו ואת האשה על דבר אשר לא צעקה כי היותה בלתי צועקת מורה על רצונה בפועל ההוא כי אם היתה צועקת היו יוצאים אנשים רבים להושיעה ואם כן אין אמרו על דבר אשר לא צעקה סבה עצמית במיתה אבל היא סבה למה שיסקלו אותם מיד ולא ישמעו עוד אל טענותיהם אם היה באונס לזה אמר שהיא ראויה למות ואין לה כבר טענת אונס ע"ד אשר לא צעקה בעיר שמורה היות הדבר ברצונה, והנה חייבה התורה את הנערה המאורשה להיות ענשה כמו הבעולת בעל לפי שהזמה בנערה הבתולה מורה על הפלגת רוע תכונתה שתכף שגדלה נטתה אל הזנות והניאוף עם היותה בלתי יודעת משכב זכר, ולא חששה אל הבשת ואל הצער שיקרה לה בהשחתת בתוליה ולא נתנה אל לבה אהבת הארוס גם לא פחדה ממנו אשר זה כלו ממה שיורה על שאחרי שתגדל ותשלם בה המותר הזרעיי והיתה לאיש ותטעם טעם המשגל, תמלא הארץ חמס ממנה, כי תהיה בטוחה מהצער ונקייה מבשת מציאת בעלה העדר הבתולים ותוסיף לחטוא, ואמנם אמרו ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המאורשה וגו', כבר זכרתי מה שבו מן הספק שאין הענין תלוי בעיר או בשדה כי אם בהיות הנערה צועקת או לא, ובין שיהיה הענין בעיר בין שיהיה בשדה אם צעקה אין לה משפט מות ואם לא צעקה תסקל, ולפי זה היה ראוי שיאמר הכתוב כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה אם לא צעקה הנערה והוצאתם את שניהם אל שער העיר וסקלתם וגו', ואם צעקה לנערה לא תעשה דבר כיון שהדבר לא היה נדון רק בעדים ולמה גם כן תלתה התורה המצוה הזאת בנערה המאורסה והוא הדין בבעולת בעל, אבל התר זה הוא כפי מה שאומר כי הנה מרע"ה רוצה לבאר הדינים בענין הניאוף באשה בעולת בעל, ובנערה המאורשה ובפנויה, ולכן אחרי שבפרשה הקודמת נתן הדין בשוכב עם אשה בעולת בעל, בא עתה לבאר הדין בנערה בתולה המאורשה, ועליה אמר והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם ולא אמר זה על הבעול' לפי שכבר אמר בענינה ומתו גם שניהם הנה כ"א כדי לברוח מן ההכפל תלוי הדין הזה בנערה המאורשה, ואחרי זה יביא דיני הפנויה, ואמנם הוצרך לומר בעיר ובשדה, לפי שהראות הוא ענין יותר גדול מהשמיעה, וכבר יתכן שהאנס שם ידו לפיה כדי שלא תצעק ואפשר לעדים שיראו הפועל המגונה מרחוק בכללותו ולא ישמעו אם צעקה אם לא עם היות בו בקול גדול שישמעוהו ולזה גמר אומר אדון הנביאים ע"ה שבהיות הענין בעיר יסקלו אותם כיון שלא צעקה הנערה המאורשה בהיות המקום כמוכן להושיע והעדים סמוכים ורואים הענין כפי מה שהוא בהיותו בעיר בקרב הישוב, ולכן איכות המקום יענישה כי הוא המורה כי לא חדלה מלזעוק כי אם להיותה חפצה בזנוניה אבל בהיותם בשדה אע"פ שהעדים לא שמעו צעקתה יפטרו אותה מעונש כשיראו שהחזיק בה איש ושכב עמה לפי שאם היתה חפצה בדבר מתמול שלשום היו מזנים בעיר לא בשדה שהוא בדרך מקרה ובהזדמן רב וגם היה בלתי אפשר שהאיש והנערה שנזדמנו בשדה מבלי פתוי אחר, יחזיקנה האיש וישכב עמה ברצונה, כי טבע האשה תמאן זה לשכב עם איש שיבא עליה בפתע פתאום, וכל שכן בהיותה נערה ומאורשה שאין ספק שיקשה זה עליה מאד. ולכן ענין ההזדמן בהמצאם בשדה שמבלי פתוי יחזיק בה האיש מורה שהיה באונס כי הנערה לא תתרצה בפתע פתאום, ולכן אף על פי שהעדים לא ישמעו צעקתה ראוי שנפטור אותה כאנוסה ולומר שהאנס סגר את פיה שלא תצעק או נאמר והוא היותר נכון שאף שנודה שלא צעקה הנערה לא היה להתרצותה. כי אם לפי שראתה שאין מושיע לה וחשבה שהצעקה ההיא דבר בטל, כי העדים היו כלם רחוקים ועם היותם מתרים לא היו יכולים להגיע שמה כדי להושיעה, ולכן נאמר שחדלה מלצעוק לא להיותה היא חפצה בדבר, כי היות הדבר בשדה מבלי פתוי כי אם במקר' פתאום ימאנהו אבל לא צעקה לפי שראתה שאין מושיע לה ונתיאשה בזה, וזה ממה שיורה היותה אנוסה, וזהו אמרו ולנערה לא תעשה דבר כי כאשר יקום איש אל רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה כי בשדה מצאה צעקה הנער' המאורשה ואין מושיע לה, ר"ל כיון שבשדה מצאה בקרי והזדמן והחזיק בה האיש, מן הראוי שנדון שצעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה כי אף כי לא שמעו העדים צעקתה כשראו הפעל, או שלא צעקה כלל, כיון שהיתה בשדה והיתה נערה המאורשה נאמין שג' הסבות ההם מונעים גדולים להיות הדבר שלא ברצונה ונדין אותה כאנוסה. ולכן תלה המצוה הזאת בנערה בתולה מאורשה ולא באשה בעולת בעל, לפי שהנערה לשמור בתוליה, והמאורשה מפחד הארוס ובשתה יקשה בעיניה להתרצית לפעל המגונה ההוא יותר מהאשה הבעולה, ויהי' לפי זה פי' צעקה הנערה המאורשה באמת היתה צועקת מפאת היותה נערה ומאורשה, כי לא תתרצה באדם שיפגענה בשדה ויחזיקנה אבל לא היה מושיע לה, ולכן חדלה מלצעוק ומפני זה העדים לא שמעו צעקתה כי איננה, ובזה הותרו הספקות ה' וו': כי ימצא איש נערה וגו' עד לא יבא פצוע וגו', בפרשת משפטים נאמרה מצות שוכב עם הפנויה שנאמר וכי יפתה איש בתולה אשר לא אורשה ושכב עמה מהר ימהרנה לו לאשה, אם מאן ימאן אביה לתתה לו כסף ישקול כמוהר הבתולות, וכאן פי' שכאשר לא יהיה בדרך פתוי כי אם באונס ויעידו העדי' שאנסה, הנה יהיה ענשו שיתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה, לא יוכל לשלחה כל ימיו, והטעם בעונשים האלה הוא לפי שהאיש המפתה האשה יהיה פתויו אם בנדר ושבועה שיעשה לה לקחתה לו לאשה ויאהבה ובזה תתרצה אליו, ואם שיתן לה מהר ומתן באופן שהוא לאהבת הממון תתרצה בזה, אבל האנס לגובה לבבו ורשעו לא נדר אליה שום דבר לא לישאנה לאשה גם לא ליתן אליה מתנות כי לא פתה אותה באחד מדברים האלה אבל בחזקה החזיק בה. ולכן הענישתו התורה כנגד שניהם אם כנגד המתנות אמרה תורה שיתן לאבי הנערה נ' כסף, ואם לא נדר אליה שישאנה ענשו שיקחנה לאשה ולפי שלא יגרשנה צוה מפני זה אחר כך שלא יוכל לשלחה כל ימיו, והותר בזה הספק הז': והנה סמך לזה לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו, להודיע שלא יקח איש אשת אביו שהיא אסורה לו כמו שהתבאר בפרשת העריות, אבל אנוסת אביו יוכל לקחתה לו לאשה, והיה זה כאשר היא לא רצתה בו מפני היותו זקן ותתרצה לבנו כי אז ראוי לאב להשתדל בזה שתנשא לבנו כי בזה יפייסנ' וישקוט תלונתה ולכן אמר לא יקח איש את אשת אביו בלשון לקיחה וקדושין, וזה על דרך מה שאמרו בספרי וכן במסכת כתובות (דף צ"ו) נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו, ואמנם כפי דעת רבי יהוד' האוסר שישא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו יתכן לפרש הכתוב שאמר לא יקח איש את אשת אביו, שכמו שלא יקח איש את אשת אביו שהיא אשתו בקדושין, ככה לא יגלה כנף אביו שהרמז בו אל האנוסה והמפותה לבא אליה, וידרוש החכם הנזכר יתור הכתוב בזה הדרך, גם דרשו רז"ל בפ"ד דיבמות (ד' מ"ט) שנזכרה המצוה הזאת לסמכה אל לא יבא ממזר בקהל ה' להגיד שאין ממזר אלא הבא מחייבי כריתות כנושא אשת אביו, ומכאן יתבאר למה לא הזהיר מרע"ה בכאן על שאר העריות כמו שהזהיר על אשת האב שהיה זה ללמד ממנה הלמודים האלה אשר זכרתי לפי דעתם ז"ל והותר בזה הספק הח':
