טהרת החיים מתוך שמירת חוקיהם
לא ילבש
הפרק פותח במצוות השבת האובד וסמיכת הנופל המעמידים אותנו על המחויבות לעזור ולתמוך בדרך חסד וצדקה בכל אדם מישראל, לדאוג לחייו, לרכושו ולכוחותיו ולסייע לו בכל הדרוש.מתוך כך יש לעמוד על הזהירות המתבקשת במסגרת חיי חסד כאלה, שכן אהבת החסד מביאה לקרבה יתרה בין הפרטים המרכיבים את החברה, וקרבה זו עלולה להפוך לרועץ אם תביא לטשטוש ההבדלים הטבעיים בין אנשים ונשים, שהם יסודות הצניעות הראויים לבניין החיים.
לכן מזהירה התורה על שמירת המאפיינים המייחדים את אורחות חייהם של הגבר והאשה, הראויים לקבל את ביטוים גם בחיצוניות: "לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה". על פי בעלי התרגום אין אזהרה זו מתייחסת רק ללבוש, אלא גם לצורת ההופעה הכללית ולאופי החיים המיוחד לכל אחד מהמינים. כך מובא בתרגום יונתן שאין ראוי לאשה להניח תפילין ואין ראוי לאיש לגלח את פניו מן הזקן והשפם כדי שיהיו חלקים כפני אשה.
שינוי הלשון בין בגדי הגבר לבגדי האשה רומז לשוני בייעודם: כוחות הגבר מיועדים לעבודת החיים בחוץ, ולכן נקרא לבושו על שם מלאכתו – "כלי גבר"; בעוד כוחות האשה מיועדים לבניין חיי המשפחה בבית פנימה, ועל כן נקרא לבושה בשם "שמלת אשה".
שילוח קן ציפור
שמירת אופיו וייעודו המיוחד של כל אחד מהמינים מאפשרת לחסד להתפשט בנתיבים הראויים לו, ועל כן תכף לאיסור לא ילבש באה מצוות "לא תקח האם על הבנים" – לרחם ולהכיר ברגשי אם, אפילו בין ציפור לאפרוחיה. במצווה זו מכירה התורה ברגשות החמלה של האם, שהוטבעו בטבע הבריאה על ידי הבורא כדי לגונן על החיים ולאפשר את התפתחותם, ומורה עלינו לתת להם את היחס הראוי להם. שמירת חוקי החיים היסודיים עתידה להמשיך את תכונת החיים על שומריהם, וכך מובטחים אנו כי בקיימנו מצווה זו נזכה לחיים – "למען ייטב לך והארכת ימים".מעקה
שמירת חוקי החיים הטבעיים מושכת מצווה נוספת – "ועשית מעקה לגגך" – כדי שלא להניח מקום למכשול העלול לגרום אסון בעקבותיו בביתנו, שנועד לחיים.כלאי הכרם
תוצאה נוספת של ההכרה ביסוד החיים הקבוע בחוקי הטבע מתבטאת באיסור זריעת כלאיים בכרם. איסור זה מבדיל הבדל יסודי בין חלקי עבודת הקרקע השונים על פי תפקידיהם: הדגן, שנועד לקיום החיים; והיין, מקור שמחה המעשירה אותם ומוסיפה עליהם. אין לבלבל את היוצרות ולראות בשמחת הגפן מטרה עיקרית השווה לעצם הקיום הטמון בזרע התבואה.איסור כלאי כוחות
הזהירות מפני תערובת בבניין יסודות החיים הטבעיים מתפשטת לזהירות מפני בלבול כוחות החיים מין בשאינו מינו: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". גם כאן נבדלים השניים זה מזה בייעודיהם: בעוד השור נועד לחרישה - עבודה מפתחת ובונה, הרי החמור נועד לנשיאת הקיים.שעטנז
מסיבה דומה הזהירה התורה על בגד שעטנז, העשוי צמר ופשתים יחדיו. בגד הצמר המחמם עניינו להגן על הגוף מפני הקור בעונות הסתיו והחורף, הראויות לעבודה, ואילו בגד הפשתים הקל מיועד לטיול ולהנאה בימי הקיץ, כאשר החום איננו מאפשר את העבודה והעת כשרה לאכילת הפרות ולשמחת החיים לנוכח תוצאות המלאכה הנראות לעין. כשם שהוזהרנו מפני תערובת השמחה עם בסיס הקיום (כלאי הכרם) ומפני תערובת פיתוח הנמצא עם שמירת הקיים(השור והחמור), כך הוזהרנו מעירוב צורת החיים הראויה לזמן ההכנה עם זו הראויה לזמן השמחה וההנאה.לסיכום: אסור התערובת נוגעים הן לעצם החיים, הן לכוחות היוצאים מן החיים והן להופעה החיצונית המלווה את האדם בזמני החיים השונים.
ציצית
הכרת החיים בערכם הטהור והקדוש, המתפשט אפילו על ההופעה החיצונית, הביאה למצווה נוספת – קשירת חוטי הציצית על הבגד – המזכירה לנו כי אפילו הופעתנו החיצונית ראויה להתקדש בשם שמים המקיף אותנו מבית ומחוץ.חז"ל למדו מסמיכות פרשת ציצית לאיסור שעטנז שאין איסור זה חל בכל הנוגע לקשירת חוטי הציצית בבגד. ההבחנה הנחוצה לחיי החול איננה מחייבת בקודש, מקור החיים, הכולל את כל ענפיהם ללא כל חילוק או פירוד.