א לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ׃ ב וְאִם־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ׃ ג וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֮ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֜ה לְכָל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם׃ ד לֹא־תִרְאֶה֩ אֶת־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ׃ ה לֹא־יִהְיֶ֤ה כְלִי־גֶ֙בֶר֙ עַל־אִשָּׁ֔ה וְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־עֹ֥שֵׂה אֵֽלֶּה׃ ו כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר ׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל־עֵ֣ץ ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים׃ ז שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים׃ ח כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ׃ ט לֹא־תִזְרַ֥ע כַּרְמְךָ֖ כִּלְאָ֑יִם פֶּן־תִּקְדַּ֗שׁ הַֽמְלֵאָ֤ה הַזֶּ֙רַע֙ אֲשֶׁ֣ר תִּזְרָ֔ע וּתְבוּאַ֖ת הַכָּֽרֶם׃ י לֹֽא־תַחֲרֹ֥שׁ בְּשׁוֹר־וּבַחֲמֹ֖ר יַחְדָּֽו׃ יא לֹ֤א תִלְבַּשׁ֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז צֶ֥מֶר וּפִשְׁתִּ֖ים יַחְדָּֽו׃ יב גְּדִלִ֖ים תַּעֲשֶׂה־לָּ֑ךְ עַל־אַרְבַּ֛ע כַּנְפ֥וֹת כְּסוּתְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תְּכַסֶּה־בָּֽהּ׃ יג כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֖ישׁ אִשָּׁ֑ה וּבָ֥א אֵלֶ֖יהָ וּשְׂנֵאָֽהּ׃ יד וְשָׂ֥ם לָהּ֙ עֲלִילֹ֣ת דְּבָרִ֔ים וְהוֹצִ֥יא עָלֶ֖יהָ שֵׁ֣ם רָ֑ע וְאָמַ֗ר אֶת־הָאִשָּׁ֤ה הַזֹּאת֙ לָקַ֔חְתִּי וָאֶקְרַ֣ב אֵלֶ֔יהָ וְלֹא־מָצָ֥אתִי לָ֖הּ בְּתוּלִֽים׃ טו וְלָקַ֛ח אֲבִ֥י הנער (הַֽנַּעֲרָ֖ה) וְאִמָּ֑הּ וְהוֹצִ֜יאוּ אֶת־בְּתוּלֵ֧י הנער (הַֽנַּעֲרָ֛ה) אֶל־זִקְנֵ֥י הָעִ֖יר הַשָּֽׁעְרָה׃ טז וְאָמַ֛ר אֲבִ֥י הנער (הַֽנַּעַרָ֖ה) אֶל־הַזְּקֵנִ֑ים אֶת־בִּתִּ֗י נָתַ֜תִּי לָאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה לְאִשָּׁ֖ה וַיִּשְׂנָאֶֽהָ׃ יז וְהִנֵּה־ה֡וּא שָׂם֩ עֲלִילֹ֨ת דְּבָרִ֜ים לֵאמֹ֗ר לֹֽא־מָצָ֤אתִי לְבִתְּךָ֙ בְּתוּלִ֔ים וְאֵ֖לֶּה בְּתוּלֵ֣י בִתִּ֑י וּפָֽרְשׂוּ֙ הַשִּׂמְלָ֔ה לִפְנֵ֖י זִקְנֵ֥י הָעִֽיר׃ יח וְלָֽקְח֛וּ זִקְנֵ֥י הָֽעִיר־הַהִ֖וא אֶת־הָאִ֑ישׁ וְיִסְּר֖וּ אֹתֽוֹ׃ יט וְעָנְשׁ֨וּ אֹת֜וֹ מֵ֣אָה כֶ֗סֶף וְנָתְנוּ֙ לַאֲבִ֣י הַֽנַּעֲרָ֔ה כִּ֤י הוֹצִיא֙ שֵׁ֣ם רָ֔ע עַ֖ל בְּתוּלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֽוֹ־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֔ה לֹא־יוּכַ֥ל לְשַּׁלְּחָ֖הּ כָּל־יָמָֽיו׃ כ וְאִם־אֱמֶ֣ת הָיָ֔ה הַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה לֹא־נִמְצְא֥וּ בְתוּלִ֖ים לנער (לַֽנַּעֲרָֽה׃) כא וְהוֹצִ֨יאוּ אֶת־הנער (הַֽנַּעֲרָ֜ה) אֶל־פֶּ֣תַח בֵּית־אָבִ֗יהָ וּסְקָלוּהָ֩ אַנְשֵׁ֨י עִירָ֤הּ בָּאֲבָנִים֙ וָמֵ֔תָה כִּֽי־עָשְׂתָ֤ה נְבָלָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל לִזְנ֖וֹת בֵּ֣ית אָבִ֑יהָ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ כב כִּֽי־יִמָּצֵ֨א אִ֜ישׁ שֹׁכֵ֣ב ׀ עִם־אִשָּׁ֣ה בְעֻֽלַת־בַּ֗עַל וּמֵ֙תוּ֙ גַּם־שְׁנֵיהֶ֔ם הָאִ֛ישׁ הַשֹּׁכֵ֥ב עִם־הָאִשָּׁ֖ה וְהָאִשָּׁ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל׃ כג כִּ֤י יִהְיֶה֙ נער (נַעֲרָ֣ה) בְתוּלָ֔ה מְאֹרָשָׂ֖ה לְאִ֑ישׁ וּמְצָאָ֥הּ אִ֛ישׁ בָּעִ֖יר וְשָׁכַ֥ב עִמָּֽהּ׃ כד וְהוֹצֵאתֶ֨ם אֶת־שְׁנֵיהֶ֜ם אֶל־שַׁ֣עַר ׀ הָעִ֣יר הַהִ֗וא וּסְקַלְתֶּ֨ם אֹתָ֥ם בָּאֲבָנִים֮ וָמֵתוּ֒ אֶת־הנער (הַֽנַּעֲרָ֗ה) עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־צָעֲקָ֣ה בָעִ֔יר וְאֶ֨ת־הָאִ֔ישׁ עַל־דְּבַ֥ר אֲשֶׁר־עִנָּ֖ה אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃ כה וְֽאִם־בַּשָּׂדֶ֞ה יִמְצָ֣א הָאִ֗ישׁ אֶת־הנער (הַֽנַּעֲרָה֙) הַמְאֹ֣רָשָׂ֔ה וְהֶחֱזִֽיק־בָּ֥הּ הָאִ֖ישׁ וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ וּמֵ֗ת הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־שָׁכַ֥ב עִמָּ֖הּ לְבַדּֽוֹ׃ כו ולנער (וְלַֽנַּעֲרָה֙) לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה דָבָ֔ר אֵ֥ין לנער (לַֽנַּעֲרָ֖ה) חֵ֣טְא מָ֑וֶת כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ יָק֨וּם אִ֤ישׁ עַל־רֵעֵ֙הוּ֙ וּרְצָח֣וֹ נֶ֔פֶשׁ כֵּ֖ן הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה׃ כז כִּ֥י בַשָּׂדֶ֖ה מְצָאָ֑הּ צָעֲקָ֗ה הנער (הַֽנַּעֲרָה֙) הַמְאֹ֣רָשָׂ֔ה וְאֵ֥ין מוֹשִׁ֖יעַ לָֽהּ׃ כח כִּֽי־יִמְצָ֣א אִ֗ישׁ נער (נַעֲרָ֤ה) בְתוּלָה֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־אֹרָ֔שָׂה וּתְפָשָׂ֖הּ וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ וְנִמְצָֽאוּ׃ כט וְ֠נָתַן הָאִ֨ישׁ הַשֹּׁכֵ֥ב עִמָּ֛הּ לַאֲבִ֥י הנער (הַֽנַּעֲרָ֖ה) חֲמִשִּׁ֣ים כָּ֑סֶף וְלֽוֹ־תִהְיֶ֣ה לְאִשָּׁ֗ה תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔הּ לֹא־יוּכַ֥ל שַׁלְּחָ֖ה כָּל־יָמָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה לא תראה, ...והתעלמת, לא תראה אותו שתתעלם ממנו וכו'. לכאורה היה פשוט יותר לומר: לא תראה אותו ותתעלם ממנו (משראיתו). והשי"ן קצת קשה. (פ' כי־תצא תשנ"ה) ואכן כך בדפו"ר.
פסוק א:
רש"י ד"ה והתעלמת, כובש עין, כאילו אינו רואהו. ע"כ. וכן מפרש להלן (ג ד"ה לא תוכל להתעלם), ואילו "והתעלמת" שבפסוק ד כבר אינו צריך לפרש. לעומת זאת מבחין תרגום אונקלוס בין "והתעלמת" - ותתכביש, ולבין "להתעלם" - לכסיותה. וצריך עיון בתרגום אונקלוס. ושאלתי את ר' רפאל בנימין פוזן שי' העוסק בפירוש אונקלוס, ולדבריו מדובר בכך אצל מפרשי אונקלוס, והדבר רשום לפניו. (פ' כי־תצא תשמ"ט)
פסוק א:
וראה "שפתי חכמים" (אות ר), ומאוד אין דבריו נראים לי, שהרי אין להעלות על הדעת קונסטרוקציה, כמו: "והתעלמת אותם", כפי שהוא מעלה. (פ' כי־תצא תש"ן) וראה ספרו של ר' רפאל בנימין פוזן שי' "העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס" (עמ' 245).
פסוק ה:
רש"י ד"ה כי תועבת, לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה. ע"כ. ראה "שפתי חכמים" (אות ח). (פ' שופטים תשמ"ח)
פסוק ו:
"כי יקרא קן צפור לפניך בדרך" וגו'. מצוות שילוח הקן אינה חובה לקיים אלא כשהיא באה לידיו של אדם, אבל אין צריך לחזר בהרים ובגבעות כדי לקיימה. כך מכריעה הגמרא במסכת חולין (קלט ע"ב). אבל ב"ברכי יוסף" מובא בשם האר"י הקדוש (יו"ד סימן רצב אות ח), שצריך להשתדל לקיים מצוה זו. כאשר קיננו, באביב השנה, יונים בגזוזטרה ואף הטילו ביצים ואחר כך גידלו אפרוחיהם, שאלתי עצמי, האם חובה היא לקחת האפרוחים או הביצים גם כשאין לי עניין באלה, או המצוה לשלח את האם רק אם אמנם ברצוני לקחת את האפרוחים או הביצים. ראיתי שפוסקים זה בכה וזה בכה (ראה שו"ת חות יאיר סימן סז, לעומת שו"ת חתם סופר או"ח סימן ק), והעדפתי שב ואל תעשה, אך עדיין לבי נוקפני. (פ' כי־תצא תשנ"א)
פסוק ו:
הדבר חזר על עצמו, ואז ראיתי שמכל מקום אין המצוה שייכת במקרה של יונים הרדסאות, ובכאלה מדובר אצלנו. (פ' כי־תצא תשנ"ב) בשו"ת "להורות נתן" (ח"א סימן מט) נשאל: יונים שקיננו על איצטבת החלון מבחוץ והאם יושבת על הביצים, אם בעל החלון מחוייב לקיים מצוות שילוח הקן. בתחילת תשובתו הוא מברר אם יונים אלו חייבות בשילוח, שהרי אמרו בגמרא (חולין קלח ע"א; קלט ע"ב) שאווזים ותרנגולים שקיננו בבית, וכן יוני הרדיסאות (שדרכן לגדול בבתים) פטורים משילוח, והכריע, שכיוון שיונים אלו מזונותיהם אינם על בעל הבית, הרי הן כיוני שובך ולא כיונים המקננות בבית. והוסיף, שיש לדון בשאלה זו מצד אחר, מפני שמובא ב"שולחן ערוך" (יו"ד סימן רצב, ב) שיוני שובך ועליה אינן חייבות בשילוח, אלא אם לא הוגבהה האם על הביצים כלל משעת ההטלה, אבל אם התרוממה מעליהן, זכתה חצר בעל הבית ביונה ובקן ואין עוד חיוב שילוח, שכן מצוות שילוח היא דווקא ביונים של הפקר. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: דווקא אם רוצה שחצרו תזכה לו.
פסוק ו:
חזקוני ד"ה כי יקרא, נסמכה פרשה זו כאן לפי שכתב בה "בדרך" (פסוק ד) וכו'. קשה לי: הרי פסוק ה שהוא פרשה בפני עצמה, אין בו לשון "בדרך". (פ' כי־תצא תשנ"ה)
פסוק ז:
רש"י ד"ה למען ייטב לך וגו', אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס וכו'. כלומר שילוח הקן אמנם מונע מהמשלח רווח (אם לא היה משלחה יכול היה לקחתה), אך איננו מפסיד מכיסו של בעל הבית, שכן היונה כלל לא היתה שלו אלא באה לו במקרה. לכאורה משתמע מכאן בבירור שמניעת רווח אינה נקראת הפסד, בעוד שבמקומות שונים שאלה זו נשארת פתוחה. (פ' כי־תצא תש"ן)
פסוק ז:
זכורני חקירה של בעל "קצות החושן" בנידון. (פ' כי־תצא תשס"ד) מקור דברי בעל "קצות החושן" בסימן שלג סק"ב (הראני יאיר שי').
פסוק ח:
"...ולא תשים דמים בביתך" וגו'. לכאורה פירושה של הו"ו הוא - אם אמנם תעשה כן, כלומר תעשה מעקה, כי אז לא תשים דמים בביתך. יוצא שיש כאן מצוות עשה של עשיית מעקה, אבל אין לא תעשה של שימת דמים. כך לפי פשוטו של מקרא, וכך גם תרגום אונקלוס, אך אצל מוני המצוות יש כאן איסור חדש מלבד מצוות המעקה, והוא, שלא להניח מכשולים ומוקשים בארצותינו ובבתינו. (פ' כי־תצא תש"ס)
פסוק יג:
"...ושנאה". מסתבר ששנאה זו נולדה סמוך לקידושין, שהרי אין להניח, כי הוא יכול לטעון, "לא מצאתי לה בתולים" לאחר זמן. ולפי חזקוני על אתר כבר לאחר הארוסין לא הוטבה בעיניו. ובשביל שיוכל להוציאה בלי לשלם לה כתובה, ואף לחייבה מיתה, הוא בא עליה בטרוניה. (פ' כי־תצא תש"ס)
פסוק יג:
רש"י ד"ה את האשה הזאת, מכאן שאין אומר דבר אלא בפני בעל דין. ע"כ. והוא מן הספרי (רלה). וקשה לי: לכאורה אין לדרוש מכאן אלא שבשעת הדיון חייב הנאשם להיות נוכח. ואולי הכוונה לומר שכל שיאמר התובע שלא בפני הנתבע ושלא בנוכחותו יהיה בגדר לשון הרע ואסור. (פ' כי־תצא תשנ"ב)
פסוק טו:
רש"י ד"ה אבי הנערה ואמה, מי שגידלו וכו'. קשה לי: הרי עדיין לא ברור, שאמנם עוותה? (פ' כי־תצא תשס"ה) וראה "פרדס שמאי". לדבריו, הצריך הכתוב שיבואו הורי הנערה עמה שמא יתברר כי אכן אמת הדבר שזינתה, ואם כן ראויים שיתבזו עליה. ואם יתברר שאין זו אלא עלילת שקר, הרי אין כאן שום ביזיון.
פסוק טו:
ותמוה שדווקא כאן נאמר "אבי הנערה ואמה", ואילו להלן (בפסוק כא) מדובר ב"בית אביה" (בלא אמה)! (פ' כי־תצא תשנ"ז)
פסוק יז:
רש"י ד"ה ופרשו השמלה, הרי זה משל וכו'. לפי רמב"ן על אתר אין מדובר במשל, אלא בסודר ממש. רש"י לעומת זאת נקט כרבי ישמעאל בספרי ש"הרי זה משל", ולפי זה מדובר בהוכחה ודאית, כגון שהאב מביא עדים המזימים ומכחישים את עדי הבעל ומבררים כי דבריהם שקר. וראה דברי בעל "שפתי חכמים" (אות ר). וקשה שיטת רש"י אם מביאים בחשבון שההלכה כרבי אליעזר בן יעקב (כתובות מו ע"א) ולא כרבי ישמעאל שבספרי. (פ' כי־תצא תשנ"ד, תוך כדי אריזה, לפני מעבר הדירה מהרובע היהודי לקרית משה)
פסוק יח:
רש"י ד"ה ויסרו אתו, מלקות (ספרי רלח). קשה לי: הרי זה לאו שאין בו מעשה, ואין לוקין על כגון דא? (פ' כי־תצא תשנ"ט) וראה "ספר החינוך" (מצוה תקנג) שכתב: "ואף על פי שאין בזה מעשה, אלא דיבור, התורה חייבתו כאן במלקות, כדכתיב: 'ויסרו אתו'".
פסוק יט:
"...ולו תהיה לאשה" וגו'. מכאן ומן האמור להלן (פסוק כט) לגבי אונס נערה בתולה, ניתן ללמוד לכאורה על מעמדה החשוב של האשה הנשואה, וברור הוא, שבעוד זכות בחירתו של הבעל נשללה ואין בידו לשלחה, עדיין נתונה הזכות ביד האשה להחליט שאיננה חפצה בנישואים אלו. במקרה זה ודאי יתקבלו הגירושין. כך כתב רש"ר הירש: "במקרה הנידון כאן התנהג האיש כלפי אשתו בצורה מחפירה כדי להביא בכח לידי התרת הנישואים; משום כך שללה ממנו התורה את הזכות הזאת לכל הזמנים. במידה שהדבר תלוי בו, תהיה אשה זו אשתו כל ימיו; הוא לא יוכל לעולם להתיר את הנישואים האלה בלא הסכמתה". ויפה מסוכמת הפרשיה ב"דעת מקרא" (עמ' שכה, לאור דברי הרמב"ם במורה נבוכים ג, לט), זו לשונו: תכלית הפרשה לתקן פרץ שנבעה בחיי איש ואשתו - מי שעלתה טינה בליבו על אשתו, ולו סיבה שאינו רוצה בה, הרי זה יכול לפוטרה בגט ולשלם לה כתובתה... ואם היא אשתו חדשה וטוען שזִנתה מדעת בעת שהיתה ארוסה, הרי זה בא לחייבה סקילה. על בית הדין לחקור ולדרוש בדבר, ואם הורי האשה מוכיחים שאין טענתו אמת, עונשים אותו. ועונשו מידה כנגד מידה: תחת שביקש להפסידה כתובתה - קונסים אותו בממון, לשלם מאה סלע לאבי אשתו; ותחת שביקש לגרשה בתואנת שווא וגרם לה חרפה - גוזרים עליו שלא יוכל להוציאה כל ימיו. זה גמר הריב ותיקון העוול. הבעל שנענש יקח מוסר, ויוציא מלבו שנאה לאשתו, וישכין שלום באהלו. ע"כ. (פ' כי־תצא תש"ס)
פסוק יט:
"...לא יוכל לשלחה". ואילו להלן (בפסוק כט) נאמר: "...לא יוכל שלחה". אונקלוס מתרגם שניהם באחת, ועם זאת ראוי לבדוק אם יש נפקא מינה. (פ' כי־תצא תשנ"ד) הבחנה זו מבחין בעל "אזנים לתורה" להלן (בפסוק כט), כה דבריו: "'לא יוכל שלחה כל ימיו' - ובמוציא שם רע נאמר 'לא יוכל לשלחה כל ימיו'? הפועל הבא אחר 'יכל' בא על פי רוב בלמ"ד, כמו 'ולא יכֹל יוסף להתאפק' (בראשית מה, א), 'ולא יכֹל להשיבה' (מלכים א' יג, ד), וכן נאמר במוציא שם רע 'לא יוכל לשלחה'; במה דברים אמורים, אם אפשר לעשות את זה תיכף (אם היה מותר), כי היא כבר נשואה לו, ולולא האיסור ש'לא יוכל לשלחה', היה אפשר לו לגרשה תיכף, אבל במאנס פנויה, הרי אין בידו 'לשלחה' עתה, שהרי טרם קדשה, ועליו לקיים קודם כל את המצוות עשה 'ולו תהיה לאשה', רצונו לומר לקדשה ורק אחר כך חל עליו הלאו של 'לא יוכל' לגרשה, לפיכך נאמר 'שלחה', שאין הפעולה הזאת עתה בידו לעשותה או לא - עד שיקדשה".
פסוק כא:
"...אל פתח בית אביה" וגו'. ראה מה שכתבתי למעלה (פסוק טו). (פ' כי־תצא תשנ"ז)
פסוק כב:
רש"י ד"ה גם, ...דבר אחר, גם שניהם, לרבות את הולד, שאם היתה מעוברת, אין ממתינין לה עד שתלד (ערכין ז ע"א). ע"כ. לא ידעתי, מה חטא עובר זה שלא יחיה, הרי לא בהכרח העיבור הוא מביאה זו, והוא יכול להיות "הריון חוקי", כלומר לא בממזר מדובר, ואם כן למה להורגו והוא לא חטא, וגם ממזרות אין מצילין אותו? (פ' כי־תצא תשנ"ח) ראה רש"י במסכת ערכין (ז ע"א ד"ה אין ממתינין), שדין זה כהסובר שעובר נחשב אבר מאברי אמו כל עוד לא יצא לאוויר העולם, ואין זה משנה אם מדובר בממזר או ב"הריון חוקי".
פסוק כב:
ועוד קודם לזה, צריך להבין עונשו של ממזר, אשר נולד למציאות של עונש על לא עוול בכפו. (פ' כי־תצא תשנ"ט) שאלת עונשו של הממזר על לא עוול בכפו נשאלה כבר על־ידי חז"ל במדרש ויקרא רבה (לב, ח), וזו לשונם: "'ושבתי אני ואראה את כל העשוקים' (קהלת ד, א) - דניאל חייטא פתר קרייה בממזרים. 'והנה דמעת העשוקים' - אבותם של אלו עוברי עבירות ואילין עלוביא מה איכפת להון? כך אביו של זה בא על הערוה, זה מה חטא ומה איכפת לו? 'ואין להם מנחם אלא מיד עושקיהם כח' - מיד סנהדרי גדולה של ישראל שבאה עליהם מכוחה של תורה ומרחקתן על שום 'לא יבא ממזר בקהל ה''. 'ואין להם מנחם' - אמר הקב"ה, עלי לנחמן, לפי שבעולם הזה יש בהן פסולת, אבל לעתיד לבוא, אמר זכריה, אנא חמיתיה אלו כורסוון כולו דהב נקי. הדא הוא דכתיב (זכריה ד, ב) 'ראיתי והנה מנורת זהב כֻּלה וגֻלה על ראשה'" וכו'.
פסוק כב:
תוספות במסכת חגיגה (ט ע"א) כותבים: זה הבא על הערוה - דטפי בושתו ניכר, שהממזר נראה לעולם, אבל שאר עבירות, רוצח וגזלן אין עדיו לפניו. ע"כ. נמצא שעבירה זו חמורה יותר מכל עבירות שבתורה, כולל רוצח וגזלן, לפיכך עונשה גדול כל כך עד שנענשים החוטאים בהכרח. הרמב"ם (מורה נבוכים ג, מט) מסביר את הטלת העונש גם על הנולדים מחייבי כריתות עד כדי לאסור להם לבא בקהל ה', כדי להעמיד את הנואפים על גודל העונש שיפקוד בזרעם ובזרע זרעם עד עולם, ואולי זה יצילם מעוונם אם ידעו שבעבירה זו גורמים גם כן להשחתת זרעם. וזו לשונו (תרגום אבן תיבון): "ולהתרחק מעריות, אסר לבעול ממזר בת ישראל, להודיע הנואף והנואפת שאם יעשו יפסידו בזרעם הפסד שאין לו תקנה. ולפחיתות בני הזנונים גם כן תמיד בכל לשון ובכל אומה, פאר זרע ישראל מהתערב בהם ממזרים".
פסוק כב:
ובעל "ספר החינוך" (מצוה תקס) מנמק: "לפי שתולדת הממזר רעה מאד, שנעשית בטומאה ובמחשבת פיגול ועצת חטא, ואין ספק כי טבע האב צפון בבן, ולכן השם יתברך בחסדו הרחיק זרע הקודש ממנו, כאשר הבדילנו והרחיקנו מכל דבר רע".