תנ"ך על הפרק - דברים כב

מאת: רבותינו זכרונם לברכה , ר' ברוך הלוי אפשטיין

לא תראה. ת"ר, לא תראה, יכול אפילו מרחוק ת"ל (פ' משפטים) כי תפגע, אי כי תפגע יכול פגיעה ממש ת"ל לא תראה, הא כיצד, ראיה שיש בה פגיעה, וכמה הוא, שיערו חכמים, אחד משבע ומחצה במיל וזהו ריס ^אראיה משמע עד כמה שכח הראיה מגיע, ופגיעה משמע פנים בפנים, ולכן הכריעו חכמים בהשתוות השיעורים דהוא שיעור רס"ו אמה וד' טפחים. ולפנינו בגמרא הובא הפסוק כי תראה והוא הפסוק דפ' משפטים (כ"ב ה') כי תראה חמור שונאך רובץ, בענין פריקה וטעינה, והגר"א ז"ל בהגהותיו שם הגיה במקום כי תראה – לא תראה, וסתם כונתו, והיא באמת עמוקה ומכרחת מאוד, יען כי לפי הגירסא כי תראה קשה טובא איך מרכיב הגמרא שני פסוקים משני ענינים שונים להוציא שיעור מוגבל, כי הפ' כי תראה איירי בפריקה וטעינה והפ' כי תפגע איירי בהשבת אבידה, ובאמת ערך הענינים שונה מאוד, כי בפריקה וטעינה שיש צער בע"ח יש סברא שיתחייב גם בשיעור רחוק משא"כ בהשבת אבידה, וא"כ מאי מקשה מזה על זה, ולכן הגיה דצ"ל לא תראה, והוא הפ' שלפנינו, דאיירי ג"כ בהשבה, ולפי"ז הקושיא והדרשה מכוונות. והנה מדרשת הספרי שלפנינו מבואר כי הגהת הגר"א מכוונת לאמיתה, שהרי בספרי כאן הוקבעה דרשת הגמרא על פסוק זה. ובפ' משפטים שם כתבנו עוד מזה, יעו"ש וראוי לצרף הדברים לכאן. .
(ב"מ ל"ג א') את שור. אחד שור ואחד כל בהמה להשבת אבידה, דכתיב (פ' ג') וכן תעשה לכל אבידת אחיך, א"כ למה נאמר שור, שדבר הכתוב בהוה ^בר"ל ברגיל, ושור רגיל לרעות בשדה ואפשר שיתעה בדרך. ועיין בירושלמי כאן פ"ה ה"ח הביא רבוי לכל בהמה מרבוי הלשון השב תשיבם שבסמוך, ועיין מש"כ בזה בפ' משפטים ה"ג ד' בענין דרשה כזו שלפנינו. ונראה דהא דפריך למה נאמר שור הוא אגב ענינים אחרים דתשיב התם אחד שור ואחד כל בהמה, אבל הכא לא קשה למה נאמר שור, דהא בסמוך דרשינן שור ושה, שור אפילו לגיזת זנבו, יעו"ש. .
(ב"ק נ"ד ב') שור אחיך. אין לי אלא שור אחיך, שור אויבך מניין ת"ל (פ' משפטים) שור אויבך מ"מ, א"כ למה נאמר אחיך, מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר ^גנראה דמכוין למ"ש בב"מ ל"ב ב' דכשנקרו לפניו אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לעזור לשונא כדי לכוף את יצרו, וה"נ אשמעינן מקודם שור אויבך ואח"כ שור אחיך להורות דשור אויבך קודם כמבואר, ואם היה כתוב אויבך לבד הו"א דעיקר המצוה הוא רק כדי לכוף את יצרו, ולפי"ז הוי המצוה רק באויבך ולא באחיך, לכן כתיב גם אחיך. [ספרי]. או את שיו. שור ושה דכתב רחמנא למה לי, שור דאפי' לגיזת זנבו ושה לגיזותיו ^דפירש"י שאפילו שער שבסוף הזנב יחזיר, עכ"ל. וכ"פ הרמב"ם בפי"ד ה"א מאבידה וז"ל, ולמה פרט שור ושה להחזיר אפילו גיזות השה או גם זנב שור אע"פ שהוא דבר מועט, עכ"ל. אבל בחו"מ סי' רס"ז סי"ז כתבו רבותא זו לענין הטפול בה וז"ל, ואפילו גיזת זנב השור שהוא דבר מועט חייב לטפל בה, עכ"ל. והוא מפי' התוס' ורא"ש שהקשו דאם איירי לענין חזרה ממ"נ הוא אם יש בה שוה פרוטה פשיטא ואם אין בה שו"פ לא יונח על זה לשון השבה [ע"ל ס"פ ויקרא], ע"כ. ואמנם אי משום הא לא איריא דאע"פ שיש בה שו"פ מ"מ מכיון שהוא דבר מועט אין רוצה אדם בטרחתו של חבירו בשביל זה והו"א דמחול ליה וא"צ לטרוח בהשבתה קמ"ל, ובאמת פשטות הסוגיא דגמרא איירי לענין השבה וכפי' רש"י ורמב"ם. .
(ב"מ כ"ז א') נדחים. כדרך הנדחים, מכאן אמרו, איזו היא אבידה, מצא חמור או פרה רועים בדרך, אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכים, פרה ורצה בין הכרמים הרי זו אבידה ^הר"ל בכאלה ניכר שלא ידעו הבעלים שהיא שם, משום דכיון דמזקת ברגליה את הכרמים ויגבו ממנה את הנזק לא היו הבעלים מניחים אותה שם מדעת. [ספרי]. והתעלמת מהם. ת"ר, והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם, הא כיצד, היה כהן והוא בבית הקברות או שהיה זקן ואינו לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, לכך נאמר והתעלמת מהם ^ואינו מבואר מה קשה לו בלשון והתעלמת שהוכרח לדרשו, וי"ל דקשה ליה למה צריך כל לשון זה ולמה לא פתח מצוה זו בלשון השב תשיבם, כי מה לנו ולמחשבותיו על זה שיחשוב להתעלם או לא, ולא מצינו דוגמת לשון זה בכל התורה זולת בפ' משפטים (כ"ג ה') וחדלת מעזוב לו, וגם שם דרש לשון זה, ולכן דריש שלפעמים גורם הזמן והמקום והאדם באמת להתעלם וכדמפרש, ומכיון שיש סבה ומבוא להתעלם, הזהיר הכתוב שאל תקל לעצמך להתעלם בעבור שתדין כי מצבך או זמנך או כבודך גורם להתעלם, אלא אין לך אלא מה שהגבילו חכמים וכדמפרש, וע"ע מש"כ בפ' משפטים שם. .
(ב"מ ל' א') השב תשיבם. אמר רבא, ראה סלע שנפלה מחבירו, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם, נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם ^זאיירי שלא שהה עד כדי שימשמש זה בכיסו ונטלה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אינו עובר משום לא תגזול דלא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (ש"ב כ"ג). ולא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל, הלכך הנוטלה ע"מ להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם, אבל השב תשיבם איכא משנטלה עד שישיבנה. , המתין לה עד שנתייאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד ^חשהרי העלים עיניו, וע"ע מש"כ בענין הלאו דלא תוכל להתעלם בסמוך פסוק ג'. .
(ב"מ כ"ו ב') השב תשיבם. החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה, שנאמר השב תשיבם, השב אפילו מאה פעמים במשמע ^טהמלה השב היא מקור הפעל, והמקור יונח כמו על המעט כמו על הרבוי, ולכן דרשינן אפילו מאה פעמים, וזה טעם הדרשות מעין זה הקם תקים, שלח תשלח, עזוב תעזוב וכדומה, [ועיין בפי' המשנה להרמב"ם כאן]. והרבותא בזה אפילו מאה פעמים י"ל ע"פ מ"ש בב"ק נ"ז א' כיון דנקטי להו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא, ופירש"י כיון שמלומדת לצאת בעי נטירותא יתירתא, לכן גם שומר חנם חייב, עכ"ל. וא"כ הכא כיון שהחזירה ויצאה החזירה ויצאה הרי נקטו להו נגרי ברייתא ופשע בעל האבידה שלא שמרה כראוי והו"א שאינו מחויב כ"כ בהשבה כמה פעמים, ודו"ק. .
(שם ל' ב') תשיבם. תניא, השב – אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מניין, ת"ל תשיבם, וקמ"ל דלא בעינן דעת בעלים ^יר"ל לא כמו גנב וגזלן וד' שומרים שהשיבו צריכין להודיע ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבין באחריותן, דכיון שידע שנגנבה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ואינה מאכילה, אבל באבידה רבתה התורה השבות הרבה. .
(שם ל"א א') לאחיך. מלמד שחייב להכניסה לרשותו, לפיכך החזירה למקום שרואה אחרים ולא נטפלו בה ונגנבה או נאבדה חייב באחריותה עד שיכניסנה לרשותו ^יאאבל אם החזירה למקום שהבעלים נכנסים ויוצאים שם אינו חייב לטפל בה שהרי הבעלים רואין אותה, ואע"פ שאינו מקום המשתמר, ועיין בב"ק נ"ז א' ובחו"מ סי' רס"ז ס"א. [ספרי]. ואספתו. לרבות השבורה ^יבדשם אסיפה יונח על בעלת מום, כמש"כ (מיכה ד') אוספה הצולעה והנדחה אקבץ. והרבותא בזה נראה דאע"פ כשהיא שבורה לא תוכל לתעות הרבה וימצאנה בעליה, בכ"ז חייב להחזיר משום דאפשר לחוש לגניבה ולסיבה אחרת. .
(שם) אל תוך ביתך. אל תוך ביתך ולא אל בית אחר ^יגכלומר שלא ימסרנו לשומר אחר, דשומר שמסר לשומר חייב. .
(שם) עד דרש. וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו, אלא מהו עד דרוש – דרשהו אם רמאי הוא או לא, ובמאי – בסימנים, מכאן שהסימנים דאורייתא ^ידר"ל הא דמהדרינן אבידה בסימנים הוא מדאורייתא, ונ"מ בזה דמחזירין גט אשה בסימנים, כגון אם הוליך גט לאשה ונאבד ממנו והגיד סימנים מחזירין לו ונותנו להאשה, וכן משיאין את האשה בסימנים כשמת בעלה, ועוד לכמה ענינים. –
והנה לא נתבאר כ"כ איפה מרומז דבסימנים ידרשנו ולא בעדים. ובבעל הטורים פירש דהלשון אותו שבכאן הוא מלשון אות וסימן, כמו והיה לך לאות, והפי' הוא עד דרוש אחיך את סימניו, ומסוגיא שלפנינו מסתייע לי', ולפלא הדבר, שבזוהר פ' חקת (קפ"ד א') מפורש כן פירוש מלה זו בזה"ל, עד דרוש אחיך אותו – אות ממש דבעי לפרש ההוא אות דההיא אבידה, עכ"ל. וכהאי גוונא מפרש בזוהר פ' לך (צ"ד א') הפסוק בש"א י"ז והראני אותו ואת נוהו, אותו מלשון אות, יעו"ש. .
(ב"מ כ"ח א') דרש אחיך אתו. אמר את האבידה ולא אמר סימניה, לא יתן לו, והרמאי אע"פ שאמר סימניה לא יתן לו, שנאמר עד דרוש אחיך אותו, עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא או לא ^טוולכן צריך להביא עדים שהיא שלו. וע' בחו"מ סי' רס"ז ס"ז די"א דבסימנים מובהקים כגון סימן המדה והמשקל או המנין מחזירין לכל אדם, וע' בדרשה הקודמת. .
(ב"מ כ"ח ב') והשבתו לו. כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל, ודבר שאינו עושה ואוכל יסכר ^טזר"ל דבר שמשתכר כערך הוצאות אכילתו יעשה ויאכל וישמרנו אף לאחר שכלו ימי הכרזה, משום דניחא לי' לבעל אבידה בבהמתו, ודבר שאינו משתכר כזה ימכר אף קודם שכלו ימי הכרזה הקצובים כמבואר בסמוך. , שנאמר והשבתו לו – ראה האיך תשיבנו לו, שלא יאכיל עגל לעגלים וסיח לסייחין, אוזא לאוזין ותרנגול לתרנגולים ^יזר"ל מן העגלים שנמצא לא יאכיל לו דמי עגל, ועי' בחו"מ סי' רס"ז בשיעור זמני השמירות לכל מין. .
(שם שם) והשבתו לו. לרבות אבידת גופו ^יחכגון הנטבע בנהר מצוה להצילו, ובכלל זה אם שמע שאנשים חורשים רעה על איש מצוה להודיעו כדי שיזהר. וכתבו התוס' אעפ"י דדרשינן ומרבינן מן והשבתו. לו ראה האיך תשיבנו לו [בדרשה הקודמת], אך התם דרשינן מן והשבתו, והכא דרשינן לו יתירא, עכ"ל. ונראה הבאור מ"ש דדרשינו מן והשבתו, משום דדי הי' לכתוב והשבות לו בלא ו' הכנוי, כיון דקאי על האבידה, וכמו ולקח הכהן מדם החטאת ונתן ולא ונתנו, וכן והרים את אזכרתה והקטיר (פ' ויקרא) ולא והקטירה, ולכן דרש שהכנוי בא לדרשה. –
והנה עוד דרשה בענין זה באה לפנינו בפ' קדושים בפסוק לא תעמוד על דם רעך, ושם נתבאר ענין זה, יעו"ש וצרף לכאן.
ודע דבנדרים ל"ח ב' איתא, המודר הנאה מחבירו מותר לו לרפאותו, וכתב הרמב"ם שם בפי' המשנה בטעם הדבר משום דהרפוי מצוה היא, כלומר חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל וזה נכלל בפירוש מה שאמר הכתוב והשבתו לו לרבות אבידת גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו, עכ"ל. ומה שלא הביא לענין זה הדרשה בב"ק פ"ה א' ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, י"ל משום דמהתם אין מבואר שמצוה וחובה היא רק רשות בעלמא, משא"כ מדרשה זו.
ובזה ניחא מה שתמה הגר"ץ חיות בב"ק שם למה השמיט הרמב"ם הא דרשות לרופא לרפאות, יען משום דכיון דס"ל דהוי מצוה וחובה מדרשה והשבתו לו, וכך פסק בחבורו בפ"ו ה"ח מנדרים פשיטא דנתנה התורה רשות לרפאות, דלא יתכן שתעשה התורה למצוה וחובה על דבר שאינו רשות. אך לפי"ז צ"ע הדרשה ורפא ירפא, כי אחרי דמצוה וחובה פשיטא דרשות הוא כמש"כ, ואולי משום דאינה מפורשת מצוה זו במקומה רק כלולה במצות השבת אבידה, לכן דריש ענין זה בפרשה דאיירי ברפואה. –
ועיין בנמוקי רמב"ן פ' בחקתי (כ"ו י"א) מש"כ בענין רפואה ע"י רופאים בכלל, וכפי הנראה לא ראה דברי הרמב"ם שהבאנו, דמצוה וחובה לרופא לרפאות, וכלולה היא במ"ע והשבתו לו דלולא ראם לא יתכן שלא הביאם ולא העיר עליהם, ובכלל אין דבריו נוחים לי מכמה טעמים ולא מצאתי לו חבר בכל דבריו ההם, ואם אמרתי להרחיב הדבור בזה יארכו הדברים מאד, ואין המקום כאן להאריך בזה. .
(סנהדרין ע"ג א') לחמרו וגו' לשמלתו. אמר רבא, ל"ל דכתב רחמנא חמור ושמלה, צריכי, דאי כתב שמלה, הוי אמינא דוקא בעדים דגופה וסימנים דגופה, אבל חמור בעדים דאוכף וסימנים דאוכף אימא לא מהדרינן, כתב רחמנא חמור דאפילו בסימני האוכף מהדרינן ^יטר"ל אעפ"י שאין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו דהוי הסימן בדבר הטפל לו. ונראה הרבותא והחדוש בזה דאין חוששין לשאלה, כלומר אין חוששין שמא בעל החמור השאיל אוכפו של זה לחבירו, וע' יבמות ק"כ ב', ודו"ק. .
(ב"מ כ"ז א') לשמלתו. אף השמלה בכלל כל אבידת אחיך, ולמה יצאת, להקיש אליה ולומר לך, מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנים ויש לה תובעים אף כל דבר שיש בו סימנים ויש לו תובעים חייב להכריז ^כפירש"י סתם שמלה יש בה סימן, וכל שמלה יש לה בעלים תובעים אותה שנעשית בידי אדם ולא באת מן ההפקר, עכ"ל. ופי' זה קצת דחוק. ולא ידעתי למה לא פירש כפשוטו דסתם שמלה יש לה סימן ממילא יש לה תובעין ולכן אין מתייאשין הבעלים.
גם יש לפרש באור דרשה זו עפ"י המבואר בכ"מ דסתם שמלה הוא בגד נאה ומכובד, כמו בשבת קי"ג ב' דרשו הפסוק ברות ושמת שמלותיך עליך – אלו בגדי יו"ט, ולעיל בריש הפרשה (כ"א י"ג) והסירה את שמלת שביה, דרשו בספרי מלמד שמעביר ממנה בגדים נאים וכו', יעו"ש ברש"י, ולפי"ז י"ל הבאור כאן, דמפני שהשמלה הוא בגד נאה ומכובד לפיכך הבעלים מרגישים בה ביותר, ולכן יש לו סימנים בתוכה וממילא יש לה תובעים.
ועיין בתוס' ב"ק ס"ו א' ד"ה מוצא דמכאן ילפינן דיאוש קונה באבידה, אבל לדעתי א"צ לזה דבסמוך נביא דרשה מיוחדת לענין זה, וע' בסמוך אות כ"ו. ודרשה זו דשמלה אצטריך רק לענין זה להורות דדבר שיש בו סימן חזקתו שיש לו תובע וחייב להכריז, וכ"מ ברמב"ם פי"ד ה"א מאבידה, יעו"ש. .
(ב"מ כ"ז א') לכל אבדת. לרבות אבידת קרקע ^כאוכגון שראה מים שוטפין צריך לגדור בפניהם. ונראה הרבותא בזה אעפ"י שקרקע בעיקרה אינה נפסדת אלא מתקלקלת בכ"ז חייב לגדור גם משום זה שלא תתקלקל. .
(שם ל"א א') לכל אבדת אחיך. א"ר חמא בר גוריא אמר רב, מניין לאבידת העובד כוכבים שהיא מותרת, שנאמר לכל אבידת אחיך, לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לעובד כוכבים ^כבכל המפרשים כתבו בכלל הדין הזה דאיירי בעובדי אלילים הפראים, אבל בסתם אומות דינם כישראל לכל דבר, וכולם כתבו כן רק עפ"י הסברא ולא הביאו מקור לדבריהם. אבל לדעתי הנה דבר זה מבואר מפורש בדרשת הגמרא ב"ק ל"ח א' לענין שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור, א"ר אבהו, מאי דכתיב (חבקוק ג') עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, ראה הקב"ה שאין האומות מקיימים שבע מצות עמד והתיר ממונן, ע"כ. וכמה עמוקים ונאמנים הדברים הקצרים האלה, כי הנה ענין שבע מצות ידוע, שהם אבר מן החי, דינין גזל ושפיכות דמים גילוי עריות, ברכת השם, ומעתה הגע בעצמך, אנשים שאין מקיימים מצות אלו ורק עושים ההיפך, אוכלים אבר מה"ח ואין דין ודיין ביניהם וגוזלים ושופכים דמים ומגלי עריות ומברכים את השם, הרי אין יתרון לאנשים כאלה על חיתו טרף אף במאומה, והם מחריבי עולם ומזיקים לחברת האדם ומהרסים את ישוב העולם ותיקון המדינות, ובודאי אינם ראוים להחשב לסוג אנשים מן הישוב וממילא אין כל דין ומשפט ולכן גם אין חזקת ממונם עליהם, אבל אלה המקיימים שבע מצות והם רוב האומות שבזה"ז ובכל המדינות הנאורות, נעלה מעל כל ספק שדינם שוה בכל לישראל, וזה לדעתי ענין אמתי ומסתבר, וע"ע מש"כ לקמן ר"פ ברכה. .
(ב"ק קי"ג ב') לכל אבדת אחיך. לרבות את המומר ^כגשמחזירין לו אבידתו, ומוקי בגמרא דאיירי באוכל נבלות לתאבון, ולכאורה אינו מבואר, דהא הרבוי לכל קאי אמין האבידה ולא על בעל האבידה, וכמו בדרשה הקודמת לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע, וא"כ איך זה מרבה כאן לרבות המומר, והוא רבוי בבעל האבידה.
וצ"ל דמדייק ודריש הלשון אחיך, וע"ד מ"ש ישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא והרי הוא בכלל אחיך. ובזה יתיישב מה שהעיר הרא"ש בב"מ פ"ב סי' י"ב וז"ל, וכל רבויא הוא, כל אבידות, ואעפ"י דדרשינן במס' ע"ז לכל אבידת אחיך לרבות המומר – תרווייהו שמעינן מינה, דרבויא דכל קאי אאבידה וקאי אאחיך, ופשטי' דקרא קאי אאבידה טפי מאחיך, עכ"ל. ואין פי' זה מרווח, כי קשה מאד לומר דלכל קאי אאחיך, דאין הלשון דבוק כלל כמבואר, אבל לפי מש"כ א"צ לזה כלל, אלא הרבוי למומר הוא מלשון אחיך, דגם מומר שהוא אוכל נבילות לתיאבון הוי בכל אחיך וכמש"כ, ודו"ק. .
(ע"ז כ"ו ב') אשר תאבד. פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה שאינו חייב להכריז ^כדהיינו אם בשעת אבידה לא היתה שוה פרוטה אף שבשעת מציאה היתה שוה פרוטה או להיפך אינו חייב להכריז. וטעם הדבר נראה משום דכיון דעיקר הדבר הוא משום דאזלינו בתר יאוש בעלים, ולכן אם באחד מאלו הזמנים לא היתה שוה פרוטה בודאי נתיאשו הבעלים. והרמב"ם בפי"ג ה"א מאבידה כתב דאפילו היתה שוה פרוטה בשעת המציאה ואח"כ הוזלה חייב להכריז, וי"ל בטעם סברתו דאזלינן בתר הזמן דאתא לידו, אם אז בא לידו בהיתר דהיינו לאחר יאוש אז קנה, משא"כ אם בשעת מציאה לא נתיאשו שוב אין היתר במה שנתייאש אח"כ כיון דבשעה שבאה לידו באיסורא באה, ותמיהני שביאר פרט שלא נאמר בגמרא והשמיט הפרטים המפורשים בגמרא כמש"כ, וצ"ע. .
(ב"מ כ"ז א') אשר תאבד. פרט למאבד מדעתו שאינו זקוק להחזיר ^כהוכגון הניח פרתו ברפת שאין לה דלת ולא קשרה והלך לו וכיוצא בזה. וכתב עוד הרמב"ם אעפי"כ אסור לרואה דבר זה לטלו לעצמו, ועיין בטור חו"מ סי' רס"א שכתב על דברים אלו דאבידה מדעת הוי כהפקר, והב"י כתב דלאו מילתא הוא כי האם שבשביל שאינו חושש לפקח על נכסיו נאמר שהפקירם, עכ"ל. ותמה אני מאד שלא הזכיר סוגית הגמרא בב"מ כ"א א' על המשנה מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו, ומפרש בגמרא הטעם משום דאבידה מדעת היא, ופירש"י אבידה מדעת הוי הפקר, וזה מפורש כהטור וצע"ג. ובנוגע לעיקר סברא זו וליישב דברי הרמב"ם צ"ל דרק אז אמרינן דאבידה מדעת הוי הפקר היכי דיש איזה טעם בדבר לומר כן כגון פירות מפוזרין כמש"כ, אבל בלא טעם לא אמרינן כן מסתמא דכללא קיי"ל חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי. [רמב"ם פי"א הי"א מאבידה]. ממנו. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת, שנאמר אשר תאבד ממנו, מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה ממנו ואינה מצויה אצל כל אדם ^כועיקר טעם הדבר משום דבאופן כזה בודאי מתיאשים הבעלים. ובירושלמי ב"מ פ"ב ה"א איתא בענין זה כלשון זה [היא דרשה שבסמוך] אר"י משום רשב"י את שאבודה לו וכו' יצא יאוש בעלים שאבודה ממנו ומכל אדם, וגם הגירסא שבבבלי מכוונת ללמוד מכאן ענין היתר הקנין הבא מחמת יאוש, אלא שבא בלשון קרוב לזה בציור עפ"י משל ודמיון, והתוס' בדף כ"ז א' ד"ה מה שמלה כפי הנראה לא הבינו כן ורק דשני ענינים הם, ועיין בפני משה שם, והנראה לנו כתבנו והבוחר יבחר. .
(ב"מ כ"ב ב') ממנו. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק, אשר תאבד ממנו, את שאבודה לו ומצויה לך אתה חייב להכריז ואת שאינה אבודה לו ומצויה לך אי אתה חייב להכריז, יצא יאוש בעלים שאבודה ממנו ומכל אדם ^כזמה ששייך לדרשה זו בארנו בדרשה הקודמת יעו"ש. .
(ירושלמי ב"מ פ"א ה"א) ומצאתה. אמר רבנאי, ומצאתה – דאתא לידיה משמע ^כחר"ל כך מורה הלשון ומצאת דאתא לידיה ולפי"ז אינו עובר על השב תשיבם רק כשהגביה ובאה לידו ולא משראה אותה, אבל על לאו דלא תוכל להתעלם עובר מיד כשראה ומתעלם, ופלא שלא בארו כזה מפרשי הגמרא, וכן אני תמה על הדרשה הבאה לפנינו לא תוכל להתעלם ליתן עליו בל"ת, כי אחרי שחילוק גדול בין העשה והל"ת לענין אם ראה את האבידה והתעלם ממנה דבלאו איתא ובעשה ליתא, א"כ מנ"ל דלא תוכל להתעלם לל"ת הוא בא ודילמא רק ליתן עליו חיוב בראיה, וזה נ"מ וחילוק גדול לדינא, וצריך עיון רב.
ועל פי זה יש לי מקום עיון ברש"י ב"מ ל"ב א' מניין שאם אמר לו אביו אל תחזיר שלא ישמע לו, שנאמר איש אמו ואביו תראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' כולכם חייבין בכבודי, טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לא"ה צייתא לי' ואמאי הא האי עשה [כבוד אב] והאי עשה ול"ת ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה, ופירש"י אבידה עשה ול"ת היא השב תשיבם ולא תוכל להתעלם, עכ"ל. ולפי המבואר קשה דהא משכחת לה באבידה שאין בה רק ל"ת לבד, כגון שראה ועדיין לא נטלה, וכן כהא דמבואר לעיל בפ' א' בדרשה השב תשיבם, ראה סלע שנפלה והמתין עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם, וא"כ הרי אפשר דלכהאי גונא אצטריך הפסוק את שבתותי הא לא"ה הו"א דמציית לי' קמ"ל, ואפשר ליישב קצת וכעת צל"ע בזה. [כ"ק קי"ג ב']. לא תוכל להתעלם. הרי זה ליתן עליו בלא תעשה ^כטעיין מש"כ באות הקודם. [ספרי]. לא תראה. ולמעלה הוא אומר (פ' משפטים) עזוב תעזוב, הרי זה ל"ת ועשה ^ללא ידעתי למה לא דייק עשה מפסוק זה גופיה דכתיב ביה הקם תקים עמו, וי"ל. .
(שם) חמור אחיך. אין לי אלא חמור אחיך, חמור שונאך מניין, ת"ל (פ' משפטים) חמור שונאך, א"כ מה ת"ל אחיך, מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר ^לאע' מש"כ בבאור דרשה כזו לעיל בפסוק א' אות ג', ועיין מש"כ דבר נאות בזה בפ' משפטים בפסוק כי תראה חמור שונאך. [ספרי]. או שורו. אחד שור ואחד כל בהמה לפריקה דילפינן שור שור משבת, א"כ למה נאמר שור או חמור שדבר הכתוב בהוה ^לבבשבת כתיב למען ינוח שורך וחמורך וכל בהמתך. והלשון בהוה ר"ל ברגיל שעל אלה הבע"ח רגילין להטעין משאות, ואע"פ דפסוק זה קאי אטעינה י"ל כיון דענין אחד הוא לפריקה ולטעינה, ובכ"ז צ"ע דלא חשיב מפורש במשנה כאן לטעינה. .
(ב"ק נ"ד ב') נפלים. נופלים ולא עומדים ^לגמשום דע"י נפילה נפרקה המשא מעליו ולא אם הם עומדים. [ספרי]. נפלים בדרך. דרמו אינהו וטעונייהו באורחא ^לדר"ל שאף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון, ואע"פ דלא נזכר כאן שטעונים משא נראה דדריש בהוה, שדרך הבהמה לפול בדרך מכובד המשא שעליה, ומכיון שנופלת בלא סדרים הרי היא משלכת והופכת גם המשא שעליה. .
(ב"מ ל"ב א') בדרך. בדרך ולא ברפת, מכאן אמרו מצאה ברפת אין חייב בה, ברה"ר חייב בה ^להענין זה הוא במשנה בב"מ ל"ב א' לענין אבידה, ולא ידעתי מאי שייכות ענין זה דהשבת אבידה לפסוק זה דאיירי בפריקה וטעינה, ואולי הכונה ע"פ המבואר בגמרא בסוגיא ל"ג א' דהשוו באיזו פרטים דיני אבידה עם דיני פריקה וטעינה, וצ"ע. [ספרי]. והתעלמת. עיין לעיל בפסוק א'. הקם תקים. אין לי אלא בעליו עמו, בעליו אין עמו מניין, ת"ל הקם תקים מ"מ ^לועיין מש"כ לעיל בפ' א' בדרשה השב תשיבם בטעם דרשה כזו וצרף לכאן. ..
(ב"מ ל"א א') הקם תקים. העמידה ונפלה העמידה ונפלה אפילו חמשה פעמים חייב שנא' הקם תקים ^לזכמש"כ באות הקודם. [ספרי]. הקם תקים. מכיון שנאמר (פ' משפטים) עזב תעזוב מה ת"ל הקם תקים, אלא שיכול אין לי אלא פריקה וטעינה, בהמה עצמה מניין, ת"ל הקם תקים ^לחר"ל כאן מפורש ענין הקמת הבהמה עצמה וכמש"כ נופלים בדרך הקם תקים, ולא נפרש שרק אם נפרק המשא, ולא איכפת לן הקמת הבהמה דנאמר שממילא תעמוד אלא צריך לעזור להקימה, וזה ילפינן מלשון הקם תקים, דענין הקמה יונח רק על בעלי חיים. [מכילתא פ' משפטים]. תקים עמו. הלך הבעלים וישב לו ואמר לו, הואיל ועליך מצוה לפרוק פרוק, פטור, שנאמר עמו, יכול אפילו זקן וחולה ת"ל הקם תקים ^לטומסברא מוקמינן הלשון עמו על היכי דאפשר להבעלים, והרבוי דהקם תקים להיכי דאי אפשר לו וכמבואר. [ספרי]. לא יהיה וגו'. מה ת"ל, אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש הרי כבר נאמר כי תועבת ה' היא ואין כאן תועבה, אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים ^מדדבר זה מביא לידי זנות, וזה נקרא תועבה בפ' עריות (פ' אחרי) וע"ע בדרשה הסמוכה בענין לבישת בגדים חלופים מאיש לאשה ולהיפך. והרמב"ם לא הביא דרשה זו, וכנראה ס"ל דהלאו אתא לדרשת ראב"י בדרשה הבאה, אבל אין זה מוכרח די"ל דלא פליגי כלל ת"ק וראב"י אלא הכל בכלל האיסור, ורק כשמחלפין אסור אפילו בבגדים פשוטים שאין בהם נוי וקישוט, ועיין בסוגיא. .
(נזיר נ"ט א') כלי גבר. תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר, מניין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה, ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה ^מאנראה בטעם הדבר שזה נקרא כלי גבר ע"פ מ"ש בקדושין ב' ב' דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה, וביבמות ס"ה ב' אמרו איש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבוש, ועניני מלחמה וכיבוש הם בכלי זיין, ואחרי שאין דרך אשה בכאלה הרי הוו כלים אלו מיוחדים אך ורק לגברים. ויתכן דמסמיך זה כאן מדלא כתב כלי איש רק לשון גבר דענינו מלשון גבורה [עיין בס' יאיר אור], ולכן דריש על כלי זיין. –
והנה מפשטות לשון הדרשה שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה משמע מפורש דרק למלחמה אסורה לצאת בכאלה, והוא הדין בענינים השוים למלחמה, כגון בריב ומצה עם איש וכדומה, ולפי"ז צל"ע במש"כ בס' תולדות אדם [לרי"פ ז"ל מ"מ מווילנא] ח"ב ס"פ ב' שהגרש"ז מוולאזין העיר שיש צד איסור באשה הלוקחת חרב לחתוך חוט או חבל, ויסודו ע"פ התרגי"ר בשופטים ה' [והובא ברש"י בסוגיא כאן] במעשה שלקחה יעל יתד להרוג את סיסרא כתב וז"ל, טובתא יעל איתת חבר דקיימא לא תיהוי תיקון זיין דגבר על איתתא וכו', ור"ל דמפרש למה לקחה יתד ולא חרב מפני לאו זה, ולפי מש"כ אין ראיה מיעל דאותה שעה שעת מלחמה הוי, וגם ענינה עם סיסרא ענין מלחמה הוי, אבל בכעין שצייר לחתוך חוט או חבל לא נראה לי כלל שיהיה צד איסור בזה. .
(שם שם) שמלת אשה. המלקט שערות לבנות מתוך שחורות אסור משום ולא ילבש גבר שמלת אשה ^מבובכלל זה איסור צביעת שער שגם זה תיקון המיוחד לנשים, ועיין בדרשות הבאות בזה. .
(שבת צ"ד ב') שמלת אשה. רבי אליעזר בן יעקב אומר, ולא ילבש גבר שמלת אשה – שלא יתקן איש בתקוני אשה ^מגזה דריש מלשון שמלת שענינו בכ"מ בגד יפה ונאה וכמש"כ בר"פ זו בפ' והסירה את שמלת שביה, ולכן הוי בכלל שלא ילבוש בגדי צבעונין ותכשיטין המיוחדים לנשים, וכל מקום לפי מנהגו. .
(נזיר נ"ט א') שמלת אשה. המעביר שער בית השחי ובית הערוה, הרי זה עובר משום ולא ילבש גבר שמלת אשה ^מדוזה הוא רק במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, ופרטי כל דיני דרשות אלו שבענין זה עיין ביו"ד סי' קפ"ב. .
(שם שם) כי יקרא. פרט למזומן ^מהכגון יונים שדרכן לגדל עם אנשים בבתים ואוזים ותרנגולים שקננו בבית. וע"ע בסמוך בדרשה בדרך. .
(חולין קל"ט א') כי יקרא. מה ת"ל, לפי שנאמר שלח תשלח את האם וגו', יכול יחזור בהרים וגבעות כדי שימצא קן, ת"ל כי יקרא – במאורע לפניך ^מונראה בכונת הקושיא מה ת"ל, למה לא נאמר כי תראה, ואע"פ דבדרשה הקודמת דרשינן כי יקרא פרט למזומן, אך את זה היינו למדין גם אם היה כתוב כי תראה, כיון דסיים בדרך, וגם מדלא כתיב כי יהיה לך. .
(שם שם ב') קן. אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת חייב לשלח, שנאמר קן קן מכל מקום ^מזפירשו המפרשים אע"פ דסתם קן משמע שנים [עיין תוי"ט קנים פ"א מ"א] ה"נ האם והולד שנים הם, אבל א"צ לזה, אלא הפירוש דשם קן מצייר מדור לעופות בין שימצא שם ביצים בין שיהיה ריקן והוא רוצה להטיל ביצים ויכין קן לו, וממילא מבואר לפי"ז דשם אפרוחים או ביצים הבא בלשון רבים לאו דוקא הוא, אלא אפילו אפרוח אחד וביצה אחת, ומ"ש בלשון רבים אורחא דמילתא נקט. .
(שם ק"מ ב') צפור. עוף טמא פטור מלשלח, דאמר קרא קן צפור, וטהור אשכחן דאקרי צפור, טמא לא אשכחן דנקרא צפור ^מחואם היתה הכונה גם לטמאים הול"ל קן עוף, דשם עוף כולל שניהם, ועיין מש"כ ביתר באור בזה לעיל בפ' ואתחנן (ד' י"ז), ועיין המשך לדין זה בפ' הסמוך בדרשה תקח לך, ועוד שם לענין עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא. .
(שם קל"ט ב') לפניך. לרבות אלה שהיו לפניך ומרדו ^מטר"ל את שהיו כבר שלו ומרדו ג"כ חייב בשלוח. והנה מוכח מזה דעוף המורד בבעלים ובורח נחשב כהפקר, דאל"ה הרי נחשב זה כמזומן שפטור משלוח כמבואר בדרשה ראשונה שבפסוק זה, וצ"ע בתוס' בסוגיא כאן (ע"א) שהוכיחו דין זה ממשמעות הסוגיא שם, ולפי מש"כ הנה דבר זה מוכח מדין מפורש בגמרא. .
(שם שם) לפניך בדרך. לפניך ברשות היחיד. בדרך ברשות הרבים ^נהלשון לפניך מורה על רשות היחיד, משום דכולל אפילו סמוך לאהליך, כגון בפרדס שלו דלא קניא ליה חצירו דלאו מזומן הוא, והלשון בדרך פשוט שמורה רשות הרבים, ור"ל להביא גם רשות הרבים ואפילו בעיר, וכ"מ ברש"י. .
(חולין קל"ט ב') בדרך. מה דרך שאין קנו בידך אף כל שאין קנו בידך, מכאן אמרו, יוני שובך ויוני עליה שקננו בטפיחים ובבורות, ואוזין ותרנגולין שקננו בפרדס חייבין בשילוח, אבל קננו בתוך הבית וכן יוני הרדסיאות פטורין משילוח ^נאיוני הרדסיאות הם מין יונים שהביא הורדוס המלך מן המדבר וגדל אותם בישוב ונקראים על שמו, ודרכם לגדל עם אנשים, ולכן פטור משילוח דנקראו מזומן וכמש"כ בדרשה ראשונה שבפסוק זה. .
(שם שם) בדרך. לאתויי הא דאמר רב יהודה אמר רב, מצא קן בים חייב בשילוח, שנאמר (ישעיה מ"ג) הנותן בים דרך ^נבהרי דים נמי נקרא דרך, ומשכחת לה קן בים כגון ששטף הים לאילן והיה קן בראשו. .
(שם שם) בכל עץ. לרבות אילנות ^נגלא ידעתי מה טעם ברבוי זה, והא בודאי כן הוא, וסתם צפרים מקננים באילנות, ואולי הכונה דבכל עץ משמע אילן סרק שכן דרכם לגדל בדרך, שהרי כשמכוין הכתוב לעץ פרי אומר מפורש עץ פרי, כמו בפ' בראשית, ולכן קמ"ל לרבות אילנות הנושאות פרי. והרבותא בזה י"ל דאע"פ שמוצאים מזונותיהם לפניהם והו"א דלא יזיזם ממקומם, קמ"ל. .
(שם שם) או על הארץ. לרבות בורות שיחין ומערות ^נדעיין ברש"י במשנה ב"ק נ' ב' באור שמות אלו. .
(שם שם) והאם. פרט לזכרים ואפילו קורא זכר ^נההוא עוף הנקרא רעבהו"ן, וטבעו שהזכר יושב על הביצים, והוא עוף טהור, ועיין בתוס' חולין ס"ג א' ד"ה נץ שכתבו בטעם הפטור מקורא זכר משום דרובץ על ביצים שאינם שלו, עכ"ל. ולדעתי קשה לטעם זה, למה חקרו בגמרא בדין עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא ולהיפך וכן בדין יונה על ביצי תסיל ולהיפך, והלא כל אלה רובצים על ביצים שאינם שלהם, אבל באמת טעם הפטור בקורא זכר הוא משום דנתמעט מלשון והאם וכמבואר מפורש בדרשה שלפנינו מספרי. [ספרי]. רובצת. ת"ר, רובצת ולא מעופפת, יכול אפילו כנפיה נוגעות בקן, ת"ל רובצת, מאי תלמודא, מדלא כתיב יושבת ^נודהלשון יושבת מורה על הישיבה בדבוק יותר מלשון רביצה. .
(חולין ק"מ ב') על האפרחים וגו'. לאקושי אפרוחים לביצים וביצים לאפרוחים, מה אפרוחים בני קיימא אף ביצים בני קיימא, יצאו מוזרות, ומה ביצים צריכין לאמן אף אפרוחים הצריכין לאמן, יצאו מפריחין ^נזביצים מוזרות הן נשחתות שאינן ראויין עוד להוליד אפרוח, ומפריחין הם גדולים שכבר יכולין לפרוח ואין צריכין עוד לאמן. וטעם ההיקש הזה בכלל הוא משום דדי היה לכתוב והאם רובצת עליהם כיון דמקודם כתיב אפרוחים או ביצים.. .
(שם שם) לא תקח. הנוטל אם על הבנים משלח ואינו לוקה, מאי טעמא, כל מצות ל"ת שיש בה קום עשה אין לוקין עליה ^נחואע"פ דכלל גדול הוא בכל התורה דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו, אצטריך לאשמעינן כאן דלא נפרש דאין זה ניתק לעשה אלא שלח מעיקרא משמע, קמ"ל. דהלשון שלח תשלח הוא בא גם להורות דשלוח זה הוי תיקון ללאו דלא תקח. .
(שם קמ"א א') שלח. [יכול אם נטל האם מעל הבנים ושלחה תהא אסורה, ת"ל שלח תשלח, מאי משמע] לא אמרה תורה שלח לתקלה ^נטר"ל כיון דעבד איסורא שלקח האם ולא הבנים וחייבנוהו לשלוח האם הרי דעבד בה איסורא ויהיה זה בכלל לא תאכל כל תועבה ותהא אסורה איסור עולמית ת"ל שלח תשלח ולא אמרה תורה שלח לתקלה, כלומר דאם היתה אסורה באכילה לא היתה התורה אומרת לשלחה כיון שאפשר שיכשלו בה בני אדם, אלא ודאי אין סברא שהיא אסורה. .
(שם קט"ו א') שלח. מוקדשין פטורין משילוח, דאמר קרא שלח תשלח, במי שאתה מצוה לשלחו, יצא זה שאי אתה מצוה לשלחו אלא להביאו לידי גזבר ^סואע"פ דאין שילוח הקן נוהג רק באינו מזומן [כבדרשה הראשונה שבפסוק הקודם] וכשהקדישה הרי היא מזומן, אך משכחת לה כגון שהקדיש עוף שברשותו ופרח העוף וחזר ומצאו רובץ על הקן והרי הוא מכירו. וברמב"ם פי"ג ה"כ משחיטה כתב הטעם בזה משום דכתיב ואת הבנים תקח לך ואלו אינן שלך, ובתוס' כאן ובלח"מ שם הביאו פי' זה מרש"י ולפנינו ליתא ברש"י. .
(שם קל"ח ב') שלח. עד כמה משלחה, עד כדי שתצא מתחת ידו, ובמה משלחה – בכנפיה ^סאאוחז בכנפיה ומשלחה, ולאפוקי שלא יאחזנה ברגל וישלחנה, ונ"מ בזה שאם נתלשו גפיה פטור משילוח. .
(שם קמ"א ב') שלח תשלח. שלחה וחזרה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, שנאמר שלח תשלח אפילו מאה פעמים במשמע ^סבהמלה שלח היא מקור הפעל, והמקור יונח כמו על המעט כמו על הרבוי, ולכן דרשינן אפילו מאה פעמים, וזה טעם הדרשות מעין זה, כמו השב תשיב, הקם תקים, עזב תעזב וכדומה. .
(שם שם א') שלח תשלח. אין לי שלא יקח אלא לדבר הרשות, מניין שלא יקח אפילו לדבר מצוה, ת"ל תשלח מכל מקום ^סגמפרש בגמרא לדבר מצוה כגון לטהר בה את המצורע. ומה דנקט מצורע ולא סתם קרבנות הבאות מעופות, הוא לרבותא משום דבשארי קרבנות נקרב העוף וא"כ יבטל ע"י זה מצות שילוח, ולפי"ז בודאי יש סברא לאסור לבטל העשה בידים אף כי משום מצוה, משא"כ למצורע כנודע שלאחר שמקיימין בה מצותה שולחין אותה לנפשה כמבואר בפ' מצורע, וא"כ הו"א כיון דאפשר לקיים בה גם מצות שילוח מותר לקחתה לתכלית זו קמ"ל. .
(שם שם) שלח תשלח. הנוטל אם על הבנים ובא אחר וחטף האם מידו ושלחה או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו לוקה, שנאמר שלח תשלח, עד שישלח מעצמו והרי לא קיים העשה שבה ^סדפסק כמ"ד במכות ט"ו א' קיימו ולא קיימו, כלומר אם קיים העשה שבו פטור ואם לא קיימו לוקה על לא תקח, וסמך זה הרמב"ם על לשון הפסוק כדרכו בכ"מ בחבורו לסמוך דין מקובל על לשון התורה שבאותו ענין, כנודע. [רמב"ם פי"ג ה"ג משחיטה]. את האם. אמר הריני נוטל את האם ומשלח את הבנים חייב לשלח, שנאמר שלח תשלח את האש ^סהר"ל שלא יאמר דעיקר קפידת התורה הוא שלא ליטול האם על הבנים רק בפרודם, אבל איך שיהיה הפירוד לא איכפת לן אם בשלוח האם או בשלוח הבנים, ומה דתפסה התורה שילוח האם חדא מתרי נקטה ולכן אני נוטל את האם ומשלח את הבנים קמ"ל דאסור לעשות כן, אלא צריך לשלוח את האם דוקא, דמצות התורה מדויקה שלח תשלח את האם דוקא. וטעם הדבר י"ל דכיון דהבנים צריכין עדיין בטפול לכן חס לשלחם ולעזבם לנפשם. .
(חולין קמ"א א') תקח לך. עוף טהור הרובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח, דאמר קרא תקח לך – ולא לכלביך ^סוובספרי יליף ענין זה מלשון והאם רובצת על האפרוחים, עד שיהיו כולם מין אחד, ונראה הבאור דמדייק דדי היה לכתוב והאם רובצת עליהם. וע"ע בדרשה הבאה. .
(שם ק"מ א') תקח לך. אם טרפה חייב בשילוח, אפרוחים טרפות פטור, מאי טעמא, אמר רב כהנא, תקח לך – ולא לכלביך ^סזומפרש בגמרא דאין לומר דנקיש אם טריפה לאפרוחים מה אפרוחים טריפות פטור משילוח אף אם טריפה נמי פטור, ומשני א"כ צפור למעוטי עוף טמא ל"ל, ר"ל דלעיל בפ' הקודם דרשינן דעוף טמא פטור משילוח משום דכתיב צפור, ורק טהור אשכחן דנקרא צפור, וא"כ ל"ל דרשה זו תיפק ליה דמקשינן לאפרוחים מה אפרוחים טמאים לא משום דכתיב תקח לך ולא לכלביך, כבדרשה הקודמת, אף אם טמאה לא, אלא ודאי דלא מקשינן אם לאפרוחים. והנה דבר פלא הוא, שבספרי באמת יליף פטור שילוח בעוף טמא מהיקש לאפרוחים ולא מן צפור וממילא הוא הדין באם טריפה, וצ"ל דס"ל להספרי כמ"ד בתו"כ פ' מצורע דגם טמא נקרא צפור, יעו"ש. ולכן הוכרח ליליף מדרשה אחרת, ודו"ק. .
(שם שם) למען ייטב לך. ומה מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים, ק"ו למצות חמורות שבתורה ^סחקרי לההיזק מהצפור שמשלח היזק מועט בערך איסר. והנה מה שיש לדרוש ולפרש באגדה זו ובפסוק זה עיין לפנינו לעיל בפ' ואתחנן בפסוק כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך. –
והנה ראינו להעיר כאן בסוף מצוה זו מה שחקר בשו"ת חות יאיר סי' ס"ז אם כלל מצוה זו דשילוח האם היא רק באופן שרוצה ליקח הבנים או שמחויב לכתחלה בשניהם, היינו ליקח הבנים ולשלח האם, וכל דבריו שכתב בזה אינם מוכרחים, ואני תמה בכלל איך יעלה על הדעת לומר שהתורה תצוה להטפל בזה אף נגד רצונו בתכלית הנרצה, כי הלא ברור ונעלה מעל כל ספק, כי מטעם עיקר המצוה הזאת בכלל שלא להתאכזר וליקח האם מעל הבנים בעודה רובצת עליהם, ורק אחרי כי סוף סוף תכלית כל הנבראים לא נבראו אלא בשביל האדם וכמו שהותרה טביחת הבהמה, לכן התירה התורה ליקח את הבנים באופן כזה לשלוח מקודם את האם שלא תראה בלקיחת הבנים, וא"כ ברור הדבר כי רק היתר התירה התורה בזה, אבל מי שאינו רוצה בטפולם כלל וכלל בודאי הוא שרשאי לעבור מעליהם, ואדרבה עוד עושה קורת רוח לאם ולבנים שמניחן ביחד, ואין סברא כלל שעוד יתחייב לעשות פרוד בין הדבקים, וכמו שאין סברא לומר דהמצוה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד הוי אזהרה דוקא על שניהם אבל אחד מהם מצוה וחובה לשחוט, כן הדבר הזה.
ולבד דברים אלו הברורים בטעם וסברא, הנה בנוגע לדינא מבואר מפורש בחדושי הר"ן לחולין ק"מ א' במ"ש שם בענין עוף שהרג את הנפש פטור משילוח משום דבעינן להביאו לב"ד לקיים ובערת הרע מקרבך, והקשה הר"ן למה לא תדחה עשה ול"ת דשילוח את העשה דובערת, ותירץ משום דעשה ובערת היא מצוה המוטלת עליו לבערו אבל עשה דשילוח לא הוי מצוה המוטלת עליו, כי אם אינו רוצה ליקח הבנים פטור מלשלח האם, עכ"ל. והרי זה מפורש כדברינו, ופליאה גדולה על החו"י ועוד אחרונים שחקרו בזה [כמובא בפ"ת ליו"ד סי' רצ"ב] ולא הביאו דברי הר"ן, וצע"ג. –
ועל מה שכתבנו דמטעם עיקר המצוה לא תקח האם על הבנים הוא שלא להתאכזר על האם וליקח ממנה בניה בעודה רבוצה עליהם – אל תשיבני ממשנה דברכות ל"ג ב', האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין איתו, ומפרש בגמרא משום שעושה מצות הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזירות, ומשמע מזה לכאורה דאין הטעם בזה משום רחמנות, דבאמת לא קשה כלל, דהכוונה שמחויבים אנו לשמוע מצות ה' רק כמו גזירת המלך ולא מפני הטעם הצפון בה לבד, משום דאם משום זה לבד אפשר לנטות מדרך האמת בחקר דעת כל איש לפי דעתו ורוחו, וכמ"ש כה"ג בסנהדרין כ"א ב' מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקראות נתגלו טעמן ונכשל בהן גדול העולם [ע"ל פ' שופטים י"ז י"ז בפ' ולא יסיר לבבו], ועיין במ"ר ובנמוקי רמב"ן כאן. .
(חולין קמ"ב א') כי תבנה. אין לי אלא בונה, לקח, ירש, ונתן לו במתנה מניין, ת"ל ולא תשים דמים בביתך – מכל מקום ^סטר"ל כיון דתלה הכתוב חיוב מעקה בחשש היזק הגוף ע"י נפילה א"כ אין נ"מ אם בנה מעצמו או קנה וירש או ניתן לו במתנה, כי כל מה שהוא קנין האדם צריך לשמרו מסכנה. ועיין בב"מ ק"א ב' דבשוכר בית חייב השוכר לעשות מעקה, ומשמע מרמב"ם שהולכים בזה אחר מנהג המדינה. [ספרי]. בית. בית שאין בו ד' אמות על ד' אמות פטור מן המעקה, מאי טעמא בית כתיב ^עובאין בו שיעור כזה לא נקרא בית, ועיין מש"כ לעיל בפ' ואתחנן לענין מזוזה הנוגע לדין זה. .
(סוכה ג' ב') בית. [בית שהוא למטה מעשרה טפחים פטור מן המעקה, מאי טעמא בית כתיב] וכל פחות מעשרה לאו בית הוא ^עאלפי מה דקיי"ל לענין כמה דברים דאין חבטה בפחות מעשרה א"צ לטעם זה, כיון דלא שייך בזה חשש נפילה, אלא רצה לאוקים זה אפילו למ"ד יש חבטה בפחות מעשרה, ולפי"ז יש ליתן טעם על שהשמיטו הפוסקים דין דרשה זו אשר לכאורה הוא פלא, והוא מפני דקיי"ל אין חבטה בפחות מעשרה. .
(ב"ק נ"א ב') בית. אין לי אלא בית, מניין לרבות בית התבן ובית הבקר ובית האוצרות, ת"ל כי תבנה, יכול אף הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת, ת"ל בית, מה בית מיוחד שהוא בית דירה יצאו אלו שאינם בתי דירה ^עבולהרמב"ם בפי"א ה"א מרוצח דרך אחרת בדין זה ועיי"ש ובחו"מ סי' תכ"ז ובבה"ג ובמש"כ אנו בענין זה בפ' ואתחנן בדין מזוזה ובפ' שופטים בענין חזרה ממערכי המלחמה בפ' מי האיש אשר בנה בית. [ספרי]. בית. לרבות גג היכל ^עגצ"ע מ"ש מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתמעטו ממעקה, כפי שיבא בסמוך, ואף גם זאת לא נתבאר מ"ש במשנה ו' פ"ד דמדות שהמעקה שבהיכל היתה גבוהה ג' אמות, ומה נשתנית מעקה זו בשיעורה לשאר מעקות ששיעורן עשרה טפחים כפי שיתבאר בסמוך. ולכן נראה דהמעקה שבהיכל היתה לא לשמירה כי אם לנוי בעלמא, ודרשה זו אסמכתא היא, וניחא הכל, ובספרי יש עוד גירסות שונות בלשון זה, ואין להאריך. .
(שם) בית חדש. מהו חדש, רבי אומר, משעת חדושו עשה לו מעקה ^עדהמלה חדש מיותרת כאן, אחרי דאליבא דאמת חייב גם הקונה ויורש בית, אלא בא לאשמעינן דחיוב מעקה הוא מיד שנתחדש הבית, ונראה הכונה מיד כשנבנתה אעפ"י שלא דר בה עוד. .
(שם) ועשית. זו מצות עשה, ולא תשים דמים בביתך – זו מצות לא תעשה ^עהועיין ברמב"ם פי"א ה"ח מברכות דבשעת עשיית מעקה מברך אשר קדשנו וכו' לעשות מעקה, ונו"כ לא העירו מקור לדין זה, ואם סברת עצמו היא קשה טובא שסותר דברי עצמו באותו הפרק [הלכה ד'] שכתב וז"ל, ולמה אין מברכין על נטילת ידים באחרונה [לאחר הסעודה] מפני שלא חייב בדבר זה אלא מפני הסכנה [מפני מלח סדומית] ודברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם, עכ"ל. וא"כ הלא כל ענין מעקה מפורש בתורה שהוא משום סכנה, ולמה יברך עליה, ודוחק לחלק דנט"י הרי סכנה לעצמו ומעקה סכנה לאחרים דמאי שנא, וגם לשונו לא משמע הכי, ואולי דעתו דשאני מעקה דענינה כתיב בתורה מפורש בלשון מ"ע.
ודע דעיקר מצות עשיית מעקה הוא רק בבתים שבא"י ששם הגגות ישרות ולא משופעות כמו אצלנו, ולכן רגילים שם לעשות כל תשמישם על הגגות כמו בפנים הבית ותשמישם שם בקביעות, ומפני זה יש חשש נפילה ולכן יש חיוב מעקה, משא"כ בגגים שלנו שרק במקרה רחוקה עולים עליהם לשעה קלה ובאותו פעם נזהרים שלא יפלו, לכן אין אצלנו דין חיוב מעקה בכלל, ותמיהני על בעלי השו"ע והאחרונים בחו"מ סי' תכ"ז שלא בארו זה, וגם זולתם לא ראיתי מי שיעיר בזה. .
(שם) מעקה. כמה שיעור מעקה – גובה עשרה טפחים ^עועיין ברמב"ם ובראב"ד פי"א ה"ג מרוצח ומש"כ לעיל אות ע"ג. .
(ב"ב ס"א א') לגגך. למעוטי בתי כנסיות ובתי מדרשות ^עזפירש"י בטעם הדבר מפני שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא, ועוד שאינו בית דירה, עכ"ל. ולא ידעתי מה הכריחו לפרש פירוש הראשון אשר לפיהו ישתנה דין ביהכנ"ס של יחיד, ונראה לומר דשני הטעמים סברא אחת להם, דכיון דעיקר חיוב מעקה הוא רק בגגים שמשתמשים בהם לאכילה ושינה ומלאכה בקביעות וכמש"כ לעיל באות ע"ה. לכן בתי כנסיות ובתי מדרשות שהם של צבור אין דרך להשתמש בהם כמו בבית של יחיד היינו על הגג ולכן פטורים מן המעקה, ובהטעם שהם של צבור הוי עיקר הסברא שמפני זה אין משתמשין בהם כמו בבית של יחיד, ולכן אין נ"מ אם בית הכנסת שייך ליחיד או לצבור, כיון דבכל אופן אין משתמשין בו רק רבים, ובשמוש רבים אין הנהוג להשתמש בגגים, ודו"ק. .
(חולין קל"ו א') לגגך. פרט לכבש המזבח ^עחטעם הדבר י"ל מפני שהמשתמשים בו כהנים הם, וכהנים זריזים הם שלא ישמטו וימעדו רגלם. אך צ"ע ל"ל בכלל דרשה זו תיפק לי' דהא אין חיוב מעקה רק בבית דירה כמבואר למעלה, ואולי י"ל כיון שרבים המשתמשים בו הו"א דדינו כבית דירה קמ"ל. וע"ע בספרי גירסות שונות בענין דרשה זו. [ספרי]. ולא תשים דמים בביתך. תניא, רבי נתן אומר, מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, שנאמר ולא תשים דמים בביתך ^עטובמשנה ב"ק ע"ט ב' בין יתר תקנות חכמים איתא שתקנו שלא יגדל אדם את הכלב אא"כ קשור בשלשלאות, וכ"פ הרמב"ם בפ"ה ה"ט מנזקי ממון, וטעם הדבר מפני שאפשר לאנשים חלשים ונשים ותינוקות להבהל ממנו מקול נביחתו, וכפי שמביא בגמ' שם פ"ג א' שנשים מעוברות נבהלו והפילו, משא"כ אם הוא קשור בשלשלאות של ברזל שוב לא יבהלו, וכ"כ הסמ"ע בסי' ת"ט ס"ק ה'. ותימא על הטוש"ע בחו"מ סי' ת"ט ס"ג שהעתיקו דין זה [מרמב"ם] בלשון אסור לגדל כלב רע, [שמוחזק ברעתו, שנושך ומזיק], ומניין להו זה, והלא במשנה וגמ' ורמב"ם הלשון כלב סתם, וראיה לזה, שהרי בגמ' שם פ"ג א' הביאו ראיה לאיסור זה ממעשה שהיה מאשה שהפילה מקול נביחת כלב שנטלו שיניו, וה"ז בודאי אינו כלב רע, אחרי שנטלה רעתו. וכן ראיה מגמ' שם פ' א', מגדלין כלבים כופרין, ופירש"י, כלבים ננסים או של ציידים שאין מזיקין, ואי ס"ד דרק כלב רע אסור לגדל, א"כ מאי רבותא דכלבים כופרין אחרי דגם כלבים סתם מותר לגדל. והנה גם התוי"ט ועוד מפרשים נגררו אחר הטוש"ע, והוא פלא.
ופשוט דדיניה דר' נתן שלפנינו לא יגדל אדם כלב רע הוא לענין איסור לאו ולא תשים דמים, ומתקנת חכמים שלא לגדל כל כלב, כמבואר.
ואמנם מדלא הביא הרמב"ם דינו של ר' נתן שלפנינו ביחוד, משמע דס"ל דהוא כלול בדין המשנה הנ"ל, ומבואר דס"ל דגם כלב רע די אם קשור בשלשלאות של ברזל, וזה דלא כרש"י דס"ל דצריך להרגו דוקא [ועי' תוס' ב"ק ט"ו ב' וסנהדרין ט"ז ב'], וגם בזה תימא על בעלי השו"ע דאחרי שהעתיקו האיסור רק בכלב רע הו"ל להביא גם דעת רש"י, וצ"ע רב. והנה גם דברי הרמ"א שם אינם מחוורים כלל, כפי שיתבאר להמעין.
ויש להביא סמך ראיה לדעת הרמב"ם ממשנה נדרים ס"ה ב' קונם לבית שאיני נכנס שהכלב רע בתוכו או שהנחש בתוכו, אמרו לו, מת הכלב או נהרג הנחש מותר, ודברי חכמים נאמרים בדיוק נמרץ, ודייקו להזכיר בכלב מיתה דהיינו מיתה עצמית ובנחש הריגה, והיינו מפורש כהרמב"ם, דלדעת רש"י הול"ל גם בכלב נהרג ודו"ק.
ודע דלא רק דברים אלו שחשיב כאן, כלב רע וסולם רעוע, אסור להחזיק, אלא כל דבר שיש בו סכנה ואפשר שיכשל בה אדם וימות, כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו חייב לעשות לה חוליא גבוה י' טפחים וכדומה, והרמב"ם בפי"א ה"ד מרוצח הביא על זה הפ' דפ' ואתחנן (ד' ט') השמר לך ושמור נפשך, ואם עבר על זה בטל מ"ע ועבר בלא תשים דמים בביתך.
וי"ל נ"מ בין מצות מעקה למצות הסרת שארי מכשולים לפי מש"כ לעיל אות ע"ה בשם הרמב"ם דמברכין על עשיית מעקה, י"ל דרק במעקה כן משום דכתיב בה עשה מפורשת, ועשית מעקה, משא"כ בהסרת שארי מכשולים דאין עשה מפורשת בהם, והפ' השמר לך ושמור נפשך הוא סמך בעלמא, דלא איירי שם מפורש בענין מצות נזיקין, ואי משום הל"ת לא תשים דמים בביתך, ידוע הוא דעל ל"ת אין מברכין כמש"כ הרא"ש בפ"א דכתובות סי' י"ב. .
(כתובות מ"א ב') בביתך. לרבות בורות שיחין ומערות חריצים ונעיצין ^פיתכן דדריש יתור מלה זו דדי היה לכתוב ולא תשים בה דמים כיון דקאי על כי תבנה בית, ולכן דריש דהלשון בביתך כבכאן ענינו ברשותך בכל השייך לביתך, וכמו שדרשו במכילתא לענין חמץ לא ימצא בבתיכם – ברשותכם, וכמו שאם יש לו בחצירו בורות שיחין ומערות צריך לעשות להם חוליא גבוה י' טפחים או כסוי, ועיין מש"כ סוף אות הקודם. [ספרי]. כי יפל. לרבות בית של שותפין ^פאהרבותא בזה אעפ"י דכתיב כל הפרשה בלשון יחיד כי תבנה ועשית מעקה לגגיך, בלשון יחיד, מ"מ מדתלה התורה טעם המעקה בגג משום חשש נפילה, ממילא אין נ"מ אם הבית הוא של יחיד או של שנים. ונראה דמהאי טעמא חייב גם בית של שותפות ישראל ועובד כוכבים, כיון דעכ"פ יש חשש נפילה, ולא דמי למזוזה דפטורה בכזה, דזיל בתר טעמא. .
(חולין קל"ו א') הנפל. תנא דבי ר' ישמעאל, כי יפל הנפל, ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל, אלא שמגלגלין זכות ע"י זכאי וחובה ע"י חייב ^פבזה בעל הבית שלא עשה מעקה נקרא חייב, וע' בדרשה הבאה ומש"כ שם. .
(שבת ל"ב א') ממנו. א"ר יצחק בריה דרב יהודה, לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שאם חלה אומרים לו הביא זכות והפטר, אמר מר עוקבא, מאי קרא, כי יפול הנופל ממנו – ממנו להביא ראיה ^פגרמז ואסמכתא בעלמא הוא, דפשטות לשון ממנו קאי על הגג, אלא שמדייק הלשון כי יפל הנופל, וכמו דמדייק הגמרא בברכות י"ח ב' לשון הפסוק דפ' שופטים עפ"י שנים עדים יומת המת וכי מת הוא והלא חי הוא, וה"נ קשה הלשון יפול הנופל והלא לא נופל הוא עתה, ולכן דריש מה שדריש, ונסמך על הדרשה הקודמת שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית וכו', יעו"ש. .
(שם שם) ממנו. ממנו ולא בתוכו, כיצד, היתה ר"ה גבוה ממנו י' טפחים ונפל מתוכה לתוכו פטור ^פדר"ל אינו זקוק לעשות מעקה על גגו מלמטה למעלה עד שיהא גבוה י' טפחים מרה"ר. , עמוקה ממנו י' טפחים ונפל מתוכו לתוכה חייב ^פהטעם הדבר משום דקיי"ל אין חבטה בפחות מעשרה טפחים וכמש"כ לעיל אות ע"א. .
(ב"ק נ"א א') לא תזרע. רבי יאשיה אומר, לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ^פודהיינו ביחד, וזה נפקא לן מלשון לא תזרע כרמך כלאים דמשמע שזריעת הכרם עצמה תהא בכלאים. והא דבעי ר' יאשיה דוקא שני מיני זרעים כתבו רש"י ותוס' בקדושין ל"ט א' דלא נתבאר בבירור מהיכן נפקא לי' כן, ולדעתי אפשר לומר משום דבעלמא יונח שם זריעה על זרע גינה ושדה וכמש"כ (ישעי' ס"א) וכגנה זרועיה תצמיח, אבל על זרע הכרם יונח שם נטיעה, וא"כ כיון דכתיב כאן לא תזרע כרמך כלאים, ע"כ הכונה לא תזרע בכרמך כלאים וא"כ קאי המלה כלאים על מלות לא תזרע וכמו דכתיב כלאים בכרמך, וכלאים הרי הוו משני מינין, והרי מבואר שהצווי הוא שלא יזרע שני מינין בכרם ודו"ק. .
(ברכות כ"ב א') לא תזרע. כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים, דכתיב לא תזרע, אין לי אלא זורע, מקיים מנלן, ת"ל כרם ולא כלאים ^פזהקיום הוא כשרואה אותם ומתייאש מלעקרם, ולא נתבאר לי טעם הדרשה, ובפירושי המפרשים בזה לא מצאתי קורת רוח. ואולי הכונה פשוטה, דאלו היה כתוב לא תזרע כלאים היה האיסור רק אזריעה, אבל מכיון דכתיב כרם דגם כשהוא כרם – בגידולו, גם אז לא יהיה כלאים ש"מ דגם מקיים אסור. ועי' מש"כ בענין זה בפ' קדשים בפ' שדך לא תזרע כלאים, יעוי"ש וצרף לכאן. .
(ירושלמי כלאים פ"ח ה"א) כרמך. אין לי אלא כרמך, כרם אחר מניין, ת"ל כרם ולא כלאים ^פחנראה דצ"ל כמו שהוא בספרי אין לי אלא כרם שלך, כרם של אחרים מניין ת"ל כרם מ"מ, ונראה דדייק מדלא כתיב ותבואת כרמך, בכנוי, אלא סתם ותבואת הכרם משמע גם כרם דעלמא, ולדינא יש פרטים שונים בדין זה, יען כי בעיקר הדין קיי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכן המסכך גפנו על תבואתו של חבירו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה, וכדומה פרטי דינים. .
(שם פ"ז ה"ג) כרמך. אין לי אלא כרם שלם, מניין אפילו כרם יחידי ועושה פירות, ת"ל כרם מכל מקום ^פטכרם יחידי ועושה פירות ר"ל רק גפנים אחדים, והלשון ת"ל כרם קאי על ותבואת הכרם, דדי היה לכתוב ותבואתו, ומרבה כל כרם שהוא אכיילו מגפנים אחדים. [ספרי]. כרמך. אין לי אלא כרם שהוא עושה פירות, שאין עושה פירות מניין, ת"ל לא תזרע כרמך – מכל מקום ^צנראה הכונה שכעת אינו עושה פירות אבל בשנה הבאה יעשה פירות, והטעם הוא אולי מפני שמכחיש אדמת הכרם, ויש בזה משום לא תסיג גבול עולם כמבואר בשבת פ"ה א' ולפנינו לעיל בפ' שופטים (י"ט י"ד), וצ"ע. .
(שם) כרמך כלאים. יכול לא יזרע זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ת"ל צמר ופשתים יחדו, אבל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו מותר ^צאר"ל דמדכתיב התם בשעטנז יחדו שמעינן דלא נקרא שעטנז רק אם הם ביחד, וה"נ בכלאים, ושיעור יחדיו בכלאים נתבאר לעיל שהוא במפולת יד. .
(שם) כלאים. לחייב משום כרם ומשום שדה ^צבר"ל אחת משום לא תזרע כרמך כלאים ואחת משום שדך לא תזרע כלאים (פ' קדושים) ומוסב על הדרשה שבריש פסוק זה לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה, וא"כ גם בלא איסור כלאי הכרם יש איסור כלאי זרעים, ועם איסור כלאי כרם שני לאוין, ומדייק זה מלשון לא תזרע כרמך כלאים שהפי' הוא לא תזרע בכרמך כלאים, משמע שגם בלא הכרם הוי הזריעה לעצמה כלאים, וא"כ כשזורעה בכרם נתוסף איסור כלאים. [ספרי]. פן תקדש. כלאי הכרם אסורין בהנאה, מנלן, אמר חזקיה, דאמר קרא פן תקדש, פן תקד אש ^צגהלשון פן תקדש אין מתבאר כפשוטו וכמו שפירש"י בפסוק זה בדוחק, ולכן דריש פן תקד אש, כלומר לא תזרע כרמך כלאים פן יהיה צריך לדון את הכלאים בשריפה כמו הקדש, ומבואר דאסור בהנאה כהקדש. ונראה דצ"ל פן תקד באש, וכ"ה בירושלמי כלאים פ"ח ה"א, ולפי דרשה זו יהיה כאן אך אות אחד ממלת אש, השי"ן, וכבר כתב רש"י ביומא י' א' ששין אחד שורש בתיבה, וכ"כ בפירושו ליחזקאל ז' י' על הפ' ולא נֹה בהם וז"ל, ואין בתיבה רק ה' יסוד, וכ"כ רוו"ה בכונת רש"י פ' צו (ו' י"ד), ונראה דזו היא כונת הדרשה בחגיגה י"ב בבאור השם שמים – אש ומים, ויתפרש לפי"ז דהשי"ן משמים הוא קצור משם אש, וכה יתפרש כל שי"ן שמושי במקום אשר, שה' – במקום אשר ה', שככה – במקום אשר ככה, והרבה כהנה. .
(קדושין נ"ו ב') המלאה הזרע. כתיב המלאה וכתיב הזרע, הא כיצד, זרוע מעיקרו – בהשרשה, זרוע ובא – הוסיף אין, לא הוסיף לא ^צדדהמלאה משמע מלוי ותוספת הזרע, והזרע משמע זריעה עצמה, ובא לרמז ענין זרוע מעיקרו וזרוע ובא, ורומז להמשנה דכלאים (פ"ז מ"ח) המעביר עציץ נקוב בכרם, כלומר עציץ שתבואה או ירק מושרשים בו והוא נקוב ויונק מן הכרם אם הוסיף במאתים אסור, כלומר שצריך לשער אם הוסיף חלק מאתים באיסור עד קצ"ט חלקים שגדלו תחלה בהיתר אסור בהנאה, דכלאי הכרם אין בטלים עד שיהיו בהם מאתים דהיתר והאחד ממאתים של איסור, ועל זה אמר זרוע מעיקרו בתוך הכרם נאסר מיד בהשרשה, וזרוע ובא כגון עציץ נקוב שהיה נשרש כבר בהיתר חוץ לכרם בעינן מלאה, היינו ע"ד שנתבאר. .
(פסחים כ"ח א') הזרע. פרט למקיים קוצים בכרם ^צההרבותא בזה אע"פ שיש מקומות שמקיימין אותן למאכל גמלין כמו בערביא, בכ"ז אינם בכלל זרע. [ספרי]. אשר תזרע. פרט לזרע שיצא עם הזבלים או עם המים, הזורע והרוח מסערתו, יכול שאני מוציא הזורע והרוח מסייעתו, ת"ל אשר תזרע ^צונראה דדרשה זו באה חסרה, וצ"ל כמו שהוא במשנה ז' פ"ה דכלאים הזורע וסערתו הרוח, לאחריו מותר, לפניו אסור, ור"ל אם כשזרע חוץ לכרם סער הרוח את הזרעים לאחריו והוא לא ראה הרי נעשית שלא בכונה מותר, אבל אם סייעתו הרוח והוביל הזרע לפניו שראה וידע אסור, דהרי ניכר שניחא לו בזה והוי כאלו זרע מעצמו, וכעין הדרשה בפ' וכי יותן מים על זרע (ס"פ שמיני), וע"ע במשנה הנ"ל. ומ"ש פרט לזרע שיצא עם הזבלים או עם המים, ר"ל כשמזבל או משקה השדה יוצאין זרעים ואין זה נקרא אשר תזרע כי מאליו נזרע ע"י נפילת גרעינין במקרה וכדומה. .
(שם) אשר תזרע. אין לי אלא שזרע הוא, זרע חבירו והוא רוצה לקיים מניין, ת"ל תזרע – מכל מקום ^צזדהלשון אשר תזרע מיותר כאן, ובא לרבות שגם מה שניחא לך בהזריעה ואתה מקיימה הוי כאלו זרעת מעצמך אף כי באמת זרע אחר. .
(שם) ותבואת הכרם. אסור ליהנות בלא ברכה, דכתיב פן תקדש המלאה אשר תזרע ותבואת הכרם, העולם כולו ומלואו עשוי ככרם, ומהו פדיונו ברכה ^צחכמה נדחקו המפרשים בבאור דרשה זו, ולי נראה פשוט, דמקודם לזה איתא בירושלמי כאן בלשון זה כתיב לה' הארץ ומלואה, מכאן דהנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל, ועל זה בא ר' אבהו לפרש כונת הדרשה מפסוק זה בדרך גז"ש מלאה ומלאה, כלומר נאמר כאן לה' הארץ ומלואה ונאמר להלן פן תקדש המלאה, מה מלאה שלהלן קדושה אף מלאה שבכאן קדושה, וזהו כל העולם עשוי ככרם שהוא קדוש ומהו פדיונו ברכה, וזה פשוט, ורק הלשון בירושלמי בא קצת משובש וקטוע, וכנודע חזון נפרץ הוא בירושלמי. [ירוש' ברכות פ"ו ה"ב]. ותבואת הכרם. מאימתי התבואה מתקדשת, משתשליש, וענבים – משיעשו כפול הלבן, דאמר קרא ותבואת הכרם ^צטוקודם שהביאה שליש לא נקרא תבואה, וכן ענבים קודם שנעשו כפול הלבן לא נקראו תבואת הכרם. .
(ירושלמי כלאים פ"ז ה"ב) ותבואת הכרם. התבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן אין מתקדשות, דאמר קרא ותבואת הכרם ^קר"ל אם נטע גפן בצד תבואה שיבשה כל צרכה או זרע תבואה בצד הענבים שבשלו כל צרכן אינן מתקדשות, דכך משמע הלשון פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם, אינו מקדש עד שיהיה שם מלאת זרע, ולאחר שיבשו שוב אינן קרויין מלאת זרע וענבים לאחר שבשלו כל צרכן אין קרויין תבואת הכרם. .
(שם שם ה"ד) לא תחרש. אין לי אלא חורש, מניין לרבות את הדש והיושב בקרון והמנהיג, ת"ל יחדו ^קאדאם היה כתוב לא תחרוש לבד הייתי אומר דהקפידא היא על החרישה, וא"כ היה במשמע דרק החרישה אסורה, אבל מדסיים הכתוב יחדו מבואר דהקפידא היא על חבורם ויחודם, וא"כ אין נ"מ באיזה אופן יתחברו אם ע"י חרישה או דישה וכדומה, ומה שתפס הכתוב חרישה הוא מפני שדבר הכתוב בהוה וברגיל, שעיקר מלאכת השור היא חרישה. ועיין בב"י ליו"ד סי' רצ"ז הנוגע לדרשה זו. [ספרי]. בשור וחמר. אחד שור ואחד כל בהמה לכלאים דחרישה, דילפינן שור שור משבת ^קבדכתיב (פ' ואתחנן) לא תעשה כל מלאכה וגו' שורך וחמורך וכל בהמתך. , א"כ מה ת"ל שור וחמור – שדבר הכתוב בהוה ^קגר"ל ברגיל, שאלה הבע"ח עומדים לחרישה ולמשא. ולדינא פסק הרמב"ם בפ"ט ה"ח מכלאים דאינו חייב מה"ת אלא בחורש ומנהיג בשני מינים שאחד טמא ואחד טהור דומיא דשור וחמור, ורק חכמים אסרו כל שני מינים בין ששניהם טמאים בין ששניהם טהורים, אבל הרא"ש פסק דכל שני מינים אסור מה"ת אף טהורה עם טהורה, וכ"פ בשו"ע, ומדרשה שלפנינו ראיה לדעה זו, יען דלדעת הרמב"ם קשה מאי פריך א"כ למה נאמר שור וחמור, והלא אפשר דלכן כתיב שור וחמור להורות דרק מין טהור עם טמא כשור וחמור חייב. וחידוש הוא שלא העירו כלום מהדרשה שבסמוך מספרי, יחדו לרבות הפרד, והיינו שאסור לחברו עם סוס או חמור יעו"ש, הרי מבואר שמה"ת אסור גם שני מינים טמאים. ועי' בריטב"א מכות כ"ג א' לענין מנהיג בשור פסוה"מ דלוקה משום דעשאו הכתוב לשני מינים – צבי ואיל, אף דשניהם כשרים, וצ"ע. .
(ב"ק נ"ד ב') בשור וחמר. בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור עם אדם ובחמור עם אדם ^קדשהולך בצדן ומדריכן במרדע או הולך לפני הבהמה ומושכה אחריו במתג, וע"ל בפ' ואתחנן בפ' למען ינוח עבדך (ה' י"ד) באה עוד דרשה בענין זה. .
(ירושלמי כלאים פ"ח ה"ד) יחדו. לרבות הפרד ^קההוא הנולד מסוס וחמור, ואסור ג"כ לחברו עם סוס או חמור, והרבותא דאע"פ שהוא מצד אחד מין אחד עם הכלאים בכ"ז נקרא זה יחדיו, ועיין בתוי"ט פ"ח מ"ד דכלאים, ויש גירסות שונות והפוכות בענין דרשה זו בספרי. [ספרי]. יחדו. לרבות קושר הסוס בצדי הקרון או לאחר הקרון ^קופירשו הרא"ש ור"ח, דרך עגלה למשוך בקרון ואסור לקשור סוס בין בצדי הקרון בין מאחריו כדי ללמדו למשוך, והרמב"ם בפי' המשנה פי' בע"א. .
(שם) לא תלבש שעטנז. מכדי כתיב (פ' קדושים) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך, מה ת"ל עוד לא תלבש שעטנז, צריכי, דאי כתב רחמנא לא יעלה עליך הו"א כל דרך העלאה ואפילו מוכרי כסות ^קזהלובשים כדי להראות לקונה מדת ארכו ורחבו. כתב רחמנא לא תלבש דומיא דלבישה דאית בה הנאה ^קחוכנגד זה לא די אם היה כתוב רק הפסוק שלפנינו, משום דמלשון לא תלבש הו"א דוקא לבישה דנפיש הנאתה אבל העלאה לא כתב רחמנא לא יעלה עליך, ועיין מש"כ בפ' קדושים שם. ועיין בט"ז וש"ך ליו"ד סי' ש"א דלא רק הנאת הגוף כדי להנצל מקור וחום אסור אלא אפילו הנאה צדדית אסור כגון להציל בגדיו מלכלוך, אבל בירושלמי כלאים פ"ט ה"ב מפורש היפך מוחלט, דכך איתא שם, ר' יוחנן יהב מפה של כלאים על בגדו בשעת אכילה, ופריך ואינו אסור משום כלאים, ומשני כי היכי דלא יתנבלון מאני' [עיין שבת קי"ד א' ס"ל לר' יוחנן ת"ח שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה ולכן היה נוהג כן], הרי מפורש דלהציל מלכלוך שרי להשתמש בבגד שעטנז, וצ"ע. .
(יבמות ד' ב') לא תלבש שעטנז. לא תלבש שעטנז וגדילים תעשה לך בדבור אחד נאמרו ^קטר"ל כיון דשתי מצות אלו סותרות זא"ז, דתכלת בציצית הם שעטנז, לכן ע"כ צ"ל דבדבור אחד נאמרו, והיינו דבשעה שאמר הקב"ה לא תלבש שעטנז בה בשעה צוה גדילים תעשה לך, ובירושלמי חשיב הרבה ענינים שנאמרו בדבור אחד, כמו מחלליה מות יומת עם וביום השבת שני כבשים, ערות אשת אחיך לא תגלה עם יבמה יבא עליה, ועוד הרבה, ועיין מש"כ בפ' אחרי בפסוק הנזכר (י"ח ט"ו). .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ב) שעטנז. עד שיהיה שוע טוי ונוז ^קידרשו מלת שעטנז בדרך נוטריקו"ן, דרבו הפירושים והדעות בענין זה, לרש"י בסוגיא כאן אינו אסור משום כלאים עד שיהא הצמר והפשתים מעורב וסרוק וטוי ואריג הכל ביחד, משום דכתיב יחדיו, ונוז היינו ארוג [ובפירושו בפ' קדושים פירש נוז – שזור], ולר"ת בסוגיא הוי שעטנז אפילו סרק וטוה ושזר ב' חוטין ממין אחד כל אחד לבדו ואח"כ חברם יחד ע"י אריגה או קשירה או תפירה, ונוז היינו שזור, והא דכתיב יחדיו קאי על החבור שע"י אריגה או קשירה ותפירה שאח"כ, ומהא דהצריכה התורה להתיר תכלת בציצית שהוא צמר בבגד של פשתן משמע כפי' ר"ת, דאפילו סרק וטוה ושזר כל אחד לבדו ואח"כ חברם בקשירה הוי חיבור וקרינן יחדיו, דכן הוא ענין כלאים בציצית, ולרש"י לא אצטריך להתיר זה אחרי דסרוקים וטוויים ושזורים כל אחד לבדו אין בזה איסור כלאים כלל אפילו חברם אח"כ בקשירה ותפירה. וברמב"ם פ"י מכלאים לא נתבררה גירסתו המדוייקת בזה, כמש"כ בכ"מ שמצאו בחבוריו בכ"י שונים גירסות שונות בזה.
ומה שהכריח לחז"ל בכלל לדרוש המלה שעטנז בדרך נוטריקו"ן כמבואר, נראה משום דע"פ רוב הוי שורש כל מלה מלה"ק לא יותר מג' אותיות, ואשר היא יותרת דרשוה חז"ל, וכה דרשו המלה תלפיות – תל שפונים אליו (ברכות ל"א א'), תלתלים – תלי תלים (עירובין כ"א ב'), חשמל – חיות אש ממללות (חגיגה י"ב א'), מלקוש – ממלא תבואה בקשיה (תענית ו' א'), עזאזל – עוזא ועזאל (יומא ס"ו ב'), ממזר – מום זר (יבמות ע"ו ב'), כרמל – רך ומל (מנחות ס"ו ב'), שקערורות – מראהו שוקע (תו"כ תזריע) וכהנה הרבה, וגם כאן המלה שעטנז היא כולה שרשית ולכן דרשוה חז"ל. .
(נדה ס"א ב') צמר ופשתים. אמר רב אחא בר יעקב, צמרו של נדמה ^קיארחל בת עז ואפילו רחל בת רחל בת עז. אין לוקין עליו משום כלאים, שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים, מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה ^קיבפשתן מעולם לא נשתנה מטבע גדילתה, וכן צריך להיות צמר שלא תשתנה מטבע תולדתה, והיינו צמר של רחל בת רחל דסתם צמר כן הוא, ומכיון שצמר של זו היא משונה מטבעה שהיא של רחל בת עז אין נוהגין בה הדינין שבצמר סתם, וכן הדין לענין נגעים שאין מטמאה, ועוד לענינים שונים, ולדעת הרמב"ם בפ"י ה"ב מכלאים אין בזה גם איסור דאורייתא בלא מלקות, ורק מדרבנן משום מראית העין, ותמה הכ"מ מלשון הגמרא אין לוקין עליו דמשמע אבל איסור יש מדאורייתא, ולדעתי יפה כיון הרמב"ם דהא חזינן דגם לענין איסורים בעלמא אינו בכלל צמר, כמו לענין נגעים, אף דהתם לא שייך מלקות, וא"כ מה נשתנה ענין כלאים שבו יהיה בזה איסור דאורייתא, ומה דנקיט הלשון אין לוקין עליו לאו בדוקא הוא, וכונתו שהלאו אין בו. .
(בכורות י"ז א') צמר ופשתים. רבא רמי, כתיב (פ' שלח) הכנף מין כנף וכתיב צמר ופשתים, הא כיצד ^קיגר"ל דהכנף משמע עשה ציצית ממין הכנף, אם טלית של משי עשה ציצית של משי וכדומה, וכתיב צמר ופשתים גדילים תעשה לך, משמע עשה ציצית רק מצמר ופשתים, ועיין מש"כ בבאור קושיא זו בפ' שלח שם. צמר ופשתים פוטרין בין במינם בין שלא במינם, שאר מינים במינם פוטרין, שלא במינם אין פוטרין ^קידר"ל ציצית של צמר רחלים או פשתים פוטרים בכל מיני בגדים וציצית של שאר מינים אין פוטרין אלא במינם, כגון של משי לבגד משי ושל צמר גפן לצמר גפן וכדומה, ופשוט דבזה"ז אין ציצית של צמר פוטרים לטלית של פשתן או להיפך, יען כי אחרי שאצלנו אין תכלת יש בתערובת מינים אלה משום כלאים, וע"ע מש"כ בזה בפ' שלח. .
(מנחות ל"ט ב') יחדו. יחדו – עד שיתכוף שתי תכיפות לחבור, אבל תכיפה אחת אינו חבור ^קטווזה דוקא אם לא היו שני ראשי החוט קשורין יחד, אבל אם היו קשורין יחד אפילו בתכיפה אחת הוי חבור לדעת הרמב"ם, אבל לדעת הרא"ש צריך קישור ב' ראשי החוט לתכיפת שתי תפירות, ובתכיפה אחת אינו חיבור בכל אופן, ובשבת ע"ד ב' איתא התופר שתי תפירות בשבת חייב חטאת, ופריך בגמרא והא לא קיימא ומשני א"ר יוחנן והוא שקשרן, ופירש"י שקשר שני ראשי החוט, עכ"ל. מזה ראיה נאמנה לדעת הרא"ש דאפילו בתכיפת שתי תפירות צריך קישור ב' ראשי החוטין, ודו"ק. .
(יבמות ה' ב') גדלים. גדיל שנים ^קטזדאי אפשר לעשות גדיל בפחות משני חוטין. , גדילים ארבעה, הא כיצד, עשה גדיל ופותלהו מתוכו ^קיזר"ל דמדאמרה תורה (פ' שלח) ונתנו על ציצית הכנף פתיל, הרי הכונה שתעשה מהנך ארבע חוטין גדיל אחד דהוי להו שמונה חוטין כשתוחבן בכנף הבגד. .
(שם שם) גדלים תעשה לך. ולמעלה כתיב לא תלבש שעטנז מכאן לעשה שדוחה ל"ת ^קיחיש להעיר לפי המבואר בפ' הקודם דשתי מצות אלו סותרות זא"ז ולכן נאמרו מהקב"ה בדבור אחד, יעו"ש. א"כ אין ראיה מדכאן לדעלמא, אחרי שמפורש הוציא הקב"ה התרת מצוה זו. ואפשר י"ל הכונה דמשום הא נאמרו בדבור אחד משום דעשה דוחה ל"ת, ובגמרא כאן באו עוד כמה דרשות ומקורים לענין עשה דוחה ל"ת. .
(יבמות ד' א') גדלים תעשה לך. אמר רב אחא בר יעקב, צמרו של נדמה ^קיטע"ל אות קי"א. פסול לתכלת, שנאמר לא תלבש שעטנז צמר ופשתים גדילים תעשה לך, מה פשתים שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה ^קכעיין מש"כ לעיל בפ' הקודם אות קי"ב וצרף לכאן. .
(בכורות י"ז א') תעשה לך. אמר רב הונא, הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה, מאי טעמא, תעשה כתיב – ולא מן העשוי ^קכאר"ל אם היה לו בגד של ג' כנפות והטיל בהם ג' ציצית ושוב עשה לה כנף רביעי והטיל בו ג"כ ציצית פסולים משום תעשה ולא מן העשוי, כלומר דכיון דכתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם משמע שיהיו הכנפות עשויות ארבע קודם שהוטלו הציצית ולא שהוטלו הציצית קודם כל הכנפות דהו"ל תעשה ולא מן העשוי. –
ועיין במג"א סי' י' ס"ק ו' שחקר אם גם כנף הרביעי פסול ר"ל כיון שהוא נעשה כהלכתו כמבואר, ועוד אחרונים חקרו בזה, ותמיהני שכולם לא הביאו מש"כ מפורש בזה בשאלתות דרא"ג פ' שלח בזה"ל, והיכי דהטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע הנך שלש פסולות משום תעשה ולא מן העשוי, עכ"ל הרי מפורש דהרביעי כשר, ובאמת כך הסברא נוטה דהא הרביעי נעשה בכשרות, והיותר פלא, כי מפרשי השאלתות עברו על הדברים האלה מבלי לגעת שייכותם לחקירת האחרונים שהבאנו. .
(מנחות מ' ב') על ארבע. ארבע ולא שלש, או אינו אלא ארבע ולא חמש, כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי בעלת חמש אמור, הא מה אני מקיים ארבע, ארבע ולא שלש ^קכבר"ל דהלשון אשר תכסה בה משמע כל הראוי לכסות בו וממילא אפילו בעלת חמש, ואעפ"י דכיון דמבואר דיש אחת לרבות ואחת למעט א"כ אפשר לדייק להיפך למעט מן על ארבע בעלת חמש ולרבות מן אשר תכסה בה בעלת שלש, אך כפי המתבאר בגמרא יותר קרוב לרבות בעלת חמש, משום דבבעלת חמש אפשר לקיים על ארבע, והיינו שיטילו ציצית בארבע כנפות, משא"כ בבעלת שלש א"א כלל לקיים על ארבע, ועיין מזה באו"ח סי' י' ס"א. .
(שם מ"ג ב') כנפות. תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, מניין שלא יתן הציצית על אמצע בגד אלא על שפתו, שנאמר על ארבע כנפותיו ^קכגעיין מש"כ בענין זה בפ' שלח בפסוק על כנפי בגדיהם. [ספרי]. כסותך. יכול כסותך דידך אין דשותפות לא, ת"ל (פ' שלח) על כנפי בגדיהם ^קכדעיין מש"כ בענין זה בפ' שלח בפ' שהובא בזה. .
(חולין קל"ו א') כסותך. למעט טלית שאולה שפטורה מן הציצית ^קכהר"ל השואל מחבירו טלית שאינה מצויצת פטור מלהטיל בה ציצית מדאורייתא לעולם, ורק מדרבנן חייב לאחר שלשים יום מפני שנראית כשלו. וכתבו התוס' דאם הטיל בה ציצית רשאי לברך עליו, ואע"פ שהוא פטור ממנו. וי"ל הסברא בזה, דכיון דעכ"פ בר חיובא הוא הבגד הזה לגבי המשאיל, לכן נחשב כאלו יש עליו חיוב בכלל. וראיה לזה ממה דקי"ל דאם רוצות הנשים לברך על ציצית רשאות [תוס' וש"פ בקדושין ל"ה א'] אע"פ דלדידהו הבגד הוי בר פטורא משום מצות עשה שהזמן גרמא [שאין ציצית נוהגות אלא ביום], אך מכיון דלגברים הוי בר חיובא, והכא נמי כן. .
(שם שם) כסותך. פרט לסדין ^קכור"ל סדינים שאדם ישן בהם פטורים מציצית אפי' ביום, משום כסות לילה. וטעם הדיוק משום דלשון כסותך משמע בגד דרך לבישה. ויש שיטות שונות בענין זה, ועיין באו"ח סי' י"ח ולפנינו בפ' שלח בפסוק וראיתם אותו. [ספרי]. אשר תכסה בה. לרבות כסות סומא שחייבה בציצית ^קכזואעפ"י דכתיב בציצית וראיתם אותו, אך ההוא אצטריך למעט כסות לילה, משום דראוי לרבות כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים, משא"כ כסות לילה אינה בראיה לכל אדם, וע"ע מש"כ בפ' שלח בפסוק הנזכר. .
(מנחות מ"ג א') אשר תכסה בה. פרט למעפורת שאינך מכסה בה ראשך ורובך ^קכחמעפורת הוא סודר שמעטיפין בו את הראש, והובא דין זה באו"ח סי' י' ס"י, ותמיהני שכתבו שם הטעם בזה משום דכתיב כסותך ודרשינן ולא כסות הראש, והא בספרי דריש זה מן אשר תכסה בה, וגם כסותך בא לדרשה אחרת כמבואר לעיל, וכן קשה לי מ"ש שם ואעפ"י שמתכסה בה ראשו ורובו, והלא בספרי כאן מפורש טעם הפטור שאינו מכסה בה ראשו ורובו, משמע מפורש דאם מתכסה בה ראשו ורובו חייב, והיא פליאה גדולה, והגר"א ז"ל העתיק שם דברי הספרי כמו שהוא לפנינו, ובכ"ז לא העיר על דברי השו"ע כמש"כ, וצ"ע רב. [ספרי]. ושנאה. מה ת"ל, לומר, ראה מה שנאה גורמת, עבר על ואהבת לרעך כמוך סופו לעבור על לא תשנא את אחיך ועד שבא לידי שפיכות דמים ^קכטכי לפעמים יצוייר ששם עלילות דברים לא מחמת שנאה רק כדי ליקח אחרת, ועכ"ז תפס הכתוב סבת השנאה להורות עד היכן מגעת כח השנאה שיוכל לבוא לידי שפיכות דמים כמו הכא שאם הביא עדי שקר הורגין אותה. .
(שם) עלילת דברים. יכול אפילו הקדיחה לו את התבשיל, הרי אני דן, נאמר כאן עלילות דברים ונאמר להלן (פ' ט"ז) עלילות דברים, מה להלן זנות אף כאן זנות ^קלשם בפסוק ט"ז כתיב מפורש והנה הוא שם עלילות דברים לאמר לא מצאתי לבתך בתולים, ולכאורה לא היה צריך לגז"ש זו, דהא בפסוק זה גופי' כתיב ושם לה עלילות דברים וגו' ואמר ולא מצאתי לבתך בתולים, אך י"ל דלולא הגז"ש היה אפשר לומר דהכתוב איירי בשני מיני עלילות, ושם לה עלילות דברים – ובעלילות דעלמא, והוציא עליה שם רע היינו ואמר לא מצאתי וגו'. .
(ירושלמי כתובות פ"ד ה"ד) ואמר. מלמד שהתובע מתחיל בדברים תחלה ^קלאנראה דהוא הדין המבואר בב"ק מ"ו ב' שנזקקין לתובע תחלה, ונתבאר ענין זה לפנינו בפ' משפטים בפסוק מי בעל דברים יגש אליהם. [ספרי]. את האשה הזאת. מלמד שאין אומר דבריו אלא בעמידתה ^קלבכמו דקיי"ל אין מקבלין דברי בעל דין שלא בפני בע"ד חבירו כמבואר לפנינו בפ' משפטים בפסוק מדבר שקר תרחק, ואעפ"י דזה ידעינן משם, י"ל דאצטריך הכא לאשמעינן דאפילו דרך סיפור דברים בעלמא אף כי לא בדרך טענה אסור. .
(שם) לקחתי. לקחתי – פרט ליעודין, פרט לארוסה, ופרט לשומרת יבם ^קלגפרט ליעודין כגון שהיתה לו אמה עבריה ויעדה לעצמו או לבנו והוציא עליה שם רע דפטור, ודריש כן מלשון לקחתי שהוא לשון קדושין. ובטעם הדבר י"ל דכיון דנמכרה לו מחלה על כבודה, וצ"ע. וכן פרט לארוסה, היינו אם בא עליה בעודה ארוסה והוציא עליה ש"ר פטור מקנס, והטעם בזה משום דכל כמה שלא נשאה עדיין לא נחשבת כאשתו והוי כמו שהוציא ש"ר על אשה אחרת דאעפ"י שנענש על זה אבל לא בעונשין שבפ' זה, וכן פרט לשומרת יבם דלא שייך בה לקחתי דמן השמים הקנוה לו כמבואר בקדושין ב' ב', ועוד נבאר מזה לקמן בפסוק ט"ז בדרשה את בתי נתתי לאיש הזה. .
(ירושלמי כתובות פ"ד ה"ד) ואקרב אליה. תניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר, ובא אליה ואקרב אליה, מלמד שלא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל ^קלדדרשה זו צריכה באור להבין בכלל ענין הפרשה וסוגיית הגמרא, ולכן נעתיק בזה מלשון הגמרא כפי הדרוש לבאור הענין, תניא, כיצד הוצאת ש"ר, בא לב"ד ואמר, פלוני, לא מצאתי לבתך בתולים, אם יש עדים שזנתה תחתיו בסקילה זנתה מעיקרא יש לה כתובה מנה, נמצא שהשם רע אינו ש"ר הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל, ראב"י אמר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל, ופריך בשלמא לראב"י היינו דכתיב ובא אליה ואקרב אליה אלא לרבנן דאפילו לא בעל מאי ובא אליה ואקרב אליה, ומשני ובא אליה בעלילה ואקרב אליה בדברים, ופריך עוד, בשלמא לראב"י היינו דכתיב ולא מצאתי לבתך בתולים אלא לרבנן מאי ולא מצאתי לבתך בתולים, ומשני לא מצאתי כשרי בתולים [פירש"י עדים שיזימו או יכחישו את אלו ויכשירו את בתך לבתולה גמורה], ופריך עוד, בשלמא לראב"י היינו דכתיב ואלה בתולי בתי אלא לרבנן מאי ואלה בתולי בתי, ומשני ואלה כשרי בתולי בתי [פירש"י עדים המזימין את עדיו], ושוב פריך עוד, בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה אלא לרבנן מאי ופרשו השמלה, א"ר אבהו, פרשו מה ששם לה, לכדתניא, ופרשו השמלה, מלמד שבאין עדים של זה ועדים של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה, ראב"י אומר דברים ככתבן, שמלה ממש, ע"כ.
הנך רואה דבין לרבנן ובין לראב"י באה פרשה זו בקצור נמרץ, יען כי בהכרח א"א לומר שעל זה לבד שלא נמצאו לה בתולים נהרגת, כי הלא אפשר להיות שזנתה קודם שנתארסה בעודה פנויה, שעל זה אינה חייבת מיתה כלל, וא"כ בהכרח לומר שמביא עדים שזנתה אחר נשואיה, וכך מבואר בירושלמי כתובות פ"ד ה"ד בזה"ל, הפרשה הזאת יש בה עדים וזוממין וזוממי זוממין, והיינו מקודם המשך הענין שהביא הבעל עדים שזנתה תחתיו, וכנגדו הביא עדים והזימו את עדי הבעל, ואז חייב הבעל מלקות וקנס, ואם אח"כ הביא הבעל עדים והזימו לעדי האב, אז הנערה ועדי האב נסקלין, ועל זה נאמר ואם אמת היה הדבר, ובסוגיא דבבלי סנהדרין ח' ב' בא ענין זה בקצור נמרץ, ועפ"י המבואר בירושלמי, יובן הענין היטב, ודו"ק.
ולפי זה מבואר שאפילו אם נמצאו לה בתולים ג"כ לא נפטרה מעונש מיתה כיון דבהכרח איירי שהבעל הביא עדים שזנתה תחתיו, וא"כ אין נ"מ אם היתה בתולה בנשואיה או לא, וגם תמוה הדבר איזו תועלת יש בפרישת השמלה בכלל, אחרי דלא על זה אנו דנין ורק עפ"י העדים, ובהיות כן צ"ל בהכרח דכנגד עדי הבעל מביא האב עדים להזים את עדי הבעל.
ומכל זה מבואר כמש"כ, דענין פרשה זו נאמרה בכלל בקצור נמרץ, ובין לרבנן ובין לראב"י צ"ל דרק כללית הענין נאמר בפרשה, וס"ל לרבנן דסבת העדר מציאות הבתולים גרמו לו להבעל שדרש וחקר על אמונתה ומצא שזנתה תחתיו, אבל באמת יתכן הדין הכללי שבפרשה גם אם מצא לה בתולים, או גם אם לא בעל כלל אלא שהביא עדים שזנתה תחתיו, וזהו שאמרו רבנן כיצד דין הוצאת שם רע וכו' בין בעל בין לא בעל, ואעפ"י דכתיב ובא אליה ואקרב אליה הוא למשל ובא אליה בעלילה ואקרב אליה בדברים, כדמפרש, וכן יתר הלשונות מענין זה ולא מצאתי לבתך בתולים ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה, שהכל על דרך משל מתוצאת דרישת וחקירת הענין לאשורו כמו שהצענו לשון הגמרא.
ור' אליעזר בן יעקב סבר דברים ככתבן, כלומר. דאעפ"י שעיקר הענין חסר בפרשה, והיינו מהבאת עדים, מצד האב ומצד הבעל, אבל בכ"ז דברי הפרשה כפשטן דאיירי שבעל ולא מצא בתולים ומתוך כך החל לדרוש ולחקור באמונתה בכלל ומצא בעדים שזנתה תחתיו, כמש"כ.
ועתה הנה הדרשה שלפנינו וכן הדרשות הבאות בפרשה זו מתבארים בטוב טעם, ואף כי אמנם יש להעיר בדעת ראב"י, כי אעפ"י שדברים ככתבן שהפרשה מצעת סבת ענין חקירתו באמונתו והיינו משום דשבעל ולא מצא לה בתולים, אבל למה יעכב פרט זה אחרי דכל ענין זה יוכל להתפרש גם בשלא בעל, אך בכ"ז י"ל דס"ל דדעתו דכשלא בעל אין זה בכלל מוציא ש"ר רק מלשונות בעלמא, ועדיין צ"ע בפרט זה, ולדינא קיי"ל כראב"י משום דמשנתו קב ונקי, וגם פשטות הכתובים מורה כותי'. .
(כתובות מ"ו א') אבי הנערה ואמה. אין לה אב ואם מניין, ת"ל והוציאו וגו' מכל מקום, א"כ למה נאמר אבי הנערה ואמה, הם שגדלו גידולים רעים יבאו ויראו גידוליהם ^קלההוא ע"ד מש"כ וכל העם ישמעו ויראון ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה, דיראו האנשים בבזיונם של ההורים ויזהרו לחנך את בנותיהם בדרכי הצניעות. ולכאורה צ"ע, למה יתבזו כאן ההורים, אחרי כי לפי המשך הפרשה איירי שחפה הנערה מכל פשע כמבואר והוציאו את בתולי הנערה ופרשו השמלה ואלה בתולי בתי ויסרו אותו, וא"כ הלא כל עלילה זו בשקר וצדקו ההורים גם הבת, וא"כ מה זה שאמר הם שראו גידולים רעים איזו גידולים רעים כאן, ויותר הי' נאות לכתוב לשון זה לקמן בפרשה בענין ואם אמת היה הדבר.
וצ"ל דשיעור המשך הפרשה שמיד שהבעל בא לבדו ומביא עדים שזנתה, דבכך איירי הפרשה כמש"כ לעיל אות הקודם, מצוים הב"ד על האב שיברר טענותיו, אם שיודה להבעל ועדיו או יכחישם, והלשון ולקח הוא לשון צווי ומלשון קחו עמכם דברים, וכן ויקח קרח, וכדומה, ועל זה מדייק הספרי למה מצוים הב"ד על האב ולא על הבת עצמה, משום הם שגדלו גידולים רעים, ר"ל כיון דעתה הביא הבעל עדים שזנתה ועד שיברר האב היא בחזקת רשעת. –
ועיין בכתובות מ"ד ב' חקרו הרבה בגמרא בדין המוציא ש"ר על היתומה, ודרשו מדיוק רחוק כפי שיבא לפנינו בסמוך פסוק י"ט בדרשה על בתולת ישראל, יעו"ש, ולפלא הי לא הביאו דרשה מפורשת זו שבספרי בענין זה. [ספרי]. ואמר אבי הנערה. מלמד שאין רשות לאשה לדבר בפני האיש ^קלור"ל מדפתח הכתוב בלשון ולקח אבי הנערה ואמה, וסיים ואמר אבי הנערה, לבד, ושוב כתיב אח"כ ופרשו השמלה, ש"מ שבא להורות שאין רשות לאשה לדבר בפני בעלה. וצ"ל דהטעם הוא שצריך שתקבל אדנותו ושררותו וכמש"כ הרמב"ם בפ' ט"ו ה"כ מאישות, צוו חכמים שיהא הבעל בעיני האשה כמלך ושר וכו', ואולי כיון לדרשה זו שלפנינו, ומזה י"ל מקור למ"ש בפסחים ק"ח א' דאשה אצל בעלה א"צ הסיבה, דכיון שצריכה לקבל עליה שררותי' לכן פטורה כמו תלמיד לפני הרב, ויתכן דמטעם זה נקראת האשה שאינה עושה רצון בעלה בשם מורדת, כידוע במס' כתובות, משום דכיון דחיובה עליה לקבלו כמלך ושר, וכשעושה ההיפך הרי היא מורדת כמורד במלכות. .
(שם) את בתי נתתי לאיש. מכאן שהאב מקבל קדושי בתו ^קלזכלומר לקבל קדושין עבורה בין בקטנותה בין בנערותה. וצ"ע בלשון המשנה בקדושין ס"ד א' קדשתי את בתי וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה נאמן, ופירשו בגמרא דיסוד דין זה מפסוק זה עפ"י הדרשה שבסמוך מניין לאב שנאמן לאסור את בתו וכו' ולמה שנו שדוקא כשעדיין היא קטנה והלא פסוק זה בנערה כתיב, ובתיו"ט כתב דקטנה דתנן בא לאפוקי בוגרת, ומבואר מזה דבשם קטנה כולל גם נערה, ולקמן בפסוק י"ט דריש כל מקום שנאמר נערה [חסר ה'] אפילו קטנה במשמע, וכיון דהתורה כללה בשם נערה גם קטנה דשתיהן נפרדות מדין בוגרת, א"כ גם במתני' דקתני קטנה הכונה קטנה לגבי בוגרת, ולכן גם נערה בכלל. .
(כתובות מ"ו ב') נתתי לאיש. האיש מקדש את בתו ואין האשה מקדשת את בתה, דכתיב את בתי נתתי לאיש ^קלחוכתבו התוס' וז"ל, מרישא דקרא יליף ואמר אבי הנערה משמע למעט אמה דאינה זכאה בבתה לתת לאיש, עכ"ל. וכונתם דמדכתיב מקודם ולקח אבי הנערה ואמה וסיים באב לבד משום דאומר את בתי נתתי, והאם אין לה זכות בבתה לכן תלי האמירה באב לבד. אבל קשה, דהא בספרי יליף הא דבלקיחה נזכרו שניהם ובאמירה האב לבד, משום דאין רשות לאשה לדבר בפני בעלה, כמו שהעתקנו למעלה, ולפי"ז אין ראי' על זכות הקדושין, וי"ל דמדייק מדלא כתיב את בתנו נתנו, ויהיה כמדבר בעדו ובעד אשתו. .
(סוטה כ"ג ב') נתתי לאיש. אמר רב הונא אמר רב, מניין לאב שנאמן לאסור את בתו מן התורה, שנאמר את בתי נתתי לאיש ^קלטכלומר, מניין לאב שאמר קדשתי את בתי לפלוני, שהוא נאמן ואסורה על כל אדם משום א"א [ועי' רש"י קדושין ס"ד א'], והיינו רק בקטנה או בנערה שבידו לקדשה כמבואר בדרשות הקודמות, ועיין מש"כ השייך לדרשה זו לעיל אות קל"ז. ואע"פ שבדרשה הבאה מצריך פ' זה לדרשה אחרת דהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אך כבר כתבנו שם דאותה דרשה ידעינן גם מסברא לבד, ועיקר הפ' דרוש לדרשה זו שלפנינו. או נוכל לומר דכאן עיקר הדרשה מנתתי לאיש, שהפה אוסר ושם מהזה שהפה מתיר. .
(כתובות כ"ב א') לאיש הזה. א"ר אסי, מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה, שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, לאיש – אסרה, הזה – התירה ^קמר"ל דכשאומר לאיש סתם הרי אסרה לכל העולם, דלא ידעינן למאן, וכשאומר הזה התירה לו, ולדעת התוס' הוי כלל ההיתר מן הפה שאסר וכו' מטעם מגו, כלומר דאי בעי הוי טעין טענה מעלייתא, וכאן צ"ל דהמגו הוי דאי בעי הוי שתק כלל ואז לא הי' הבעל נאמן כלל שהיא אשתו ולסקלה על פיו, דאין דבר שבערוה פחות משנים. אך לא אדע בכלל מי הכריחם לומר בזה משום מגו ולא בסתם שנתנה התורה זכות נאמנות זו לאב בבתו, וכמו דקיי"ל בקדושין ע"ד א' שנאמן אדם לומר על בנו שהוא בן גרושה וב"ח, וצ"ע. –
ודע דבגמ' כאן אמרו דאין מוכרח קרא להורות דין זה, דידעינן אותו מסברא חיצונית, הוא אסרה והוא שרי לה, ועיקר הדרשה אצטריך לדרשה הקודמת, ובכ"ז העתקנוה, כיון דעכ"פ אפשר ללמוד זה מפ' זה והדין דין אמת. .
(שם שם) לאיש הזה. תנא רבי יונה, לאיש הזה ולא ליבם, פרט ליבם שכנס והוציא שם רע על נשואי אחיו ^קמאר"ל אם היתה יבמתו שכנסה והוציא עליה ש"ר והביא עדים שזנתה תחת קדושי אחיו ונמצאו זוממים ה"ז פטור מן המלקות ומן התשלומין ואם רצה לגרש יגרש.
והנה לא נתבאר איפה מרומז דין זה בלשון לאיש הזה, ויתכן לומר משום דלשון הזה משמע שמרצונו נתנה לאיש הזה ואלו היה רוצה הי' משיאה לאחר, וזה שייך רק בסתם נשואין, ולא בנשואי יבמה שמוכרחת להנשא רק להיבם ולא לאחר. או אולי דעיקר הדרשה הוא מאת בתי נתתי, רק דבלא הזה אינו מוכרח דנוכל לומר את בתי נתתי לאיש – לאחי היבם, ובא הזה לכון רק האיש העומד לפניו, כי רק לו נתן את בתו.
ודע כי בירושלמי כתובות פ"ד ה"ד דריש ענין זה מלשון הכתוב (י"ד) את האשה הזאת לקחתי פרט לשומרת יבם, ופי' הפ"מ דטעם הדרשה מלשון לקחתי דיבמה לא הוא לקחה אלא מן השמים הקנוהו לו, עכ"ל. ורומז למ"ש בקדושין ב' ב' דיבמה א"צ קדושין משום דמן השמים הקנוה לו, ולכאורה היא דרשה נאותה מאוד, וצריך טעם למה נדה הגמרא הבבלית ממנה, וי"ל דלא ניחא לי' להבבלי לדרוש לקחתי פרט ליבמה, אחרי דמפורש כתיב ביבמה ולקחה לו לאשה (כ"ה ה').
אך יש לדון למה לא דרש גם הירושלמי ענין זה מלשון את בתי נתתי, דבודאי לא שייך כן ביבמה, דהרי לא הוא הנותן אותה לו כי אם מן השמים הקנו אותה לו, וי"ל. .
(שם מ"ו א') ופרשו השמלה. מלמד שבאים עדים של זה ועדים של זה ומבררין את הדבר בשמלה חדשה ^קמבדרשה זו נתבארה בארוכה לעיל בפסוק י"ד אות קל"ד יעו"ש. .
(שם שם) את האיש. את האיש ולא את הקטן ^קמגזה פשוט דקטן אינו בר עונשין, וסמך זה על לשון את האיש דדי הי' לכתוב ולקחו אותו. [ספרי]. ויסרו אותו. ויסרו – זה מלקות, מנלן, א"ר אבהו, למדנו ויסרו מויסרו, ויסרו מבן, ובן מבן, והיה אם בן המת הרשע ^קמדפירש"י כתיב הכא ויסרו אותו וכתיב בבן סורר ומורה ויסרו אותו מה להלן בן עמו אף כאן בן עמו, והיינו ויסרו דהכא מויסרו דהתם, וההוא ויסרו דהתם מבן שעמו דלגמרינן לבן שעמו על ויסרו דהכא, והדר יליף בן דאייתינן הכא מבן והיה אם בן הכות הרשע (כ"ה ב') מה התם מלקות אף הכא מלקות, עכ"ל. ולא אדע בכלל למה כל אריכות דרשה זו ולא ויסרו דהכא מן ויסרו דבן סו"מ ותו לא, אחרי דויסרו דבן סו"מ כבר ילפינן דהיינו מלקות בגז"ש בן בן מן והיה אם בן הכות הרשע, וצ"ע. –
ועיין במס' מכות ב' ב' חקירה ארוכה בהא דמוציא ש"ר לוקה ומשלם כנגד הכלל דקיי"ל בעלמא אין אדם לוקה ומשלם, יעו"ש. אבל בירושלמי כתובות פ"ג ה"א איתא דאין מושיבין מן מוציא ש"ר דחדוש הוא שבדבורו מתחייב כלומר דלא מצינו בכל מקום שיתחייב אדם עפ"י דבורו, ואעפ"י דעדים זוממין נמי בדבורייהו מתחייבי אך התם עכ"פ ע"י דבורם היה נפסד זה שמעידין עליו משא"כ במוציא ש"ר לא אתעביד מעשה רק ע"י עדים כמשכ"ל, והרבה יש לפלפל בענין זה והאריכו בזה המפרשים. .
(כתובות מ"ו א') מאה כסף. מאה כסף של מוציא שם רע – בשקל הקודש במנה צורי ^קמהכלומר במטבע שהיתה מהלכת במדינת צור שהיה של כסף מזוקק שהדנרין והסלעין שבצור היו שוין להדנרין וסלעין שחייבתן תורה בפדיון הבן, ושיעורן בערך מטבעות מדינתנו רוסיא בארנו בפ' קרח בענין מצות פדיון הבן. .
(בכורות מ"ט ב') ונתנו לאבי הנערה. אמר ריש לקיש, המוציא שם רע על הקטנה פטור, שנאמר ונתנו לאבי הנערה, נערה מלא דבר הכתוב ^קמוכלומר נערה מלא ה' ולא כמו בכ"מ דכתיב נער חסר ה', ולכן בא למעט קטנה, ופריך על זה בגמרא, טעמא דכתב נערה הא לא"ה הו"א אפילו קטנה והא כתיב ואם אמת הי' הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא, אלא כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, ר"ל הא דכתיב מלא לא ללמד על עצמו בא ולהוציא דבלאו הך דרשה אמעיט ליה קטנה משום דלאו בת עונשין היא אלא ללמד בא על כל נערה שבתורה שכתובין חסר ה' לומר שאף הקטנה במשמע, והכי יליף, כיון שאי אפשר בקטנה כתיב מלא, הא למדת שכל מקום שנכתב חסר אף הקטנה במשמע וכגון באונס ומפתה.
והנה לפי כל זה מבואר לכאורה דטעם פטור קטנה ילפינן מהא דקטנה לאו בת עונשין, והא דנערה מלא מורה על ענין אחר דבעלמא דכתיב נער חסר אפילו קטנה במשמע, אבל הרמב"ם בפ"ג ה"ב מנערה כתב, המוציא ש"ר על הקטנה פטור דכתיב ונתנו לאבי הנערה [כצ"ל, ולא הפסוק שהובא שם בטעות והוציאו את בתולי הנערה, יעו"ש בכ"מ], ולכאורה הוא נגד הסוגיא דילפינן זה מהא דקטנה לאו בת עונשין, וכבר הרבה הכ"מ לתמוה על זה והלח"מ נדחק ליישב.
ולי נראה דעת הרמב"ם פשוטה וברורה, דהן אמת דהא דכתיב כאן נערה מלא מורה ודן דכאן נערה ולא בכ"מ דכתיב נער חסר, אבל הן איך שהוא ממילא מבואר דכאן בנערה איירי, וממילא ידעינן שנתמעט דין מוציא ש"ר בקטנה, וגם המקשה על ר"ל לא כיון להוציא דרשת ר"ל ממשמעותה אלא בא לומר דאין לומר דדרשה זו באה להורות אך ורק על ענין זה ולא על ענין אחר, אלא דענין זה אפשר ללמד גם ממקום אחר, והיינו משום דקטנה לאו בת עונשין, ואין ענין זה מוכרח לדרשה זו דוקא, אבל באמת מעוט קטנה ממילא איתמעוט, אחרי דעכ"פ כתיב כאן נערה מלא, ולכן קבע הרמב"ם דרשה זו דאיירי בענין הדין דאיירי ביה בנתינת הקנס ולא כן להטעם דקטנה לאו בת עונשין דאצטריך ללמוד דין ממון מנפשות. והנה גם אנחנו נקיטני בשיפולי גלימי' דהרמב"ם וקבענו גם אנו דין זה בדרשה זו עפ"י דעתו הנראה לנו נכונה ורצויה ומתקבלת, ודו"ק. .
(כתובות מ"ד ב') ונתנו לאבי הנערה. נערה מלא כתיב, ללמד שכל מקום שנאמר נער חסר אפילו קטנה במשמע ^קמזר"ל כל מקום שנאמר חסר ה', ופירש"י כגון באונס ומפתה, והכי יליף, כאן שאי אפשר רק בנערה משום דקטנה לאו בת עונשין היא כתיב נערה אבל בכ"מ בתורה דכתיב נערה חסר ה' אפילו קטנה במשמע, עכ"ל. והנה מה שכתב כגון באונס ומפתה, לכאורה הם דברים מיותרים וגם לא מבוררים, דהא אנו רואים שכמה פעמים כתיב נערה חסר וגם לא רק באונס ומפתה לבד, כפי שיראה המעיין בפרשה, אך באמת הוכרח לפרש כן עפ"י המשך הסוגיא כאן, אמר ריש לקיש, המוציא שם רע על הקטנה פטור. מאי טעמא, ונתנו לאבי הנערה, נערה מלא דבר הכתוב, מתקיף לה רב אחא בר אבא, טעמא דכתב רחמנא הנערה, הא לא"ה הו"א אפילו קטנה במשמע, והא כתיב ואם אמת היה הדבר והוציאו את הנערה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא, אלא כאן נערה, הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, וכפי שפרשנו, ולפי"ז ע"כ אי אפשר לפרש כל מקום ממש, שהרי בהא דוהוציאו את הנערה כתיב נערה חסר ה', וע"כ אין לומר דגם קטנה יסקלו דהא לאו בת עונשין היא כמש"כ, ולכן בהכרח צריך לפרש כל מקום רק בדיני ממונות, ועל זה פירש"י כגון באונס ומפתה, כלומר ולא בדיני עונשי מות כמבואר ותמיהני שלא נתעוררו בזה המפרשים, ויש לפלפל ולהעיר בזה בדברי התוס' כאן ובדף מ' ע"ב ובסנהדרין ע"ג סוף ע"א, ואכ"מ להאריך בדרך פלפול. .
(כתובות מ"ד ב') ונתנו לאבי הנערה. תנא רבי שמעון בן יוחאי, ונתן לנערה, ונתן לאבי הנערה, הא כיצד ^קמחהלשון קצת משובש, ונראה דצ"ל ונתן לאביה ונתן לאבי הנערה, והכונה היא, דקשה לי' כי כמו הכא כן בסמוך דכתיב ונתן לאבי הנערה (פ' כ"ט) הי' אפשר לכתוב ונתנו לאביה, ומדכתיב לאבי הנערה מורה דלפעמים תזכה גם הנערה עצמה בהכסף, אחרי שהקפיד הכתוב להזכיר פעמים שמקבל בשבילה, ועל זה פריך הא כיצד, כלומר, אימתי זוכה היא ואימתי אביה, ולא האחין ככל הירושות. , עמדה בדין עד שלא מת אביה – ונתן לאבי הנערה, מת אביה – ונתן לנערה, מנלן, דכתיב (פ' בהר) והתנחלתם אותם לבניכם, אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם ^קמטבעבד כנעני כתיב זה, ור"ל כיון דעיקר זכות הכסף בא בשבילה שהוציאו עליה שם רע ועינו אותה [באונס, להלן] לכן רק להאב זכתה התורה בכספה ולא את בניו, כי אין זה קנין ממונו אלא קנין עצמה, ודרשינן שלא את בנותיכם תנחילו לבניכם. .
(ירושלמי כתובות פ"ד ה"א) לאבי הנערה. לאבי הנערה ולא לאבי בוגרת ^קנאם הוציא עליה שם רע והיא בוגרת אעפ"י שהביא עדים שזנתה תחתיו כשהיא נערה אינו משלם קנס ואינו לוקה, וטעם הדבר משום דבכל דבר אזלינן בתר זמנו וכאן הזנות היתה בנערות, וההוצאת שם רע בבגרות, ועיין כתובות מ"ה ב'. [ספרי]. כי הוציא שם רע, האומר בפיו חמור מן העושה, שכן מצינו מוציא ש"ר נותן מאה כסף ומאנס חמשים (פ' כ"ט), ודילמא משום דקגרים לה קטלא דכתיב ואם אמת היה הדבר ומתה, אמר רבא, כי הוציא שם רע – על שם רע שהוציא ^קנאמשמע משום הוצאת ש"ר בלבד, ובטעם חומר הדבור ממעשה בזה, י"ל משום דהעובר עבירה בפועל יש לדון בו קצת זכות דיצרי' אלבשיה ולכן לא יכול להתגבר עליו ולכן לא קנסוהו כל כך, משא"כ במוציא ש"ר אין זה אלא רוע לב וכמש"כ מה יתרון לבעל הלשון, ולכן קנסוהו יותר. .
(ערכין ט"ו א') על בתולת ישראל. תנא אמי, בתולת ישראל ולא בתולת גרים, ומלמד שיתומה נתרבתה לקנס, דאי לא תימא הכי מאי אצטריך למעוטי גרים, השתא בישראל פטור, בגרים מבעי ^קנבדבתולת גרים נחשבת כיתומה. והנה כאן מרבה יתומה מדיוק קל, ולעיל בפסוק ט"ו הבאנו דרשה מפורשת בזה מספרי, יעו"ש. ותימא שלא הביאוה בגמרא כאן. .
(כתובות מ"ד ב') ולו תהיה לאשה. למה נאמר והלא כבר אשתו היא, אלא אם אינו ענין לפניו הנהו ענין לאחריו דלא לקי ^קנגר"ל לאחר הגירושין, שאם גרשה אינו לוקה על לאו דלא יוכל לשלחה מפני שקדמו עשה ולו תהיה לאשה אפילו לאחר גירושין, והוי לאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבה וכגון שלאחר גירושין מתה או שהיה כהן שאינו יכול עוד להחזירה. .
(מכות ט"ו א') ולו תהיה לאשה. מלמד שאפילו אם גרשה כופין אותו להחזירה ^קנדמדייק ג"כ כמש"כ בדרשה הקודמת דלמה לי צווי זה והלא כבר אשתו היא אלא מורה שאם גירשה מחויב להחזירה. ודרשה הקודמת איירי לענין פטור מלקות אם גירשה מפני שהוא לאו הניתק לעשה כמש"כ שם, ודרשה זו באה להורות עיקר דין החיוב להחזירה כשגירשה. .
(ירושלמי כתובות פ"ג ה"ו) ולו תהיה לאשה. מלמד ששותה בעציצו ואפילו היא חגרת או סומא ומוכת שחין ^קנהעציצו הוא כלי מאוס שבחר בו [עיין מגילה ט"ו א' שקלה עציצא וכו'], ור"ל אף באופן שמאוסה היא בעיניו בכ"ז מחויב לנשאה. [ספרי]. ולו תהיה לאשה. יכול אפילו אם אינה ראויה לבא בישראל, ת"ל ולו תהיה לאשה, באשה הראויה לו ^קנור"ל שתהיה לו בה הויה והיינו שקדושין תופסין לו בה, ואעפ"י דזו הוי עשה ומה שאינה ראויה לבוא בישראל הוי רק ל"ת, כגון ממזרת, והיה מדינא שתדחה העשה את הל"ת, אך כיון דתליא ברצונה דאם אמרה לא בעינא אין כופין לה ובטלה העשה, בכגון דא אין העשה דוחה ל"ת דהעשה הוי קלושה כיון דעפ"י רצון אדם אפשר לבטלה, כ"מ בגמרא כתובות מ' א', ורש"י שם פירש לענין אונס [לקמן פ' כ"ט] דמלמדין אותה לומר איני רוצה, עכ"ל. ולדעתי לפי פירוש זה חסר דין עקרי בגמרא, שמלמדין אותה, ולכן נראה כמש"כ דבכלל העשה קלושה מטעם דאפשר לאדם לבטלה כמבואר.
אך בכלל לא נתבאר לי למה צריך לדרשה זו באשה הראויה לקיימה, תיפק לי' כיון דעל איסורי לאוין בודאי היא ג"כ מוזהרת, כמ"ש ביבמות פ"ד ב' מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש [וע"ל ר"פ אמור], ועל המעשה הזאת אינה מוזהרת כמ"ש בסמוך ולו תהיה – מדעתה, א"כ אפילו אם היא רוצה א"צ להניח אותה כיון דיש בה לאו ואין בה עשה, ועי' ת"י כתובות מ' א', ויש לפלפל בזה בארוכה, ואכ"מ. –
ודע דבכתובות ל"ט ב' דרשו לענין אונס דכתיב לקמן פסוק כ"ט ולו תהיה לאשה מדעתה שאם אינה רוצה אין כופין אותה, והנה אין ספק שגם כאן הדין כן אחרי דגם כאן כתיב כלשון הזה, ולכן תמיהני שלא באה דרשה זו כאן לא בגמרא ולא בספרי. .
(שם) כל ימיו. אפילו לאחר זמן ^קנזפירש בס' התוה"מ דהכונה אפילו שהה עשר שנים ולא ילדה דבכל אשה מצוה לגרשה אבל זו לא יוכל לשלחה, עכ"ל. ולדעתי הוא פירוש רחוק ואינו מרומז כלל בלשון לאחר זמן. ולי נראה לפרש בביאור עיקר טעם גזירת התורה ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה הוא בודאי משום תקנתה אולי לא ימצא מי שישאנה משום השם רע שיצא עליה והוה אמינא דלאחר זמן מרובה שכבר נשתקע השם רע וביכולתה להנשא אז מותר לו לגרשה, קמ"ל אפילו לאחר זמן. –
והנה לקמן בפרשת אונס בפסוק לא יוכל לשלחה כל ימיו (פ' כ"ט) דרשינן במכות ט"ו א' כל ימיו בעמוד והחזיר קאי, ונ"מ לענין שאם גירש אינו לוקה דהו"ל לאו הניתק לעשה, וקשה למה לא דריש כהאי גונא גם כאן, אחרי דלפי האמת גם במוציא שם רע הדין כן כמבואר בדרשות הקודמות דדריש כן מן ולו תהיה לאשה. ונראה בזה משום דכיון דכאן במוציא שם רע איירי שהיא כבר אשתו א"כ הפסוק ולו תהיה לאשה מיותר כלל לענינו, לכן בהכרח צ"ל דאתא להורות ולו תהיה לאשה לעולם אף אחר שגירשה כמבואר לעיל, וא"צ לדרוש כזה מן כל ימיו, ולכן דריש מן כל ימיו דרשה אחרת כמבואר לפנינו, משא"כ באונס שצ"ל ולו תהיה לאשה לגוף הענין שמחויב לקחתה לאשה, לכן דריש הא דמחויב להחזירה כשגירשה מן כל ימיו, וכמו שהבאנו הדרשה כל ימיו בעמוד והחזיר קאי ודו"ק. .
(שם) והוציאו את הנערה. סרחה ולבסוף בגרה תדון בסקילה, דאמר קרא הנערה – נערה שהיתה כבר ^קנחדהול"ל והוציאו אותה, ומיהו לענין מלקות ומאה כסף בכהאי גוונא פטור כמש"כ לעיל בפסוק י"ט בדרשה לאבי הנערה, יעו"ש. וטעם הדבר כפי המתבאר בגמרא משום דאזלינן בתר המעשים שלהם, זו מעשיה גרמו לה [שתסקל] וזה עקימת שפתיו שהוציא שם רע גרמו לו שילקה וישלם ולכן זו כשזנתה היתה נערה אזלינן בעונשה בתר אותו הזמן, וזה שעקימת שפתיו גרמו לו ואימתי הוציא ש"ר – בעת שהיתה בוגרת לכן אזלינן בעונשו בתר אותו הזמן. ובעיקר טעם פטור תשלומין ומלקות כתבנו בפסוק הנזכר יעו"ש אות ק"נ. .
(כתובות מ"ה ב') אל פתח בית אביה. יש לה אב ואין לה פתח בית האב ^קנטכגון שאין לאביה בית. , יש לה פתח בית האב ואין לה אב. הרי זו בסקילה, מאי טעמא, לא נאמר פתח בית האב אלא למצוה ^קסובתוס' הקשו מכאן למ"ד בעינן קרא כדכתיב כמ"ש בסנהדרין מ"ה ב' נקטעה יד העדים פטור משום שנאמר יד העדים תהי' בו, ואני תמה על תמיהתם, הלא המשנה עצמה הרגישה בזה ופירשה שלא נאמר פתח בית האב אלא למצוה, יהי' מאיזה טעם שיהי', שלא נאמר כאן אלא למצוה אבל עכ"פ אין מכאן ראי' לדעלמא, ואדרבה מלשון המשנה יש להביא סמוכין דבעלמא בעינן קרא כדכתיב, דאל"ה לא הו"ל להמשנה לסיים כאן לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה וממילא היינו יודעין דאינו מעכב כיון דלא בעינן קרא כדכתיב, אלא ודאי דבעלמא בעינן קרא כדכתיב, לכן צריכה המשנה לפרש דכאן לא נאמר אלא למצוה ולא לעכובא, ודו"ק. –
וטעם הדבר דלא נאמר פתח בית האב אלא למצוה נראה פשוט עפ"י הדרשה שבסמוך למה אל פתח בית אביה, לומר ראו גידולים שגדלתם, וכן בדרשה שבסמוך מירושלמי לזנות בית אביה יתנבלו הן וגידולין רעים שגדלו, והענין הוא, כי באה התורה עד תכונת הדבר כי במעשה הפרוע של הבת אשמים גם האבות שלא גדלוה וחנכוה על דרכי הצניעות והטהרה, והנה אעפ"י כן, בכ"ז קיי"ל שאם אין לה אב כלל סוקלין אותה על פתח שער העיר, והענין הוא, כי אין דבר זה מחסרון האב מעכב לעיקר תוצאת הדין, ולפי"ז ממילא מבואר שגם אם אין לה פתח בית אב אין זה מעכב לתוצאת הדין, אחרי דדבר זה מפתח בית אב אינו אלא לדון ולהורות דרכי המוסר להאבות כמבואר, ואין דבר זה יכול לעכב הדין עצמו, ולפי"ז מוסב הלשון לא נאמר פתח בית אב אלא למצוה – על שני החסרונות, על העדר האב ועל העדר הפתח, ושיעור הלשון לא נאמר פתח ב"א אלא למצוה ולא נאמר אב אלא למצוה. .
(כתובות מ"ד א') אל פתח בית אביה. למה אל פתח בית אביה, לומר, ראו גידולים שגדלתם ^קסאעי' מש"כ בסוף אות הקודם. .
(שם מ"ה א') אל פתח בית אביה. אין לה בית אב סוקלין אותה על פתח שער העיר, מנלן, א"ר אבהו, גמר פתח מפתח ופתח משער ושער משעריך ^קסבאסמכתא בעלמא היא מדרבנן, כתיב הכא אל פתח בית אביה וכתיב במשכן (פ' במדבר) אל פתח שער החצר, מה פתח דהתם שער עמו אף פתח שבכאן שער עמו והדר גמר האי שער משעריך האמור בע"ז. ועיקר טעם הדבר שאין מעכב פתח בית אב בארנו לעיל סוף אות ק"ס יעו"ש. .
(שם שם ב') בית אביה. עי' לקמן פ' כ"ג בדרשה נערה וגו' ובמש"כ שם באות קע"ה. וסקלוה אנשי עירה. במעמד אנשי עירה ^קסגעיין מש"כ לעיל בענין בן סורר ומורה בפסוק ורגמוהו כל אנשי עירו, וצרף לכאן. [ספרי]. ומתה. לרבות זה שהורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה שמיתתה בסקילה ^קסדפירש"י דהלשון ומתה מיותר דהא כתיב וסקלוה באבנים, עכ"ל. והרבותא בזה אעפ"י שאין לה לא פתח בית אב ולא מאה סלע דכולה פרשה בישראל כתיב, בכ"ז לענין סקילה נסקלת מטעם הרבוי ומתה, כמבואר.
אך קשה בעיני כלל הרבוי הזה דהא בכ"מ דכתיב סקילה כתיב גבי' מיתה, כמו בפ' ראה בענין מסית וסקלתו באבנים ומת, ובפ' שופטים בעובד ע"ז וסקלתם באבנים ומתו, ולעיל בפרשה זו בדין בן סורר ומורה ורגמוהו כל אנשי עירו ומת, ושם לא דרשינן מאומה, הרי דדרך הכתוב לכתוב כלשון זה, וא"כ מה ראה לדרוש ולרבות כאן מלשון זה, ויתכן לומר דשאני הכא, דבשלמא במסית ובעובד ע"ז ובבן סו"מ שבהם הודיע הכתוב דינם שבכלל חייבים מיתה ולולא הודעה זו לא היינו יודעים זה לכן בהכרח צריך לכתוב שם ומתו, משא"כ הכא שחיוב מיתת אשת איש המזנה מבואר במקומו בפ' עריות (פ' קדושים), וכאן הודיענו רק שבאופן כזה חייבת סקילה, א"כ ל"ל עוד להכתוב לסיים ומתה, אלא בא לדרשה. .
(כתובות מ"ד ב') נבלה בישראל. לא את עצמה בלבד נוולה אלא כל בתולות ישראל ^קסהכלומר הפסוק הזה עפ"י דרשה זו מבאר טעם על חומר עונשה בזה משום דניוולה את כבוד כל בתולות ישראל, שעל ידה יבאו ללזות שפתים על כולנה, וסמיך על לשון הפסוק הקודם כי הוציא ש"ר על בתולת ישראל, ודריש כאן בישראל כמו בבתולת ישראל, ומפרש הלשון בתולת ישראל ביחס הענין לכאן כמו בתולת בת ציון, בתולת יהודה וכדומה שם כללי. [ספרי]. בישראל. פרט לגיורת שהיא בחנק ואין לה לא פתח בית אב ולא מאה סלע ^קסוצ"ע שלא חשיב גם שאינו לוקה, לפי מה דמבואר לעיל דויסרו אותו פירושו מלקות, ואולי לא חשיב כאן רק מה שמפורש ממש בתורה ולא מה שבא מדרשה, ועדיין צ"ע. .
(כתובות מ"ד ב') לזנות בית אביה. יתנבלו הן וגידולים רעים שגדלו ^קסזהיינו הך דדרשה דלעיל אל פתח בית אביה למה אל פתת בית אביה לומר ראו גידולים שגדלתם, ועיין מש"כ לעיל אות ק"ס. .
(ירושלמי כתובות פ"ד ה"ה) כי ימצא. בעדים ^קסחכבר נתבאר בספרי פ' שופטים (י"ז ב') דכל מקום דכתיב כי ימצא היינו בעדים, והרבותא כאן דלא נימא דעל כל המוצאן מצוה להורגן ע"ד מ"ש (סנהדרין פ"א ב') קנאין פוגעין בו, קמ"ל דרק אם נתפשו בעדים ובפרטי הדינים השייכים בזה אז יהרגו. [ספרי]. בעולת בעל. האשה נקנית בביאה, מנ"ל, א"ר אבהו א"ר יוחנן, דאמר קרא בעולת בעל, מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה ^קסטכלומר אם נתכוין לקנותה בביאה, וע"ע לפנינו בפרשה הסמוכה בפסוק כי יקח איש אשה ובעלה. ובילקוט הביא דרשה זו בפ' וירא על הפסוק הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל, ולדעתי אין כל מקום לסדור זה שם מכמה טעמים. .
(קדושין ט' ב') בעולת בעל. להביא את שנבעלה בבית אביה ועדיין היא ארוסה ^קעמדייק דאי לא לדרשה אתי למה שינה כאן לכתוב הלשון בעולת בעל ולא אשת איש כמו בפ' אחרי וקדושים, אלא משום דרצה לכלול כזו שהיא בעולה ובכ"ז אינה עדיין אשת איש והיינו ארוסה שנבעלה בבית אביה. [ספרי]. ומתו גם שניהם. למעוטי מעשה חדודים ^קעאשאין נהרגין על זה, ופירש"י מפני שאין הנאתן שוה, עכ"ל. ונראה דדרשו כן עפ"י המבואר בכ"מ בחבורנו דכל מקום שנאמר שני ואינו מוכרח לזה מורה על השתוות שני הדברים בערכם ותכונתם, משום דאל"ה לא הו"ל לכתוב שני כיון דמעוט רבים שנים, וכה דרשינן ביומא ס"ג ב' שתי צפרי מצורע ושני שעירי יוהכ"פ מצותן שיהיו שוין במראה ובקומה ובדמים, וכן דרשינן בתו"כ פ' אמור בשני עשרונים שבלחם הפנים ובספרי פ' בהעלותך בשתי חצוצרות ועוד הרבה, וגם כאן כיון דהלשון גם שניהם מיותר, אחרי דידוע על מי קאי הלשון ומתו, לכן דריש שצריכין להיות שוין בהנאתן וזה רק בביאה ולא בעניני פריצות בעלמא וכפירש"י.
ודעת ר' אושעיא בגמרא דהלשון גם שניהם מורה שיהיו שניהם שוין בשיעור עונשין, כלומר שיהיו שניהם גדולים, והוא ג"כ מדייק יתור הלשון שניהם כמש"כ לעיל, אבל לא קיי"ל כותי' בדין זה כפי שיתבאר בדרשה הסמוכה האיש והאשה. .
(סנהדרין ס"ו ב') ומתו גם שניהם. האשה שיצאה ליהרג אין ממתינין לה עד שתלד, דאמר קרא גם שניהם, לרבות את הולד ^קעבלעיל בדרשה הקודמת יליף ממלה שניהם כמש"כ שם, וכאן יליף ממלת גם, והרבותא בזה דלא נימא דולדות הוו ממון הבעל ולא מפסדינן אותן מיניה ולכן ממתינין לה עד שתלד, קמ"ל דמשום זה אין מענין את דינה, משום דכל זמן שלא ישבה על המשבר גוף אחד הן. .
(ערכין ז' א') האיש והאשה. האיש השוכב אע"פ שהיא קטנה, והאשה – אע"פ שנבעלה לקטן ^קעגדע"כ צ"ל לדרשה אתא, דאל"ה כולו מיותר, דהא כבר כתיב ומתו גם שניהם, ולכן אשמעינן דלפעמים יומת האיש לבדו, כגון שהיא קטנה, ולפעמים האשה לבדה כגון שהוא קטן, וזה היפך מדעת ר' אושעיא דס"ל בקדושין י' א' דהלשון ומתו גם שניהם בא להורות שיהיו שניהם שוים בני עונשין, גדולים. ולא קיי"ל כן אלא כדרשה שלפנינו, והלשון גם שניהם דרשינן שיהיו שניהן שוין בהנאה כמבואר. ור' יונתן יליף ענין זה בגמרא מלשון ומת האיש ההוא לבדו דכתיב בנערה המאורסה בסמוך פ' כ"ה, ואם כי אין להקשות איך מביא לראיה מנערה המאורסה לדין אשת איש, יען כי לענין זה אין נ"מ בדיניהם, דשתיהן נדונות מאיסור א"א ובסקילה, אבל בכ"ז צ"ע שלא הביא דרשה זו שלפנינו שהיא במקומה, וגם לפי דרשה זו תשאר קושיית הגמרא האי לבדו מאי עביד לי', ואפשר לפלפל בזה. [ספרי]. נערה וגו'. נערה ולא בוגרת, בתולה ולא בעולה, מאורסה ולא נשואה ^קעדר"ל דבבוגרת ובעולה ונשואה אין חייבין סקילה אלא חנק אבל קטנה לא ממעטינן, ואף שהיא פטורה אך הוא בסקילה, משום דקיי"ל כל מקום שנאמר נערה חסר ה' אפילו קטנה במשמע כמש"כ לעיל בפסוק י"ט. בית אביה, פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל ^קעהואעפ"י דלשון זה לא כתיב כאן רק במוציא ש"ר לעיל פסוק כ"א, בכ"ז מכיון דגם שם איירי במיתת סקילה ילפינן למיתת סקילה שבכאן דהיינו רק אם היא עדיין ברשות אביה, לאפוקי מסרה האב לשלוחי הבעל וזנתה שאינה בסקילה רק בחנק, וכ"ש במסרה האב להבעל עצמו לקחתה לביתו. .
(סנהדרין ס"ו ב') ומצאה איש בעיר. אלו לא יצאה בעיר לא היה מסתקף לה, מגיד שפרצה קוראה לגנב ^קעולמקום שהוא פרוץ ופתוח שם גנבים יארבו, וה"נ אלו לא היתה יוצאת בעיר למקום פרוץ ומופקר, לא היו מתלוים אליה פריצים. [ספרי]. ושכב עמה. על עסקי שכיבה ^קעזכך נראה שצ"ל, ולפנינו בספרי הלשון משובש קצת, והבאור נראה על עסקי שכיבה כלומר ביאה, ולא שכיבה לבד. .
(שם) אל שער העיר. אל שער שנמצאו בו ולא שער שנדונו בו ^קעחעיין מש"כ ר"פ שופטים בפסוק והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך, יעו"ש וצרף לכאן. .
(שם) על דבר. תנא דבי רבי, מניין להתראה מן התורה, שנאמר על דבר אשר ענה – על עסקי דבור ^קעטדהלשון על דבר אשר לא צעקה אצטריך לגופי' להורות טעם עונשה, אבל הלשון על דבר אשר ענה הוא מיותר כלל, דפשיטא הוא דהיינו טעמיה, ולכן דריש על דבר מלשון דבור, והיינו שצריך לזה עוד דבור והוא התראת עדים. וכבר הראינו לדעת כ"פ שרגילים חז"ל לדרוש לשון דבר מענין דבור, כמו שהבאנו כמה דוגמאות בפ' ראה בפסוק וזה דבר השמיטה (ט"ו ב'). .
(סנהדרין מ"א א') לבדו. [מה ת"ל, ללמד שאם הוא גדול והיא קטנה נסקל הוא לבדו] ^קפלאפוקי מדעת ר' אושעיא דס"ל דבעינן שיהיו שניהם שוין בשיעור עונשין, כלומר שיהיו שניהם גדולים, ואם רק אחד מהם גדול דהוי בחנק ולא בסקילה ויליף מפסוק כ"ב דלעיל ומתו גם שניהם בדין אשת איש, אבל לא קיי"ל כותי' כמש"כ שם, ועיין מש"כ שם אות קע"ג. .
(קדושין י' א') ולנערה וגו'. מכאן שאונס רחמנא פטריה ^קפאוזה כלל בכל התורה לבד באיזו יוצאים מן הכלל, כמו בשבועות מ"ט א' קיי"ל דשואל חייב באונסין, ויש בזה סברא מיוחדת משום דבההיא הנאה דשואל הוא מקבל עליו אחריות אונסין, וכן קיי"ל לענין נזקין שחייב אדם על האונס כרצון [עיין ב"ק כ"ו ב'], וטעם הדבר נראה משום דחובה יתירה על האדם להזהר שלא יזיק לזולתו וכמש"כ התוס' בב"ק כ"ג א' דיותר יש לאדם ליזהר שלא יזיק משלא יוזק, ולכן צריך האדם לחשוב גם גדרי האונס שאפשר לבא ולהזהר מזה, וכמו דאמר שם הזיק כשהוא ישן חייב, מפני דהו"ל לחשוב גם מזה. ועיין בריש כתובות ב' ב' שאין טענת אונס בגיטין ועיי"ש טעם הדבר.
וכפי משמעות לשון הגמרא אונס רחמנא פטרי' משמע דגם בידי שמים פטור, ויש נ"מ בזה אם היה אנוס באיזה דין מדיני ממונות ותפס הצד שכנגדו את אשר תובע ממנו, אז אם חייב לצאת ביד"ש לא מפקינן מהתופס, ואם לאו מפקינן וכמש"כ בגמרא כה"ג לענין השבת גזל וכמה ענינים. .
(נדרים כ"ז א') לא תעשה דבר. הדי זו אזהרה לב"ד שלא יענשו את האונס ^קפבואפילו הי' מצותו שיהרג ואל יעבור ואפילו שחלל את השם, ועיין בחדושי רדב"ז לרמב"ם שם. [רמב"ם פ"ב ה"ב מסנהדרין]. אין לנערה חטא מות. ת"ר, אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחד הרודף אחר הזכר או אחר נערה המאורסה או אחר חייבי מיתות ב"ד וחייבי כריתות מצילין אותם בנפשם, דאמר קרא אין לנער חטא מות, נער – זה זכר ^קפגר"ל מדכתיב נערה חסר ה' בא לרמז משכב זכר. , נערה – זו נערה המאורסה ^קפדיתבאר בדרשה הבאה. , חטא – אלו חייבי כריתות, מות – אלו חייבי מיתות ב"ד ^קפהוכפי המתבאר בגמרא איירי דוקא בחייבי כריתות ובחייבי מיתות ב"ד שבעריות, אבל במחלל את השבת ובעובד ע"ז אין מצילין אותם בנפשם, וכן הרודף אחר הבהמה אעפ"י שהוא בסקילה אין מצילין אותו בנפשו, וכפי הנראה צריך שיהי' בענין זה שני תנאים, האחד שתהיה הרדיפה אחר עריות, והשני שיהיה פגם ובזיון להנרדף, ובמחלל שבת ועובד ע"ז דאינו מענין עריות אין מצילין אותן בנפשן, וברודף אחר בהמה אף שהוא מענין עריות אך אין פגם ובזיון להנרדף, וכ"מ בגמרא. .
(סנהדרין ע"ג א') אין לנערה חטא מות. מה ת"ל, והא כבר כתיב ומת האיש ההיא לבדו, וכי אין אנו יודעין, שאין לנערה חטא מות, אלא להביא הבא על קטנה מאורסה שהוא בסקילה והיא פטורה ^קפווהוי הכי פירוש הפסוק, הוא לבדו ימות בסקילה אף במקום שאין לנערה חטא מות בכל עבירות שבתורה, דהיינו קטנה שאינה בת עונשין, וכבר באה דרשה בענין זה בפסוק הקודם, ודרשות שונות הן. .
(ירושלמי כתובות פ"ג ה"ט) כן הדבר הזה. וכי מה למדנו מרוצח ^קפזר"ל מה חדוש דין יש כאן במשל שהביא מרוצח, והא גם בלא זה ידענו טעם הדבר שאין לנערה חטא משפט מות מפני שאנוסה היא כמש"כ כי בשדה מצאה צעקה ואין מושיע לה. , אלא הרי זה בא ללמד ונמצא למוד, מקיש רוצח לנערה המאורסה ונערה המאורסה לרוצח, מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ^קפחר"ל מה נערה המאורסה ניתן רשות לרואה את הרודף שרודף אחריה שיצילנה גם בנפשו של רודף כדיליף בסמוך פסוק כ"ז ואין מושיע לה הא יש מושיע לה אתה מושיע לה בכל דבר שאתה יכול להושיע, כך הדין ברואה את הרודף אחר חבירו להרגו מותר להציל אותו בנפשו של רוצח אם אי אפשר להצילו באחד מאבריו. , ומה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ^קפטברוצח בודאי יהרג ואל יעבור, דסברא היא, מה חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי, וכך בנערה המאורסה, שאם אנסוהו לבא על נערה המאורסה יהרג ואל יעבור, אבל אם אנסו אותה להבעל אינה מחויבת ליהרג, דאשה קרקע עולם היא, כך כתבו התוס' בסוגיא כאן ע"ב ופירשו מפני שהיא אינה עושה מעשה, עכ"ל. ונראה הבאור עפ"י מ"ש ביבמות נ"ג ב' שאין טענת אונס בערוה מפני שאין קישוי אלא לדעת, וא"כ הרי מעשיו מוכיחים שאינו אנוס גמור משא"כ באשה אפשר שתבעל גם שלא לרצונה, ובזה יתבאר לשון השאלתות פ' וארא שהבאנו לעיל ס"פ שופטים בפסוק אשר לא עבד בה יעו"ש. .
(סנהדרין ע"ד א') כי בשדה מצאה. יכול בעיר חייבת בשדה פטורה, ת"ל צעקה ואין מושיע לה, הא יש לה מושיע בין בעיר בין בשדה חייבת ואם אין לה מושיע, בין בעיר בין בשדה פטורה ^קצכי אחר שביאר טעם הדבר שאין לה מושיע ממילא מבואר שאין נ"מ בין עיר ובין שדה רק ביש ובאין מושיע. ואמנם אינו מבואר למה צייר הכתוב בכלל דין זה בחלות המקרה בשדה ובעיר ולא בצעקה ובלא צעקה, יהיה איפה שיהיה, ויתכן דמפני זה מצא לנכון הרמב"ם בפ"א ה"ב מנערה לחדש דין, וז"ל, כל הנבעלת בשדה הרי זו בחזקת אנוסה ודנין אותה בדין אנוסה עד שיעידו העדים שברצונה נבעלה, וכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה מפני שלא צעקה עד שיעידו העדים שהיא אנוסה, כגון ששלף לה חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך, עכ"ל. ולא נתבאר מקור לדבריו אלה. ולפי מש"כ י"ל דבנה יסודם על אריכות לשון הפסוק והמשל מעיר ושדה, אשר באמת לא בזה תלויים גדרי הדינים רק בצעקה ובלא צעקה, אלא שבא הכתוב לרמז הדין שחידש הוא, ודו"ק. [ספרי]. ואין מושיע לה. תנא דבי ר' ישמעאל, מניין לנערה המאורסה שניתן להצילה בנפשו, דכתיב ואין מושיע לה, הא יש מושיע לה אתה מושיע לה בכל דבר שאתה יכול להושיע ^קצאואפי' בנפשו של רודף, וזה הוא רק אם אינו יכול להצילה באחד מאבריו, אבל אם יכול בזה והרגו חייב, ובזה משונה רודף מנרדף עצמו, כי הנרדף עצמו פטור אף כשהי' יכול להנצל באחד מאבריו, וטעם הדבר משום דהנרדף עצמו בהול הוא להנצל, משא"כ אחר, ופשוט הוא דמכאן קיי"ל שפטור המושיע על שבירת כליו של רודף, דק"ו מגופו שלא יהא ממונו חמור מגופו, ומבואר ענין זה לפנינו בפ' משפטים בפסוק אם במחתרת ימצא הגנב, יעו"ש. .
(סנהדרין ע"ג א') נערה בתולה. נערה ולא בוגרת, בתולה ולא בעולה ^קצבטעם הדבר משום דקנס זכתה התורה להאב וכדכתיב ונתן לאבי הנערה, אך האב זוכה בקנס רק בבת כזו שיש לו בה זכות במעשה ידיה ובמכירתה, וכמ"ש במשנה כתובות מ' ב' כל מקום שיש מכר יש קנס, וזה הוא רק בזמן הקטנות והנערות, אבל בוגרת ובעולה שאינן עוד ברשות האב וממילא גם אינו זוכה בהקנס כפי הכלל הנזכר.
ועל פי סברא זו נראה ראי' לדעת הפוסקים דרק קנס אין לבוגרת ובעולה אבל בושת ופגם וצער יש להן, עיין ברא"ש פ"ג דכתובות סי' ח', יען כי מכיון דלא מצינו מפורש בתורה שבדברים אלו זכה בהן האב לכן חייב ליתנם להאנוסה עצמה. .
(כתובות ל"ח א') אשר לא ארשה. נערה שנתארסה ונתגרשה יש לה קנס וקנסה לעצמה, דכתיב אשר לא ארשה ונתן לאביה, הא אורשה – לעצמה ^קצגועי' מענין זה ברמב"ם פ"ב הט"ז מנערה לענין צער ובושת ופגם למי הם שייכים. .
(כתובות ל"ח א') אשר לא ארשה. נאמר כאן אשר לא אורשה ונאמר במפתה אשר לא אורשה (פ' משפטים) מה להלן שקלים אף כאן שקלים ^קצדדשם כתיב מפורש כסף ישקול, וכנגד זה ילפינן להתם מהכא מה כאן חמשים אף להלן חמשים, יעו"ש. .
(שם שם) ונמצאו. בעדים ^קצהעיין מש"כ לעיל בפסוק כ"ב בדרשה כי ימצא. [ספרי]. ונתן. ונתן – מיד [ואע"פ שכונסה] ^קצור"ל אעפ"י שכונסה אח"כ בכ"ז לא מיפטר בזה מקנס, משום דמיד שאנסה נתחייב בקנס, והרבותא בזה דלא ניליף ממפותה שחייב בקנס רק אז כשאינו נושא אותה. וטעם הדבר משום דהתם כתיב (פ' משפטים) מהר ימהרנה לו לאשה ואם מאן ימאן [אז] כסף ישקול, משא"כ הכא כתיב ונתן חמשים כסף ולו תהיה לאשה, הרי שלא תלה זה בזה, והסברא בזה פשוטה, דכאן באונס הוי הקנס רק עבור הענוי א"כ אין נ"מ אם נושאה או לא, משא"כ במפותה צריך שייטיב לה במצבה בכלל עבור שחלל כבודה, ולכן אם נושאה – בזה לבד הוא מטיב לה ומחפה על בזיונה. .
(כתובות ל"ט א') ונתן האיש. האיש ולא הקטן ^קצזדכמו לענין איסורין ועונשין אין ביאתו נחשבת כביאה כך לענין קנס, ויתכן הרבותא בזה שלא נקנוס את הוריו בהקנס ע"ד מ"ש ראו גידולים שגדלתם. [ספרי]. השכב עמה. האונס נותן ארבעה דברים, קנס ובושת ופגם וצער, דאמר קרא ונתן האיש השוכב עמה חמשים כסף, הנאת שכיבה חמשים כסף, מכלל דאיכא בושת ופגם וצער ^קצחדאל"ה הוי הלשון האיש השוכב עמה מיותר, דפשיטא הוא דמוסב על אותו האיש. וזו דרשת רבא, ואביי יליף ענין זה מפסוק תחת אשר ענה, הני תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם וצער, ואותה דרשה אינה מבוארת כל כך, דמהיכן יליף צער, דהא היינו ענוי היינו צער וכתיב תחת אשר ענה, וי"ל. .
(כתובות מ' ב') לאבי הנערה. הבא על חייבי לאוין ועל חייבי כריתות יש להם קנס, ואמאי הא כתיב ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו, אמר ריש לקיש, כתיב נער נערה הנערה ^קצטבפ' הקודם כתיב כי ימצא איש נערה, ושוב כתיב בפסוק זה ונתן לאבי הנערה, והיה יכול לכתוב ונתן לאביה, וגם כתיב נער חסר ה', וזה וזה אתא לדרשה כדמפרש. , חד לגופיה וחד לאתרי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ^רואיירי כשלא התרו בו, דאם התרו בו הרי זה לוקה וכשלוקה אינו משלם קנס, דקיי"ל אין אדם לוקה ומשלם, ועיין מש"כ בפ' משפטים בענין זה, והרבותא ברבויים אלו אעפ"י דאי אפשר לקיים בהו סוף ענין הכתוב ולו תהיה לאשה, כפי שיתבאר בסמוך, אפ"ה יש להו קנס. .
(שם כ"ט ב') לאבי הנערה. אמר אביי, בא עליה ומתה פטור, שנאמר ונתן לאבי הנערה ולא לאבי מתה ^ראופשוט דאיירי שמתה קודם שתעמוד בדין, דלאח"כ כבר זכה האב, והתוס' הקשו מהא דדרשינן לעיל בפסוק כ"א סרחה ולבסוף בגרה תדון בסקילה דכתיב והוציאו את הנערה, הנערה שהיתה כבר, ולמה לא נדרוש גם הכא כן, ונדחקו ליישב, ולי נראה ליישב עפ"י מה דאיתא לקמן בפרשה זו (כ"ה ג') ונקלה אחיך לעיניך, כי מחית אגבי דחיי מחית, ופירש"י בשעה שנלקה יהיה אחיך, כלומר שילקה את החי, עכ"ל, וכ"מ ביבמות ח' ב' ואשה אל אחותה לא תקח למעוטי לאחר מיתה, והיינו דלאחר מיתה בשעת לקוחין שוב אינה אחותה, וה"נ נראה להגמרא לפרש ונתנו לאבי הנערה דבשעת נתינה תהיה חיה. .
(שם ל"ח ב') לאבי הנערה. נער כתיב, חסר ה', ללמד דאפילו קטנה במשמע ^רבדכ"מ שנאמר נערה חסר אפילו קטנה במשמע וכמש"כ לעיל בפ' י"ט, והרבותא בזה דאעפ"י דממיתה נתמעטה קטנה בכ"ז מקנס לא נתמעטה, וממיתה היינו טעמא דבגופה לאו בת עונשין היא. .
(כתובות מ' ב') לאבי הנערה. ולא לאבי בוגרת ^רגעיין מש"כ בדרשה ריש פסוק הקודם אות קצ"ב וצרף לכאן. [ספרי]. לאבי הנערה. עיין לעיל בפסוק י"ט בדרשה מירושלמי כתובות פ"ד ה"א וצרף לכאן. חמשים כסף. חמשים כסף של אונס בשקל הקודש במנה צורי ^רדעייין מש"כ לעיל בפסוק י"ט בדרשה כזו וצרף לכאן. .
(כתובות מ"ט ב') ולו תהיה. מלמד ששותה בעציצו, ואפילו היא חגרת או סומא ומוכת שחין ^רהעיין מש"כ לעיל בפ' י"ח אות קנ"ה דעציצו הוא כלי מאוס, ור"ל אף בכזו שהיא מאוסה מחויב לישא אותה. .
(שם ל"ט א') ולו תהיה. ולו תהיה – מדעתה ^רודכך מורה הלשון תהיה שהיא מהוה עצמה לו והיינו מדעתה. .
(שם שם ב') ולו תהיה לאשה. באשה הראויה לקיימה, פרט לחייבי לאוין וחייבי עשה ^רזעיין מש"כ לעיל בפ' י"ט בדרשה כזו וצרף לכאן. .
(שם כ"ט ב') ולו תהיה לאשה. נמצא בה דבר ערוה או שאינה ראויה לבא בישראל אינו רשאי לקיימה, שנאמר ולא תהיה לאשה, אשה הראויה לו ^רחכמש"כ באות הקודם. .
(שם ל"ט א') תחת אשר ענה. הני תחת אשר ענה, מכלל דאיכא בושת ופגם וצער, מכאן לאונס שנותן ארבעה דברים, קנס ובושת, ופגם וצער ^רטעיין מש"כ לעיל בדרשה השוכב עמה. .
(שם ט' ב') תחת אשר ענה. לרבות יתומה לקנס ^ריהרבותא ביתומה אעפ"י דכתיב ונתן לאבי הנערה, אך זה הוא מפני שכל מעשה הבת לאב, אבל ביתומה דמעשה ידיה שלה, גם קנסא שלה, וגם אשמעינן דלא ניליף אנוסה ממפותה דלית לה קנס כמבואר לפנינו בפ' משפטים, דשאני מפותה דמחלה. וטעם הרבוי ביתומה מלשון תחת אשר ענה, יען דגם היא מעונה באונסין. .
(ירושלמי כתובות פ"ג ה"א) תחת אשר ענה. לרבות זו שהיתה נערה ובגרה שיש לה קנס ^ריאטעם הרבוי מלשון זה כמש"כ באות הקודם, דגם כזו היא מעונה, ואיירי בנערה שתבעה אותו ואח"כ בגרה, אבל בוגרת מעיקרא בשעת אונסה אין לה קנס כמבואר בריש פסוק הקודם ובפ' זה. .
(שם פ"ד ה"א) כל ימיו. תניא, אונס שגירש, אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה, דכתיב לא יוכל שלחה כל ימיו, כל ימיו בעמוד והחזיר קאי ^ריבעיין מש"כ לעיל בפסוק י"ט בדרשה כזו וצרף לכאן. .
(מכות ט"ו א')

מאמרים על הפרק

טעמי מצוות שילוח הקן

טהרת החיים מתוך שמירת חוקיהם

"השב תשיבם לאחיך"

מאמר על הפרק

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק