פסוק ג:ובמדרש אמר והתעלמת מהם, מבני אדם, לא תוכל להתעלם מהקב"ה שהוא יודע תעלומות לב, וכן אז"ל, לפי שהיה לו לומר הואיל ואמר אחיך יאמר ממנו לא מהם:
פסוק ג:וכתב בחיי ז"ל פרשת משפטים אמר כי תראה חמור שונאך וכאן אמר חמור אחיך, ללמדך שאם היה שונאך שתשכח השנאה ותזכור האחוה ותקים עמו, וכתב עוד ז"ל ועל כן תעשה לכל אבידת אחיך ז"ל, ואם תשכיל בענין השבת אבידה תמצא כי יש בה רמז והתעוררות בענין תחיית המתים, שהקב"ה מחזיר אבידה לבעליה באחרית הימים, משם יראה:
פסוק ה:לא יהיה כלי גבר על אשה. כתב מהר"י ז"ל שהוא רמז על נשים המסוללות זו בזו כמעשה ארץ מצרים. ולא ילבש גבר שמלת אשה, שלא יבעל, וכתב עוד שכתבו המקובלים האחרונים שסופו להתגלגל בארנבת שפעמים זכר ופעמים נקבה. ורקאנטי ז"ל כתב על דרך הקבלה הרמז הוא שלא ישנה סדרי בראשית, כי האיש הלובש שמלת אשה עושה מן המשפיע מקבל, והאשה הלובשת בגדי איש עושה מן המקבל משפיע, וסוד המלבוש הוא סוד גדול לבעלי הקבלה רמזתים במקום אחר. ועוד יש מפרשים כי גם הנה רומז לסוד העבור, ורמז רמז מופלא שלא יתחלפו נפש זכר ונקבה בגלגול, כענין שלא עשאני אשה, והבן זה, ע"כ:
פסוק ה:ועל דרך הפשט שלא תתקשט האשה בתכשיטי האנשים, ושלא תלבש כלי זין כמו שאז"ל מפני מה הרגה יעל לסיסרא ביתד ולא הרגתו בסכין משום לא יהיה כלי גבר על אשה, ולזה נכפלה ברכתה תבורך מנשים יעל מנשים באהל תבורך, ולא האיש בתכשיטי נשים ולא יראה במראה, והוא אחד מג' דברים שהתירו חכמים לבית רבי לפי שהיו קרובים למלכות, מדהצריכו חכמים להתיר להם שמע מינה שהוא אסור לראות במראה, כי המראה מתגרה בו היצר, ובפרט אם יהיה לו פרצוף נאה, כההוא מעשה דאיתא בפרק קמא דנזיר ע"ש, וכתבתיו פרשת נשא. הרי שמראיית הבבואה אמר שבקש יצרו לטרדו מן העולם, ופעמים יבא להתגאות ולעשות עצמו ע"ז וכו'. ובזוהר פרשת פקודי בהיכל שתיתאה דגיהנם משם יראה:
פסוק ו:כי יקרא קן צפור לפניך וגו'. סמך פרשת קן צפור למה שלמעלה לומר שילמוד מהצפור, ששאר עופות פעמים יושבת הנקבה על הבנים ופעמים יושב הזכר, אבל הצפור לעולם יושבת הנקבה ולא הזכר כדי שלא ידמה לנקבה, וגם אינן מזדווגים לשאינן זוגם, ואמר לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, לומר שיביט אליה וילמוד ממנה שאינה מבקשת לשום קנה בסלעים, כמו שאמר ושים בסלע קנך, אלא בכל עץ, ואינה בכל עץ גבוה אלא פעמים או על הארץ דירת ארעי עד שיגדלו בניה, כן אתה כשתבנה בית לא יהיה אלא דירת עראי ותלמוד מהצפור, צפור בגימ' שוע כמו ושוע אל ההר, שפירושו יבינו. וכן צפור צדי"ק פ"ה וא"ו רי"ש בגימ' תשיב אל לבבך, שיביט לה וילמוד ממנה שנאמר מלפטי מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו, וישיב אל לבו, ולזה סמך כי תבנה בית חדש וגו', ויש במצוה זו שהיא רמז לשכינה שהיא נודדת מקנה שנאמר כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו ואומרת להקב"ה כי יקרא רמז על בית המקדש שנבנה במקרה שלא היתה הכונה שיבנה על יד בשר ודם אלא יד הקב"ה כמו שאמר בזוהר, זהו קן צפור. ונבנה ב"פ, פעם ראשונה בנאו שלמה בעצי ארזים ואלמוגים ואהלים זהו בכל עץ, או על הארץ רמז לבית שני שלא היה גדול כל כך כמו בנין בית ראשון, אפרוחים שהיו בבית ראשון צדיקים יותר מבית שני שנשאו נשים נכריות, וכן אז"ל בבית ראשון שמשו בו י"ח כהנים ובבית שני יותר משלש מאות כהנים, לזה דימה אותם של בית ראשון לאפרוחים ושל בית שני לביצים, ונשתלחה שני פעמים בשני חרבנין, אומרת כנסת ישראל להקב"ה אם אני נשתלחת בשביל עונותיהם של ישראל עכ"ז לא תניחם ביד האומות אלא הבנים תקח לך, עוד יש רמז במצוה זו התעוררות רחמים על כל העולם כמו שאמר במדרש רות, כי מתוך שהוא משלח את האם היא הולכת ודואגת ומצטערת על קנה ועל בניה והולכת נעה ונדה ורוצה להרוג את עצמה, ומרוב צערה השר הממונה על העופות מבקש רחמים מהקב"ה ואז הקב"ה מתמלא רחמים ואומר אם זה השר מבקש רחמים על מנויו, אני שאני רחמן וממני הם הרחמים לא ארחם על בני, אוי שהחרבתי את בתי והגליתי את בני, אז מתמלא רחמים ומרחם על כל העולם, מי גרם כל זה אותו שקיים מצות שלוח הקן, ולזה אמר למען ייטב לך ולא כתיב ייטיב לך אלא ייטב לך אותו ששלח הוא שהטיב לך, ותאריך ימים אין כתיב כאן אלא והארכת ימים, שמאריך ימים לכל העולמות, שמאריך הרחמים שהן כנוי לימים כי הלילות הם כנוי לדין, וזהו סוד אמרם לעתיד לבא יתארכו הימים:
פסוק ו:עוד במדרש א"ר חייא אם הצפור שאין לה זכות אבות ולא שבועות ובריתות בנים מכפרים עליה, בני אברהם יצחק ויעקב שיש להם זכות אבות ושבועות ובריתות עאכ"ו שאם מת אחד מהם שהוא מכפר עליו לעתיד לבא ע"כ. א"כ לפי זה יהיה פירוש הפסוק וכן ואת הבנים תקח לך, כלומר אם מת לו בן שהוא מכפר על אביו לעתיד לבא שהוא עולם שכולו ערוך:
פסוק ו:עוד במדרש שלח תשלח, אם קיימת מצות שלוח אני אשלח לך את המשיח שנאמר משלחי רגל השור והחמור, וממהר לך את אליהו הנביא שיבא שנאמר הנני שולח לכם את אליה וגו', ועוד כפל שלח תשלח ב' שלוחים אחת למשיח בן דוד ואחת לאליהו:
פסוק ו:עוד במדרש שלוח הקן שכרה בנים שנאמר שלח תשלח וגו' ואת הבנים תקח לך., אמר הקב"ה אם אין לך בנים אני נותן לך וגו', בגמרא אמר ומה אם מצוה קלה שהיא כאיסר אמרה תורה למען ייטב לך והארכת ימים מצות חמורות שיש. בהם חסרון כיס עאכ"ו שאין קץ ולא ערך לשכרן. וכתב ה"ר בחיי ז"ל לא תקנו חכמים ברכה למצוה זו לפי שאינה מחוייבת כשאר מצות ואינו חייב לרדוף אחריה אלא אם יזדמן לו דרך מקרה שנאמר כי יקרא קן צפור וגו':
פסוק ח:כי תבנה בית חדש וגו', סמך לשלוח הקן בנין בית חדש, לומר שלא ידאג לומר שבאכזריות עשה שהחריב בית אותו צפור אחר שטרח וקבץ ובנה, אמר לו הקב"ה אתה הרסת ביתה של צפור אתה תבנה בית חדש, לפי שחדשת וגרמת הרחמים לעולם שנתחדש ברחמים שנבנה ביום ולא בלילה שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה שנאמר כי ששת ימים עשה ה', אתה תבנה בית חדש, ופעמים יקננו סמוך לתקרה ואולי כשיבא ליקח יפול ויאמר הלואי לא נתן לי בית, לזה אמר ועשית מעקה מיד כשהוא חדש קודש שיקננו, ועל זה אמרה המשנה האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וגו' משתקין אותו, לפי שרחמיו ית' מגיעים לכל העולמות, ואין הכונה לעורר רחמים על הצפור אלא על ישראל לזה משתקין אותו:
פסוק ח:עוד אמר כי תבנה בית חדש של עוה"ב שבזה העולם אין בו בנין של קיימא, ולא יהיה לו למי שבנאו כי מעשיו מכלין אותו ויניחנו לאחרים וכמה פעמים בונה ואינו דר בו, לזה אמר ביעקב ויבן לו בית לו לעצמו ואין לאחר עמו, רמז על הבית האמיתי של עוה"ב, ואמר ולא תשים דמים, אינו כבנין של זה העולם שצריך פזור דמים הרבה כמו שאז"ל ערי מסכנות שהן ממסכנות את בעליהן, אבל כאן בית של עוה"ב אין צריך דמים, ואמר ועשית מעקה שיעשה לו חזוקים שלא יפול שלא יתהה על המצות שעשה, שאם תהה הימים הראשונים יפלו או יעשה כנפל שלא בא לעולם, יפול הנפל כתיב, ואמר לגגך לפי שעיקר הבית הוא הגג, גגך באתב"ש בגימ' ת"ל שהוא הקבר, והוא בית נפש, נפש בגימ' תל שהוא הקבר, והמעקה הוא שלא יצטרך לקברים הרבה, כמו שאמר איוב קברים לי, אלא לגגך לבד, מעקה היא נוטריקין מתקיים על קדוש השם, שלא יעלה בדעתו שאבדו ימיו כי ה' עשהו בריה חדשה, כי יפול הנופל ממנו, ממנו היה שהוא גרם לעצמו על ידי חטאו, ומה שאז"ל ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית, פירושו הוא שכפי חטאו ששת ימי בראשית הסכימו כולם למות מיתה זו, כמו שאמרו היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דינו של ע' שנה, הבן פירוש ע' שנה שהן ז' עליונות והם נקראין ששת ימי בראשית. וה"ר בחיי ז"ל כתב ענין המדרש הזה שאמר ראוי היה ליפול, כי כל הנבראים כולם נבראו בחפצם וברצונם והקב"ה הודיעם בראשית הבריאה כל עניניהם כולם וכל המקרים העתידים לבא עליהן, וכן הודיעם ימי חייהם ומיתתם היאך תהיה, וכן ענין מזונותיו אם בריוח ואם בצער, אם על ידי עצמן אם משל אחרים, וכן דרשו ז"ל כל מעשה בראשית לדעתם נבראו שנאמר וכל צבאם, והכל רצו וקבלו, ועל זה אמרו ראוי היה ליפול מששת ימי בראשית. ואעפ"כ יש לעשות ריחוק החזק ולא יקרב עצמו להיזק, כי אולי יתארכו ימיו ובאריכות הימים ירבו הזכיות, ואפילו שימות באותה מיתה שנגזרה עליו עכ"ז אינו דומה מי שזכיותיו מרובים למי שזכיותיו מועטים:
פסוק ט:לא תזרע כרמך כלאים, לא תזרענו מדבר המונע, ופירוש כלאים כמו ויכלא הגשם, ואמר כלאים פירוש ב' מניעות כמו יד ידים, מניעה כאן ומניעה בכרם העליון. פן תקדש המלאה, תרגום אונקלוס דילמא תסתאב, ורז"ל אמרו פן תוקד אש, לפי שכל עשב ועשב וכל מין יש לו מלאך ממונה עליו, והממונה על הזרעים הוא פחות מהממונה על האילן, והממונה על הגפן הוא למעלה מן הכל, שהרי על פירות האילן אומר בורא פרי העץ. ועל היין אומר פרי הגפן, ושל חטה היא למעלה מכל מיני תבואה, א"כ כשאתה מחברם יבאו לידי קטרוג ומחמת הקטרוג תבא לידי מניעת המינין מן העולם, ויבא לידי יקידת אש, לפי שעברו על צוויין, זהו ותבואת הכרם, הכרם אין לו תבואה, התבואה היא בזרע שנאמר עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ופי' ותבואת הכרם ר"ל התבואה מתקוטטת עם הכרם, וזה טעם שור וחמור שהשור הוא מלך בבהמות, והחמור הוא הפחות שבבהמות:
פסוק י:עוד לא תחרוש בשור ובחמור, רמז שלא יחשב ויספר וידבר בענין ב' משיחים. משיח בן יוסף שנאמר עליו בכור שורו, וחמור הוא משיח בן דוד שנאמר עליו עני ורוכב על החמור, כלומר שאינו בא במרוצה כמו הסוס, ופירוש תחרוש כמו לא תחרוש על רעך רעה, ובלשון גמרא רחושי מרחשן ספוותיה, שלא יחשוב וידבר בענין המשיח, כמו שאמר איתו חכם כשהיה רואה אותם מספרים בענין המשיח היה אומר במטותא מינייכו לא תרחקוניה, כי הוא יבא בהסח הדעת, לפי שהדור אינן ראויים והשטן יעכב, ולזה הוא רוכב על החמור, כי נתקצרו פסיעותיו. ולהסיח דעתו של שטן כדי שיאמר שאין לו לבוא על חמור שפל שבבהמות, וכן הוא אומר אם יתמהמה אחכה לו כי בא יבא, אמר בא יבא רמז על ב' משיחים:
פסוק יא:לא תלבש שעטנז. מלה מורכבת שטן עז יעלה עליך ומזיקך, וכן אמר בזוהר מאן דמחבר לון אתער עליה רוחא דלא אצטריך ומטו ליה לבר נש לסטרא אחרא בישא, דא הוא לא יעלה עליך ההוא רוחא מסאבא קרבנא דקין מאי הוא פשתים קרבנא דהבל צמר לא דא כדא, רזא דכולא קין כלאים הוא ערבוביא דילה איצטריך סטרא אחרא ובמעהא דחוה אתבריאון תרין סטרין אילון ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו ועד יומא דין סטרא דילהון קיימא, ומאן דאחזי בגרמיה עובדא דא דחיבורא דא אתער עליה אינון סטרין ולא יכיל לאתקיימא ושרי עליה רוחא אחרא דלא איצטריך וישראל בגין לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין ואשתכח שלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי, ולזה סמך גדילים תעשה לך לאתערא עלייכו קדושה, ולזה גדילים שמגדלים אותם ומעלים אותם וכאלו עשו עצמן, וזהו תעשה לך לך דייקא, גדלים בגימ' פ"ז, תשית לראשו עטרת פ"ז, סודו ה"ס א"ך, שהן אהי"ה אדני עם הכולל, על ארבע הם ד' יסודות, שבכל כנף וכנף יש בו י"ג חוליות וה' קשרים הם ח"י, שנותן חיות לכל יסוד ויסוד. גדילים וסמיך ליה כי יקח איש וגו' רמז כאן מעשה של אותו תלמיד ששמע על אותו זונה וכשנתקרב אליה באו הציציות וטפחו לו על פניו וכו', ואח"כ נתגיירה והיתה לו לאשה, ופרשו השמלה לפני זקני העיר, שכתב לה שמו ושם עירו ושם מדרשו, והביאה הכתב ונתנה אותו לרבו, היינו ופרשו השמלה לפני זקני העיר, וענשו אותו מאה כסף, הם אותם מטות ששה של כסף, ואחד של זהב, ושליש ממונה, שחלקה שליש למלכות ושליש לעניים ושליש לקחה לעצמה, ולשון כסף מלשון נכספה וגם כלתה נפשי, ואמר וענשו הוצרך לומר כן שאולי שנתבייש ולא יהיה רוצה לישאנה, או כמו שצוה רבי אל תשב על מטה ארמית דלא תנסוב גיורתא, וגם כן שלא יאמרו התלמידים שלקחה מחמת עושרה, לסלק כל זה מעליו הוצרך רבו לענשו שיקחנה, ולא די זה אלא שברכו ואמר לו תהיה לאשה, שתהא בת זוגו, מפני שעל ידו נסתלק מכשול מרבים שרבים היו נכשלים בה מחמת יפיה, הנה זה התלמיד שהיה צורבא מרבנן כמעט שהיה נכשל בה אילולי הציציות, והוצרך לברכה לפי שאולי היה זה נסיון ועמד בנסיונו, וברך גם כן לה שאמר ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, לפי שנתגיירה לא מחמת שחשקה בו מחמת יפיו ולא מחמת עושרו אלא מחמת תורתו ומחמת המצות, הרי שעל ידי מצות ציצית נתגדל. אם כן גדילים תעשה לך שעל ידי הגדילים תעשה לך ממון הרבה. והיו המטות שבעה והספסלים ששה הם י"ג, רמז על היחוד שעתידה ליחד שם שמים, ולזה הביאתה עמה, והכל רמוז בתורה. והמעשה בא במנחות פרק התכלת (דף מ"ד):
פסוק יא:וברעיא מהימנא פירש פרשה זו על משה רבינו ע"ה, כי יקח איש אשה זה משה, אשה אלו ישראל שנתמנה פרנס עליהם, והוציא עליה שם רע שאמר למה יחרה אפך בעמך, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה., ופרשו השמלה, יפתחו יריעה של ס"ת וימצאו בה כתוב אלה אלהיך ישראל, לא אמרו אלקינו, וענשו אותו שנענש על ידם, ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, שהוא הולך עמהם בכל דור ודור, שנאמר דור הולך ודור בא וגו' ובמדרש ובא אליה ושנאה, רבי יהודה אומר אם בא אליה לוקה ואם לא בא אליה אינו לוקה מכאן אתה אומר עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה עבר אדם על ואהבת לרעך כמוך סופו לעבור על לא תקום ולא תטור, ועל לא תשנא את אחיך, וחי אחיך עמך עד שבא לידי שפיכות דמים, לכך נאמר כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה ושם לה עלילות דברים ע"כ. יש לשאול מה בא ר' יהודה ללמד אם בעל לוקה ואם לאו אינו לוקה זיל קרי בי רב הוא שנאמר כי יקח איש אשה ובא אליה וכן אמר את האשה הזאת לקחתי ואקרב אליה, ועוד אומרו עבר אדם על ואהבת לרעך היל"ל. עבר אדם על אהבת אשתו שנאמר והיו לבשר אחד סופו לעבור על אהבת חבירו, ועוד אומרו מכאן אתה אומר עבר אדם וכו' מהיכן נלמד זה. אלא רבי יהודה הרגיש שלא מצינו מלקות אלא על לאו שיש בו מעשה, ובמוציא שם רע לא יש לא לאו ולא מעשה, עד שבגמרא אמרו אזהרה למוציא שם רע מנין שלא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר, ואמרו מלא תלך רכיל, לזה אמר רבי יהודה אם בעל לוקה, שאחר שבעל נקראת רעך, שכן ארז"ל על לא תחרוש על רעך רעה זה שיושב עם אשתו ודעתו לגרשה, לזה אמר מלקות זה אינו לפי שהוא הוציא שם רע אלא סופו לעבור עבירה חמורה, ויותר טוב הוא שילקה זכאי ואל ילקה חייב, לזה התחיל ואמר עבר אדם על ואהבת לרעך כמוך, לפי שהאשה נקראת רעך כמו שאמר סופו לעבור על לא תקום ולא תטור, ועל לא תשנא את אחיך, ועל וחי אחיך עמך, ואע"פ שאין לוקין על אלו. וכן כתב הרמב"ם פרק י"ח מהלכות סנהדרין כל לאו שאין בו מעשה כגון הולך רכיל ונוקם ונוטר ונושא שמע שוא אין לוקין עליו. הכונה לומר שמוציא שם רע עובר בכולן, א"כ ראוי שילקה, ולא די אלא שסופו לבא לידי שפיכות דמים שמרוב השנאה יהרגהו, א"כ קודם שתרבה השנאה ייסרוהו, ולזה מאה כסף ולא חמשים כאונס ומפתה, כתב הרמב"ם ז"ל בספר המורה לפי שמוהר האשה הנזכר בתורה שנאמר מהר ימהרנה לו הוא חמשים כסף ולאיש הזה המוציא שם רע ורצה להפסידה כתובתה ולפוטרה בלא כלום לכך חייבתו תורה לשלם הכפל כענין שנאמר אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים, הוא רצה להוציא עליה שם רע לכך ויסרו אותו, הוא רצה להפסידה כתובתה חמשים כסף לכך וענשו אותו מאה כסף, הוא רצה לבגוד בה ולשלחה לכך לא יוכל שלחה כל ימיו ע"כ:
פסוק יט:ונתנו לאבי הנערה. למה לאביה ולא לנערה, לפי שהוציא עליה שם רע, נמס לבו בקרבו מפחד שמא אמת הוא הדבר וצריך לסקלה על פתח ביתו אנשי עירו, והוא לו לבזיון גדול וכמעט שפרחה רוחו, והאם היא יודעת באמת הדברים שהיא משמרתה, אבל האב העני אינו יודע, לזה יתנו לו מאה כסף כדי לסעוד לבו ולחזקו, ולא לאם ולא לנערה ולזה לאבי הנערה מלא כל נערה שבמקרא נער כתיב חוץ מזה, וגם הנערה היא מתחזקת לזה מלא שהיא שלימה והיא נערה ולא נער שדרכו לצאת, ובזוהר אמר כל כמה דלא קבילת עלה דכר נקראת נער כיון דקבילת עלה דכר נקראת נערה ואם אמת היה הדבר הזה, פירש"י ז"ל בעדים והתראה. לא נמצאו בתולים לנערה, לנער כתיב שעשת מעשה נער, כי הזכר דרכו לצאת. והוציאו את הנער, היל"ל והוציאוה וסקלוה, את הנערה למה לי, לרבות את הבועל שהוא גם כן נסקל אחר שהוא בהתראה אלא שהוא נסקל במקום הנסקלים והיא נסקלת על פתח בית אביה, וכן וסקלוה כל אנשי עירה למה כל אנשי עירה, אלא כמו שיש בזוי לאביה כן גם כן יש בזוי לאנשי העיר, לומר בעיר פלונית נמצאת בתולה מאורסה שזינתה, וזהו מפריצות בנות העיר זהו כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה, היל"ל בבית אביה. וכן פירש"י ז"ל בית אביה בבית אביה, ולמה לא אמר בפירוש בבית אביה, לומר שבית אביה גרם לה הזנות אחר שהתרו בה וקבלה ההתראה ודאי מלידה ומבטן היא זונה, שאילי בשעת בעילה לא כיון להריון אלא לזנות, א"כ בית אביה שהיא תוכו גרם לה. לזה בשעת בעילה לא ירא הכונה לזנות וזהו ובערת הרע בקרבך מגופך, ולא תבעול כבהמה, אלא ובערת ובערת כתיב כלומר לא תעשה עצמך בער, לזה אמר מקרבך ולא אמר מישראל כמו שאמר בפרשה שאחר זו. כי ימצא איש שוכב עם בעולת בעל, יאמר עם אשה בעולה. ועוד אמרו ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה, מספיק שיאמר ומתו גם שניהם, ועוד גם מה הוא מרבה, אלא הזיוג הוא מאתו ית' שזווגם וחברם ית', ובא זה והפסידם בהפרידו אותם ומתו שניהם, הרג לאשה ולבעלה שנשאר חצי גוף, לזה ימות האיש השוכב עם האשה שהרג בעלה, והאשה גם כן הרגה שנפרדה ממנו. ורקאנטי ז"ל כתב ומתו גם שניהם האיש השוכב עם האשה והאשה, כבר הודעתיך כי סוד זווג האדם עם אשתו זיוג תפארת ישראל בכנסת עוזו, והמפריד ביניהם נקרא נרגן מפריד אלוף ופוגם למעלה, זהו סוד האיש השוכב עם האשה והאשה, רמז לשתי נשים לאשה של מעלה ולאשה של מטה, וכתב עוד ז"ל על פסוק ואם בשדה ימצא האיש את הנערה ז"ל, נתעוררו רז"ל בספר הזוהר על מה שכתוב בכל הפרשה נער חסר ה"א, הטעם כי הה"א רומזת לה"א אחרונה של שם והיא חסרה מן הנערה הזאת, אך ונתנו לאבי הנערה מלא כי היא בשלימותה, וזהו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, ורמז לכנסת ישראל, מכאן תבין עונש מוציא שם רע עד היכן מגיע קלקולו ע"כ. ובגמרא ערכין אמר גם שניהם לרבות את הולד שאין ממתינין לה עד שתלד כי מבטן ארור לא יצא ברוך:
