פסוק ו:כי יקרא קן צפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ וגו׳.
ספרי פיסקא רכח: בכל עץ או על הארץ, מה דרך רשות יצאו מקושרים שהן ברשות אחר.
עיין בדברי רבינו פ״א מהל׳ זכיה ומתנה ה״ב גבי חיה ועוף שבביברין דפליגי שם רבינו והראב״ד אם הוה גזל מה״ת, והראב״ד ס״ל דרק מדרבנן, ואף דלא פסקינן כר׳ יוסי בהך דגיטין דף נ״ט, עיין מ״ש רבינו בפ״ו מהל׳ גזילה, ועיין בהך דסנהדרין דף כ״ה ע״א דרק דרכי שלום ע״ש ברש״י, ובע״כ שם בד״ה שור הבר דאף חיות שבביברין הוא רק מפני דרכי שלום, ועיין תוספתא ב״ק פ״ח, ובהך דביצה דף כ״ה ע״א דמחלק שם בין גדולים לקטנים, וזה לא משום צידה רק משום סמכא דעתא, ובין הסמוך לעיר ובמקושרים אז גם בגדולים הוה גזל גמור משום דאין יכולים לברוח והוה כמו קטנים, וכן מבואר בתוספתא שם ובסוף חולין ובספרי פ׳ תצא וכו׳, אך נ״ל דהני דנולדו בביתו ונעשו שלו אף שאח״כ נתגדלו ס״ל לרבינו דאם לא פרחו ולא מרדו הוה גזל מה״ת, והראב״ד ז״ל ס״ל דרק להוציאו בדיינין.
פסוק ו:שם. והאם רבצת על האפרוחים.
ספרי פיסקא רכז: מה אפרוחים בני קיימא יצאו מתים אף בצים בני קיימא יצאו מזורות.
(היו האפרוחים טריפות), הנה בגמ׳ נקט משום לך ולא לכלביך, ועיין בספרי פ׳ תצא פיסקא רכ״ז, והנה י״ל דהגמ׳ קאי אם נימא טריפה חיה, ואנן קיי״ל כמ״ד אינה חיה.
פסוק ח:כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך.
ספרי פיסקא רכט: אין לי אלא גג מנין לרבות וכו׳ א״כ למה נאמר גג פרט לכבש, בית לרבות היכל, גג פרט לאולם, חדש רבי אומר משעת חדשתו עשה לו מעקה.
הנה במכילתא פ׳ יתרו מבואר דמזבח אף דלא הוי רק ריצפה כמבואר בזבחים דף כ״ז ע״ב, מ״מ צריך לבנותו בקדושה, וכמו גבי כלי שרת כמבואר בירושלמי פ״ג דיומא דעשייתה בקדושה, ואין בונים בחול ואח״כ מקדישים, וזהו ר״ל במנחות דף כ״א דמזבח צריך שיהא משל ציבור, ר״ל דכיון דצריך שיהא בשעת בנין קודש, שוב לא מהני שהיחיד ימסרנו לציבור, ועיין תמורה דף ל״א ע״ב ועשו לי משלי, ותו״י כריתות דף ו׳, ולכך מבואר בספרי פ׳ תצא פיסקא רכ״ט דהיכל חייב במעקה, וכבש פטור מן המעקה, משום דמבואר שם בספרי דצריך לעשות המעקה בשעת חדושו, דהיינו בשעת בנינו, וא״כ היכל דבונים בחול, צריך לעשות מעקה, ולא איתמעיט מגגך בחולין דף קל״ו ע״א, וכבש של מזבח דבונין בקודש א״צ.
פסוק ח:ספרי שם: חדש רבי אומר וכו׳.
(וכן אינו חייב לבנות בית וכו׳). הנה משמעו מכאן דהחיוב מן התורה לעשות מעקה רק בשעת בנין, והך דב״מ דף ק״א ע״ב שם גבי שוכר רק מדרבנן, ועיין בספרי פ׳ תצא פיסקא רכ״ט רבי אומר בשעת חדשתו עשה לו מעקה ע״ש, ועיין תוס׳ קדושין דף ל״ד ע״א מה דמחלקי בין לאו לעשה, ועיין כתובות דף ע״ז ע״ב ולא היא מהוה הוה וכו׳ ע״ש, ועי׳ קידושין דף ע׳ ע״א גבי הך דר״נ, ועיין מו״ק דף י״א ע״א, ובירושלמי שם, ומה שכתבתי בזה בהל׳ בית הבחירה.
פסוק ט:לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם.
ספרי פיסקא רל: המקיים קוצים בכרם, רבי אליעזר אומר קידש שנאמר אשר תזרע, וחכ״א זרע פרט למקיים קוצים בכרם.
(הרואה בכרם וכו׳). הנה מלשון רבינו כאן משמע, וכן מוכח מדברי הספרי פ׳ תצא, דרק לקיים מותר, אבל לזרוע אסור אף דבר שאין מקיימין אותו ובזה לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם, ועיין בחולין דף ע״ז ע״ב ועירובין דף כ״ח דמעשה מהני אף במקום שאין מחשבה מועלת, ועיין מנחות דף ס״ט ע״א גבי חטים דאם חישב עליהם לא מהני ואם לקטן מהני. אך שם הטעם משום דבעודן ברעי לא מהני מחשבה, ובלקטן מהני, ולא משום מעשה הלקיטה וכו׳, ועיין תוס׳ סוכה דף ט״ז ע״א גבי פחות מג׳ על ג׳ דמעשה מהני, ובשבת דף קמ״ד ע״ב גבי תרדין שסחטן וכו׳ ע״ש.
פסוק ט:ספרי שם: מאימתי התבואה מתקדשת, משתשריש, וענבים משיעשו כפול הלבן. אין לי אלא כרם שהוא עושה פירות, שאין עושה פירות מנין, ת״ל כרם מ״מ.
עיין בהך דעירובין דף צ״ב ע״ב דאף דגבי כרם אחד אם יש י״ב אמה פנוי יש עליו שם מחול ומותר לזרוע, גבי קטנה וגדולה לא מהני, זה, משום דכן הוא הגדר כך ולא מקרי משתנה, ויש על הקטנה שם כרם ואסור, וזהו מה דאמרינן בספרי פ׳ תצא פסקא ר״ל כרם שאינו עושה פירות מנין, ור״ל כה״ג, וכמש״כ תוס׳ בעירובין הנ״ל בד״ה גפנים ע״ש, או י״ל דהספרי ר״ל לאילן שיבשה, עיין בירושלמי פ״ז דכלאים בהך דר״מ ורבנן, ובפ״ה דביצה ע״ש.
פסוק ט:ספרי שם.
הא דמבואר בספרי פ׳ תצא פסקא ר״ל דגם כרם שאינו עושה פירות אוסר, כ״כ בזה בהל׳ מאכלות אסורות, גם י״ל דאתיא כמ״ד דגפן שיבשה מה״ת אסור, עיין פ״ז מ״ב ופ״ב ה״ד בירושלמי דמשמע שם דהא דגפן יבש אסור לזרוע לכתחילה, זה רק לר״מ, ולרבנן מותר, וכן מבואר בירושלמי פ״ה דביצה גבי הך דאין עולין באילן ע״ש, גם י״ל דכונת הספרי כגון כרם שאין הפירות מתבשלות רק עושין בוסר, עיין תוס׳ סוכה דף ל״א ע״ב, ועיין ירושלמי ערלה פ״א ה״ט דמבואר שם דפרי רק אם נגמר, ולכך נטע רבעי אף דחל עליהם כשהם בוסר, מ״מ אינם נפרדים רק כשהם נגמרים, ועיין בסוכה דף ל״ו ע״א גבי אתרוג הבוסר, ובירושלמי שם, זהו כונת הספרי, אבל מ״מ מיירי כשנעשה כפול הלבן, ועיין נדה דף ח׳ דגבי אילן סרק קטפו זה פריו כיון דלית ליה פירא אחרינא, ותוס׳ ב״ק דף ק״א ע״א גבי משקה של קליפין דאסורים מה״ת בערלה, ובעירובין דף כ״ח ע״ב גבי נסחנא דשם הוה כפניות גמר פרי, כן י״ל כונת הספרי.
פסוק ט:ספרי שם: אין לי אלא כרם שלך, כרם של אחרים מנין, ת״ל לא תזרע כרמך מ״מ וכו׳. אשר תזרע, אין לי אלא שזרע, זרע חבירו ורצה לקיימו מנין, ת״ל תזרע מ״מ.
(ואסור לאדם וכו׳). כ״כ בזה, אך באמת רבינו ס״ל כשיטת התוס׳ דלקיים כלאים ליכא איסור לדידן, רק בתוך שדהו אסור לקיים דמגלה דעתיה דניחא לו בזריעתם, ועיין בספרי פ׳ תצא פסקא ר״ל מה דמרבה שם מאשר תזרע אם זרע חבירו ורצה לקיימו, וזה רק בתוך שדהו, ועיין ב״מ דף ק״א ע״א גלית אדעתך וכו׳, וכמו הך דשם דף כ״ב גבי הכשר, ועיין במה דפליגי במכשירין פ״ג מ״ה דס״ל לר״י דגבי הכשר כל זמן שלא עשה מעשה להראות דניחא לו אינו מוכשר, וכן ס״ל בפרה פ״ב מ״ד וכו׳, ומש״כ רבינו לקמן פ״ה ה״ט הרואה כלאים וכו׳, דמשמע שם לכאורה דאסור לקיים גם בשדה חבירו, כ״כ בזה משום דמבואר בירושלמי פ״ב דאם מצא כלאים בכרם הוה הפקר ויכול ללוקטן, ולכך אם נהנה בהם זכה בהם למפרע והוה כמו שלו, וכמו דאמרינן בהך דנדרים דף ל״ד ע״ב גבי ככר של הפקר דאח״כ אם הגביה הוה הקדש למפרע, ולכך מבואר בירושלמי פ״ה דכלאים דאם הוא לקטן אסור לכל, דהוה שלו למפרע ע״ש, ולכך בהך דע״ז דף ס״ד ובמכות דף כ״א ע״ב דמיירי שאינם שלו דהא הוה שביעית, ובע״ז מיירי בשל גוי, ולכך מותר לקיים לדידן דזה גופא לא הוה גדר זריעה, וא״ש הך דב״ק דף פ״א ע״ש בתוס׳, ועיין בספרי שם דמרבה שאסור לזרוע כרם של אחרים, אך שם ר״ל אשל גוי, כמבואר בירושלמי פ״ז ה״ד, ועיין בירושלמי ספ״ג דערלה.
פסוק יד:ושם לה עלילת דברים והוציא עליה שם רע.
ספרי פיסקא רלה: ומה עלילות דברים האמור להלן (פסוק יז) מקום בתולים אף עלילות דברים האמור כאן ממקום בתולים, מנין לרבות ביאה אחרת ת״ל והוציא עליה שם רע.
(באו עדים וכו׳). עיין בהשגות ובה״ה, הנה לכאורה י״ל דס״ל לרבינו דמיירי כאן שהוציא עליה שם רע שנבעלה שלא כדרכה, דשוב בבעילת הבעל הוה אישתני גופא, עיין תוס׳ כאן דף מ״ה ע״א ד״ה דלמא, ואף דלא הוה מוציא שם רע רק בכדרכה, לענין פתח בית אב אין חילוק, ועיין בירושלמי כאן פ״ד הל׳ ד׳ מניין אפילו בא עליה ביאה אחרת וכו׳, וכן שם פ״ג ה״ט כשבא עליה דרך זכרות, וכן מבואר בהדיא בספרי פ׳ תצא פיסקא רל״ה ע״ש.
פסוק טז:ואמר אבי הנערה אל הזקנים וגו׳.
ספרי שם: מכאן שאין רשות לאשה לדבר במקום האיש.
עיין בספרי פ׳ תצא פיסקא רל״ה אין רשות לאשה לדבר לפני איש, וזהו כונת הספרי בהעלותך פסקא צ״ט שלא היתה מרים יכולה לדבר וכו׳, והך דיבמות דף ק׳ שם דמיירי דהוה דין בפ״ע, לא האיש עם האשה.
פסוק יח:ולקחו זקני העיר ההוא את האיש ויסרו אתו.
ספרי פסקא רלח: ולקחו זקני העיר ההוא את האיש, ולא את הקטן.
לפמ״ש ברמב״ם בהל׳ אישות גבי בן י״ג ויש לו שערות רק קטנים מן לכוף ראשו, מ״מ אם אח״כ נתגדלו נעשית אשת איש למפרע, מ״מ הוא עדיין קטן.
פסוק יח:ספרי שם.
באמת הארכתי בזה, דהיכא דהגיע לשני גדלות וגם יש בו שערות, רק פחות מכשיעור אז לאחר שהביא הפעולה שנעשה הוי גדול למפרע, וזה ר״ל רבינו ז״ל בהל׳ אישות פי״א ה״ו אין משיאין את הקטן עד שבודקין אותו ויודעין שהביא סימנים וכו׳, והוא תמוה דא״כ לא הוי קטן, ועיין ב״ב דף קנ״ו, וכתובות דף צ׳ ע״א, אך ר״ל כך דלא נגמרו עדיין אצלו הסימנים, ועיין שבת דף פ׳ ע״ב הגיעו לפרקן, וסנהדרין דף ע״ו ע״ב וכו׳, ובדברי רבינו בהל׳ איסורי ביאה פכ״א הכ״ה, ור״ל ג״כ כן, ופירקן היינו השערות, וכן ר״ל הך דקדושין דף י״ט, ובמחלוקת בירושלמי שם גבי יעוד, אם דוקא לגדול או אף לקטן, ובמכילתא מבואר בפ׳ משפטים דאף לקטן, ור״ל כה״ג דוקא, וזה ר״ל ג״כ הך דנדה דף מ״ט [ע״א] ע״ש בתוס׳ [ד״ה ואבע״א] דר״ל דלא נגמרו השערות וביום האחרון, ועיין ברש״י נדה דף מ״ז ע״ב [ד״ה להחמיר] דיש זמן בין נערות לבגרות וסימנים דהוי עליה ב׳ רשויות רשות האב ורשות עצמה, וכן הדין בקדושין דף ע״ט [ע״א], ואז גבי איש כה״ג אף דבזמן הקדושין לא נגמר עדיין, מ״מ אח״כ הוי קדושין למפרע, ובזה א״ש דברי הספרי בפ׳ תצא גבי מוציא שם רע דממעט שם קטן שהוציא שם רע, ולכאורה איך משכחת לה הא צריך דוקא שיהא בה גדר חיוב מיתה, עיין סנהדרין דף ח׳ ע״ב וכתובות דף מ׳ ע״ב בתוס׳, וגבי יבום ממעטינן ממיתה, עיין קדושין דף י״ט.
פסוק כב:כי ימצא איש שוכב עם אשה בעלת בעל ומתו גם שניהם וגו׳.
ספרי פיסקא רמא: ד״א בעולת בעל, ר׳ ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך על היבמה שהבא עליה אינו חייב עד שתבעל. לאפוקי מר׳ אלעזר בן ערך דס״ל … וביבמות בירושלמי פ״ג ונדרים דמאמר קונה לכל הדברים אף לחליצה, ועיין נדרים דף ע״ד ע״ש וכ״מ בזה.
פסוק כב:ספרי שם: כשהוא אומר ׳גם׳, לרבות הבאים מאחריהם.
עיין סנהדרין דף נ״ד.
פסוק כג:כי יהיה נערה בתולה מארשה לאיש ומצאה איש בעיר ושכב עמה.
ספרי פיסקא רמב: ושכב עמה, על שכיבה.
הנה גבי זונה דאסורה לבעלה וכן מה דמתחללת לכהונה, יש בזה ב׳ גדרים, גדר דין וגדר מציאות, וכמו דחזינן דהרמב״ם ס״ל בהל׳ אישות פי״א ובהל׳ נערה בתולה פ״א גבי קנס, ובהל׳ איסורי ביאה פי״ט גבי חללה דכיון דנשאה נפסלה אף שלא נבעלה, וזה מן התורה דין וחזקה, ואף שלא נבעלה ודאי, וכן אין לה קנס מן התורה, וכן אין לה רק כתובה מנה וכו׳ דנכנסה לחופה הוה כבעולה לכל דבר, אך מ״מ מלקות אין בה כמ״ש רבינו בפ״ב מהל׳ יבום הל׳ י״ח ופי״ז מהל׳ אי״ב ה״ד ע״ש דרק בעל וכו׳, וכן הדין דסתם עכו״ם זונה עיין רש״י ביבמות דף מ״ב ודף צ״ז ע״ב, ואח״כ נעשה דין אף אם ודאי לא נבעלה וכו׳, וכן הדין זנות דאשה אסורה לבעלה, יש בזה גדר זונה אף לישראל, עיין קדושין דף ע״ז ע״ב, וגדר טומאה עיין יבמות דף נ״ו ע״ב גבי נאנסה, ובעה״מ שם ומלחמות ה׳, וזה הגדר במה דס״ל לבה״ג ז״ל גבי זנות לאסור על בעלה, וגבי קדושי ביאה, דרק ביאה ממש אז הוה אשת איש, ובלא זה לא, והרמב״ם ס״ל דגבי לאסור על בעלה שיראו דרך המנאפים, וגבי קידושי ביאה די ביחוד בפני עדים לשם ביאה כמ״ש בהל׳ אישות פ״ג ובהל׳ גירושין פ״י הי״ח, מבואר כך משום דס״ל דגבי אישות כיון דהתורה אמרה לנו בגדר קנין כמו בכסף ושטר, החזקה גופה הוה זה כמו קנין, ולכך מהני תנאי לדידן גם בביאה, עיין כתובות דף ע״א ע״א איתקש [הוויות] להדדי, אך דהתוספתא בקדושין פ״ג וכן הירושלמי בקידושין לא ס״ל משום דביאה ג״כ הוה קנין וסברא ולא מציאות טבעית, ולכך מהני תנאי לבטל זה, ולכך לא חזינן בשום מקום מחלוקת דסוטה דף ד׳ ע״א כמה שיעור סתירה, למה לא פליגי גבי קדושין בביאה כה״ג, ועיין כתובות דף י״א ע״ב ולא שהתה כדי ביאה, ועיין בירושלמי גיטין פ״ז גבי נתייחדה עמו, משמע דשם צריך שיעור ביאה דוקא, משום דשם הביאה לא קנין, דהרי לא אמר הרי את וכו׳, ולכך צריך שיעור ביאה, ומאוד הארכתי בזה, אבל בקדושין הוה זה קנין, ולכך לא מצינו שיעור בזה, וכן אף אם אח״כ שניהם מודים שלא בעלה לא מהני כלל וכו׳, אבל ביבמה כיון דליכא קנין רק ביאה וגדר הקמת שם, עיין ביבמות דף נ״ג ע״ב בתוס׳ [ד״ה שאנסוהו] דלכו״ע לא קנה באבר מת, לכן מבואר ביבמות דף קי״א ע״ב וקי״ב דשניהם אומרים לא נבעלה מהני מה״ת בודאי ע״ש בתוס׳ [ד״ה היא] וברמב״ם וכו׳, אך הבה״ג ס״ל דקדושי ביאה לא הוה גדר קנין רק מציאות, ולכך צריך לראות ביאה, ואפשר דרק כמכחול, וכן בזנות, דגבי מיתה כתיב בקרא ומבואר בספרי פ׳ תצא פיסקא רמ״ב ושכב על שכיבה, ור״ל דדי כה״ג כמו במכות דף ז׳, וזה דין, וכן גבי קנס מבואר פיסקא רמ״ד על שכיבה, ג״כ כן, וזה גזה״כ הגדר חזקה, אבל לאסור על בעלה ס״ל לבה״ג ז״ל דצריך גדר כמכחול ואז ב״ד אוסרים כן דייק דס״ל דשם צריך מעשה בפועל ממש ע״פ עדים ראיה וידיעה, עיין שבועות דף ל״ד ואכמ״ל.
פסוק כה:ואם בשדה ימצא האיש את הנערה המארשה והחזיק בה האיש ושכב עמה וגו׳.
ספרי שם: ושכב עמה, פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב, דברי ר׳ יהודה.
ר״ל דהנה במכות דף ו׳ מקשה (הרוג) [הורג] יציל ותירץ במקיימי דבר, נמצא כאן דאחר שפיר יציל דהוא פסול לעדות, ועיין בתוספתא דשבת פי״ב קטן אוחז בקולמוס, וביומא דף מ״ג ע״ש ובכ״מ בזהר.
פסוק כה:ספרי שם.
עיין זבחים דף ק״ח וקידושין דף מ״ג גבי שחוטי חוץ דגבי הקטרה חייב, וגבי שחיטה פטור, ובאמת י״ל הטעם דגבי שחיטה דא״א בזאח״ז כמבואר בתוספתא דקרבנות פי״ב, לכך גם בב״א פטור, משא״כ בהעלאה, ולכך ר״י דס״ל במשנה דזבחים שם דהעלאה בזא״ז ג״כ פטור ע״ש בגמ׳, פוטר גם בב״א, וע״ש בתוספתא, ובאמת זה תליא בהך דשבת דף צ״ג ע״ב אם צריך שיעור לזה ושיעור לזה, ועיין סנהדרין דף ע״ח ע״א ברש״י שם דא״א שיתחייבו שני אנשים על עשייה אחת בבת אחת, ובפי׳ הראב״ד בספרי פ׳ תצא פיסקא רמ״ב גבי הך דר״י פרט לאחד מחזיק ע״ש, ובתוס׳ מנחות דף ס׳ ע״א ד״ה יכול, ובירושלמי שבת פ״א דמשמע שם דהמיעוט רק משום דאין דרך לעשות כן, דהקשה שם דיפטור אם נטל בב׳ ידיו גרוגרות ועיין תוס׳ שבת דף ג׳ ע״א ד״ה בעשותה גבי הושטה, ושם דף ה׳ ע״א [ד״ה כשני], אך י״ל דנ״מ היכא דלא עבד רק מעשה אצטבא כמו הך דזבחים דף י״ד ע״ב ע״ש, ועיין גיטין דף ע״ח ע״א, ובמ״א אבאר זה.
פסוק כה:ספרי שם.
(המכניס וכו׳ כל וכו׳), עיין בפה״מ לרבינו בסנהדרין פ״ז דמסופק שם אם משמש מת פטור או חייב, וסיים שם דמ״מ הוא דבר ערוה, ר״ל דנאסרה על בעלה על ידי זה, כמבואר בהך דסוטה דף כ״ו, ובאמת נ״ל דזה ר״ל בהך דיבמות דף צ״ה ע״א ומה במקום שבא על איסור קל, ועיין שם בתוס׳ ע״ב ד״ה אלא, אך כך דהרי חזינן דאין האיסור ביאה אוסרתה, דהרי משמש מת דאין כאן איסור תורה, ומ״מ נאסרה על בעלה, משא״כ בנשיקה דלא נאסרה כלל על ידי זה כמבואר ביבמות דף נ״ה ע״ב וכ״מ, וס״ל לרבינו דזה מקרי דרך אברים ג״כ, ועיין בספרי פ׳ תצא פיסקא רמ״ב ר״י אומר פרט לאחד מחזיק וכו׳, ונ״ל דאתי למעט כה״ג.
פסוק כח:כי ימצא איש נערה בתולה וגו׳.
ספרי פיסקא רמד: בתולה פרט לבעולה, אין לי אלא בעולה, מוכת עץ מנין, ת״ל בתולה פרט למוכת עץ.
עיין בירושלמי פ״ג ע״ש, ועיין בהך פלוגתא דר״מ ורבנן גבי כתובה בכתובות דף י״א, וגבי כה״ג ביבמות דף נ״ט ודף ס׳ גבי טומאה ע״ש.
פסוק כח:ספרי שם: ונמצאו בעדים.
זה לא ר״ל על קנס, דבזה יש קראי בב״ק דף ע״ה וס״ד וכ״מ, רק דר״ל בגדר שכתב הרמב״ם ז״ל בהל׳ חובל פ״ה דגם על נזק ופגם רק עדים, רק דנ״מ דקנס צריך דוקא שיעידו בב״ד אבל בשאר רק אי מודה שהיה שם עדים חייב, והרבה יש להאריך בזה הדין דעדים, וכ״כ בזה בקדושין דף ס״ה.
פסוק כח:ספרי שם.
עיין מה דס״ל לרבינו ז״ל בהל׳ חובל ומזיק דמה״ת אין מתחייב חבלה בלא עדים ע״ש בפ״ה ה״ו, והטעם משום דס״ל דמן ההודאה אין ראיה שהיה המעשה, רק דגבי ממון מ״מ נתחייב בהודאה, כמו הך דב״ב דף קמ״ט, וזהו המחלוקת דשם דף ל״ג בהך דרב אידי בר אבין, דר״ח ס״ל דאין צריך לשלם הפירות של קודם ההודאה, משום דס״ל דזה הוה רק חיוב חדש, ורק מכאן ולהבא, ואביי ורבא לא ס״ל כן, ועיין בהך דכתובות דף מ״ד ע״א בהך דרפרם דאמר אודויי אודי, ואמר שם דצריך לשלם הפירות, וע״כ ס״ל כאביי ורבא, ועיין בהך דגיטין דף מ׳ ע״ב, ובזה ג״כ כונת הגמ׳ דב״מ דף ג׳ ע״ב דאמר שם דהודאה לא מחייב, ומקשה שם והא הודאת בעל דין וכו׳, ומתרץ שם קנס, וזה ר״ל הס״ד דהודאה לא מברר שהדבר היה כן, רק שמחייב עצמו, והקשה דהא קיי״ל כמאה עדים, ר״ל גדר בירור, ותירץ קנס, דר״ל דהנה זה פלוגתא בב״ק בב״מ אם מודה בקנס דפטור, אם משום דהוה פטור, או משום דאינו יכול להתחייב על ידי זה, וזה תליא בהך דרב ושמואל שם דף ע״ה ע״א, וע״ש דף מ״ג ע״ב מה דמחלק שם בין כופר לקנס, וא״כ למ״ד דרק דאין ב״ד יכולין לחייבו, הטעם הוא דהודאה לא הוה בירור רק חיוב והתורה לא חייבה קנס וחבלות רק אם נעשה הפעולה ועל ידי הודאתו לא נתברר הפעולה, ועיין בירושלמי שבועות פ״ד ע״ש בה״ו תן לי קנס בתי וכו׳ והוא אומר לא נתחייבתי, אך שם ר״ל כהך דכתובות דף מ״ב ע״א דהיינו שאמר שכבר נגמר דינו, ועיין מכות דף ג׳, ואף בזה ס״ל דפטור, ועיין תוס׳ שבועות דף ל״ג ע״א ד״ה או ודף ל״ח ע״א ד״ה אלא, אך רש״י ז״ל, בדף ל״ד ע״א ד״ה א״כ לא ס״ל כן משום דס״ל דר״ל אף לאחר שנגמר דינו ומשום דאיקרי קנס, כמו הך דכתובות דף מ״ב ע״ב, ובזה פליגי ג״כ רבינו ז״ל והר״א כאן בה״ב אם שייך חזקה גבי קנס דאנוסה, ועיין בהך דכתובות דף נ״א ע״ב ותוס׳ שם דף ס״ג ע״ב גבי זנות, אך כאן גבי קנס ס״ל להר״א ז״ל דלא מהני חזקה, ועיין בספרי פ׳ תצא דאמר שם בפסקא רמ״ד ונמצאו בעדים, ור״ל כעין דאמרינן בירושלמי פ״א דסוטה, ופ״ט גבי עגלה ערופה דכל מקום שנאמר מציאה אינו אלא בעדים, וזה בודאי לא ר״ל מחמת קנס דצריך עדים, דזה בודאי דמודה בקנס פטור, אך לשיטת רבינו י״ל דגם מפגם ומנזק פטור בלא עדים, וכמש״כ בהל׳ חובל ומזיק הנ״ל, ומה שהקשה שם הרב המגיד מהך דשבועות דף ל״ו ע״ב, שם ר״ל שהוא טוען שהיו שם עדים בשעת מעשה וגם הוא מודה לזה ולכך בבושת ופגם חייב, אבל בקנס כל זמן שלא העידו בב״ד הוה ההודאה פטור.
פסוק כח:ספרי שם.
הך דמבואר בספרי פ׳ תצא פסקא רמ״ד ונמצאו בעדים, זה ודאי דקנס בלא עדים אינו כלום, רק דר״ל דהבושת ופגם צריך עדים רק דאין צריך שיעידו בב״ד, ועיין בירושלמי סוטה פ״א גבי קינוי וסתירה וסוטה פ״ט גבי עגלה ערופה דגבי קנס מה שמעידים בב״ד מזה נעשה החיוב, ועיין שבועות דף ל״ג גבי משביע עדי קנס, ושם ר״ל להיפך דלמ״ד מודה בקנס ואח״כ באו עדים פטור, חזינן דהדבר ישנו קודם שהעידו העדים בב״ד, דאל״כ על מה חלה ההודאה, ולמ״ד חייב אם באו עדים אח״כ משום דכל כמה דלא העידו העדים בב״ד לאו כלום, ולא שייך בזה גדר פטור והפקעה, וכמו גבי שביעית דלא משמט אם כפר לו, כיון דאין עליו חיוב כלום כמבואר בירושלמי רפ״י דשביעית, ובדברי רבינו שם. ועיין ב״ב דף קמ״ה ע״ב גבי שושבינות, ועיין מכות דף י״א ע״ב גבי מיתת כה״ג קודם גמ״ד דליכא כפרה, כיון דעדיין לא נתברר שחייב גלות, וכן הוא בירושלמי פ״ג דהוריות גבי חטאו ואח״כ נתמנו, וזבחים דף ו׳ גבי עשה דסמיכה וכ״מ בזה, אבל גבי בושת ופגם כיון שהיו שם עדים חל החיוב, זה ר״ל הספרי שם, וכן הוא שיטת רבינו.
פסוק כט:ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה וגו׳.
ספרי סיפקא רמה: ונתן וכו׳ לאבי הנערה [השכב עמה] כל שכיבה.
י״ל דקמ״ל דגם אחד אם בא עליה כמה פעמים שלא כדרכה או בהעראה משלם קנס על כל אחד ואחד, ועיין בתוס׳ סנהדרין דף ע״ג ע״ב, וקידושין דף ט׳ ע״ב.
