פסוק א:לא תראה את שור אחיך אפילו בשעה שאתה יוצא למלחמה. והזכיר שור וחמור והוא הדין לכל בהמותיו.
פסוק א:והתעלמת מהם תרגומו ותתכביש, ולא תוכל להתעלם תרגומו לית לך רשו לכסיותה. לפי שוהתעלמת משתעי בבהמה שאין נופל בה לשון כסוי שאין אדם עשוי להטמינה בתיבתו אך נופל בה לשון כבוש פנים אבל גבי שמלתו נופל בה לשון כסוי שיכול לכסותה בכנף בגדו. ד״א קרוב לזה העלמה המתורגמן בלשון כבישה היינו בענין שישנו ברשותו.
פסוק א:השב תשיבם לאחיך אהדריה קרא בשביל ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו.
פסוק ד:או שורו נפלים שנאו בשביל והתעלמת פעמים שאתה מתעלם.
פסוק ה:לא יהיה כלי גבר על אשה לפי שהוא גנאי ופריצות ולכך לא נטלה יעל חרב או חנית אלא המקבת והיתד למחץ רקת סיסרא ונסמכה פרשה זו כאן לפי שדבר למעלה בעניני מלחמה ואשה לא נבראת רק להקים זרע ואם תצא למלחמה תרגיל את עצמה לידי זנות וכן אם ילבש גבר שמלת אשה.
פסוק ו:כי יקרא נסמכה פרשה זו כאן לפי שכתב בה בדרך ובדרך קרא משתעי.
פסוק ו:קן צפור כ״מ שנאמר צפור בטהור הכתוב מדבר אבל עוף טמא אינו בר שלוח כדאמר ר׳ יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור והטמא אינו נקרא אלא עוף בלבד.
פסוק ו:לא תקח האם על הבנים לפי שהוא דרך אכזריות ורעבתנות וכן גדי בחלב אמו וכן אותו ואת בנו וכן נטע רבעי.
פסוק ו:על הבנים עם הבנים דוגמא על שדה הארץ יחשב על עולת התמיד על פרשה ישרוף.
פסוק ז:ואת הבנים תקח לך לאכילתך למדנו מכאן שהביצים נאכלים אעפ״י שהם יוצאים מן החי.
פסוק ז:למען דבר זה ייטב לך. והארכת ימים השכר מרובה מן ההפסד.
פסוק ז:והארכת ימים מדה כנגד מדה שלא הכרת הקן לגמרי מכל וכל והנחת העקר.
פסוק ח:כי תבנה אין לי אלא בונה לוקח מחברו או נותן לו במתנה מנין ת״ל בית מכל מקום.
פסוק ח:ועשית אם עשהו ונפל עליו לעולם לעשותו ונסמכה כאן לומר אחר שילחמו והם בארץ יתחילו במצות הבית ואחר כך במצות הזרע והנטע.
פסוק ח:ולא תשים דמים בביתך לרבות כל דבר המזיק כגון כלב רע וסולם רעוע.
פסוק ט:לא תזרע כרמך ולמעלה הזהיר שדך. פן תקדש פן תתערב דוגמא קדש וקדשה שמתערבים עם אחרים.
פסוק ט:כלאים כלאי זרעים ע״י שאינם נכרים כל כך ואין הדבר מפורסם החמיר עליהם הכתוב לאסרם בהנאה.
פסוק י:לא תחרש בשור ובחמר שהשור מעלה גרה תמיד ואוכל והחמור אינו מעלה גרה נמצא שזה אוכל וזה מתענה וזהו צער בעלי חיים. ד״א לפי שהשור מלך בבהמות ועל דמותו כסא הכבוד והחמור בהמה בזויה אין הזווג נאה. ד״א רחמיו של הקב״ה על כל מעשיו ואין כח החמור ככח השור.
פסוק י:יחדו בצד אחד קשורים להוציא אם קשרם בצד אחר. ורבותינו אמרו הוא הדין לכל שני מינים דילפינן שור שור משבת ואדם מותר בכולם ונסמכה כאן לפי שדבר בענין זריעה למעלה לפיכך סמך לו שעטנז.
פסוק יא:צמר ופשתים יחדו לפי שבאה תקלה ע״י שניהם נאסרו להיות בבת אחת הבל הביא מבכורות צאנו קין הביא מזרע פשתן. ד״א לפי שמשניהם בגדי כהונה הזהירם ללבשם בחול רק למשרתיו בשעת עבודתן ולכך לא נמצא נגע רק בבגד צמר ובגד פשתים להראות שיש פשע בכלאים. אהדריה קרא ללמדך דשעטנז היינו צמר ופשתים.
פסוק יב:גדלים לשון קליעה נסמכה לשעטנז בשביל הציצית שמותר בו.
פסוק יב:גדלים תעשה לך אהדריה בשביל ארבע כנפות לא בעלת שלש.
פסוק יג:כי יקח איש אשה נסמכה כאן לפי שספר למעלה בבית ואחר כך שדה ואחר כך בגד חזרו והזכיר אחר כן בעלת הבית.
פסוק יג:ובא אליה ושנאה מקודם לכן שנאה.
פסוק יד:ואקרב אליה לשון שכיבה כמו ואבימלך לא קרב אליה ואקרב אל הנביאה.
פסוק יח:ויסרו אתו מכת מרדות על שעבר על מצות עשה ואהבת לרעך כמוך.
פסוק יט:ונתנו לאבי הנערה כולם חסרים חוץ מזה כי אז היא שלמה כמוצאת שלום.
פסוק יט:לא יוכל לשלחה אעפ״י ששאר בני אדם נאמנים על נשותיהם אם מצאו בהן ערות דבר זה אינו נאמן אלא בעדים הואיל והוחזק שקרן. ד״א מודדים לו מדה כנגד מדה הוא בקש לאסרה עליו ולשלחה ממנו לכך לא יוכל לשלחה, וכן במאנס לפי שלפעמים הוא כונסה בעל כרחו לפיכך בידוע שיגרשנה אם יוכל וכל ימיו בעמוד והחזר הוא.
פסוק כב:ומתו גם שניהם פרש״י לרבות הבאים מאחריהם פי׳ שלא תאמר מאחר שדינם של הנואף והנואפת נגמר למיתה חשובים הם כמתים ואם באו הם וזנו הוא באחרת והיא באחר סד״א הואיל והראשונים נגמר דינם למיתה חשובים הם כמתים לא חשיב מעשייהו כדאמרינן בעלמא גברא קטילא קטלי ואין ממיתים אחרים על ידם, קמ״ל גם דהכא לרבות הבאים מאחריהם דקטלינן להו. ד״א גם לרבות הבאים מאחריהם האיש השוכב עם אשת איש אעפ״י שהיא קטנה, ואשת איש אעפ״י שהיא נבעלת לקטן ואעפ״י שאמר למעלה שהנערה לבדה נסקלת היינו משום דאין בו הבועל ניכר אבל הכא שהבועל ניכר גם שניהם מתים ומיתתם בחנק. ד״א גם שניהם לרבות אם היא הרה אין שומרים להרגה עד שתלד, ונסמכה כאן כדי לסמוך דין בעילות.
פסוק כג:[כי יהיה נערה בתולה לשון זכר נופל על לשון נקבה].
פסוק כד:וסקלתם אתם באבנים החמיר הכתוב בארוסה להיותה בסקילה יותר מנשואה לפי שעדין לא טעמה טעם ביאה והלכה היא וזנתה ופגמה כבודה ומשפחתה ואיכא קלון טפי מנשואה שכבר נפגמה, ועל הבועל ע״י שארוס שלה היה מצפה לקחתה בבתוליה ולטעום בה טעם בתולים והלך זה והקדימו ופגמה ראשון.
פסוק כד:על דבר אשר לא צעקה בעיר דבר זה מוכיח שנתרצית לעבירה שהרי לא היתה יראה פן יהרגנה אם היתה צועקת הואיל והוא בעיר.
פסוק כה:ואם בשדה וגו׳ ואם תאמר מה חלוק יש בין עיר לשדה שחלק הכתוב ענינם בשתי פרשיות כאן וכאן דינם בסקילה, שיש פתחון לבעל דין לחלוק ולומר שלא צעקה ונתרצית דאי צעקה הוו שמעי לה דהא הוו תמן סהדי דכתיב ומת האיש ואין מיתה בלא עדים והתראה, אלא י״ל שיש חלוק בשדה מבעיר כיצד אם מצאה בעיר לעולם תדון בסקילה אם לא צעקה אבל אם צעקה בשדה אפילו באו עדים באמצע הביאה וראוה שנתרצית לעבירה פטורה היא, וכן הפירוש ואם בשדה ימצא האיש את הנערה ובאו עדים באמצע הביאה והתרו בו בהא אמר קרא ומת האיש, לבדו מ״מ אם אנס או פתה שהרי נואף הוא והנערה אפי׳ אמרה להו לסהדי הניחו לו אמר קרא לא תעשה דבר אין לה חטא מות למה כי בשדה מצאה יחידה ויש לנו לומר צעקה הנערה בתחלת ביאה ואין מושיע לה דאינהו לא הוו תמן בשעת ביאה אבל השתא דאמרה הניחו לו היינו משום דיצרה אלבשה. ולפי פשוטו צעקה הנערה כמו ומלט את העיר בחכמתו שפירושו אילו התיעצו בו היה ממלט העיר בחכמתו אף כאן אילו צעקה לא היה אדם מושיעה והיתה יראה פן יהרגנה אם כן ספק הוא לן אם נתרצית אם לאו ומספק אין להרגה דספק נפשות להקל.
פסוק כח:כי ימצא איש נערה בתולה סמכו כאן כדי לסמוך דין בתולות.
פסוק כט:לא יוכל שלחה שותה בעציצו אפילו חגרת אפילו סומא.
