א וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃ ב אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃ ג לֹֽ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ ד לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ וְכָל־תְּמוּנָ֡֔ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֡֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתַָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥֣ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ ה לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃ ו וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃ ז לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃ ח זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ ט שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒ י וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ יא כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃ יב כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ יג לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽ֖ח׃ לֹ֣֖א תִּֿנְאָֽ֑ף׃ לֹ֣֖א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃ לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר׃ יד לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ טו וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃ טז וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת׃ יז וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָאֱלֹהִ֑ים וּבַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ׃ יח וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים׃ יט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם׃ כ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם׃ כא מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ׃ כב וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ׃ כג וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ג:
לא יהיה לך אלהים אחרים, יאמר מאחר שאנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך שלא הייתם ראויים לצאת והוצאתי אתכם על כרחם של מערכת המזלות, א"כ כל מזל וכל כוכב שתעבוד הוא לא יקבלך ולא יהיה לך לאלהים, למה על פני אין לו כ"כ עזות, מאחר שלקחתי אתכם יהיה הוא על פני להכעיסני, כי שאר העכו"ם חלק אותם למזלות שנאמר אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים ואתכם לקח ה', א"כ מאחר שהם ראו שלקחתי אתכם לי לעם אפילו שתעבדוהו הוא לא יהיה לך, אלא אדרבא נעשה אחר לך, וא"ת אני אעשה צורת אותו כוכב או אותו מלאך ואעבוד ואשתחוה לאותה צורה עד שאמשוך אותו כוכב או אותו מזל עד שיקבלני ולא יהיה על פניו אלא ע"י אותה צורה, לזה אמר לא תעשה לך לא תשתחוה ולא תעבדם, הם לא יהיו לך אבל יוכפל עונך כי ה' פוקד וכו' על שלשים, היינו עשה השתחוה עבודה, ועל רבעים היינו לאו דלא יהיה לך וגו', ובזה יותרו כמה קושיות, כי מאחר שהזהיר על העשייה כ"ש על ההשתחויה וכ"ש על העבודה, ולמה כל אלו הלאוים, ולמה הקדים לא יהיה לך, ואמר לך לך לא יהיו אבל לעכו"ם יהיו כי להם חלק. וכתב רבינו בחיי ז"ל שנקראו אחרים ע"ש שמקבלים מאחר ואין להם כלל מעצמן, וזהו לא תשתחוה לאל אחר לאל שמקבל מאחר. ובמדרש אלהים אחרים וכי אלוהות הם והלא כבר נאמר כי לא אלהים המה מה ת"ל אלהים אחרים, אלא שאחרים קוראים אותם אלהים. ד"א אלהים אחרים שהם מאחרים הטובה מלבא בעולם, ד"א שהם מאחרים לעובדיהם, וכה"א אף יצעק אליו ולא יענה ומצרתו לא יושיענו, ר"י אומר אלהים אחרים למה נאמר שלא ליתן פתחון פה לעכו"ם לומר אילו נקראו בשמו היה בהם צורך הרי נקראו בשמו ואין בהם צורך, אימתי נקראו בשמו בימי אנוש שנא' אז הוחל לקרא בשם ה', על פני בכל מקום שאני מצוי, וזהו אזהרה על שום מקום בעולם לפי שהוא ית' מצוי בכל מקום שנאמר מלא כל הארץ כבודו, והע"ז נקראת צרה שנאמר כי קצר המצע מהשתרע מלשבת ב' רעים יחד, רבי יוחנן כי מטא להאי קרא הוה בכי מי שנאמר עליו כונס כנד מי הים יעשה לו מסכה צרה. וקראה צרה לומר כל מי שיש לו ב' נשים כל אחת דרה בבית לבדה שאין שתיהן דרים בבית אחת, לזה אמר אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת וכו' הכל הוא עולמי אם הוא אלוה יעשה לו עולם שידור בו, על דרך שאמר כי כל אלהי העמים אלילים וה' שמים עשה, לפי שה' עשה השמים והוא רוכב שמים והם יושבים תחת השמים יושבים בתחומי, אם הם אלוהות יעשו להם שמים לשבת שם לא שישבו בתחומי, מכאן תדע שהן אלילים שהם הבל ואין בם מועיל, ולזה לא תמצא קנאה בהקב"ה אלא בע"ז, כי מאחר שעשה עמהם כמה נסים ונפלאות ועושה עמהם בכל יום שנאמר כל הנשמה תהלל יה שחייב אדם לשבח להקב"ה על כל נשימה ונשימה, שאם צמקה הריאה ואינו יכול להוציא נשימתו מיד הוא מת, ולקחם לו לעם והם עוזבים אותו ללכת אחרי ההבל אשר אין בם מועיל ודאי שיש לו לקנא, זה כי ה' אל קנא אע"פ שהוא אל שמנהיג בחסד שנאמר חסד אל כל היום, עכ"ז הוא קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים, ארורים הרשעים שמהפכין מדת הרחמים לדין שעשו אל שהוא רחמים פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, לומר שעל שאר העבירות גלגולים ג' פעמים שנאמר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם התשובה, ועובד ע"ז גלגולו ד"פ עם התשובה כפי חז"ל. והטעם כי שאר העבירות פוגם בג' יסודותיו כי יסוד הרוח אינו מקבל פגם שנאמר והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, אבל בע"א הוא קנא והרוח לא תשוב אליו ועל כרחו נכנס תחת הטומאה לזה צריך ליבון, לזה אמר אל כלומר אל שהוא חסד כמנין גלגול, קנא, ואין מספיק לו עד ד"פ:
פסוק ז:
לא תשא. חז"ל הפליגו בעון עונש השבועה הרבה עד שאמרו דברים שאין האש מכלה אותם שבועה מכלתם שנאמר ובאה אל בית הגנב, הוא שגנב דבור מי' דברות ועבר עליו, וכלתו ואת עציו ואת אבניו. והטעם שלא ענש לפי שהוא מה' דברות ראשונות שהם כולם מצד ימין מצד החסד והרחמים. ומכאן תדע כמה הוא חמור עונש השבועה שנאמר בדברות ראשונות ונאמר בדבור ג' שהוא נגד יום ג' שנאמר בו כי טוב ב"פ, וכנגד מאמר ג' שהוא יקוו המים אל מקום אחד, ואמר לא תשא לנוכח, ובעונש אמר כי לא ינקה ה' את אשר ישא שלא לנוכח, שלא לערבב השמחה כמו שמקלל ותולה הקללה בשונאו, כמו שאמרו ז"ל כל שעה שבא לקלל את ישראל תולה על שונאיהם של ישראל, ובברכה של כבוד אב אמר למען יאריכון ימיך לנוכח, א"כ מכאן תבין חומר זה, שדבור לא תשא הוא ראשון שהרי הקב"ה אמר אנכי ולא יהיה לך ומשה אמר השאר והתחיל לא תשא, עשה ממנו התחלה כמו שהתחיל הקב"ה, לומר אנכי לומר שהם שוים ושקולים:
פסוק ז:
ובזוהר ז"ל ת"ח כל מאן דאומי בשמא קדישא לשקרא כאילו פריש אמא מאתראה לעילא וכתרין קדישין לא מתיישבין בדוכתייהו, כד"א ונרגן מפריד אלוף וגו', ואין אלוף אלא קוב"ה ע"כ. וכבר ידעת שאנכי ה' אלהיך אלו ג' מלות שהם רמוזים לבינה תפארת לכ"י. וזהו אומרו פריש אמא וכתרין קדישין הם תפארת ועטרה שהוא אלוף נעורים של כ"י, תשא בא"ת ב"ש אב"ת א' ב"ת, א' היינו אלוף, ובת היינו כ"י, הרי לך שלא תשא הוא שקול כנגד אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו, א"כ לא תשא הוא שני לומר שחל עליו השנוי ונשתנו עליו סדרי בראשית, שדברים שאין האש מכלתם שבועה מכלתם, והוא דבור ג' נגד יום ג' שנא' בו כי טוב ב"פ ולזה אמר ה' שם הרחמים, אלהיך דין, כמו שאמר במדרש עד שלא תקבל להשבע הריני לך לאלוה משקבלת להשבע הרי אני לך לדיין, ואמר לא תשא לא אמר לא תשבע, לומר שלא ישא ש"ש על שפתו לבטלה, כמו שאמרו ז"ל על קרבן לה', מנין שלא יאמר אדם להשם עולה לה' חטאת לה' שלמים ת"ל קרבן לה', והלא דברים ק"ו ומה מי שהוא עתיד להקריב אמרה תורה לא יהיה נזכר שמי אלא על הקרבן, עאכ"ו שאין להזכיר ש"ש לבטלה. וכן בזוהר על פסוק לא תשא ארשב"י מכאן תנינא אסיר ליה לב"נ לאדכרא שמיה דקב"ה בריקניא דכל מאן דאדכר שמיה דקב"ה בריקניא טב ליה דלא אתברי, ר' אלעזר אמר לא אצטריך לאדכרא שמא קדישא אלא בתר מלה דהא שמא קדישא לא אדכר באורייתא אלא בתר תרין מלין דכתיב בראשית ברא אלהים, ר' שמעון אמר לא אדכר שמא קדישא אלא על עולם מלא דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, מכאן דלא לאדכרא שמא קדישא בריקניא וכתיב לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, כו' ותנינא אר"י מהו ברכה שמא קדישא בגין דמיניה משתכח ברכתא לכולי עלמא וברכתא לא אשתכח על אתר ריקניא ולא שריא עלוי הה"ד לא תשא את שם. דתנינן אסור ליה לבר נש לברכא על פתורא ריקניא מ"ט משום דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא. ובגין כך בעי בר נש לסדרא על פתורא חד נהמא או יתיר לברכא עלוי, ואי לא יכיל בעי לשיירא מההוא מזונא דאכל על מאי דיברך ולא ישתכח דיברך בריקניא ע"כ. שו"א בא"ת ב"ש, בפ"ת, ר"ל שיניח פת או דבר אחר ממה שאכל, כמו שאמר בזוהר, וכן לשוא בא"ת ב"ש כבפת, ר"ל דבר שמלפת בו הפת הוא כמו פת לענין זה שצריך לשייר ממנו אם לא שייר פת:
פסוק ז:
ודע שהשלישי שבלוח ראשון הוא לא תשא וכנגדו בלוח שני לא תגנוב, כמו ותגנוב את לבבי תרגום וכסית, וכן כאן דפריש אמא מאתראה לעילא והיא נכסית כבזוהר לעיל. ואמר זכור א"ל הקב"ה למשה משה אתה זוכר כשאמרת לפרעה תן להם יום שינוחו בו וביררת לך יום שבת, א"כ אתה קדשת אותו קודם ממני, זהו אומרו לקדשו ולא אמר וקדשו, אבל בלוחות אחרונות אמר שמור משל למלך שנתן לאוהבו כלי נחמד ואבד ממנו נתן לו אחר אמר לו שמור אותו יפה שלא יאבד. ותראה כי ג' תפלות של שבת כל אחת אינה דומה לחברתה, ליל שבת אתה קדשת, יום שבת ישמח משה, ובמנחה אתה אחד, כל אחת רומזת לדבר עליון, ליל שבת הוא רומז לשבת מלכתא, ואומר אתה קדשת שהוא רמז לקדושי כלה, והברכה שלה מעין שבע, וביום הוא רמז לחתן, זהו ישמח משה, לא אמר שמח אלא ישמח, שבכל שבת ושבת הוא שמח עמה מחדש, ואחר הקדושין מברכין שבע ברכות, ובמנחה סוד היחוד לזה אומרים אתה אחד ושמך אחד, ויש בה ג"פ אחד כנגד ה' אחד, ומזכירין בה ז"פ מנוחה כנגד מ"ש דוד שובע שמחות את פניך, והשמיני כנגד עוה"ב שהיא הבינה אומרים ועל מנוחתם יקדישו את שמך, יקדישו מלשון יזמינו, כמו וקדשתם היום ומחר תרגום שלו ותזמנינון, הוא עולם שכולו שבת, ולזה אנו אומרים בתפלות של שבת והנחילנו באהבה וברצון שבת קדשך, ואומרים בכל תפלה רצה נא במנוחתנו לפי שאמר בגמרא אלמלא שמרו ישראל שבת אחת כהלכתן מיד היו נגאלים, לזה אנו אומרים שיתרצה במנוחתנו ויגאלנו וינחילנו עולם שכולו שבת:
פסוק ח:
זכור את יום השבת לקדשו. אמר יום השבת בה' הידיעה לרמוז לעולם שכלו שבת שהוא עולם הבא שיזכור שביאתו לזה העולם היא כדי לזכות לעולם הבא, וזהו שאמר בית שמאי מחד בשביך, ר"ל מיום ראשון שיודע שהוא שביה, שהוא עשר שנים, קודם שבא לו יצה"ט שהוא כמו שבוי, שכל העשר שנים הם נחשבים כיום, וחייו של אדם הם ע' שנה והעשר ראשונים אין בהם יצה"ט והוא עיר פרא אינם נחשבים נשארו ששים, ולזה אמר ששת ימים תעבוד עבודת השי"ת, ועשית כל מלאכתך להכין לך מה שתאכל בשבתך, זהו מחד בשביך לשבתך, ולא אמר לשבת לומר שכל אדם ואדם יש לו עולם לפי מעשיו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו וגו', וזו היא הברכה שהיו מברכין ליה לר"א כד הוו מפטרי מיניה רבנן הוו אמרי עולמך תראה בחייך כמ"ש סוף פרשת חיי שרה פסוק ואלה ימי שני חיי אברהם, ותצחק ליום אחרון שמראין לצדיקים מתן שכרן בשעת מיתתן כדי שיהנה הגוף והנפש, ועל אותה שעה רמזו ז"ל יפה שעה אחת וכו' מכל חיי העולם הבא וכו' ע"ש, א"כ זכרהו בכל יום. ולא נאמר זכור אלא מאחר שבא להשכיחו שהם הבלי העולם הזה, ולז"א זכור שתעשה כל מלאכתך לפחות יום הששי שהוא עשר שנים אחרונים שיהיו בתשובה ויזכור שהעריב שמשו, זהו והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו, אבל יותר טוב שיהיו כל הששים הנקראים ששת ימי המעשה, וזה העולם הוא עולם המעשה ועולם הבא הוא עולם השכר אין בו מעשה, שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת בשאול אשר אתה הולך שמה, וזהו ויום השביעי שבת לא תעשה, אינו עולם המעשה. ואמר לקדשו, ולא אמר וקדשו, לומר שיעשה אותו יום עולמו יעשהו קדש כדי שישבות בו, שאם עשהו חול לא ישבות שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. ובפרק מקום שנהגו תניא רבי יוסי אומר אור שברא הקב"ה בשני אין לו כביה עולמית שנאמר ואשם לא תכבה, אמר רבי בנאה מפני מה לא נאמר ביום שני כי טוב מפני שנברא בו אור של גיהנם, ואמר ותולעתם כנוי להם, לומר שהם לא בקשו על תועלת נפשם אלא על תועלת גופם להעמידו על בוריו שלא ימות, אותו תועלת נהפכה לתולעת ולא תמות כמו שעלה בדעתם שלא ימות, ואשם שאז"ל אש של גיהנם מי מבעיר אותה, חמום שעושין הרשעים, ולזה אמר ואשם הם בערו אותה א"כ היא אשם, גם כן לזה אמר לקדשו, לקדש אותו יום שיהיה לו קדש ולא יהיה לו חול. והזכירה היא בקדוש, אז"ל ב' מלאכים מלוים לו לאדם מבית הכנסת לביתו עד שיאמר קידוש ומניחים ידיהם על ראשו ומברכין אותו וסר עונך וחטאתך תכופר, שנים למה לפי שקדש בבית הכנסת בחתימת תפלה שאמר מקדש השבת, וחוזר ומקדש בקידוש על הכוס, הרי על פי שנים עדים שהם ב' פעמים, ולזה באים ב' ואומרים וסר עונך, לומר שמי שיש בידו עבירות של תורה הוא פסול לעדות, ואומרים לו המלאכים הואיל ושלחנו הקב"ה לקבל עדותך שאתה מעיד ויכל אלהים ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, וברכו וקדשו, ודאי שאין בך עון, ובעון שהוא מזיד אמר וסר, כלומר בזכות השבת שהוא יום מנוחה הוא סר מלפני הקב"ה, שלא יהא מזכרת עון, כמו גם ה' העביר חטאתך האמור בדוד, וחוזר ובא בימי החול וצריך תשובה למחותו, אבל החטא שהוא בשוגג תכופר שנאמר שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו, ומי הכריחם לומר אל תקרי, אמרו מחללו היה לו לומר מלחללו, מכאן דרשו ז"ל אל תקרי. ואמר כל מלאכתך כלומר כשיבא השבת יחשוב כאילו כל מלאכתו עשויה כדי שלא יבא לידי הרהור, כי ההרהור עושה רושם, הרהור גימ' תי"ו, ומכאן תדע הרהורי עבירה קשים מעבירה. וכן אמרו במדרש וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בששה ימים, אלא ישבות כאלו מלאכתו עשויה, ד"א ישבות ממחשבת עבודה. עוד זכור גימ' רגל שגם ברגלים שצריך לזכרם ולקדשם בכוס, ואם אין לו כוס על הפת, שכן זכור במלואו זי"ן כ"ף וא"ו רי"ש גימ' גם כן על פת:
פסוק ח:
דבור זכור הוא רביעי בלוח ראשון, והרביעי שבלוח שני הוא לא תענה ברעך שהוא הקב"ה רעך וריע אביך, שאם לא תשמור שבת אתה מעיד עדות שקר ברעך שלא שבת, וזהו כי ששת ימים עשה ה' וגו' וביום השביעי שבת, ואם אתה לא תשבות אתה מעיד עדות שקר. ואם תמנה המלות של זה הדבור תמצאם נ"ה מלות, לומר ששקול שבת כנגד כל העשר, מאל"ף עד יו"ד גימ' נ"ה במספר כללי, ונ"ה כזה נו"ן ה"א גימ' יב"ק, שהוא כולל ג' שמות ממטה למעלה דרך הקו שהוא יחוד ברכה וקדושה, והברכה והקדושה הם אמורים ויברך ויקדש, והיחוד רמוז שהתחיל בז' וסיים בז' זז גימ' אחד ע"ה, ובזה תבין מאמרם ז"ל על פסוק הן קרבו ימיך למות, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בדבר שקלסתיך בתוך ס' רבוא מקדישין שמך קנסת עלי מיתה, כל מדותיך כו' מדה רעה כנגד מדה טובה, אמר לו הקב"ה אף זו מדה טובה היא שנאמר הן קרבו לפי שהיה מקרב ומחבר המדות לזה זכה בהן קרבו:
פסוק י:
לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך. הזכיר משה ששה הם בנך ובתך עבדך אמתך ובהמתך וגרך, כנגד ז' עליונות מלמעלה, למה כי חסד הוא בן החכמה כי החכמה נקרא אבא, ואמר ובתך נגד הגבורה שהדין הוא כנוי לנקבה הרי ב' זרועות נקראים אח ואחות, עבדך ואמתך לפי שהם למטה מהזרועות שהם הנצחים נקראים עבד ואמה ונקראו עבדים בערך מה שלמעלה מהם, ובהמתך נגד היסוד, בהמה בה מה והבן, וגרך היא כ"י ונקראת באר גימ' גר, וגר צדק עד שם עולה ולא יותר וגר שם, ונקראת ג"ר מלשון מגור, ועל זה אמר גורו לכם מפני חרב כי היא חרב נוקמת נקם ברית הם ששה חוץ מאתה, ולזה פסיק בין אתה ובין בנך, לומר כי ג' עליונות אין להרהר בהם כי כל אחד מהג' נקראת אתה, וזה כי ששת ימים לרמוז על ששת אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, כמו האצטרובל כשמעריכין אותו על שעה ידועה חוזר עד הגיעו עד אותה שעה מתפרק הכל, כן הקב"ה שם קץ והעריכו בתכונתו ובאופניו ובגלגליו על ששת ימים שהם ששת אלפים נקראים ששת ימי המעשה, לפי שעושין פעולתם שנתמנו עליה עד ששה ואחר השבת יחזור הכל לשביעית שהוא עולם הבא שהוא מלך העולם, וכן ועבדו לעולם עד היובל לשם יובל. וכן אמר בעבד עברי שש שנים יעבוד ובשביעית יצא, כי כבר השלימו הששה פעולתם והונח לשביעית, זהו וינח ביום השביעי, כמו ותנח בגדו, ולזה לא אמר וינח ביום השבת אלא ביום השביעי הוא שביעי של עולם והבן. וזהו אמרם עולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, כי כלי העיכול שבתו ובטלו, וזהו וחד חריב, ועליו רמז הכתוב יום אחד יודע לה' לא יום ולא לילה, אז"ל זה יום שביעי לעולם שלא נאמר בו ויהי ערב ויהי בקר, ועל אותו יום נאמר ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, שיבטלו הפועלים ויהיה ה' לבדו, ויהיו נשמות בלא גוף, כי הפעולות היום, לצורך הגוף, ומאחר שאין פועלים איו גוף, לזה אמר וחד חריב, כי הגוף אין לו קיום בלתי פעולה והפעולה שבתה ביום שכולו שבת, דוק אמרם בטל ששובתים כל הפועלים כולם בלי כלי הגוף והגלגלים והפועלים העליונים כי כולם קשורים ביחד ובשביתת העליונים ישבתו ויתבטלו התחתונים, כי אין להם חיות אלא בשכלי הגוף עושים פעולתם כי האצטומכא תשבת ולא תעכל המזון ימות הגוף, וכן שאר האיברים, ועל זה רמז וחד חריב לא אמר וחד שבת כי בהשבתתם יחרב ויבטל הגוף כמ"ש. על כן ברך ה' את יום. השבת הואיל והונח הכל לשביעי כמו שאמרתי על כן ברך את יום השבת הגשמי לזכר של יום השביעי שהוא שבת הגדול, ובזכרון זה השבת יזכור שבת הגדול, ולזה אמר זכור א"ת, שבו תשלום הכל מאל"ף עד תי"ו. ואמר על כן ברך ה' את יום השבת, ברכו בטעם המאכל ובריח כמו המעשה ההוא דאנטונינוס עם רבינו הקדוש, ויקדשה"ו גימ' נפ"ש ע"ה, זו נפש יתירה שחלה על כל מי שהוא מזרע ישראל ומקבל עליו השבת בחיבה. ומה שאמר במשנה תורה וזכרת כי עבד היית במצרים ולא אמר כי ששת ימים כמ"ש כאן, לפי שמשה במצרים נתן להם השבת כמו שאמרו ז"ל על ישמח משה במתנת חלקו, לזה אמר במשנה תורה וזכרת כי עבד היית במצרים בעבודה קשה והיית נח ביום שבת מעול הגלות, א"כ ראוי שתקיים השבת ותנוח בו וזהו על כן צוך לעשות את יום השבת, וג"כ אמר במשנה תורה שדהו לפי שמשה אמרם בשנת הארבעים בכניסתם לארץ, ויש להם שדות וכרמים זרזם משה שלא לזמור שדות של חבריהם. ומה שאמר כאן זכור ובמשנה תורה שמור שכאן הוא דבורו של הקב"ה שאין לפניו עולה ולא שכחה, אבל במשנה תורה הם מפי משה והוא בשר ודם ושכחן, ואין ראוי לומר זכור לכך אמר שמור:
פסוק יב:
כבד את אביך ואת אמך. אחר שצוה בכבודו של מקום שלא יעבדו זולתו, צוה בכבוד אב הגשמי שיכבדהו, וכשהולך בדרכי השם מכבד אביו שאומר אשרי פלוני שיצא מחלציו ויהיה לו כבוד גדול, ואם אינו הולך בדרכי השם מביא קלון וקללה לאביו ואומרים אוי לו שיצא זה מחלציו שנאמר בה' בגדו למה כי בנים זרים ילדו, ואמרו חז"ל כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא רשע בן רשע כהאי תנא שנאמר זרע מרעים בנים משחיתים, לאבותיהם שקורין לו רשע:
פסוק יב:
עוד כבד את אביך. לרבות האבות אברהם יצחק ויעקב. כמעשה דר' אליעזר בן הורקנוס שאמר עליו רבי יוחנן בן זכאי אשריכם אברהם יצחק ויעקב שיצא ר' אליעזר מחלציכם, וא"ל הורקנוס אמרו אשרי לי שיצא זה מחלצי:
פסוק יב:
עוד כבד את אביך האמתי, זה הקב"ה כמו שאמר על פסוק ישמח אביך זה הקב"ה ואמך דא כ"י, ותגל יולדתך זו אמך הגשמית, ואביך הגשמי לא נזכר לפי שבן כסיל תוגת אמו אמו ולא אביו. עוד כבד את אביך שבשמים שהוא נקרא אב שנאמר כי אתה אבינו:
פסוק יב:
ובזוהר כבד את אביך דא הקב"ה, ואמך דא כנסת ישראל, את אביך את דייקא לאכללא שכינתא, רבי יהודא פתח כבד את אביך סתם ואת אמך סתם דהא כולא הוה במנינא, את לרבות כל מה דלעילא ותתא. פירש"י שרבי אלעזר אמר אביך דא קב"ה אמך דא כ"י את לאכללא שכינתא, והוקשה לו לרבי יהודה כשאמר אמך דא כנסת ישראל שכינתא היא במנינא שכ"י היא שכינה, אלא את לרבות כל מה דלעילא ותתא, שכל מדה ומדה היא אב והיא אם משפעת ומקבלת עד מטה שהוא אב הגשמי והאם הגשמית, וזהו אומרו את לרבות כל מה דלעילא ותתא ע"כ:
פסוק יב:
אביך א' בי"ך בי"ך גימ' יחיד, א' יחיד, כאילו אמר אחד יחיד, אמך עם האותיות והמלה ה"ס והבן. אביך במספר קטן ו', אמך במספר קטן ז', היינו עם זו יצרתי וגו', ז"ו גימ' אחד, כי כשעושה כבוד לאביו עושה כבוד להקב"ה שהוא שותף עמהם, כמו שאמרו פרק קמא דקדושין שלשה שותפין יש באדם אביו ואמו והקב"ה בזמן שמכבד אדם אביו ואמו אמר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניכם וכבדתוני ובזמן שאדם מצער אביו ואמו אמר הקב"ה יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם שאילו דרתי ביניהם צערוני:
פסוק יב:
וכתב רבינו בחיי ז"ל כבד את אביך, עד עתה הזהיר בכבוד האב הראשון העליון, ורצה עתה לחתום הלוח הראשון בכבוד אב האחרון התחתון, ואמר כשם שהזהרתיך בכבודי כן אני מצוך בכבוד אביך ואמך שהם שותפים עמי ביצירתך. וכשם שהזהיר באב הראשון שיודה בו ובמציאותו שהוא אלהיו, כן יתחייב שיודה במולידיו שהם אביו ואמו, וכשם שאמר לא יהיה לך שלא יכפור בו, כן יתחייב שלא יכפור באביו לומר על אדם אחר שהוא אביו, ויתחייב עוד שלא ישבע בשם אביו לשוא ולשקר ולא יעבור אותו מפני ירושת ממון אי ירושת כבוד ומעלה, וכתב עוד ז"ל על מה שקבע הכתוב שכר הכבוד אריכות ימים בשם רבינו סעדיה גאון ז"ל, מפני שלפעמים עתידין שיחיו האבות עם הבנים זמן רב ארוך והאבות הם על הבנים למשא כבד והכבד יכבד על הבנים, לכך קבע עליהם המצוה הזאת למען יאריכון ימיך, כלומר עליך לכבדם ותחיה עמהם, ואם אולי תצטער על חייהם דע שעל ימיך אתה מצטער, ע"כ:
פסוק יב:
ובספר הזוהר ז"ל. כבד את אביך לקבל לא תחמוד אשת רעך, ואמר רבי יצחק כבד את אביך אביך ממש דהא מאן דחמיד אתתא ואוליד בר ההוא בר אוקיר לאחרא דלא אבוי דכתיב כבד את אביך. לא תרצח ואחריו לא תנאף, דע שברית מילה עם המלה עולה תרצח, שמי שנואף עם אשת איש אסרה על בעלה ואין לך רוצח גדול מזה, שאחר שהוא גוף אחד הפרידו ועשה אותו חצי גוף, ואם ח"ו הוציא שכבת זרע לבטלה שחט בניו, לזה אמר לא תרצח וקרי ביה לא תירצח, על דאטפת אטפוך מדה כנגד מדה, כמו שאמרו ז"ל מסכת מו"ק פרק אלו מגלחין על פסוק ואשר לא צדה ז"ל, במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שהרגו את הנפש אחד הרג בשוגג ואחד הרג במזיד לזה אין עדים ולזה אין עדים, הקב"ה מזמינם בפונדק אחד זה שהרג בשוגג יורד מן הסולם וזה שהרג במזיד עומד תחת הסולם ונופל עליו היורד והורגו, ונמצא זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה, וכן לא תנאף קרי ביה לא תינאף, כמו שכתבו קצת מקובלים שמי שבועל כותית נדה סוף שהוא בא בכותית זונה, ומי שהוא נבעל סוף שהוא בא בארנבת שפעמים זכר ופעמים נקבה, אם כן קרי ביה תינאף, תנאף תי"ו נו"ן אל"ף פ"ה גימ' תש חי, שמתיש כביכול כח חי העולמים שהוא יסוד שמשם הוא הברית ועושה בו ביאה אסורה חוץ מאשתו מתיש כביכול כחו, ומהנה לאף, כמו שאמרו חכמינו ז"ל לא תנאף לא תהנה לאף, תנאף תן אף, שנותן כח לאף לשלוט עליו בעולם. וכן אז"ל כל מקום שאת מוצא זנות אנדרולומוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים. אם כן בסבת הזנות נהרגו הטובים, לזה לא תרצח נגד לא תנאף. ואמר לא תנאף סתם בין פנויה בין אשת איש כמ"ש הזוהר פ' תזריע ז"ל, ויברך אותם אלהים כחתן דמברך לכלה ז' ברכות מכאן אוליפנא חתן וכלה כיון דאתברכן בז' ברכות אתדבקן כחדא כדוגמא דלעילא, ועל דא מאן דאתי לאתחברא באנתו אחרא הא פגים זווגא דכ"י, כאלו עביד ב' רשויות לעילא דהא זווגא דכ"י ביה בקוב"ה בלחודוי, בזמנא דאיהו ברחמי ובזמנא דאיהו בדינא, ת"ח מאן דאתחבר באנתו אחרא כאלו משקר ביה בקב"ה ובכ"י, ועל דא קב"ה לא יהיב תשובה ותשובה תליא עד דיסתלק מעלמא הה"ד אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ואימתי בשעתא דעאל בתשובה, לההוא עלמא יחזיר ליה לקבלא עונשא, רבי אלעזר אמר מאן דמשקר בכ"י לא אתקבל בתשובה עד דיתדן בדינא דגהינם, כ"ש מאן דמשקר בכ"י ובקב"ה וכ"ש אי אטרח ליה לקב"ה למעבד דיוקנא דממזר באנתו אחרא ואכחיש פומבי דמלכא. רבי חייא פתח גוזל אביו ואמו וכו', אביו דא קב"ה אמו דא כ"י, מאי גוזל כמא דאתמר גזלת העני בבתיכם, ומאן איהו מאן דחמיד אתתא אחרא דלאו איהו בת זוגיה. תמן תנינא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה ולכ"י דכתיב גוזל אביו ואמו וגו', וכל הנהנה מן העולם הזה כו' דא איהו מאן דאדבק באנתו למהני מינה ואע"ג דאיהי פנויה ואהני מינה בלא ברכה כאלו גוזל לקב"ה וכ"י מ"ט בגין דזווגא דילהון בשבע ברכות הוא, ומה על פנויה כך מאן דאדבק באנתו אחרא דקאים בזווגא דלעילא בזווגא דז' ברכות עאכ"ו, חבר הוא לאיש משחית דא ירבעם כמא דאוקמוה ואמר אין פשע דא הא פנויה היא אמאי אסור בגין דא גוזל אביו ואמו, ולא עוד אלא דאיהו חבר לאיש משחית דפגים דיקונא ותקונא דלעילא, כ"ש מאן דחמיד לאנתו דחבריה לאדבקא בה דפגים יתיר ועל דא איתפגים לעלמין, איש משחית דפגים לעילא ופגים לתתא ופגים לנפשיה הה"ד משחית נפשו הוא יעשנה ע"כ. הרי חמר שהבא על פנויה כאלו גוזל הקב ה וכ"י, וכן לא תנא"ף נוטריקון לא תהנה נפשך אפילו פנויה. ולא תנאף היא כנגד לא יהיה לך אלהים אחרים שבלוח ראשון כי עבודת ע"ז קראה הנביא זנות, כמו שאמר ותפשקי רגליך לכל עובר ותרבי את תזנותיך ותזני אל בני מצרים וגו' ותזני אל בני אשור לכן זונה שמעי דבר ה'. לא תרצח הוא כנגד אנכי שאם יאמרו לך לא כמו שכתוב אנכי שהוא יחיד מיוחד כי ב' רשויות יש, וזהו לא פירוש שיאמר לא כמו שאתה אומר, שלא יש אלא אל אחד ועבדהו, ואם לאו תהרג, תרצח ותהרג ולא תעבור. לא תגנוב אחרי לא תנאף, כי מי שהוא זנאי מאבד כל ממונו באתנן הזונות וסופו לגנוב שנאמר ורועה זונות יאבד הון, וקרי ביה תיגנב שאם ימצא הגנב ישלם שנים א"כ לעצמך אתה גונב מה שרצה לחסר חבירו מחסרין ממנו, ואם לא יקחו ממנו הקב"ה גובה ממנו שנאמר ישלם שנים לרעהו, ונאמר רעך וריע אביך שהוא הקב"ה. גנב גימ' ה"ן, כלומר לא תחשוב שאתה גונב משל הדיוט אין אתה גונב אלא משל שמים, שנאמר הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים וגו'. והחמירה תורה בגזל הדיוט יותר מקדשי שמים, שבקדשים אם היה במזיד חייב קרבן מעילה. ואם הוא בשוגג חייב חמישיתו יוסף עליו, אבל הדיוט נאמר כל אוכליו יאשמו, כי ממון ישראל חביב על הקב"ה מן ההקדש, וכן מצינו שויתר הקב"ה על עבודתו משום גזל בע"ה בענין ק"ש שאמר במשנה האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך, ובתפלה אם הם בראש הזית ובראש התאנה לא ירדו אע"פ שאין להם כ"כ כונה משום גזל בע"ה, ועוד גנב גימ' ה"ן, הן קרבו ימיך למות, ולמי תניח לאחרים, או אולי לא תספיק להחזיר הגנבה, ואמר לא תגנוב סתם לא ממון ולא נפשות ולא דעת הבריות ולא דעת עליון כמו שעשה קין שאמר השומר אחי אנכי, ואמרו ז"ל לא תגנוב אפילו על מנת למיקט, פירוש לצער חבירו, לא תגנוב כנגד לא תשא שמי שגונב סוף שנשבע לשקר:
פסוק יג:
לא תענה ברעך עד שקר, למה לא אמר לא תעיד ברעך, ועוד שהיל"ל על רעך לא ברעך, ועוד שהיל"ל עדות שקר, ולמה לא אמר לא תענה באחיך. אלא בא לרמוז על הקב"ה שנקרא ריע שנאמר זה דודי וזה רעי ואומר רעך וריע אביך, וכן אז"ל הזהרו שלא תעידו בי עדות שקר, ולז"א ברעך ולא אמר באחיך ולא על רעך, שמ"ש כל הקורא ק"ש בלא תפלין מעיד עדות שקר בעצמו, ופירש"י ז"ל בעצמו לישנא מעליא. ובמכילתא כתיב זכור את יום השבת וכנגדו לא תענה, מגיד הכתוב שכל מי שהוא מחלל את השבת מעיד לפני הקב"ה שלא ברא עולמו בששה ימים ולא נח בהם. וכל מי שהוא משמר השבת מעיד לפני המקום שברא העולם בו' ימים ונח בז' שנאמר ואתם עדי נאם ה', ע"כ:
פסוק יג:
ובזוהר ז"ל זכור את יום השבת לקבל לא תענה ברעך עד שקר וגו', ר' יוסי אמר שבת סהדותא אקרי ובעי בר נש לאסהדא כי ששת ימים עשה ה' וגו' ושבת כללא דכולא, א"ר יוסי מאי דכתיב תתן אמת ליעקב, כד"א ושמרו בני ישראל את השבת ומאן דאסהיד שקרא משקר בשבת משקר באורייתא כולא בגיני כך הא בהא תליא, ע"כ:
פסוק יג:
וכתב הרב מנחם ריקנאטי ז"ל. בעבור כי המצות הם דוגמת בנין וצורה והם סיבות למציאות הגוף, רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מצות עשה, שס"ה גידים כנגד שס"ה ל"ת, כל העובר על אחת מהם הרי הוא מעיד עדות שקר בבוראו ופוגם למעלה, כי מתכונת הגוף במספר האיברים והגידים וצורתו הכל נעשה לכונת ענין של מעלה ע"כ. ולזה לשון עניה לשון נקיה, לפי שמי הוא שיעיד נגד בוראו, לזה אמר עד שקר, לומר שהוא נעשה עד שקרן לכל דבר ולכל התורה, וגם לומר שבעניית הדברים ובאומרו כי ששת ימים הוא מעיד עדות אמת ואם לאו הוא מעיד עדות שקר, וזה הוא דבור ט' והוא רמוז ביסוד, ואמר עדות ביהוסף שמו, ועל שמו נקראת כ"י ארון העדות, והבן:
פסוק יד:
לא תחמוד בית רעך וגו'. הוא דבור עשירי שהוא כולל כל הדברות כולם, כי מצינו לשון חמדה בע"א שנאמר לא תחמוד כסף כו', ומצינו ג"כ לשון חמדה בשדות וכרמים שנאמר וחמדו שדות וגזלו כרמים וגו', ומצד החמדה יבוא לעבוד ע"א ולרצות כמו שעשה אחאב בנבות היזרעאלי, ויבוא לידי גזל וגנבה, ויעבור על מאמר אביו אם ימנענו, ויחלל השבת, ואם חמד אשת איש ונכנסה חמדתה בלבו יבוא לידי ניאוף, הרי בכלל החמדה יבא לעבור על כל עשרת הדברות, ולזה חתם בלא תחמוד, והחמדה היא בלב, והלב הוא הסרסור הגדול לעשות עבירה, שהתורה הזהירה עליו שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' הזכיר הלב תחילה שבו תלוי הכל. וכתב רבינו בחיי ז"ל לא תחמוד בעשירי, כי החומד הוא מכת פועלי און, וכיון שחומד ממון אחרים כ"ש שיחמוד ממון עצמו שלא יפריש ממנו מעשר, ועל כן הוקבע דבור לא תחמוד בעשירי להזהיר על המעשר, כי החומד גוזל ומי שהוא גוזל את המעשרות לעצמו הוא גוזל כי הארץ תחניף לו, ומפני זה הוצרך לקבוע בעשירי דבור לא תחמוד ע"כ. ולפי זה קרי ביה לא תיחמד לעצמך אתה חומד לזה לא תחמד כתיב סתם וחסר. וכל אשר לרעך רמז על המעשרות שהם להקב"ה כמו שכתב הרב ז"ל. ולמה היו הדברות עשר בכוון נגד הבריאה, יום ראשון היה הוא ושמו אחד, כנגדו אמר אנכי וכנגדו מצוה ראשונה לאדם שנתן לו ז' מצות, ראשונה ויצו אין ויצו אלא לשון ע"א. ביום ב' נבראו המלאכים כנגדם לא יהיה לך אלהים אחרים, וכנגדו מצוה ב' לאדם, ה' ארז"ל זו ברכת ה', שמי שמקבלו באלוה אינו מברכו. יום ג' אמר יקוו המים אל מקום אחד, שכבש התהום שלא יעלה וישטוף העולם והיה כבוש בשמו הגדול, והוא העציץ שמצא דוד כשחפר השתין והוציאו דוד משום קבר התהום ובעא תהומא למשטף עלמא עד שכתב שם ואחתיה, כדאיתא בסוכה פרק החליל (דף כ"ג). וכן בזוהר ז"ל לא תשא רזא דא הא אוקמוה חבריא בגין דקב"ה כד שתיל עלמא אטבע גו תהומא צרורא חדא חקיקא בשמא קדישא ואטבע ליה גו תהומא וכד מייא בעאן לסלקא חמאן רזא דשמא קדישא חקיקא בצרורא קדישא תייבין לתהומא ומשתקעין, ובשעתא דאומין בני נשא על קשוט בקיומא דקשוט ההוא צרורא סלקא ומקבלא ההוא אומאה וחזר ואתקיים על תהומא, ובשעתא דאומין בני נשא אומאה לשקרא ההוא צרורא סלקא לקבלא לההוא אומאה דשקרא כו' לסלקא לחפיא עלמא ולאהדר ליה כמלקדמין עד דיזמין קב"ה לחד ממנא יעזריאל שמיה דממנא על ע' מפתחן ברזא דשמא קדישא ועאל לגבי דההוא צרורא וחקיק איהו אתוון כמלקדמין וכדין אתקיימא עלמא ואהדרו חיין לדוכתייהו ועל דא כתיב לא תשא וכו'. א"כ כנגדו לא תשא, שאם אתה נשבע לשקר אתה נושא אותו עציץ ששמו כתוב עליו ועולה התהום ושוטף העולם, כנגדו אמר לאדם, אלהים, אז"ל אלו הדינים שהם מעמודי עולם כאומרם ז"ל על ג' דברים העולם עומד על הדין וכו'. יום רביעי נבראו המאורות, כנגדו זכור את יום השבת שהוא שביעי והוא רביעי, ולזה מאדים שולט יום שבת שהוא רביעי, והוא מעורר מדנים והרג ואבדן וחרבן, ולזה נצטווינו שלא לעשות בו שום מלאכה, שנאמר מחלליה מות יומת, לפי ששולט עליו מאדים, מחלליה מו"ת יומ"ת עם ה' של מחלליה גימ' ששולט עליו ככב מאדים, מחלל"ה חסר גימ' זה"ו מאדי"ם, כנגדו אמר על האדם זו שפיכות דמים. יום ה' נבראו התנינים הגדולים לויתן ובת זוגו והרג את התנין אשר בים, שהרג את הנקבה ולא צננה כמו שעשה בנקבתו של בהמות, דגים שאני דפריצי, כנגדו אמר לאמר זו גלוי עריות שנאמר לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה והיתה לאיש אחר, כנגדו כבד את אביך ודאי. יום ששי נברא אדם, אמר בזוהר פרשת תזריע (דף י"ח) למה נברא אדם בששי בשעה שנשלם הכסא ונקרא כסא שנאמר שש מעלות לכסא. ולפיכך נברא אדם בששי שהוא ראוי לישב על הכסא, ותאנא כיון שנברא אדם אתקן כולא כל מה דלעילא ותתא וכולא אתכליל באדם ע"כ. ונצטוה נח בשביעית שהיא אבר מן החי כנגדו לא תנאף, לפי שכל דורו היו מנאפים עצרת בוגדים שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו, לזה התיר לו בעלי חיים בשחיטה, לפי שהשחיתו דרכם וצריכים שחיטה למרק עונם, ולא אבר מן החי, כמו שכתבתי פרשת בראשית על השחיטה, על שחטא. בא אברהם נצטוה על הח' שהיא מילה שהוא תקונו של אדה"ר שגנב ואכל ומשך ערלתו להתכסות כמו הגנב שמתכסה מבני אדם, לזה נצטווה אברהם שיעשה מילה ופריעה, כנגד זה אמר לא תננוב. בא יעקב ונצטווה על גיד הנשה, לפי ששם כחו של סמאל שהוא התחיל לדבר לשון הרע על בוראו שאמר כי יודע אלהים והייתם וידבר אלהים ואתם מפחדים מאותו הכרוך שהוא סמא"ל, אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ותמסרו בידו. לבלת"י תחטא"ו, גימ' תב"ע דת"ך, כלו הלך אחרי דת התורה ולא תפחד ממנו:
פסוק יט:
ויאמר ה' אל משה אתם ראיתם וגו'. א"ל אע"פ שהדבור היה מן האלהים, אבל עיקרו הוא מן השמים והשגתם הקולות כמ"ש וכל העם רואין את הקולות והוא קול השופר קול שהוא מושך משופר שהוא הבינ"ה מקור החיים, א"כ לא תעשו אמצעי ביני וביניכם, וזהו לא תעשון אתי אלהי כסף כלו' אם נפשכם נכספה וגם כלתה לראות מלככם, או צריכין אתם לתפלה או לשאלה לא תהיה ע"י אמצעי, כי כשדברתי עמכם לא היה ע"י אמצעי, אמרתי לו למשה רד העד בעם ואחר שירד דברתי עמכם, להורות ההתדבקות שיש לי בכם, א"כ לא תעשון בלשון רבים, הן אל כביר ולא ימאס, אינו מואס בתפלתן ש רבים:
פסוק כ:
ואלהי זהב לא תעשו. כאן התרה על עשיית העגל שהיה מזהב. ואמר לא תעשו לכם, כלו אם אתם עושים הרי נעשה כאלו אתם עושין עצמכם ואין לכם דבוק ואחיזה בי, וידבק בכם סטרא אחרא שהוא סמא"ל ותפסקו מן החיים:
פסוק כ:
וכתב רבינו בחיי ז"ל. לא תעשון אתי כשאתם עומדים בתפלה אתי לא תחשבו בכסף וזהב אשר עמכם, שאם תעשו כן מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אלהי כסף ואלהי זהב ע"כ. והרב רבינו מנחם רקנאטי ז"ל אמר אלהי כסף ואלהי זהב הם הזרועות והזהיר שלא יעבדום ע"י קציצה, כמו ירבעם בן נבט שקצץ בין גולות עליות לגולות תחתיות, והבן:
פסוק כ:
ובמדרש רבי עקיבא אומר לא תעשון אתי אלהי כסף, שלא תנהגו בי כמו שאחרים נוהגים באלהיהם, כשהטובה באה עליהם הם מכבדים את אלהיהם שנאמר על כן יזבח לחרמו, וכשפורענות באה עליהם הם מקללים את אלהיהם שנאמר והיה כי ירעב וקלל במלכו ובאלהיו, אבל אתם אם הבאתי עליכם טובה תנו הודאה, ואם הבאתי עליכם רעה או יסורין תנו הודאה ע"כ. ופירוש הפסוק לא תעשון אתי לא תתנהגו עמי אלהות בשביל כסף וזהב שהשפעתי לכם לזה אתם עושים אותי אלוה, לא תעשון כן אלא מזבח אדמה, כלומר אפילו אתה זבוח או אתה בתכלית השפלות עד שהגעת לאדמה צריך שתזבח עצמך ותודה, וזהו וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, אתה בשלום עמי כי אולי אתה בשפלות על דרך הנסיון והמבחן. ואם אתה עומד בנסיונך אז אבוא אליך וברכתיך, אני אבוא ואין צורך לאמצעי, וז"ש בעבור נסות אתכם בא האלהים. מזבח אדמה במלוא כזה מ"מ זי"ן בי"ת חי"ת אל"ף דל"ת מ"ם ה"א, גימ' היא הענו"ה ועבוד"ה ושפלו"ת והכנעו"ת, זו הוא תכלית המזבח, וכה"א זבחי אלהים רוח נשברה, א"כ לזה אמר מזבח אדמה, שיעשה עצמו מדרך ומרמס לכל כאדמה שהיא מדרס לכל, וזבחת עליו את עולתיך שתתעלה, ואת שלמיך שתהיה בשלום, כאן רמז על ד' יסודותיו עולותיך זה יסוד האש שעולה למעלה, ואת שלמיך זה יסוד הרוח שעושה שלום בין יסוד האש והמים, את צאנך זה יסוד המים שהוא יסוד כבד אבל הוא יותר דק מיסוד העפר, ואת בקרך זה יסוד העפר, ורמז שיזבח לד' יסודותיו לעבודת הש"י, ומ"ש תעשה לי לשמי שלא ישפיל עצמו מחמת צער או מחמת דוחק או מחמת חולי. ובמדרש בכל מקום שנאמר לי אינו זז לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, בכהנים וכהנו לי, בלויים והיו לי, בישראל כי לי בני ישראל, בתרומה ויקחו לי, בבכורות כי לי כל בכור. ובסנהדרין אספה לי. בא"י כי לי כל הארץ:
פסוק כ:
במדרש ועשו לי מקדש בירושלים אשר בחרתי לי, במלכות בית דוד אשר רביתי בבניו לי מלך, במזבח מזבח אדמה תעשה לי, בקרבנות תשמרו כו' בשמן המשחה וכו' ע"כ. והרמז לכל זהו הוא, בין שיהיה כהן בין שיהיה לוי ועומד על הדוכן בין שיהיה ישראל ומביא תרומות ובכורות לא יעלה בדעתו לומר שמביא משלו, בין שהיה ראש סנהדרין בין שבא לא"י בין שבא לירושלים להביא בכורים בין שהיה ממלכי ב"ד בין שנכנס למקדש שהביא קרבן בין שעלה למזבח להקריב בין שנמשח בשמן המשחה שהיתה לו לכהונת עולם כולם לא תהיה מעלתם בלא לי, לשמי ולא לשום פנייה, ומה שאמר לא תעשון אתי וגו' בלשון רבים ואח"כ אמר מזבח אדמה תעשה לי בלשון יחיד, לומר כיון שהלכו אחרי שרירות לבם ואחרי מועצותיהם אינם יכולין לעמוד במחשבתם, כי לזה נקראו אלהים אחרים בלשון רבים, לפי שאינו עומד על מחשבתו פעמים עושה מעץ ופעמים מאבן ופעמים מכסף ופעמים מזהב, ואם יצטרך לזהב משנהו לכסף. אם כן הוא במחשבות רבות לפי שאין לו העמדה כי השקר אין לו רגלים, אמנם בעבודתו יתברך מחשבתו לא תשתנה לעולם, כשהוא עושה לשמה לחבר את האהל להיות אחד אחד באחד יגשו וגו':
פסוק כ:
עוד לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, לא תעשו כמו שעשה ירבעם שעשה ב' עגלים אחד נגד הגדולה ואחד נגד הגבורה, זהו אחד בדן נגד הגבורה ואחד בבית אל נגד הגדולה, שהיתה כונתו לקצץ שלא ישפיעו ב' מדות אלו למלכות ב"ד, וקצץ בין ה' ראשונות לה' אחרונות, ולזה אמר אלהי אלהי ב"פ, וכסף נגד הגדולה וזהב נגד הגבורה, זהו לא תעשון אתי מה שאתי שמשפיע לי לא תעשו לכם, להשפיע לכם שתעשו קיצוץ וסתירה, כן כתב הרב רבינו בחיי ז"ל, פרשת ויצא על פסוק אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק ע"ש:
פסוק כב:
ואם מזבח אבנים. בזוהר פרשת אחרי מות (דף ע"ג) ז"ל, תנינא אע"ג דאתגזיר אינש ולא עביד פקודי אורייתא הרי הוא כעכו"ם בכולא ואסיר למילף ליה פקודי אורייתא, ועל דא תנינא מזבח אבנים ממש פירוש אע"פ שנזבח שנמול, הוא אבן, לבו כאבן, והוא קשיו דליבא באתריה קיימא וזוהמא לא אתפסקא מיניה, בגין כך לא סליק בידיה ההוא גזירו ולא מהניא ליה, ועל דא כתיב כי חרבך גו' פירוש חרב של מילה, אבל אם עושה עצמו כאדמה אז וזבחת עליו וגו', ואמר כי חרבך לומר כי החרב הוא של עשו ונתנה לך למול ערלת בשר כמ"ש על פסוק ותקח צפורה צור, ואם הנימול לא ימול ערלת הלב על חנם ניתנה לך, זהו ותחלליה. עוד ואם מזבח אבנים תעשה לי, אם עמדת נגד המלעיגים ועשית פניך כאבן, או עשית קדוש שם שמים ברבים, תעשה לי לשמי, לא כדי להתראות או להתגאות, כמו שעושין הבנין מגזית כדי ליפות ולהתראות ולהתגאות בו, אז ישלוט בעל החרב שהוא סמאל ולא יבא לידי גמר ויהיה חלול ה', שיאמר זה מסר עצמו להריגה על קדוש ה' ולא נעשה לו נס כדרך שנעשה לדניאל וחביריו, והם אינם יודעים שלא היתה העבודה שלימה, ואמר חרבך לפי שהוא סבתה:
פסוק כב:
במדרש ר' יוחנן בן זכאי אומר הרי הוא אומר אבנים שלמות תבנה, אבנים שמטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, והלא דברים ק"ו, ומה אם אבני מזבח שאינם לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שהם מטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו עאכ"ו שלא תבואהו שום פורענות. עוד במדרש אבנים שאינם לא שומעות ולא רואות ולא מדברות, על שמטילות שלום וכפרה בין ישראל לאביהם שבשמים אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, בני תורה שהם כפרה לעולם עאכ"ו שלא יגע בהם אחד מן המזיקים, הרי הוא אומר אבנים שלימות אבנים שמטילים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים אמר הקב"ה יהיו שלימות לעולם, ופירוש אבנים הם ת"ח כמו ארץ אשר אבניה ברז"ל:
פסוק כג:
ולא תעלה במעלות. אם נתתי לך שום מעלה לא תעלה יותר ממה שנתתי לך, כמו שעשו פרעה וחירם מלך צור ונבוכדנצר שנתתי לכם מעלה והם רצו לעלות יותר ממה שנתתי להם, ונפלו ונגלה ערותן:
פסוק כג:
עוד לא תעלה במעלות על מזבחי, מי שהוא מזבחי שהוא זבוח ומקבל היסורין לא תעלה עליו, ואם יצטרך אליך ללוות ממך לא תתבענו, כמ"ש פרק איזהו נשך לנושה בחבירו ויודע שאין לו שאסור לעבור כנגדו, ת"ל לא תהיה לו כנושה, לא תהיה עליו כמשא שלא תתראה לו בכל זמן, ר' אמי ורבי אסי אמרי כאלו נדון בב' דינין שנאמר הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים, אשר לא תגלה ערותך עליו שתענש בשבילו. לא תעלה במעלות על, ר"ת לתבע לנושה אם הוא עני ונקשה:
פסוק כג:
ובמדרש אשר לא תגלה ערותך עליו, אם אבנים שאין בהם לא רעה ולא טובה אמרה תורה לא תנהוג בהם בזיון חבירך שהוא בדמיון של מי שאמר והיה העולם עאכ"ו שלא תנהוג בו בזיון, ואם נהגת כדאי אתה לחוב בעצמך שנאמר אשר לא תגלה ערותך עליו שתענש על ידו ח"ו:
פסוק כג:
גימטריאות
וישמע וי שמע. שנזדעזע וחרה לו על אבדן המצריים, כמו שאמר ז"ל על ויחד וכו':
פסוק כג:
חונה שם. חנה כתיב שראה כבודו של מקום שחנה שם:
פסוק כג:
ויבא האהלה. אהל ה', אהלה של תורה:
פסוק כג:
על אודות ישראל. שנתגייר ונכנס לדת ישראל:
פסוק כג:
ויצילם. ויצלם כתיב שלא היו ראוים להצלה לפי שהיה עמהם פסל מיכה, זהו ויצלם כתיב:
פסוק כג:
ויהי ממחרת. פירש"י ז"ל ממחרת יום הכפורים קודם מתן תורה בא, פירוש יום הכפורים שלו שהביא כפרתו שנאמר ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים וגו':
פסוק כג:
לא תוכל עשהו כתיב, כבר עשהו, הקב"ה שהוא דן יחידי אבל אתה אין דן יחידי:
פסוק כג:
את הדרך. גימ' זהו גמילות חסדים:
פסוק כג:
ישפטו הם. ישפטו כתיב, אם לא ישפטו אמת ישפטו מן השמים. הם והקל מעליך, ס"ת מל"ך, שאמר לו עשה לך שרים כמו המלך:
פסוק כג:
ויקר"א אלי"ו הוי"ה, ס"ת או"ה, כביכו"ל כאילו היה מתאוה למשה:
פסוק כג:
אליו הוי"ה מ"ן הה"ר, ר"ת אימה שהתורה באימה ניתנה:
פסוק כג:
ההר לאמר כ"ה, ר"ת הלכ"ה, זהו שאומרים הלכה למשה מסיני:
פסוק כג:
כ"י ל"י, גימ' ע' אומות ובחרתי בכם. תדבר, גימ' רו"ת, רו"ת מצות יתרים ישראל על בני נח, שבני נח אין להם כי אם ז' מצות, יתר עליהם רו"ת תדבר אל בני ישראל:
פסוק כג:
בעבור ישמע העם. ס"ת רע"ם, שהתורה נתנה ברעם:
פסוק כג:
משה את דברי העם. ס"ת למפרע מית"ה, שמתו כולם והוריד טל שעתיד להחיות בו המתים והחיה אותם:
פסוק כג:
ויוצ"א מש"ה א"ת הע"ם לקרא"ת האלהים, בגימ' היו ככלה היוצאת לקראת חתן:
פסוק כג:
בתחתית. גימ' שכפה עליהם ההר כגיגית:
פסוק כג:
והר סיני עשן. ענ"ש, שמשם בא להם עונש אם יחטאו:
פסוק כג:
ד"א והר סיני עשן, היה ירא שמא לא יקבלו ישראל התורה:
פסוק כג:
קול השופר. השפר כתיב, רמז על השמים שלא היו שפירים שמא לא יקבלו ישראל התורה:
פסוק כג:
וגם הכהנים. גימ' אילו הם נדב ואביהוא:
פסוק כג:
אנכי ה' אלהיך. ר"ת גימ' י"ב, לי"ב שבטים הוא אומר:
פסוק כג:
לאוהבי. אהבי כתיב, גימ' י"ח, המתפללים י"ח ברכות בכוונה נקראים אהבי:
פסוק כג:
ולשמר"י אותיות ירושלים, שיזכו לשבת בה:
פסוק כג:
כי לא ינקה ה', ר"ת כלי"ה, חייב כליה הנשבע לשקר:
פסוק כג:
זכו"ר א"ת יו"ם, ס"ת רתם, המחלל את השבת נדון בגחלי רתמים:
פסוק כג:
לקדשו. אותיות שדול"ק, שיהא נר דלוק לכבוד שבת:
פסוק כג:
לשו"א, שאו"ל, שיורד לשאול הנשבע לשקר:
פסוק כג:
לקדשו. וסמיך ליה ששת ימים, לומר שמששת ימי החול ברור מנה יפה לשבת:
פסוק כג:
אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך וגרך, הרי ז' כי כל מעשה שבת הם ז', הוא יום ז', וז' בני אדם קורין בו, וז' שמות במזמור שיר ליום השבת, ומתחיל הדבור בז' זכור:
פסוק כג:
ואמתך. אומתך. אמ"ך, וך' דאמך באי"ק בכ"ר ת"ק, גימ' ישראל, שיכבד לכל אחד ואחד מישראל ולא יבזהו, כמ"ש התנא אל תהי בז לכל אדם, שהם בני אל חי:
פסוק כג:
ר"ת של עשרת הדברות גימ' רחל, לפי שרחל נקראת על שם ישראל, שנאמר וכרחל לפני גוזזוזה נאלמה, ויש בה כת"ר אותיות, לומר שהתורה מכתרת לומדי התורה, והעובר עליה נאמר עליו הכרת יכרת, ויש בה עק"ב תיבות, שקיימם אברהם שנאמר עליו עקב אשר שמע אברהם בקולי, ועליהם רמזה תורה בקע לגולגלת:
פסוק כג:
ונגש משה אל הערפל, לפנים ממחיצת מלאכי השרת, שכן נגש גימ' מיכאל וגבריאל:
פסוק כג:
נגש אל הערפל. ס"ת שלל, שעלה לשלול שלל מן המלאכים והיא התורה דכתיב עלית למרום שבית שבי:
פסוק כג:
לא תעשון אתי. ס"ת אני, אני הוא לא תעשון אחר עמי:
פסוק כג:
מזבח אדמה תעשה תעשה עצמך כאדמה שהוא מדרך לכל ואני מעלה עליך כאלו הקרבת לי כל הקרבנות, וזהו וזבחת. עליו את עולותיך ואת שלמיך. ואם מזבח אבנים, אם עשית עצמך כאדמה תזכה להעמיד צדיקים שהם נקראים אבנים, שנאמר ארץ אשר אבניה ברז"ל:
פסוק כג:
ולא תעלה במעלות. מעלות מלא גימ' מתונים, מכאן אז"ל הוו מתונים בדין, שלא יעלה על לבו לפסוק הדין מהרה אלא ע"י מתון, וכן אמר בסנהדרין (דף ו') דרש בר קפרא מנא הא מלתא דאמור רבנן הוו מתונים בדין דכתיב ולא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים, א"ר אלעזר מניין לדיין שלא יפסיע על ראשי עם קודש שנאמר ולא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים: