פסוק א:וידבר אלהים. אין אלהים אלא דין לפי שיש פרשיות בתורה שאם עשאן אדם מקבל שכר, ואם לאו אינו מקבל עליהם פרענות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר וידבר אלהים, דיין לפרע:
פסוק א:את כל הדברים האלה. מלמד שאמר הקדוש ברוך הוא עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופרש על כל דבור ודבור בפני עצמו:
פסוק א:לאמר. מלמד שהיו עונין על הן הן ועל לאו לאו:
פסוק ב:אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כדאי היא ההוצאה שתהיו משעבדים לי דבר אחר לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר (שמות כד י) ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, זו היתה לפניו בשעת השעבוד, (שם) וכעצם השמים, משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. דבר אחר לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר, (להלן פסוק טו) את הקולות, קולות באין מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן. ולמה אמר לשון יחיד, אלהיך, לתן פתחון פה למשה ללמד סנגוריא במעשה העגל, וזהו שאמר (שמות לב יא) למה ה' יחרה אפך בעמך, לא להם צוית, לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי:
פסוק ב:מבית עבדים. מבית פרעה שהייתם עבדים לו או אינו אומר אלא מבית עבדים, שהיו עבדים לעבדים, תלמוד לומר (דברים ז ח) ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, אמור מעתה עבדים למלך היו, ולא עבדים לעבדים:
פסוק ג:לא יהיה לך. למה נאמר, לפי שנאמר (פסוק ד) לא תעשה לך, אין לי אלא שלא יעשה, העשוי כבר מנין שלא יקים, תלמוד לומר לא יהיה לך:
פסוק ג:אלהים אחרים. שאינן אלהות אלא אחרים עשאום אלהים עליהם, ולא יתכן לפרש אלהים אחרים זולתי, שגנאי הוא כלפי מעלה לקרותם אלהות אצלו דבר אחר אלהים אחרים, שהם אחרים לעובדיהם, צועקים אליהם ואינן עונין אותם, ודומה כאלו הוא אחר שאינו מכירו מעולם:
פסוק ג:על פני. כל זמן שאני קים, שלא תאמר לא נצטוו על עבודה זרה אלא אותו הדור:
פסוק ד:וכל תמונה. תמונת כל דבר אשר בשמים:
פסוק ה:אל קנא. מקנא לפרע ואינו עובר על מדתו למחול על עוון עבודה זרה, כל לשון קנא אינפרינמינ"ט בלעז, נותן לב לפרע:
פסוק ה:לשנאי. כתרגומו, כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם:
פסוק ו:ועשה חסד. נוצר חסד שאדם עושה, לשלם שכר עד לאלפים דור, נמצאת מדה טובה יתרה על מדת פרענות אחת על חמש מאות, שזו לארבעה דורות וזו לאלפים:
פסוק ז:לשוא. (השני לשון שקר כתרגומו) כמא דתימר (שבועות כט א) אי זהו שבועת שוא, נשבע לשנות את הידוע, על עמוד של אבן שהוא של זהב (הראשון לשון מגן, כתרגומו) זה הנשבע לחנם ולהבל, על של עץ עץ ועל אבן אבן:
פסוק ח:זכור. זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכן (שמות לא יד) מחלליה מות יומת, (במדבר כח ט) וביום השבת שני כבשים, וכן (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז, (שם יב) גדילים תעשה לך, וכן (ויקרא יח טז) ערות אשת אחיך, (דברים כה ה) יבמה יבא עליה, הוא שנאמר (תהלים סב יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. זכור לשון פעול הוא, כמו (ישעיה כב יג) אכול ושתו, (שמואל ב ג טז) הלוך ובכה, וכן פתרונו תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת:
פסוק ט:ועשית כל מלאכתך. כשתבא שבת, יהא בעיניך כאלו מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכה:
פסוק י:אתה ובנך ובתך. אלו קטנים או אינו אלא גדולים, אמרת הרי כבר מזהרים הם, אלא לא בא אלא להזהיר גדולים על שביתת הקטנים, וזו ששנינו (שבת קכא א) קטן שבא לכבות אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליך:
פסוק יא:וינח ביום השביעי. כביכול הכתיב בעצמו מנוחה ללמד המנו קל וחמר לאדם, שמלאכתו בעמל וביגיעה, שיהא נח בשבת:
פסוק יא:ברך ויקדשהו. ברכו במן לכפלו בששי לחם משנה, וקדשו במן שלא היה יורד בו:
פסוק יב:למען יאריכון ימיך. אם תכבד יאריכון, ואם לאו יקצרון, שדברי תורה נוטריקון הם נדרשין מכלל הן לאו ומכלל לאו הן:
פסוק יג:לא תנאף. אין ניאוף אלא באשת איש, שנאמר (ויקרא כ י) מות יומת הנואף והנואפת, ואומר (יחזקאל טז לב) האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים:
פסוק יג:לא תגנב. בגונב נפשות הכתוב מדבר לא תגנבו (ויקרא יט יא) בגונב ממון. או אינו אלא זה בגונב ממון, ולהלן בגונב נפשות, אמרת דבר הלמד מענינו, מה לא תרצח, לא תנאף, מדבר בדבר שחייבין עליהם מיתת בית דין, אף לא תגנוב דבר שחיב עליו מיתת בית דין:
פסוק טו:וכל העם ראים. מלמד שלא היה בהם אחד סומא ומנין שלא היה בהם אלם, תלמוד לומר (שמות יט ח) ויענו כל העם. ומנין שלא היה בהם חרש, תלמוד לומר (שמות כד ז) נעשה ונשמע:
פסוק טו:ראים את הקולות. רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום אחר:
פסוק טו:את הקולת. (מכילתא בחדש פ"ט) היוצאין מפי הגבורה:
פסוק טו:וינעו. (שם) אין נוע אלא זיע:
פסוק טו:ויעמדו מרחק. היו נרתעין לאחוריהם שנים עשר מיל כאורך מחניהם ומלאכי השרת באין ומסיעין אותן להחזירם, שנאמר (תהלים סח יג) מלכי צבאות ידדון ידדון:
פסוק יז:לבעבור נסות אתכם. לגדל אתכם בעולם שיצא לכם שם באמות שהוא בכבודו נגלה עליכם:
פסוק יז:נסות. לשון הרמה וגדלה, כמו (ישעיה סב י) הרימו נס, ארים נסי (ישעיה מט כב), וכנס על הגבעה (ישעיה ל, יז), שהוא זקוף:
פסוק יז:ובעבור תהיה יראתו. על ידי שראיתם אותו יראוי ומאים, תדעו כי אין זולתו ותיראו מפניו:
פסוק יח:נגש אל הערפל. לפנים משלש מחיצות, חשך ענן וערפל שנאמר (דברים ד יא) וההר בוער באש עד לב השמים חשך ענן וערפל, ערפל הוא עב הענן, שנאמר לו (שמות יט ט) הנה אנכי בא אליך בעב הענן:
פסוק יט:כה תאמר. בלשון הזה:
פסוק יט:אתם ראיתם. יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחין לו, שמה שאחרים משיחין לו פעמים שלבו חלוק מלהאמין:
פסוק יט:כי מן השמים דברתי. וכתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני, בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, כבודו בשמים ואשו וגבורתו על הארץ דבר אחר הרכין שמים ושמי השמים והציען על ההר, וכן הוא אומר (תהלים יח י) ויט שמים וירד:
פסוק כ:לא תעשון אתי. לא תעשון דמות שמשי המשמשים לפני במרום:
פסוק כ:אלהי כסף. בא להזהיר על הכרובים, שאתה עושה לעמוד אתי, שלא יהיו של כסף, שאם שניתם לעשותם של כסף הרי הן לפני כאלהות:
פסוק כ:ואלהי זהב. בא להזהיר שלא יוסיף על שנים, שאם עשית ארבעה, הרי הן לפני כאלהי זהב:
פסוק כ:לא תעשו לכם. לא תאמר הריני עושה כרובים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדרך שאני עושה בבית עולמים, לכך נאמר לא תעשו לכם:
פסוק כא:מזבח אדמה. מחבר באדמה, שלא יבננו על גבי עמודים או על גבי כפים דבר אחר שהיה ממלא את חלל מזבח הנחשת אדמה בשעת חניתן:
פסוק כא:תעשה לי. שתהא תחלת עשייתו לשמי:
פסוק כא:וזבחת עליו. אצלו, כמו (במדבר ב כ) ועליו מטה מנשה או אינו אלא עליו ממש, תלמוד לומר (דברים יב כז) הבשר והדם על מזבח ה' אלהיך, ואין שחיטה בראש המזבח:
פסוק כא:את עלתיך ואת שלמיך. אשר מצאנך ומבקרך את צאנך ואת בקרך, פרוש לאת עולתיך ואת שלמיך:
פסוק כא:בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפרש שלי, שם אבא אליך וברכתיך אשרה שכינתי עליך מכאן אתה למד שלא נתן רשות להזכיר שם המפרש אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה שם נתן רשות לכהנים להזכיר שם המפרש בנשיאת כפים לברך את העם:
פסוק כב:ואם מזבח אבנים. רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, כאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר (דברים כז ו) אבנים שלמות תבנה, וכן (שמות כב כד) אם כסף תלוה, חובה הוא, שנאמר (דברים טו ח) והעבט תעביטנו ואף זה משמש בלשון כאשר וכן (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים זו מנחת העמר, שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים:
פסוק כב:גזית. לשון גזיזה שפוסלן ומסתתן בברזל:
פסוק כב:כי חרבך הנפת עליה. הרי כי זה משמש בלשון פן, שהוא דילמא, פן תניף חרבך עליה:
פסוק כב:ותחללה. הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם, אין זה בדין, שיונף המקצר על המאריך ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל. והרי דברים קל וחמר ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחברו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פרענות:
פסוק כג:ולא תעלה במעלות. כשאתה בונה כבש למזבח, לא תעשהו מעלות מעלות אישיקלונ"ש בלעז [מדרגות] אלא חלק יהא ומשופע:
פסוק כג:אשר לא תגלה ערותך. שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון והרי דברים קל וחומר ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה: