פסוק א:וידבר וכו׳ לפי שיש וכו׳ פי׳ הגאון הרא״ם ז״ל דהיינו שלא בעידן ריתחא אבל בעידן ריתחא ענשי׳ אכולהו כדאיתא בפ׳ התכלת ע״ש ולפ״ז לא צריכא אלא כלפי העשין שבדברות דאילו הלאוין שבהם פשי׳ דבכולהו איכא עונש בכל זמן ומ״מ עיקר פירושו לא משמע כן מדקאמר אינו מקבל עליהם פורענות משמע דאינו מקבל כלל. לכך נראה דה״פ שיש פרשיות בתורה במ״ע שאין מחויב האדם לרדוף אחריהם לקיימם אלא שאם באו לידו ונזהר בהם לקיימם מקבל שכר ואם לאו אינו מקבל עליהם פורענות כגון מצות שילוח הקן שאינו חייב לדלג על ההרים למצוא הקן כדי לקיימו אלא שאם אירע לו חייב לקיימו ואם לא קיימו אע״פ שלא עבר על הלאו שלא לקח לא האם ולא הבנים כלל אעפ״כ בעידן ריתחא נענש אך אם לא בא לידו אין לו שום עונש אפילו בעידן ריתחא וה״נ לענין ציצית אם אין לו מלבוש כלל פשי׳ שאינו חייב לרדוף להשיגו כדי לקיים המצוה ובהא אפי׳ בעידן ריתחא ליכא עונש אבל אם יש לו מלבוש ויכול הוא לעשות לו ארבע כנפות באופן שיתחייב בציצית ולא עשה הרי דחה וביטל מלקיים מ״ע אף על פי שלא עבר כלל שהרי אין לו ארבע כנפות וההוא מנא לאו בר חיובא הוא אפ״ה הואיל ועשה מלבוש והו״ל לעשותו בר חיובא אם לא עשה בעידן ריתחא נענש ומש״ה א״ל מלאכא לרב קטינא דענשי אעשה בעידן ריתחא לפי שהו״ל מלבוש אלא שהיה בגד הפטור והשתא קאמר הכא דבמ״ע שבדברות אינו כן אלא מחויב לחזור ולהשתדל לקיימם כגון השבת וכבוד או״א ואם לא עשה כן נענש:
פסוק א:את כל וכו׳ א״כ מה ת״ל וכו׳ אין לנו אלא דברי הרא״ם ז״ל דהואיל והקדוש ברוך הוא אמרם כלם תחלה בדבור אלא שאחר כך משה היה מפ׳ להם א׳ לא׳ א״כ מה ת״ל אנכי ולא יהיה לך בל׳ מדבר בעדו הול״ל בל׳ נסתר כמו כל השאר אלא קמ״ל שהקדוש ברוך הוא חזר וביאר א׳ לא׳ אלא שלא יכלו לסבול ולא שמעו רק הב׳ דברות הראשונות ואחר כך אמרו למשה דבר אתה וכו׳ ומשה כתב הב׳ ראשונות בל׳ שאמרן הקדוש ברוך הוא והשאר בלשון שאמר הוא לישראל ע״ש שהאריך אלא שבזה אני בעניי לא משמע לי שמשה שינה מלשון הקב״ה אלא י״ל שהואיל והקב״ה אמר משם ואילך הח׳ דברות כדרך מקרא לכך אמרם לו בדרך זה שהוא כמו מקרא למשה שמשים בפיו הדברים דהו״ל למימר:
פסוק ב:אשר הוצאתיך וכו׳ דאילו לפי׳ קמא ק׳ דלא הוה צריך לזה שכבר הקדים לומר להם כן תחלה כדכתיב אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא וכו׳ ועתה אם שמע וכו׳ ולפי׳ ב׳ אינו מתיישב כ״כ אומרו מארץ מצרים דהול״ל מים סוף לכך מייתי פי׳ שלישי דר״ל הואיל ואתם שומעים קולות הרבה מהרבה רוחות אל תהיו סבורים שבכל רוח יש מושל א׳ ח״ו ולפ״ז מי שמושל כאן אינו המושל במצרים שהיא מרוח אחרת ליתא אלא אנכי וכו׳ לפ״ז נמי ק׳ דלא שייך ל׳ הוצאה מארץ מצרים כפ״ז וטפי הול״ל אנכי וכו׳ מושל בכל או כיוצא בזה. ומאי דמסיים רש״י ולמה אמר בל׳ יחיד ה״פ הואיל וכל עצמו במ״ש אנכי ה׳ אלהיך וכו׳ לא אתא אלא לאפוקי שלא יאמרו רשויות הרבה א״כ למה זה אמר ה׳ אלהיך בל׳ יחיד דאפשר לטעות הואיל והיו קולות הרבה שיסברו שאלוה א׳ מדבר עם איש א׳ ואלוה אחר עם איש אחר חלילה א״כ הוה עדיף טפי שיאמר בל׳ רבים ומשני דהוכרח לומר כן ליתן פ״פ וכו׳:
פסוק ב:מבית עבדים מבית פרעה וכו׳ פי׳ דק״ל דכיון דעבדים רבים נינהו הול״ל מבתי ל׳ רבים ומאי מבית עבדים ומשני דר״ל מבית פרעה שהייתם וכו׳ ומייתי קרא דויפדך מבית עבדים מיד פרעה דאל״כ הול״ל ומיד פרעה וא״ת והלא פירש״י בפ׳ עד בכור השפחה שאף הם היו משתעבדים בהם וי״ל דמ״מ לא היו ישראל עבדים להם ואף שהיו משתעבדים בהם לא הוה זה בכלל הגזרה אלא מגרמייהו היו עבדי וה״ט נמי דנטלו שלהם מתחת ידם שלקו במכת בכורות דאם אי׳ שגם הם בכלל הגזרה למה לקו בשלמא פרעה ומצריים היו ראויים ללקות לפי שלא שמעו מאמר ה׳ שלח את עמי ועוד לפי שהוסיפו על הגזרה בחומר ובלבנים ועבודת פרך כענין שכתוב אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה אבל בני השפחות שלא היה יכולת בידם לעכב על אדוניהם כשלא רצו לשלחם שהרי אין דבריהם נשמעים ואינהו לא עבדי אלא שעבוד סתם מ״ט איענוש א״ו דמשום שלא היו בכלל הגזרה ומגרמייהו עבדי לכך לקו:
פסוק ג:לא יהיה לך למה נאמר. דק״ל לישנא דלא יהיה לך דמשמע אה״נ דאיכא אחריני אלא מיהא הכתוב אסר לך להיות לך אל אחר וחלילה לומר כן והכי הול״ל אין עוד אלהים אחרים על פני. וא״נ בא להטיל עליהם שלא יעלה במחשבתם דאיכא אחרינא כמו שפי׳ רמב״ם הא נמי לא משמע ליה לרש״י ע״פ הפשט בלישנא דלא יהיה אלא הול״ל לא תחשוב א״נ לא תאמין או כיוצא בזה לכך ניחא ליה לפ׳ דעל הפסילים קאי ואזהרה זו שלא לקיימם:
פסוק ג:אלהים אחרים וכו׳ ד״א וכו׳ משום דלתרווייהו דחיקא לישנא דאילו לפי׳ קמא הול״ל אלהי אחרים הואיל והוא סמוך ולפי׳ בתרא לא הול״ל אחרים אלא כאחרים לומר שדומה כאילו הוא אחר:
פסוק ג:על פני כל זמן וכו׳ עיין מ״ש בדברות שבואתחנן בס״ד:
פסוק ח:זכור ושמור בדבור אחד וכו׳ וכן וכולי הקו׳ מבוארת דבשלמא בכולהו אידך ניחא דמשום דמשמע לכאורה ששני המאמרים סותרים זא״ז מש״ה איצטריך למימר בדבור אחד כלומר אעפ״י שצויתיך שלא לעשות מלאכה בשבת מ״מ הפה שאסר הוא הפה שהתיר בעבודת מקדש וכן כולם אבל בזכור ושמור אין זה ענין לזה ואמאי הוצרך לאמרם בדבור אחד. והרא״ם ז״ל האריך בזה ע״ע ולע״דן לפ׳ בפשיטות במאי דסיימו שם במכילתא וז״ל זכור מלפניו ושמור מלאחריו מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקדש ע״כ והשתא א״ש דלכאורה זה סותר לזה דכיון דמוסיפין אותן שעות בכניסת השבת ש״מ דחשבינן לאותן שעות לילה שאנו נותנים להם קדושת שבת א״כ ביציאתו נמי נחשוב אותן השעות לילה ונאמר כבר עברה שבת מש״ה אתא רחמנ׳ והזהיר בדבור אחד זכור ושמור מלפניו יש לך לחשוב אותן השעות כלילה ולאחריו כלומר ביציאתו יש לך לחשבן כיום כדי שתוסיף מחול על הקדש מלפניו ומלאחריו:
פסוק ח:זכור ל׳ פעול וכו׳ שאם נזדמן וכו׳ הק׳ הרא״ם ז״ל בשם הרמב״ן שזה דלא כהלכתא שהיא מדתו של שמאי שהיה אוכל כל ימיו לכבוד השבת כיצד מצא בהמה נאה וכו׳ אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו היו לש״ש שנאמר ברוך ה׳ יום יום ע״ש. ולע״דן דמדתו של שמאי היא כדי שתשרה על כל המאכלים מקדושת השבת והיה עושה כן ומכוין כדי להשאיר כל השבוע קדושת הנשמה יתירה שלא תפרד ודומה למ״ש הרב זלה״ה שיש לכוין מידי יום ביום בקריאת הפסוקים שמ״ות. אבל הלל הזקן לא היה צריך לזה שהי״ל מדה אחרת כמו רש״בי דחבריי׳ קריין ליה שבת מה שבת קדש לה׳ אף רשב״י קדש לה׳ וה״נ הלל הזקן הגיע למעלה זו שלעולם היתה נשמתו קדושה בבחינת השבת ולא היה צריך לעשות הכנות כדלעיל אבל בני עלייה הנס מועטים והילכך מדת כל העם לעשות כדברי שמאי וכדאמרן כולי האי ואולי יוכלו להרויח בזה לשמור הנשמה יתירה:
פסוק י:אתה ובנך וכו׳ הקטנים וכו׳ ההכרח הוא ממאי דהדר וכתב אתה דהא כבר כתב לא תעשה כל מלאכה ולא הול״ל אלא וגם בנך ובתך וכו׳ אלא ה״ק אתה ובנך כלומר לך אני מזהיר על בנך ואע״ג דקי״ל קטן אוכל נבילות אין ב״ד מצווין להפרישו אביו שאני ועיין להרמ״גא בה׳ שבת מ״ש ע״ז:
פסוק יב:למען יאריכון וכו׳ ואם לאו וכו׳ משום דלכאורה משמע ואם לאו לא יאריכון אלא יחיה כפי מה שנקצב עליו בתחלה וא״כ אין כאן עונש וא״כ ה״ז נגד הכלל שפירש״י לעיל בשם רז״ל על וידבר אלהים וכו׳ לכך פי׳ דלא תידוק הכי אלא אם לא תכבד יקצרון דהוי עונש גמור:
פסוק יג:לא תנאף וכו׳ אין ניאוף וכו׳ עיין מ״ש בדברות שניות שבואתחנן בס״ד:
פסוק טו:וכל העם רואים מלמד וכו׳ דאל״כ לכתוב והעם רואים וכל למה לי. ואע״ג דכבר נלמד זה מדכתיב לעיני כל העם וכדפירש״י התם איצטריך דלא נימא דלא נתרפאו אלא לפי שעה כדי שיראו מראות אלהים ואחר הדברות חזרו למומן קמ״ל הכא דאפילו אחר הדברות וכל העם רואים שנתרפאו רפואה שלימה ואילו לא כתיב אלא מקרא זה הייתי אומר שלא נתרפאו אלא אחר שנגלה הקדוש ברוך הוא והתחיל לומר הדברות קמ״ל קרא דלעיל ירד ה׳ לעיני כל העם דכשירד כבר נתרפאו וקרי׳ בהו לעיני כל העם וכיון דגלי קרא בחד מנייהו מניה ילפי׳ לכולהו מש״ה לא איצטריכו תרי קראי בכל שאר המומין:
פסוק טו:ויעמדו מרחוק וכו׳ י״ב מיל וכו׳ שהרי לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש ומדלא פי׳ כמה שיעור הריחוק ש״מ דר״ל שעמדו כלם לפי היותר רחוק שבהם וההוא בסוף י״ב מיל הוה. ובש״ח כתב בשם הרב הנח״י דמדכתיב ויעמדו מרחוק משמע דעד השתא היו כלם בקרוב ואורך מחניהם י״ב מיל דעד אותו שבסוף המחנה היה נקרא קרוב א״כ מוכרח לומר דעכשיו חזרו יותר מי״ב מיל דאם לא היו נרתעים אלא י״ב מיל הרי עדיין קרובים כמו שהיה מעיקרא האחרון שבמחנה ואיך כתיב מרחוק ע״ש ואין הלשון משמע כדבריו לומר שנרתעו טפי מי״ב מיל. ועוד בפירש״י גופיה דשבת דף פ״ט מפורש בהדיא שלא כדברי הרב וז״ל שם י״ב מיל זו היא מדת מחניהם והיו הקרובים לדבור חוזרים מפחד הקול עד קצה המחנה עכ״ל א״כ מוכרח לפ׳ כדאמרן :
פסוק יז:נסות לה׳ הרמה וגדולה וכו׳ לא ידענא מי הכריחו לאפוק׳ מפשטיה שהוא ל׳ ניסיון וכדת״א לנסאה יתכון והוא הנכון ע״פ הדקדוק כי השרש נסה ונסות הוא המקור מבנין פיעל ועיין לרד״ק בשורש נסה מ״ש בשם הרמב״ם ז״ל. ואיברא דבמכילתא דרשו כדברי רש״י ומ״מ הוא ע״ד דרש שכן דרשו גם כן בפ׳ נסה את אברהם ואפשר לומר דהכרחו של רש״י שאם הוא ל׳ נסיון לנסות אתכם אם תעמדו באמונתו שראיתם בעיניכם א״כ היא גופא מ״ש אחריו ובעבור תהיה יראתו וכו׳ והוי כפל:
פסוק יח:נגש וכו׳ לפנים מג׳ מחיצות וכו׳ דק״ל מהו נגש ומפ׳ דר״ל דחק ונכנס לפנים מג׳ מחיצות:
פסוק יט:כה תאמר בל׳ הזה פי׳ בל״הק כמ״ש במכילתא והקפידה לפי שיש כמה למודים בפ׳ זו דשייכי דוקא בלה״ק כגון מן השמים ללמד שהרכין וכו׳ מזבח אדמה לומר שממלאין וכו׳ וזבחת עליו פי׳ אצלו ואיצטריך למכתב כדלקמן והכא לא שייך כסדר הזה כמו לעיל ע״ש:
פסוק יט:כי מן השמים וכו׳ בא הכתוב הג׳ וכו׳ דק״ל מהו ל׳ מן השמים הול״ל בשמים ומשני דר״ל שלא בשמים בלבד אלא כבודו בשמים ואשו על הארץ. ומ״ש ד״א דאילו לפי׳ זה ק״ק דלא שייך בזה ל׳ אתם ראיתם ולפי׳ שני ניחא דר״ל אתם ראיתם שירדו השמים ע״ג ההר מ״מ ללימוד זה לא איצטריך קרא שכבר נלמד מקרא דוירד ה׳ כדלעיל וע״ש ועוד דל׳ מן השמים לא דייק כ״כ לפי׳ זה:
פסוק כ:לא תעשון אתי וכו׳ כלומר לא תעשון מאשר אתי ומדלא כתיב בהדיא מאתי ש״מ דמלת אתי נדרשת ג״כ לאחריה אתי אלהי כסף להזהיר על הכרובים שאתה עושה לעמוד אתי שלא יהו של כסף וליכא למימר כוליה להכי הוא דאתא דא״כ הול״ל אלהי כסף אתי:
פסוק כ:ואלהי זהב וכו׳ שלא יוסיף וכו׳ דמשמעות אלהי שנים והוי״ו מוסיף לומר שלא יוסיף על שנים שאם יוסיף נקראים אלהי זהב:
פסוק כ:לא תעשו לכם וכו׳ בבתי כנסיות וכו׳ שאם לומר לכם ממש כלו׳ בבתיכם הרי כבר הזהיר בדברות לא תעשה לך פסל וכו׳ א״ו כאן לאסור כרובים אפי׳ בבית הכנסת:
פסוק כא:מזבח אדמה מחובר וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ קמא אין הל׳ מיושב והול״ל מזבח באדמה ועוד דפשטא דמלתא פ׳ זו לא מיירי במזבח בית עולמים דההוא כתיב בתר הכי ואם מזבח אבנים ולפי׳ ב׳ נמי ק״ק דהול״ל עפר ועוד שמה שממלאין את חללו בשעת חנייתן לא שייך בזה ל׳ עשייה:
פסוק כא:וזבחת עליו וכו׳ אצלו אע״ג דלאצלו א״צ קרא דהא כתיב ושחט אותו על ירך המזבח מ״מ איצטריך הך קרא למאי דדרשי׳ בזבחים פ׳ ק״ק מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו פסולים דכתיב וזבחת עליו וכי עליו אתה זובח אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר:
פסוק כב:ואם מזבח אבנים וכו׳ רבי ישמעאל אומר וכו׳ הוצרך להביא בזה הדבר בשם אומרו דלכאורה ק׳ דאיכא טפי מתלת שאינם תלויים דאיכא נמי אם כפר מש״ה נתכוין רש״י לומר אני אומר שלשה לפי שכך מנה רבי ישמעאל ולכי תידוק תשכח טעמא ועמ״שש בס״ד:
