פסוק א:וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר.
מכילתא פ״ד: לאמר, שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו, דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר על הן הן ועל לאו הן.
כל דיני התורה חל בין על האדם בין על החפץ בין על הזמן, וזה פלוגתא דר״ע ור״י במכילתא פ׳ יתרו, אם אמרו על הן הן ועל לאו לאו או גם על לאו הן, כן ס״ל לר״ע, ר״ל שהדברים האסורים לא בגדר העדר הרע היא העדר כמ״ש הרמב״ם במורה ובה״מ בשבועות דף כ״ז, רק זה ג״כ פועל פי מפי עליון לא תצא כו׳, ור״ע ס״ל כן בכל התורה כולה ואזיל לשיטתו בגדר יוחלט השור, ובגדר אין קדושין גם בחייבי עשה לחד תנא, ובגדר משלימין דיבמות דף נ׳ וכ״מ אין מספר. ואיסור דרבנן רק על האדם כי אין להם כח לתקן על החפץ, כן ס״ל להרמב״ם ז״ל בה׳ מכירה ספט״ז.
פסוק ג:לא יהיה לך אלהים אחרים על פני.
מכילתא פ״ו: לא יהיה לך למה נאמר, לפי שנאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אין לי אלא שלא תעשו, העשוי כבר מנין שלא יקיים, תלמוד לומר לא יהיה לך.
העושה ע״ז לעצמו כו׳ לוקה כו׳. והנה מה ר״ל עושה, אם ר״ל שאמר שתהא לע״ז וזה גופא הוי גדר עשיה, וישראל אינו חייב עד שיעבוד, עי׳ סנהדרין דנ״ו ע״ב, ולא הוי כמו קיבל דחייב מיד, די״ל דכאן מיירי שאמר שיעבדה וכ״ז שלא עבדה פטור מסקילה, וכמו דאמרינן בדס״א איני מקבל עלי כו׳. ובאמת בתו״כ פ׳ קדושים, יליף מקרא דאלוהי מסכה, ורבינו יליף לה מקרא אחרינא, ושם פליגי תנאי, דחד אמר, דיש בזה ג׳ חיובים על העשיה ועל הגרם שנעשה ועל המציאות שיש לו, ואידך סבירא ליה דרק משום העשיה ומשום הגרם שנעשה והגרם אינו חייב רק אם נעשה בעבורו, וקיום הדבר ס״ל דלא הוה רק עשה דאבד תאבדון, ועי׳ במכילתא פרשת יתרו פרשה ו׳, דמבואר שם, דעל הקיום עובר בלאו דלא יהיה לך. אך נ״מ למה דאמר שם שלא יקיים, ור״ל בשכבר נעבדו, דחל עליה שם ע״ז ואז עובר בלאו אם מקיימה, מה שאין כן כאן דעדיין אין עליה שם ע״ז כלל. ובפרט לדידן דקיי״ל כר׳ עקיבא, דע״ז של ישראל אינה אסורה עד שתעבד כמבואר בע״ז דף נ״ב, ולכך רבינו מביא פסוק אחר, דלא תעשה לך, דעדיין אין עליה שם אלוה. ועיין רש״י ע״ז די״ט ע״ב, דס״ל דאם ישראל עשה ע״ז למכור לעכו״ם הוה כמו ע״ז של ישראל ואינה אסורה רק לכשתעבד, לדידן, ואם עשו בשביל עכו״ם מיקרי ע״ז של עכו״ם. ועי׳ בתוספתא ע״ז, דאם גוי עשה ע״ז בשביל ישראל אינו יכול לבטל. ולקמן בפ״ז, ולכך כאן גבי העושה עכו״ם כו׳, עשאו לגוי לוקה משום לאו דואלהי, דכיון דעשאו משום גוי אסורה מיד וחל עליה שם זה. עכ״פ בע״ז שכבר נעבדה אז יש לאו על ישראל לקיימה ממילא וכגון שירשה מאביו ממילא ובאם קנה אותה בקנין הוי בגדר לאו דלא תעשו, אבל בע״ז שלא נעבדה אז רק הני ב׳ לאוין דחשיב רבינו כאן.
פסוק ח:זכור את יום השבת לקדשו.
מכילתא פ״ז: זכור ושמור, זכור מלפניו ושמור מלאחריו, מכאן אמרו מוסיפין מחול על הקודש. משל לזאב שהוא טורף מלפניו ומלאחריו.
יש שני בין השמשות, יש בה״ש עצם הנקודה וזה הוי דבר משותף לא בגדר הרכבה שכוניות רק מזגיות ומ״מ יש בו שני הגדרים יום ולילה לא בגדר ספק רק מציאות. ועי׳ בירושלמי שבת פי״ט, דאמר ג״כ כן רק משום דא״א לכוין, ובירושלמי ברכות פ״א, אמר ג״כ כך דאי אתי אליהו כו׳… וכן בהך אם הוי בין שבת ויוהכ״פ, מ״מ הוי ספק שמא חצי עשה בשבת וחצי ביוהכ״פ וא״כ פטור, … ועכ״פ כך דכמו דמבואר בעירובין דף ע״ו ע״ב, גבי מחיצה אויר שתי רשויות שולטות בו ע״ש … וה״נ גבי בה״ש. אך זה רק בזמן שאנו יודעים הזמן הזה אבל בסתם הוי אצלינו ספק אם ביום או בלילה. ובזה כך דגבי שבת ויו״ט אמרה לנו התורה בה״ש זה יש לו גדר בין בערב בין במוצאי שייך לשבת רק בגדר איסור לא חיוב, וכן הדין הך דמבואר בהוריות דף ד׳, גבי זרק בה״ש כו׳ דנתכפר לו, ואף דזה הזמן יש עליו גדר שני הזמנים לילה ויום לא מחמת ספק מציאות ולא מחמת ספק למי שייך רק שיש עליו גדר שני הגדרים עליו, וכמו גבי בריה בכוי וכן באנדרוגינוס ועי׳ ביבמות דף פ״א ופ״ב, וביומא דף ע״ד, ותוס׳ חולין דף כ״ג … עכ״פ כך גבי שבת זה הוי זמן בפ״ע והתורה אמרה דיש עליו שני הגדרים וזה הוי מציאות תמידי ושייך בו גדר התורה דא״א לשבת ויו״ט בלא בה״ש … ועי׳ במכילתא, דאמר שם דשבת הוה כזאב הטורף מכאן ומכאן, ר״ל דהבריה שיש בהזמן שייך לשבת, ורק היכי דיש שבת ויוהכ״פ וא״כ א״א לומר דשייך לשניהם בגדר ודאי אז הוה ספק ושייך אז אשם תלוי וכמבואר בכריתות דף י״ט, וברמב״ם בה׳ שגגות בזה. ועי׳ בתוספתא שבת בזה ואכמ״ל. והמכילתא בפ׳ יתרו יליף זה מזכור ושמור זה מלפניו וזה מלאחריו ע״ש בזה. אבל יוהכ״פ יש שם תוספות מלבד גדר הזמן וזה הוי מ״ע פרטית וצריך לקבל עליו זה מה״ת….
פסוק י:ויום השביעי שבת לה׳ אלהיך לא תעשה כל מלאכה וגו׳.
מכילתא שם: אין לי אלא עונש ואזהרה על מלאכת היום, עונש ואזהרה על מלאכת הלילה מנין, תלמוד לומר: מחלליה מות יומת.
יש נ״מ בין שבת ליה״כ בגדר הזמן, דשבת הוה הזמן דבר מצטרף וכל רגע ורגע זמן פרטי וזה נקרא הרכבה שכינית, ומרבין במכילתא מחללה כל רגע ורגע. ונ״מ קטן שהגדיל בסוף שבת רגע אחת הביא ב׳ שערות, חייב מיתה על רגע, וכ״ה ביבמות דף ל״ג ודף ל״ד וכ״מ. אבל יה״כ הוא הזמן עצם ואין מתחלק כלל ונקודה אחת כל היום, ואם קטן נתגדל באמצע יוה״כ א״צ מה״ת להתענות, דעצם אין מתחלק וגדר הרכבה מזגית, ולכך יש כרת פרטי על הלילה והיום. עי׳ יומא דפ״א ע״ש בת״י, [ועי׳ כריתות י״ד]. ובאמת נעלם מהם דברי המכילתא פ׳ יתרו ותשא, רק גמרא דילן לא הביאו זה, רק דגבי שבת כל רגע ורגע מציאות בפ״ע א״צ קרא, אבל ביה״כ דהוה נקודה בלא חלוקה צריך לחלק בין לילה ליום. ועי׳ ב״מ דף קי״א, גבי שכיר שעות, וכ״מ בש״ס גבי לילה מחוסר זמן, ובירושלמי יבמות פ״ח גבי ליל ח׳ בקטן במילה, וספ״א דר״ה גבי מכשירין אם דוחה בלילה בשבת, ורש״י סוכה דף י״ג ע״א גבי דיחוי בהדס בלילה וכ״מ ואכמ״ל.
פסוק כ:לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם.
מכילתא פ״י: לא תעשו לכם, שלא תאמר הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש הריני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, תלמוד לומר: לא תעשו לכם.
במחלוקת דהרמב״ם ותוס׳ ע״ז דף מ״ג בשם כתבו רק משום דלא הוה פרצוף שלם, ובתוס׳ יומא לא קאי אפרצוף אדם. ובאמת מלשון הרמב״ם ז״ל בהי״א דחשיב שם צורת מלאכים ושם אף בצבע נראה דאסור ומה זה. וע״ש בתוס׳ דמ״ג ע״א, דאין להם צורת אדם מחמת הך דחגיגה דאין להם עורף. ומ״ש התוס׳ גבי ד׳ פנים בע״ז ובר״ה וביומא ומ״ש בהך דכרובים, וכן ב״ב דצ״ט, וסוכה דף ה׳ ע״ב, אפי זוטרי, וחגיגה. וגבי כרובים של ארון מבואר במכילתא דאסור לעשות בבהכ״נ, לא כתוס׳, מטעם אחר, גדר לאו דעשיית ע״ז. והרמב״ם ז״ל בה׳ ע״ז שם גבי ישראל בעשה ע״ז נקט לאו דלא תעשה וגבי עשאה לנכרי נקט לאו דע״ז, ובת״כ פ׳ קדושים מבואר להפך.
פסוק כא:מזבח אדמה תעשה לי וגו׳.
מכילתא פי״א: מזבח אדמה תעשה לי, מזבח מיוחד לי, שלא תבנהו מתחלה לשום אחר.
מזבח צריך לבא מתחילה לשם כמבואר במכילתא פ׳ יתרו, ולא כמו כל בנין דבונין בחול ואח״כ מקדישים במעילה וכ״מ, אבל זה מתחילה לשם, ולכך יש בה הך לאו דלא תבנה, עמ״ש התוס׳ סוכה דף מ״ט ע״א, וזה ר״ל הך דאמרינן ביבמות דף ז׳ ע״ב לא ממקדש כו׳, ר״ל דזה רק הבשר לא עצם, דהרי בונין בחול, משא״כ מזבח. וזה ר״ל מה דאמר בסוכה דף מ״ה, יופי לך מזבח כו׳, דאינו מובן כלל, ור״ל דמתחילה נבנה לשם כמו דאמר במכילתא.
פסוק כב:ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית וגו׳.
מכילתא שם: לא תבנה אתהן גזית … רבי נתן אומר הרי שבנה שתי אבנים גזוזות שהניף עליהם ברזל שומע אני יהא המזבח כולו פסול, ת״ל: לא תבנה אתהן גזית, הן פסולות ולא המזבח כולו פסול.
אבן שנפגם דמשמע שם מדברי רבינו דרק אם נפגם לאחר בנין אז שאר המזבח כשר. אך ע׳ במכילתא פ׳ יתרו, דמבואר שם ר׳ נתן אומר, דגם אם בנה בתחילה במזבח אבנים שהניף עליהם ברזל שאר המזבח כשר, אף דבשעת הבנין עבר בלאו. וע׳ בהך דכתובות דף י׳ ע״ב מכפר. ובספרי פ׳ נשא פיסקא מ״ד מבואר שם דכ״ז שלא נתקדש כולה לא נתקדשה כלל. וצריך לחלק בין מזבח של משכן דהוה כ״ש (- כלי שרת) כמ״ש בכ״מ ובין מזבח אבנים דמקדשי. ועי׳ בתמורה דף כ׳ ע״ב אין מכפרין בדבר הבא בעבירה.
