א וַיְדַבֵּ֣ר אֱלֹהִ֔ים אֵ֛ת כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לֵאמֹֽר׃ ב אָֽנֹכִ֖י֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃ ג לֹֽ֣א יִהְיֶֽה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ ד לֹֽ֣א תַֽעֲשֶׂ֨ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ וְכָל־תְּמוּנָ֡֔ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֡֔עַל וַֽאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתַָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥֣ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ ה לֹֽא־תִשְׁתַּחְוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָֽנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָבֹ֧ת עַל־בָּנִ֛ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃ ו וְעֹ֥֤שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֺתָֽי׃ ז לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃ ח זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֽׁ֗וֹ ט שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒ י וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה ׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ יא כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ׃ יב כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃ יג לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽ֖ח׃ לֹ֣֖א תִּֿנְאָֽ֑ף׃ לֹ֣֖א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃ לֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁקֶר׃ יד לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ טו וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃ טז וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת׃ יז וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ כִּ֗י לְבַֽעֲבוּר֙ נַסּ֣וֹת אֶתְכֶ֔ם בָּ֖א הָאֱלֹהִ֑ים וּבַעֲב֗וּר תִּהְיֶ֧ה יִרְאָת֛וֹ עַל־פְּנֵיכֶ֖ם לְבִלְתִּ֥י תֶחֱטָֽאוּ׃ יח וַיַּעֲמֹ֥ד הָעָ֖ם מֵרָחֹ֑ק וּמֹשֶׁה֙ נִגַּ֣שׁ אֶל־הָֽעֲרָפֶ֔ל אֲשֶׁר־שָׁ֖ם הָאֱלֹהִֽים׃ יט וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֹּ֥ה תֹאמַ֖ר אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם כִּ֚י מִן־הַשָּׁמַ֔יִם דִּבַּ֖רְתִּי עִמָּכֶֽם׃ כ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּן אִתִּ֑י אֱלֹ֤הֵי כֶ֙סֶף֙ וֵאלֹהֵ֣י זָהָ֔ב לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶֽם׃ כא מִזְבַּ֣ח אֲדָמָה֮ תַּעֲשֶׂה־לִּי֒ וְזָבַחְתָּ֣ עָלָ֗יו אֶת־עֹלֹתֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁלָמֶ֔יךָ אֶת־צֹֽאנְךָ֖ וְאֶת־בְּקָרֶ֑ךָ בְּכָל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אַזְכִּ֣יר אֶת־שְׁמִ֔י אָב֥וֹא אֵלֶ֖יךָ וּבֵרַכְתִּֽיךָ׃ כב וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה־לִּ֔י לֹֽא־תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלְלֶֽהָ׃ כג וְלֹֽא־תַעֲלֶ֥ה בְמַעֲלֹ֖ת עַֽל־מִזְבְּחִ֑י אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תִגָּלֶ֥ה עֶרְוָתְךָ֖ עָלָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רש"י ד"ה וידבר אלהים, ...לפי שיש פרשיות בתורה, שאם עשאן אדם, מקבל שכר, ואם לאו, אינו מקבל עליהם פרענות, יכול אף עשרת הדברות כן, תלמוד לומר "וידבר אלהים" - דיין להפרע. ע"כ. מסתבר ש"עשרת הדברות" כאן פירושו "אנכי", "כבד" ו"זכור" דווקא, שכן כל היתר הם לאווין. ומשמע מדברי המכילתא שנתייחדו מצוות העשה שבעשרת הדברות משאר מצוות עשה - בשאר מצוות, לא מצינו שהענישה התורה בפירוש אדם שביטל עשה (להוציא פסח ומילה שהמבטלם נענש בכרת), אבל במצוות העשה שבעשרת הדברות, יש עונש על ביטולם אף שאיננו מפורש. וראה דברי רש"י להלן (פסוק יב). (פ' יתרו תש"ן)
פסוק א:
רש"י ד"ה את כל הדברים האלה, מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדיבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן וכו'. וצ"ע לשם מה נאמרו הדברים מפיו יתברך כך - או, מה משמעו של ביטוי זה - שהרי לא רק שאין אדם יכול לומר כן, הוא אף אינו יכול להבין דיבור שכזה, ואם כן מה אפוא התועלת בו? והרבה שאלתי עצמי שאלה זו לגבי "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" (ראה רש"י להלן ח), וגם אותו לא הבינותי כראוי (והוא סותר את הדברים שבכאן). (פ' יתרו תשמ"ח)
פסוק א:
עתה אמר לי ר' שמעון לוי שי', כי דברי הגמרא (ברכות כ ע"ב), "נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה... אמר רבא, אמר קרא זכור ושמור, כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה" וכו' מבוססים על היקש, ומכיון שאין היקש נדרש אלא בכתובים סמוכים, ואילו כאן אחד בספר שמות ואחד בדברים, צריך לומר שאמירתם כאחד מפי הגבורה היא המאפשרת הקשתם, ויש בזה תשובה לגבי "זכור ושמור בדבור אחד" (וראה דברי רבי ישמעאל במסכת בבא קמא נד ע"ב ותוספות ד"ה בהמתך שם). ובאשר למאמר הנ"ל לגבי כל עשרת הדברות, הוא טוען שהכוונה להדגיש את הייחודי והחד־פעמי של חוויית מתן תורה (כדי להבטיח מסירת הדברים מדור לדור כהווייתם). וראה ראב"ע על אתר שכבר שאל מעין זה. (פ' יתרו תשמ"ט, תשנ"ט)
פסוק א:
נחלקו קדמונים ממי שמעו בני ישראל את עשרת הדברות: יש סוברים שאת שני הדברות הראשונים שמעו מפי ה' כקול שאינו מחולק ומשה חילק ופירש להם, ושאר הדברות שמעו ישראל מפי משה בלבד (רמב"ם מורה נבוכים ג, לג). יש סוברים ששני דברות ראשונים נאמרו בבהירות על־ידי ה' והשאר נאמרו בלא שהבינו ישראל ונזקקו לפירושו של משה (רמב"ן לפסוק ז). יש שהוסיפו שתחילה אמר ה' את כל הדברות בדיבור אחד ולא הבינו ישראל, ואחר כך חזר והשמיע כל דיבר - השניים הראשונים היו מובנים והשאר הוצרכו לבאורו של משה (רש"י, חזקוני ורא"ם על אתר). ויש סוברים שכל הדברות נאמרו על־ידי ה' בלא כל אמצעי וכולם השיגום בהשגה נבואית ("עבודת הקודש" ח"ד פל"ד, "עקדת יצחק" שער פט ואברבנאל על אתר). והטעם לכך שדווקא שני הדברות הראשונים נאמרו על־ידי ה' הוא שהם פינות התורה ויסודותיה ואי־אפשר לבטלם אפילו על־ידי נביא בהוראת שעה (דרשות הר"ן דרוש חמישי, ספר העיקרים ג, יח, וראה "אור החיים" הק' על אתר). ראה עוד ספר "תרי"ג מצוות השלם - עשרת הדברות" עמ' 34.
פסוק א:
רש"י ד"ה לאמר, ...על הן הן ועל לאו לאו. ע"כ. נראה שהכוונה לעשה וללא תעשה. (פ' יתרו תשנ"ב)
פסוק ב:
רש"י ד"ה אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ...דבר אחר, לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (כד, י) - זו היתה לפניו בשעת השיעבוד, "וכעצם השמים" - משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות וכו'. "גבור מלחמה" - נרמז בשירת הים - "ה' איש מלחמה". "זקן מלא רחמים" - נרמז בפסוק "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר". וראה דברי רש"י להלן (כד, י), שבשעת השיעבוד היה לפני הקב"ה עניין לבנת הספיר, לזכור צרתן של ישראל שהיו משועבדים במעשה לבנים, בשביל לעורר עליהם רחמים רבים, ומשנגאלו היו אור וחדוה לפני ה', "כעצם השמים לטהר". (פ' יתרו תשמ"ז)
פסוק ב:
בהיותנו במלון הייאט בים המלח בנופש גימלאי משרד החינוך, אמר ר' אפרים ש"ך דבר יפה בשם ר' מאיר חדש זצ"ל, מי שהיה משגיחה הרוחני של ישיבת חברון: למה נבחרו דווקא מצוות אלה לשמש כעשרת הדברות שהם כאילו תמציתה של תורה? שני החלקים, זה שבין אדם למקום וזה שבין אדם לחבירו, עומדים זה מול זה באופן הפוך. הראשון מתחיל במחשבה, עובר דרך דיבור ומסתיים במעשה, והשני מתחיל במעשה, עובר דרך דיבור ומסתיים במחשבה. ללמדנו שבאשר לבין אדם למקום לא די במחשבה, זה צריך להגיע לידי ביטוי בדיבור וגם במעשה, שלא כאצל הריפורמים או להבדיל הנוצרים, ואילו בין אדם לחבירו לא די להימנע ממעשים רעים, צריך להימנע גם מדיבורים פסולים ואפילו ממחשבות לא ראויות. (פ' יתרו תשנ"ט) וראה דברי ר"ע ספורנו להלן (פסוק יא).
פסוק ג:
רש"י ד"ה לא יהיה לך, למה נאמר וכו' (מכילתא). ולכאורה צריך לומר שאילו היה כתוב רק "לא יהיה לך", היה בכך משום היתר עשיה לאחרים. (פ' יתרו תש"ן)
פסוק ד:
רש"י ד"ה פסל, על שם שנפסל. ע"כ. וקשה לי, הנה המלה פסל אינה קשה לביאור, ובא רש"י ומבארה, ואילו המלה "תמונה" שאכן קשה, אינו מבאר. וצ"ע. (פ' יתרו תש"ן)
פסוק ד:
רש"י ד"ה וכל תמונה, תמונת כל דבר אשר בשמים. ע"כ. כאן אינו מבאר את המלה "תמונה" אלא את צירוף המילים "וכל תמונה אשר בשמים ממעל", ולכאורה היה אפוא צ"ל: וגו'. (פ' יתרו תשנ"ח)
פסוק ו:
רש"י ד"ה ונוצר חסד. אי פעם בעבר ציינתי בחומש שלי: צ"ל ועשה חסד, ככתוב בפסוקנו. עתה, בדקתי וראיתי, שכבר בדפו"ר כמו לפנינו. וראה אצל ר' אברהם ברלינר על אתר (הערה ה), אך לא ידעתי, מהו "באור לתלמיד" שאליו הוא מפנה שם כדי למצוא נחת. (פ' יתרו תשמ"ז) ואכן בדפוס רומא, שהוא הדפוס הקדום ביותר, הגירסה היא: עשה חסד. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק ו:
ופתרונו של ר' יצחק לוי, המהדיר של פירוש רש"י בחומש רש"ר הירש, לשאלה זו, דחוק. וראה התמודדותו של "יוסף הלל". (פ' יתרו תשנ"ב)
פסוק ז:
רש"י ד"ה לשוא, חנם, להבל. ואיזהו שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע - על עמוד של אבן שהוא של זהב. ע"כ. מכאן ועד סוף הדיבור אין בדפו"ר. וראה אונקלוס שלפיו "לשוא" הראשון פירושו לחנם, ו"לשוא" השני פירושו שקר. (פ' יתרו תשמ"ז, תשנ"ד) וראה חזקוני על אתר.
פסוק ח:
רש"י ד"ה זכור, זכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכו'. והוא על פי הגמרא בשבועות (כ ע"ב) ושם: "...מה שאין האוזן יכולה לשמוע", ולכך כיוון הפייטן ר' שלמה אלקבץ ב"לכה דודי", להשמעת שני הדיבורים כאחד, כאשר אמר: "השמיענו אל המיוחד". (פ' ויחי תשמ"ב)
פסוק ח:
שם. ...וכן "מחלליה מות יומת" (לא, יד), "וביום השבת שני כבשים" (במדבר כח, ט), וכן וכו'. ולכאורה כל הדוגמאות אינן דומות לפסוקנו, שכן בכולן סותר זה את זה, מה שאין כן בזכור ושמור שהם שני פנים של דבר אחד. וראה רמב"ן על אתר, וכבר הביא בעל "שפתי חכמים" (אות א) את דבריו כתשובה לשאלה זו. וראה מה שכתבתי למעלה (פסוק א). (פ' יתרו תשמ"ז, תשנ"ב) וראה שו"ת מהר"ם אלשקר (סימן קב) שכתב: שאלה: יורנו אדוני אבי מורי ורבי, הא דאמור רבנן "זכור ושמור, בדבור אחד נאמרו", "מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים, בדבור אחד נאמרו" - מה ענין זה לזה ומה דמיון יש ל"זכור ושמור" עם "מחלליה מות יומת וביום השבת" וגו', לפי ששמעתי בו דברים ולא נתקררה דעתי בהן. גם רש"י הביאה בפ' יתרו?
פסוק ח:
תשובה: דע לך כי כבר נשאלה שאלה זו בישיבה לרב שרירא גאון ולחמודו רבנו האיי גאון זכר קדושים ואדירים לברכה, והשיבו, זו לשונם: כל אחד מהם יש לו טעם חוץ מטעמו של חבירו - "זכור ושמור" טעמא מאי? להודיע כי מה שנכתב על לוחות שניות שמעוהו ישראל ביום מתן תורה בסיני, שלא תאמר נשתנו הדברים. "מחלליה מות יומת וביום השבת" טעמא מאי? להודיע שבשעה שהותר זה נאסר זה, וללמד כי אין זה חלול שבת. ע"כ. וכן יש לומר באחרים שהביא רש"י ז"ל.
פסוק י:
"ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה". מיסודות אמונתנו, שהקב"ה ברא את העולם. על מנת לקבוע אמונה זו בלבנו, אנו שובתים ממלאכה בכל שבוע ביום השבת, ובכך אנו מזכירים שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, ושבת ממלאכתו ביום השביעי. (ספר החינוך מצוה לב)
פסוק יב:
"כבד את אביך" וגו'. בסעודת הבר־מצוה של אביתר שי' דיברתי על חשיבותה של מדת הכרת הטוב בפרט כלפי ההורים, וביקשתי מן הנכדים כי יעמיקו בדברי "ספר החינוך" (מצוה לג) המובאים בזה: משרשי מצוה זו, שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא. ע"כ. (פ' שמות תש"ס, בר מצוה של אביתר שי') וראה מש"כ למעלה (ז, יט).
פסוק יב:
קושיה יפה שאל הרב ישראל מאיר לאו שליט"א בשבת חזנות במלון הייאט: למה שכר מצוה זו דווקא "על האדמה" וגו', והרי כבוד אב ואם אינו מן המצוות התלויות בארץ. תשובתו היתה על דרך דרוש. "אביך" פירוש: הקב"ה, "אמך" פירוש: מולדת, מכורה, וממילא מובן הסיפא. דרוש זה יפה בעידן שבו צריך להדגיש אהבת ארץ ישראל, אך עדיין צריך למצוא תשובה. (פ' יתרו תשס"ה)
פסוק יב:
והנה מצאתי תשובה ב"תורה שלמה" (שטז) שם מובא מדרש הגדול (דברים ה, טז), וכך לשון המדרש - כשאתם על האדמה, יש אריכת ימים ויש טובה מצויה, הא אינן מצוין לא בגולה ולא בתושבות. (פ' משפטים תשס"ה) וראב"ע כתב: כי כאשר ישמרו ישראל זאת המצוה, לא יגלו ממנה (מארץ ישראל). וראה דברי רלב"ג על אתר.
פסוק יב:
מעשה שהיה לפני כ"ז שנה בשבת קודש פרשת יתרו בפריז המעטירה (בתקופת שליחותנו החינוכית מטעם הסוכנות היהודית), בבית שרל גוטווירט ז"ל. (הוזמננו אליהם לאחת מסעודות השבת בשבת הבר־מצוה של משה שי') נדרשתי לומר דבר תורה ולא הייתי מוכן. נזכרתי בגמרא בפסחים (כב ע"ב) שהיתה שגורה בפי הבריות - בקשר לדרישת ה"אתים" שבתורה, כשהתיבה "את" באה להוסיף את הטפל (ראה בבא קמא מא ע"ב - "את בשרו" - לרבות הטפל לבשרו, ומאי ניהו? - עורו. ע"כ. כלומר גם עורו של שור שנגח - אסור בהנאה), ואלה דברי הגמרא: כדתניא: שמעון העמסוני - ואמרי לה נחמיה העמסוני - היה דורש כל אֶתים שבתורה. כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" (דברים י, כ) - פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אֶתים שדרשת מה תהא עליהן? - אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים. ע"כ. משום הבר־מצוה הוספתי ממה שקרא - "כבד את אביך ואת אמך" - את אביך - זו אשת אביך, ואת אמך - זו בעל אמך, וי"ו יתירה - לרבות את אחיך הגדול. (כתובות קג ע"א). ומשום כבוד בעל הבית הוספתי - "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" - לרבות בעל הבית (ראה חזקוני לספר דברים ח, י. וראה דברי האבודרהם - ברכת הלחם, זימון, ברכת המזון - אמרינן בפרק שלשה שאכלו (ברכות מו ע"א) שהאורח מברך המזון כדי שיברך לבעל הבית. וכתב הירחי שיש סמך לדבר ממה שכתוב "ואכלת ושבעת וברכת את" - לרבות בעל הבית). והרעיון שמאחורי הדברים: אל יצטמצם אדם בד' אמותיו, אלא יהא מתלמידיו של שמעון העמסוני, שביקש בכל עת ובכל "את" לרבות את ה'טפלים' - הן בעולם הרוחני - לרבות תלמידי חכמים, הן בעולם המשפחתי - לרבות אשת אביך ובעל אמך, הן בעולם החברתי - לרבות בעל הבית. יתרה מזאת - שמעון העמסוני, משלא מצא ריבוי ביקש לפרוש ולגנוז את ספר דרשותיו, ללמדך שאם יש מישהו שנשאר טפל ואין מצליחים לרבות אותו, סימן הדבר שמשהו בכל הריבויים פגום. דומה שהבר־מצוה דאז תפס את המסֶר ולכאורה אין לי אלא לחזור על הדברים שנאלצתי אז לומר, לא עליכם, בצרפתית. וכשם שטובים היו בשבילו, יהיו טובים גם לבנו - לחתן דנן. (פ' יתרו תשנ"ד, בר־מצוה של זאב שי')
פסוק יב:
חמשת הדברות שבלוח הראשון הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת הדברות שבלוח השני הם בין אדם לחבירו. גם מצוות כיבוד אב ואם הכתובה על הלוח הראשון, נחשבת כמצוה שבין אדם למקום, שכן ההורים משתתפים עם הקב"ה ביצירה, ועל כן בן הנוהג בכבוד הוריו מכבד בכך את הבורא, וכך כתב המהר"ל בספרו תפארת ישראל (פרק מא): הדיבור הקדוש החמישי - "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב). ועם כי הדברות הראשונות שהיו על לוח אחד כולם מדברים בו יתברך, כבר אמרנו כי הדיבור הזה שייך גם כן אל השם יתברך, כמו שאמרו חכמינו ז"ל בפרק קמא דקדושין (ל ע"ב): שלשה שותפים באדם - הקב"ה, אביו ואמו. בזמן שהאדם מכבד אביו ואמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני. ובזמן שמצער אביו ואמו, אומר הקב"ה: יפה עשיתי שלא דרתי ביניהם, שאילו דרתי ביניהם צערוני. ע"כ. וראה גם רמב"ן ור"ע ספורנו על אתר.
פסוק יב:
בחמשת הדברות הראשונים הוזכר עונשו של העובר על המצוה (במצוות לא תעשה) ושכרו של המקיים (במצוות עשה), ואילו בחמשת הדברות האחרונים לא הוזכר כלל עונש או שכר. על כך כתב רמב"ן כי חמשת הדברות הראשונים הם מצוות שנאמרו לכבוד הבורא, וצריך להזהיר את האדם שלא יעבור עליהם, אך חמשת האחרונים העוסקים במה שבין אדם לחבירו, קיומם הוא עצמו טובה לאדם, ובקיום המצוה הוא בא על שכרו.
פסוק יג:
"לא תרצח לא תנאף לא תגנב" וגו'. בחמשת הדברות הראשונים נזכר שם ה' ובחמשת השניים לא נזכר, וכך הסביר זאת חזקוני (כ, יא) - חמשה דברות ראשונים העובר עליהם אינו רע אלא לשמים, לפיכך הזכיר שמו בכולם שהרי לשמו הם קבועים. אבל החמשה האחרונים אינם אלא לבריות, לפיכך לא חש להזכיר שמו בהם. (וראה שם שהביא טעם נוסף שמקורו בפסיקתא רבתי (כא), ושם מופיעים הדברים בסגנון אחר. וראה "תורה שלמה" על אתר אות תכו). וראה דברי ראב"ע לפסוק א, שם האריך לבאר כי סדר הדברות כולם הוא מן החמור אל הקל. (פ' יתרו תשכ"ו)
פסוק טו:
רש"י ד"ה וינעו, אין נוע אלא זיע. ויעמדו מרחק, היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל וכו'. וקשה לי, אם כן אין לך נוע גדול מזה, ואין זה זיע, דהיינו לשון רעד וכדו'. (פ' יתרו תשנ"ג)
פסוק טו:
רש"י ד"ה ויעמדו מרחק, היו נרתעין לאחוריהם... ומלאכי השרת באין ומסייעין אותן להחזירם וכו'. ולא זכיתי להבין, לשם מה סיוע זה ומה הרעיון שמאחוריו. (פ' יתרו תשמ"ט) וראה מהר"ל בתפארת ישראל (פרק לא) שכתב: כי מצד עצם הדיבור מן השם יתברך, ראוי שיהיו ישראל נדחים ממנו וחוזרים לאחוריהם י"ב מיל. רק מה שמלאכים ממונים לעשות רצון ה' יתברך, אשר היה רוצה בקבלת התורה, היו מביאים אותם לקבלת הדיבור מן ה' יתברך. וזולת זה, היו נדחים מן הדיבור. ואין צריך לומר שהיתה החזרה הזאת בפועל. עיי"ש. וראה דברי הגרא"י קוק בספרו עין איה (שבת ח"ב אות צב).
פסוק כב:
רש"י ד"ה כי חרבך הנפת עליה, הרי "כי" זה משמש לשון פן שהוא דילמא וכו'. ולא ידעתי, למה צריך לומר כן במקום פשוט - כי (=מפני) שעליה (על הגזית) הנפת חרבך וכו'. (פ' יתרו תשנ"ה)
פסוק כב:
"ואם מזבח אבנים... לא תבנה אתהן גזית... הנפת עליה" וגו'. אף כי נושא המשפט הוא מזבח, מסב כבר ראב"ע את הכינוי "אתהן" על "אבנים". ברם, משום מה אינו אומר, על מה מוסב "עליה" - על אבן בודדת? וצ"ע. (פ' יתרו תשנ"ט)
פסוק כב:
שבת בר־המצוה שלי חלה בפרשת משפטים־שקלים. דומה שהיה זה מקרה מיוחד במינו שיהיה בר־מצוה נוסף באותה השבת. היה זה בנו הבכור של אחד הפרנסים (כך קראו לגבאים). מאוד רציתי לקרוא את כל הפרשה, כפי שנהגו קודמיי המעטים מבני "יהודי מזרח אירופה", ואמנם הדבר התאפשר לי. הרב ציוה שלא אדרוש דרשה (בעל־פה, כפי שהיה מקובל, ולא קריאה מן הכתוב כנהוג היום) כי אם אלמד עמוד גמרא עם רש"י ותוספות, ואכן כך עשיתי - בבא קמא ב ע"א. למחרת, ביום א' אחר־הצהריים התקיימה קבלת־פנים, בבית (איש לא חשב על עריכתה באולם). ספרי הקודש שקיבלתי, אבדו עם יתר ספרי בזמן עלייתי ארצה, כחמש וחצי שנים מאוחר יותר.