פסוק א:ז והא דקאמר בראשית ברא אלהים וגבי נח וידבר אלהים אל נח ובסנה וירא אלהים מתוך הסנה עיין הכל בהרא"ם בפ' וארא:
פסוק א:ח פירוש דהיינו שלא בעידן ריתחא אבל בעידן ריתחא אין שום מצוה שאין מענישין עליה וראיה מפרק התכלת ע"ש:
פסוק א:ט כלומר הואיל וכולן בדבור אחד נאמרו למה כתיב במקום אחר אחת דבר אלהים שתים זו שמענו דמשמע דוקא אנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו ומתרץ שחזר ופירש וכו' כלומר דודאי כולן בדבור אחד נאמרו כו' ובפריש' שפי' לנו הקב"ה לא שמענו מפי הקב"ה כי אם שתים והשאר משה פירשן:
פסוק א:י דק"ל שכתוב וידבר הוא הכלל לאמר הוא הפרט והכא הפרט כתוב בהדיא את כל הדברים האלה אם כן למה חזר וכתב לאמר שמורה על דבר פרטי אלא לדרוש (הרא"ם):
פסוק ב:כ דק"ל למה תלה אלהותו ביציאת מצרים ולא בבריאת שמים וארץ ולכתוב אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ:
פסוק ב:ל פירוש לא מפני שאלהותו תלוי ביציאת מצרים תלה אלהותו בה מכל פעולותיו אלא מפני שכשנגלה על הים וכו' שנאמר ותחת רגליו וגו' רצונו להביא בזה שמשתנה לפי הענין ומה שכתוב בקרא יציאת מצרים ורש"י פירש לפי שנגלה בים וכו' משום שהוא תכלית יציאת מצרים:
פסוק ב:מ הכי פירושו כשם שאתם מודים שהייתי יחיד בקריעת ים סוף כדכתיב זה אלי ואנוהו כך האמינו שאותו אלהים אני ולכך קאמר אני הוא שהוצאתיך מארץ מצרים. (מהרש"ל) פירש דק"ל לפי פירוש ראשון לא הוה ליה למימר אלא המוציאך מבית עבדים מארץ מצרים למה לי לכן פירש דבר אחר. ולפי שני פשטים האלו קשה שבתחלה אמר אנכי והדר אמר לא יהיה לך ואין זה כסדר שמתחלה היה לו לצוות שלא יהא שום אלהות והדר הל"ל אנכי ר"ל אני לבדי לפי שאין דרך לצוות תחלה לעשות דבר ובתר הכי לאסור דבר שכנגדה לכ"פ ד"א שהיו שומעין וכו' והיו סבורים מיד שהם הרבה לכך הוצרך להזהיר בתחלת הענין על זה (ר"ל) אנכי וגו'. ר"ל אלא אנכי:
פסוק ג:נ כלו' שלא עשה לא הוא ולא אחרים עשו לו אלא שהיה עשוי מתחלה והוא מצאו או קנאו מנין שלא יקיים תלמוד לומר לא יהיה לך מכל מקום (הרא"ם):
פסוק ג:ס מקשין העולם והא בפרשת ואתחנן פירש"י על מלת על פני בכל מקום אשר אני שם וזהו כל העולם כולו ד"א כל זמן שאני קיים. וי"ל משום דרש"י רוצה לתרץ אגב פירושו קושיא אחרת דכתיב שם ונושנתם בארץ וגו' ועשיתם פסל וגו' דמשמע דעבודה זרה היא מצוה התלויה בארץ וכתיב קודם עשרת הדברות אשר שם לא את אבותינו וגו' כי אתנו אנחנו וגו' משמע שהיא מצוה התלויה בגוף ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ אם כן סתרי אהדדי לכן פירש על פני כל מקום וכו' משום הכי נקט פירוש זה ברישא כדי לתרץ הקושיא והא דכתיב ונושנתם בארץ וגו' משום דאנשי ארץ ישראל יותר מקולקלים בעניני עבודה זרה משאר אומות ולכן נקט בקרא בארץ כדי להזהירם ביותר על ארץ ישראל שהם מקולקלים ביותר:
פסוק ד:פ ר"ל שלא תפרש ששם עבודה זרה תמונה ועוד שבשמים אין תמונה כי התמונה שהיא הצורה היא מקרה צריכה לנושא ואי אפשר לעשות תמונה עומדת לכן פירש דבר שבשמים דהיינו כוכבים שהן בדמות טלה או שור:
פסוק ה:צ ר"ל שדעתו ליפרע ואם לא פרע יפרע שהרי קנאה לפניו דעל ידי קנאה הוא פורע לו:
פסוק ה:ק דאם לא כן הרי כתיב לא יומתו אבות על בנים:
פסוק ו:ר וקשה דהביא האי קרא נוצר חסד דכתיב בפרשת כי תשא והכא כתיב ועושה חסד וגו'. וי"ל כדי שלא תטעה לפרש הקרא דהכא האי דכתיב ועושה שב אל הקב"ה כלומר שהקב"ה עושה חסד לאלפים ותו לא והא כתיב חסדי ה' כי לא תמנו וגו' לכן הביא קרא דנוצר חסד וגו' שפירושו חסד שהאדם עושה נוצר לו הקב"ה שכרו עד אלפים דור ה"נ האי קרא ועושה חסד שמלת ועושה שב אל האדם כלומר האדם שעושה חסד הקב"ה משלם שכרו עד אלפים דור:
פסוק ו:ש (קצ"מ) תימא וכי חושבנא אתא רש"י לאשמועינן. וי"ל דק"ל הא דכתיב נוצר חסד לאלפים אי אפשר שיהיה כפשוטו כיון שאין כל ימי עולם כי אם ששת אלפים לא יגיע העולם מתחלתו ועד סופו אפילו לאלף דור ל"פ דלא אתא קרא לאשמעינן אלא שיעורא דמדה טובה:
פסוק ז:ת (ג"א) כוונת רש"י שלא תאמר שלשון התרגום למגנא שהוא חנם ר"ל שאין בו הנאה אבל אם היה לו בו הנאה יהא מותר ל"פ להבל דעיקר הכוונה להבל שאין בו ממש זה נקרא חנם (וטעות סופר רש"י וצריך לומר על פי גירסת הרא"ם וג"א לשוא לחנם להבל איזהו שבועת שוא נשבע לשנות הידוע כו' וכתב עליו הרא"ם לאו דוקא לשנות אלא אף אם נשבע על אבן שהוא אבן אלא שרש"י תפס לשון המשנה שבועת שוא נחלקת לד' חלקים וזה אחד מהם עכ"ל):
פסוק ח:א וא"ת הני פסוקים לא דומין לזו דכל הני סותרין זה לזה אבל הכא לא סותר כלום. וי"ל דגם הכא סותרין זאת את זה דזכור היינו עשה ושמור היינו לא תעשה כדאמרינן כל מקום שנאמר השמר ופן ואל אינו אלא לא תעשה רמב"ן. ועוד יש לומר דזכור משמע ואל תעשה מלאכה כי מלת זכור הוא לשון עשה משמע שהוא מקפיד על העבד שישבות אבל אינו מקפיד אם נעשית המלאכה ושמור משמע שישמור שלא תעשה מלאכה זו ר"ל שלא יהא מלאכה נעשית אלא על כרחך בדבור אחד נאמרו:
פסוק ח:ב כלומר שתהא תמיד בך הזכירה לא כפירוש זכור ברית אברהם שפירושו זכור עתה אלא שתהא הזכירה של שבת מתמדת והולכת תמיד ומלת זכור לא מקור ולא ציווי שאם היה מקור לא היה מורה על הפעולה כי אם על המחשבה ואם היה ציווי לא היה הזיי"ן בקמץ. אלא הוא ממוצע בין המחשבה והפועל והוא הפעולה התמידית ל"פ תנו לב וכו':
פסוק ח:ג הקשה הרמב"ן שזהו נגד הלכה שהרי הלכה כב"ה וז"ל הגמרא (ביצה דף טו) שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת היה מוצא בהמה נאה כו' היה מניחה לשבת מצא נאה הימנ' היה אוכל את הראשונה ומניח את האחרונה ליום השבת אבל הלל מדה אחרת היתה בו שנאמר ברוך ה' יום יום עכ"ל. ותירץ הרא"ם דלא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא לענין מאכלות ובזה הלכה כבית הלל אבל בחפץ מודה הלל וכאן קאי על החפץ עכ"ל. ולי נראה שאין צריך לכל זה דבכל מקום הלכה כב"ה חוץ מזו שהלל הזקן שהיה אומר זה הדין לא פליג עם שמאי הזקן על זה וכן מוכח שלא היה פליג שאמר אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו משמע דלא סבירא ליה שהדין כך אלא שהיה לו מדה אחרת מהרש"ל:
פסוק י:ד היינו אם עושה הקטן על דעת גדול אבל כשאינו עושה על דעת גדול אין אומרים לו כבה ולא אל תכבה רק הגדול מצווה שלא להחטיאו בידים הרא"ם. (נח"י) ולי נראה מדהביא הרב המשנה כצורתה משמע דמוזהרין אפילו לאפרושינהו והרב ביאר דין זה בפ' שמיני גבי שרצים ובפרשת אחרי גבי דם וריש פרשת אמור גבי טומאת כהנים:
פסוק יא:ה עיין בפרשת בראשית ובפרשת בשלח:
פסוק יב:ו דק"ל דכל יו"ד הדברות לא תעשה הן חוץ מדבור כבר את אביך ל"פ דגם זו לא תעשה הוא דמכלל הן אתה שומע לאו. (רא"ם):
פסוק טו:ז וא"ת והא כבר דרשינן זה מקרא דלעיל לעיני כל העם כדפירש"י. וי"ל מכל מקום צריכין להאי קרא לומר שלא היו עיניהם כהות וסומין גם לאחר מתן תורה דאפילו המסתכל בשעה שהכהנים פורסין ידיהם אמר רב חגי בירושלמי שעיניו נעשין כהות מפני שהשכינה שורה עליהן כל שכן כאן שראו גילוי שכינה ביותר:
פסוק טו:ח דק"ל דוכל העם רואים את הקולות וגו' על כרחך זה היה קודם מתן תורה כדכתיב לעיל ויהי קולות וברקים וגו' אם כן הא דכתיב הכא וינועו ויעמדו מרחוק קאי אקולות דלעיל ואם כן למה לא נכתב זה לעיל קודם יו"ד הדברות לכ"פ דקאי אקולות של יו"ד הדברות:
פסוק טו:ט מלשון זיע ורתת ולא מלשון נע ונד דהא אחר כך כתיב ויעמדו מרחוק:
פסוק טו:י (נח"י) ואם תאמר מנא ליה שהיה י"ב מיל ולא פחות. י"ל מדכתיב ויעמדו מרחוק משמע דעד עכשיו היו עומדים בקרוב ואורך מחניהם היתה י"ב מיל ש"מ דגם אותו שהיה עומד בסוף המחנה היה נקרא קרוב ואי סלקא דעתך דלא היו נרתעים י"ב מיל אם כן זה שהיה עומד בראש המחנה גם עתה עמד בתוך י"ב מיל ואיך אמר ויעמדו מרחוק ודו"ק:
פסוק יז:כ ר"ל דעל שם זה נקרא נס שהוא זקוף ומורם הכי נמי נסות שיהיו מורמים:
פסוק יט:ל לא פירוש וכסדר הזה דכאן אין נפקותא בזה הסדר:
פסוק כא:מ (מהר"ן) דאם לא כן למה קוראו מזבח אדמה והלא היה מעצי שטים ומצופה נחושת כדכתיב בפרשת תרומה:
פסוק כא:נ הוסיף מלת אשר כדי שיהיה מאמר את צאנך ואת בקרך פירוש למאמר את עולותיך ואת שלמיך ופירש מלת את במקום מן כאלו אמר וזבחת את עולותיך ואת שלמיך מן צאנך ומן בקרך:
פסוק כא:ס ואזכיר יוצא לשלישי דאם לא כן תזכור שמי מיבעי ליה. ופי' שמי המיוחד לי שהוא שם המפורש שלא ניתן רשות להזכירו רק בבית המקדש שהשכינה באה שם ולא כן שאר שמות הקודש שנזכרים בכל מקום:
פסוק כב:ע כלומר אל תאמר מאי איכפת ליה להאבן אם תביא עליו כורת ומחבל ומתרץ כדי ללמדך קל וחומר וכן צריך לומר בסמוך וק"ל:
פסוק כג:פ דק"ל ממה נפשך אם עשו מעלות למזבח מוכרח הוא הכהן לעלות ואם לא עשו מעלות מהיכא תיתי שיעלו לכך פירש וכו' ואזהרה היא לבונה כשיבנה מזבח שלא יעשהו מעלות: חסלת פרשת יתרו