פסוק א:שִׁיר הַמַּעֲלוֹת. רַבַּת, הרבה בַּתצְרָרוּנִי, שנאו אותי מִנְּעוּרַי, מראשיתי – יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל –
פסוק ב:רַבַּת צְרָרוּנִי מִנְּעוּרָי, גַּם, ועם זאת לֹא יָכְלוּ לִי. אויבי מאז ומקדם ועד היום לא הצליחו לממש את רצונם.
פסוק ג:אמנם עַל גַּבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים, וניסו לחתוך בבשרי, הֶאֱרִיכוּ לְמַעֲנִיתָם, את הערוגה או התלם שלהם. כביכול חרשו על גבי תלם שהתארך והלך.
פסוק ד:אולם ה' צַדִּיק, והוא קִצֵּץ את עֲבוֹת, החבל שבו הרְשָׁעִים כבלו את הצדיקים.
פסוק ה:ובסופו של דבר יֵבֹשׁוּ, יתביישו וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שׂנְאֵי צִיּוֹן.
פסוק ו:בימי קדם היו הגגות השטוחים עשויים לעתים מטיט ואדמה, ומשום כך לפעמים צמחו עליהם שיבולים, אולם השיבולים הללו הגיעו עד שלב החציר, הגבעולים הירוקים, ולא הבשילו. באמצעות הדימוי הזה המשורר מקלל את האויבים: יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת, שֶׁקַּדְמַת, עוד לפני ששָׁלַף, הוציא שיבולת או פרח, כבר הוא יָבֵשׁ, שהרי אין בגגות די אדמה כדי להזין אותו.
פסוק ז:השיבולים כה מועטות, שֶׁלֹּא מִלֵּא את כַפּוֹ בשיבולים הקוֹצֵר, וְלא מילא את חִצְנוֹ, שולי בגדו המְעַמֵּר, האדם המקבץ את השיבולים לעומרים.
פסוק ח:וְכיוון שכך לֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים כדרך שאומרים לאדם הקוצר תבואה: "בִּרְכַּת ה' אֲלֵיכֶם, בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם ה'".