מזמורי מלכות ה' לעתיד לבוא
רצף המזמורים מכאן ועד פרק צ"ט עוסקים כאמור בשירה הגדולה לכבוד מלכות ה', כפי שהיא תהיה במצב השלימות לעתיד לבוא. כי אמנם אנו יודעים ומאמינים שה' הוא מלך העולם, הוא שברא והכל שלו, והוא המנהיג השולט בכל חלקי העולם וכל פרטי הנהגתו, אמנם עדיין אין מלכותו שלימה, כל עוד שאין הנהגתו ניכרת וידועה לכל באי עולם.
כלומר שמאז הבריאה עד עתה, רואים לפעמים מציאות של "צדיק ורע לו רשע וטוב לו", הן באישים פרטיים, שעושי עוול מצליחים והצדיקים לפעמים נפגעים מתגרת ידם, והן בעמים ולאומים אשר מתנשאים להרשיע וקרנם רמה, כאילו ביכלתם לעשות כל מה שעולה בדעתם, ואומות הגונות אינן זוכות למעמד נכבד כראוי להם. כל זה יוצר מחזה תעתועים כאילו אין הנהגת צדק ומשפט בעולם. כל מי שנאמן לצדק וליושר מכאיב לו מצב זה. וכמו שמצינו בכמה מזמורי תהילים, ובעוד כתבי הקודש, כגון חבקוק ואיוב, שהעולם כולו נושא עיניים בציפיה אימתי יתוקן דבר זה. ומצב זה נחשב שמלכות ה', כביכול, אינה בשלימות.
וכל עוד שלא הגיע הזמן, ויש הסתרה של הנהגת המשפט והצדק, זה נקרא שמלכות ה' אינה שלימה. וכמאמר חז"ל, "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק"(מדרש תהילים ט). כלומר שכל עוד הרשע משתולל בעולם ואין פוגעת בו הנקמה המוחצת, אין נראית מלכות ה' בעולם כראוי.
כינון מלכות ה' יש לה משמעות מיוחדת ביחס למצבו של עם ישראל. שכן עם ישראל הוא העם הנושא את שם ה', ושם ה' נקרא עליו, והצורה המתוקנת הראויה של מלכות ה' בתפארתה, היא כשעם ישראל יהיה ברום המעלה בכבודו של עולם, וכל העמים יכבדו אותם ויהיו נכנעים לפניהם, ואף יסייעו בידם ויבואו ללמוד מפיהם ארחות משפט וצדק.
אולם בפועל עדיין לא זכינו להגיע לשלימות מצב זה, ואפילו בשעת יציאת מצרים ובהיות המשכן והמקדש על מכונו, שהיה במידה מסויימת גילוי של מלכות ה', אך עדיין לא הייתה השלימות לגמרי, שהרי עדיין קמו על ישראל שונאים ומשטינים, ואפילו בשעת קריעת ים סוף כאשר שוררו לכבוד מלכות ה' ואמרו "ה' ימלוך לעולם ועד", עדיין לא אמרו בלשון הווה "ה' מלך", כי השלימות בזה תכון רק לעתיד לבוא.
ובפרט בזמן הגלות, שעם ה' מושפל ומפוזר בין העמים ונתון להרג ולביזה, וניתן כח לרשעים לפגוע בביתו נאוה קודש ושמו מחולל בגויים, ואנו מצפים לזמן שמלכות ה' תתכונן לעין כולם.
שירו לה' שיר חדש שירו לה' כל הארץ
והנה התיקון בתקופה של מלכות ה' יהיה בשני החלקים. הן שהעולם כולו יהיה בשלימות, שהמשפט והצדק ישררו בעולם, כלומר הצדיקים יזכו לפיסגת הטוב והרשעים ישפטו על פי מעלליהם, ואז העולם יבוא על תיקונו, וכל עם יקבל את מעמדו הראוי לו, ואז יכירו וידעו כל הנבראים כי ה' מלך, והעולם כולו יהיה מתוקן על מתכונתו, והן בעניין עם ישראל אשר יוושעו בתשועת עולמים לעיני כל העמים, ויזכו לריבוי טובה ומעלה, ויהיו נכבדים ברומו של עולם.
ובזה יבואר סדר המזמורים הללו - "שִׁ֣ירוּ לַ֭י-הוָה שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ"(תהילים צו), "יְ-הוָ֣ה מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ"(תהילים צז); "מִזְמ֡וֹר שִׁ֤ירוּ לַֽי-הוָ֨ה ׀ שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ"(תהילים צח), "יְ-הוָ֣ה מָ֭לָךְ יִרְגְּז֣וּ עַמִּ֑ים"(תהילים צט).
ניתן להבחין שהם באים כשני זוגות מקבילים, שפרקנו, "שִׁ֣ירוּ לַ֭י-הוָה שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ" מקביל ודומה מאד ל"מִזְמ֡וֹר שִׁ֤ירוּ לַֽי-הוָ֨ה ׀ שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ", שהוא הראשון בזוג השני. ושניהם עוסקים בשמחת היצורים לרגל בוא ה' לשפוט את הארץ.
כמו כן המזמור השני "יְ-הוָ֣ה מָ֭לָךְ תָּגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ" מקביל ודומה במידת מה ל"יְ-הוָ֣ה מָ֭לָךְ יִרְגְּז֣וּ עַמִּ֑ים", השני שבזוג השני.
ובעוד שהמזמור הראשון שבכל זוג עוסק בשמחה ובשירה שתהיה לקראת כינון מלכות ה' ומשפטו, אזי המזמור השני בכל אחד מהם מתאר את צורת הדבר בפועל, כיצד תראה מלכות ה' בתפארתה, ומה יהיו המאורעות שיהיו אז.
אולם צריך להבין מה המשמעות של שני זוגות מזמורים אלו, ולשם מה נכפלו זוגות מזמורים אלו בשני סגנונות. כמו כן יש להבין את ההבדלים בין המזמורים, שלמרות דמיונם יש ביניהם כמה שינויים, ויש לדעת הטעם שנשתנו לשונות אלו.
ואין לומר שהטעם לכל השינויים בכגון דא, הוא כדרך המשוררים שמשנים את לשונם עבור עושר הלשון, כי בוודאי בכתבי הקודש ובשירי דוד שנאמרו ברוח הקודש יש משמעות לכל תיבה.
ונראה כי שני זוגות מזמורים אלו באים לתאר את שני מיני השלימות והתיקון שיהיו בתקופת מלכות ה' כמו שנתבאר בתחילת המאמר; השלימות שמצד התנשאות מלכות ה' על כל העמים, והשלימות מצד גאולת ישראל והרמת קרנו. ושני המזמורים הראשונים משוררים על השלימות שתהיה מצד מלכות ה' על כל העמים וכללית הנבראים. וכלשונו בפרקנו, "אִמְר֤וּ בַגּוֹיִ֨ם ׀ יְ-ה֘וָ֤ה מָלָ֗ךְ אַף־תִּכּ֣וֹן תֵּ֭בֵל בַּל־תִּמּ֑וֹט יָדִ֥ין עַ֝מִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים"(תהילים צו י). ואילו שני המזמורים האחרונים עוסקים בתיקון ובשלימות שיהיה בישועת עם ישראל בעלייתו ושגשוגו בעת הגאולה. וכלשון הפסוק בפרק צ"ח, "זָ֘כַ֤ר חַסְדּ֨וֹ ׀ וֶֽאֱֽמוּנָתוֹ֮ לְבֵ֪ית יִשְׂרָ֫אֵ֥ל רָא֥וּ כָל־אַפְסֵי־אָ֑רֶץ אֵ֝֗ת יְשׁוּעַ֥ת אֱ-לֹהֵֽינוּ׃"(תהילים צח ג).
ובהקדמה זו נבוא לבאר כמין חומר לשונות המזמורים וההבדלים ביניהם.
שיר חדש – ידין עמים במישרים
"שִׁ֣ירוּ לַ֭י-הוָה שִׁ֣יר חָדָ֑שׁ"(תהילים צו א), אין הכוונה שיר שעדיין לא נאמר, כי מבחינה זו כל שיר הוא חדש, אלא שיר חדש הכוונה שיר מסוג חדש. והיינו שמכיוון שתהיה תקופה מחודשת ומצב חדש, ממילא ייאמרו אז שירים מסוג חדש, שבזמן הזה עדיין אי אפשר לאמרם.
המאורע הגדול שמתואר בפרקנו הוא הדין והמשפט שה' ידין את העמים, "יְ-ה֘וָ֤ה מָלָ֗ךְ אַף־תִּכּ֣וֹן תֵּ֭בֵל בַּל־תִּמּ֑וֹט יָדִ֥ין עַ֝מִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים׃"(תהילים צו י). כלומר שלא יהיו עוד השיבושים והעיוותים שנראים לכאורה בעולם הזה, כשאין רואים את הצלחת הישרים והצדיקים. אולם כאשר יבוא ה' לשפוט את העולם, הוא ידין כל אחד לפי מעשיו ויקבע את מקומו וחשיבותו כפי הצדק והיושר לעין כל.
ואז כל חלקי הבריאה ירונו וישמח, "יִשְׂמְח֣וּ הַ֭שָּׁמַיִם וְתָגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ יִֽרְעַ֥ם הַ֝יָּ֗ם וּמְלֹאֽוֹ׃ יַעֲלֹ֣ז שָׂ֭דַי וְכָל־אֲשֶׁר־בּ֑וֹ אָ֥ז יְ֝רַנְּנ֗וּ כָּל־עֲצֵי־יָֽעַר׃"(תהילים צו יא-יב). כלומר שכל עוד שקיימים, לכאורה, עיוותים בעולם ורואים עוולות שונות שזועקים חמס, אזי כל חלקי הבריאה הללו עגומים ושרויים בצער; השמים והארץ כאובים, הים עגום, והשדות עגומים ועצי היער עצבים. אולם כאשר יתוקן הכל או אז "יִשְׂמְח֣וּ הַ֭שָּׁמַיִם וְתָגֵ֣ל הָאָ֑רֶץ"(תהילים צו יא), וכל חלקי הבריאה יהיו שמחים ועליזים.
"ועמים באמונתו" לעומת "ועמים במישרים"
בפסוק האחרון שבשני המזמורים הראשונים בכל זוג (פרקנו ופרק צ"ח) ישנו הבדל בתיבה אחת; בזוג הראשון מסיים "וְ֝עַמִּ֗ים בֶּאֱמוּנָתֽוֹ", ואילו המזמור האחרון מסיים "וְ֝עַמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים". ועל פי האמור יתבאר כפתור ופרח; כי "בֶּאֱמוּנָתֽוֹ", הפירוש הוא 'בנאמנות הבטחתו', שמשפט ה' את העמים הוא כפי ההבטחה, דהיינו שיש כביכול הבטחה מאת ה' לנבראים שבסופו של דבר הכל יתוקן על מתכונתו, כי זה מתחייב מעצם הבריאה, שבוודאי ברא ה' דבר מתוקן ושלם ולא משובש. וכאשר יבוא לשפוט אז תתקיים ההבטחה הזאת.
דבר זה שייך רק לפרקנו העוסק בתיקון הבריאה וכללות העולם, שבזה כביכול הייתה הבטחה כלפי העמים. אבל ב"מִזְמ֡וֹר שִׁ֤ירוּ לַֽי-הוָ֨ה ׀ שִׁ֣יר חָ֭דָשׁ", העוסק בגדולה ובמעלה שתהיה לישראל בבוא העת, מתייחס המשורר להבטחה שניתנה לישראל, "זָ֘כַ֤ר חַסְדּ֨וֹ ׀ וֶֽאֱֽמוּנָתוֹ֮ לְבֵ֪ית יִשְׂרָ֫אֵ֥ל", שהישועה הגדולה היא קיום ההבטחה. אולם סיום המזמור הוא "יִשְׁפֹּֽט־תֵּבֵ֥ל בְּצֶ֑דֶק וְ֝עַמִּ֗ים בְּמֵישָׁרִֽים". כי כאן אין מתאים לומר "וְ֝עַמִּ֗ים בֶּאֱמוּנָתֽוֹ", כי הישועה המיוחדת לישראל אין לה שייכות להבטחה לאומות העולם.