דרכי התפילה המתוארות בפרק פ"ו
נעים זמירות ישראל מבאר בפרקנו כמה גישות בתפילה, כמה דרכים של ביטוי והבעה בתפילה, שעל ידיהם מעוררים שיהיה הקב"ה קרוב אלינו לקבל תפילתנו.
מָה אָנוּ מֶה חַיֵּינוּ
הפרק נפתח: "תְּפִלָּ֗ה לְדָ֫וִ֥ד הַטֵּֽה־יְ-הוָ֣ה אָזְנְךָ֣ עֲנֵ֑נִי כִּֽי־עָנִ֖י וְאֶבְי֣וֹן אָֽנִי׃"(תהילים פו א).
אחת הגישות היסודיות של תפילה, היא כאשר באים לפני ה' בהכנעה, מתוך הרגשה של עני ואביון; הרגשה של "מָה אָנוּ מֶה חַיֵּינוּ"(משנה תורה סוף ספר אהבה סדר התפילה), הכנעה ועמידה כעני בפתח לפני המלך. זוהי סיבה שהקב"ה יקבל את התפילה ברחמים וברצון.
זכויות
יסוד נוסף בתפילה הוא בפסוק השני: "שָֽׁמְרָ֣ה נַפְשִׁי֮ כִּֽי־חָסִ֪יד אָ֥נִי..."(תהילים פו ב).
נאמנות לה' מביאה חסדים ורחמים. זוהי הכוונה ב"כִּֽי־חָסִ֪יד אָ֥נִי", כלומר שהוא נאמן לה', שאז תפילתו יותר מקובלת ורצויה, ונשמעת אצל ה'; "רצון יראיו יעשה ואת שוועתם ישמע ויושיעם"(תהילים קמה יט).
ביטחון
דבר שלישי: "הוֹשַׁ֣ע עַ֭בְדְּךָ אַתָּ֣ה אֱ-לֹהַ֑י הַבּוֹטֵ֥חַ אֵלֶֽיךָ׃"(תהילים פו ב).
כאשר בוטחים בה' ונסמכים עליו, בטוחים בו ומשליכים את כל יהבנו על ה', כלומר יודעים שהוא המלך הקובע והמנהיג והכל תלוי רק בו, ורק עליו סומכים, זוהי עוד סיבה שהתפילות יתקבלו וייענו. וכמו שכתוב בפרק כ"ב: "בְּ֭ךָ בָּטְח֣וּ אֲבֹתֵ֑ינוּ בָּ֝טְח֗וּ וַֽתְּפַלְּטֵֽמוֹ׃ אֵלֶ֣יךָ זָעֲק֣וּ וְנִמְלָ֑טוּ בְּךָ֖ בָטְח֣וּ וְלֹא־בֽוֹשׁוּ׃ "(תהילים כב ה-ו). זהו עוד מפתח חשוב בתפילה.
ריבוי תפילה
עוד כלל המבואר בפרקנו: "חָנֵּ֥נִי אֲ-דֹנָ֑י כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ אֶ֝קְרָ֗א כָּל־הַיּֽוֹם׃"(תהילים פו ג). כלומר שעצם הבקשה והקריאה הוא סיבה שתתקבל תפילתו, וכמו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו"(תהילים קמה יח). וככל שמרבה בקריאה אל ה' יענו אותו וימלאו בקשתו, וכמובא בגמרא:
א"ר חמא בר' חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל י-הוה חזק ויאמץ לבך וקוה אל י-הוה"(תהלים כז יד).
נשיאת עיניים
כלל נוסף, לפי סדר הפסוקים, "שַׂ֭מֵּחַ נֶ֣פֶשׁ עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֥י אֵלֶ֥יךָ אֲ֝-דֹנָ֗י נַפְשִׁ֥י אֶשָּֽׂא׃"(תהילים פו ד).
יש מפרשים שזוהי מדרגה נעלית בביטחון, מעבר ל"הַבּוֹטֵ֥חַ אֵלֶֽיךָ", שכן נושא ומוסר את כל נפשו לה'.
ויש מפרשים מלשון נשיאת תפילה. בקשתו היא בכל לבבו ובכל נפשו, עד שנושא את כל נפשו בתפילה אל ה', וכעין מה שמובא בגמרא: "אמר רבי אמי, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו שנאמר "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם"(איכה ג מא).
למען שמו כי רחום הוא
ובפסוק הבא: "כִּֽי־אַתָּ֣ה אֲ֭-דֹנָי ט֣וֹב וְסַלָּ֑ח וְרַב־חֶ֝֗סֶד לְכָל־קֹרְאֶֽיךָ׃"(תהילים פו ה)
נקבע בסדר התפילה במספר מקומות להגיד לפני ה' "כִּֽי־אַתָּ֣ה אֲ֭-דֹנָי ט֣וֹב וְסַלָּ֑ח וְרַב־חֶ֝֗סֶד לְכָל־קֹרְאֶֽיךָ׃". אנו פונים אל ה' באמירה, הן אתה בעל הרחמים.
וצריך להבין. הרי ברור שה' הוא בעל הרחמים, אשר על כן אנו מבקשים ומתחננים אליו. אך לשם מה אנו צריכים לומר זאת לפניו, שהוא בעל הרחמים? ופנייה זאת אפילו נראית כחוצפה כלפי שמיא, לומר לפניו, אתה בעל הרחמים, וממילא רחם עלינו והושיענו.
אכן באמת הקב"ה בעצמו ציווה זאת עלינו, כמבואר בחז"ל. הקב"ה לימדנו שנאמר לפניו שהוא בעל הרחמים, או אז מתעוררת יותר מידת רחמנותו. כי "מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא"(זוהר ח"א קצז.). כלומר עצם האמירה לפניו שהוא בעל הרחמים היא המעוררת את מידת הרחמים. וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק "ויעבור ה' על פניו ויקרא"(שמות לד ו), "אמר ר' יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה"(ראש השנה יז:). הקב"ה אמר למשה רבינו עליו השלום, כך תאמרו לפני, "ה' ה' א-ל רחום וחנון...", ועל ידי זה תתעורר מידת הרחמים.