פסוק ב:דבר אל בני ישראל וישבו ויחנו לפני פי החירות וגו'. יש לשאול הם היו הולכים על פי הענן שנאמר על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, ואומר במקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל, אם כן למה ידבר לבני ישראל ילך הענן והם אחריו, אלא רצה הקב"ה לנקות מלבן החלודה כדי שיהיו נקיים בכניסתם לים ולא ימצא בהם שום טנוף ולא שום מחשבה רעה כדי שלא יערער עליהם שרו של ים, לזה הודיעם שהם שבים לאחוריהם להראות אם יהרהרו אחר מדותיו. וכן אמרו במדרש כשתקעה הקרן לחזור התחילו מחוסרי אמנה שבהם מתלשין בשערן ומקרעין כסותם עד שאמר להם משה הלא נאמר לי שאתם בני חורין ע"כ. דייק שאמר שתקעה להם הקרן לחזור להודיעם שאפילו שהם הולכים בתוך הענן הם חוזרים לאחוריהם, וכל זה להסיר מלבן העקמימות, והכשרים שבהם ישובו וישיבו לבן ויאמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם וישובו ויחנו, וישבו כתיב:
פסוק ב:עוד סבה אחרת שלא יחשבו שיצאו מתחת יד מצרים לגמרי לפי שאמר הקב"ה אני רוצה לחזק לב פרעה ורדף אחריהם כדי שאכבדה בפרעה וגו', וכשיראו אותם יצא לבן, אבל כשידעו שלא יצאו מרשותם עדיין כשיראו אותם אחר כך לא יהיה בלבם כל כך פחד ורעדה:
פסוק ב:עוד סבה אחרת כמו שאמרו במדרש כאן נתקיים ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, שאע"פ שהוציאו ממצרים כמו שאמר המדרש שכל אחד הוציא משוי צ' חמורים כסף, עכ"ז בערך מה שנטלו בבעל צפון אינו כלום כי מה שהוציאו ממצרים אינו על מה שייעד להם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כי אחר סמוך אחרי מופלג, וכן אמר ונתתי את חן העם וגו' והיה כי תלכון לא תלכו ריקם כמו שאמר כדי שלא תלכו ריקנים תקחו איזה דבר וכל מה שלקחו ממצרים אינו אלא ההענקה כמ"ש על פסוק גם אתה תתן בידינו זבחים, אם כן ואחרי כן שהוא מופלג כאן היה מקום חירות שלהם מקום אטלס מקום ע"א שלהן, לשעבר היה נקרא פיתום חזרו להם ונקראת פי החירות שהיא מחררת פירוש עושה בני חורין עובדיה, בין מגדול גדולתם של מצרים תם היתה גדולתם של ישראל שם היתה, ובין הים מקום מיומן, שם כנס יוסף כל כסף וזהב שכנס שנאמר וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען וגו' ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה, למה חזר לומר פעם אחרת ויבא יוסף את הכסף, יאמר וילקט יוסף וגו' ויבא אותו ביתה פרעה, ועוד בליקוט אמר את כל הכסף וגו' ובהבאה לא אמר אלא ויבא יוסף את הכסף. אלא אמר יוסף הקב"ה לא הביא רעב אלא כדי שיבאו לגלות כמו שאמר להם יעקב שמעתי כי יש שבר במצרים, אמר יוסף הם היו סבה לכל זה הכסף אם כן היה שמור להם וגנזו לבעל צפון, ולזה נקרא צפון ששם צפן יוסף כל כסף וזהב כדי שיטלוהו ישראל כשילכו, ואין המטמון נגלה אלא לבעליו, לזה לא אמר ויבא יוסף את כל, כי לא הביא אלא אחד מאלף, ובדין עשה כמו שאמרנו. ומצאתי מדרש שאמר שליש הביא לבית פרעה ושליש נגנז ונגלה לקרח וחזר ונגנז לישראל לעתיד לבא, ושליש גנזו בבעל צפון שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף אז"ל זו ביזת מצרים, כנפי גימטריא יוסף עם ד' אותיות, יונה שאינה את פרעה שלא הביא כל הכסף, נחפה בכס"ף גימטריא בעץ, ואין עץ אלא עבודת אלילים שנאמר אומרים לעץ אבי אתה וגו', וכדי שלא יפול לבם בחזרה נגלה להם המטמון כדי לשמחם ולחזק לבם, וכדי לחזק לב מצרים לרדוף אחריהם לאמר קשה יראתם שהיא עכבתם שנאמר ואמר פרעה לבני ישראל וכו', ויאמר היל"ל כדי שיאמר, ועוד שאם החזוק של פרעה ורדף אחריהם הוא בשביל שראה אותם חונים לפני בעל צפון א"כ היל"ל קודם וחזקתי את לב פרעה ואחר כך ואמר פרעה ויהיה הפירוש כן וחזקתי את לב פרעה ומהו החוזק שיאמר פרעה נבוכים הם, ועוד ויוגד למלך מצרים כי ברח היל"ל כי הם סגורים, ועוד פ' ויוגד היל"ל קודם כי זאת היא סבת חזוק לבו ורדיפתו אחריהם. ורבותינו ז"ל במדרש הרגישו כל זה ואמרו ואמר פרעה אמר ולא ידע מה אמר, משה הטעה אותם ולא היה יודע להיכן מוליכן שנאמר נבוכים הם בארץ ואין נבוכים אלא משה שנאמר עלה אל הר העברים הזה הר נבו. כונתם לומר נבוכים לעשותה מלה מורכבת נבו כי"ם פירוש הטעם כמו איש תככים, ואפילו חסרה נבכים כתיב יש אם למקרא. ד"א אמר פרעה ולא ידע מה אמר, ראה שעתידין ישראל לבכות במדבר שנאמר ותשא כל העדה וכו', ופירוש נבוכים נב בוכים בן בוכים והב' חוזרת לכאן ולכאן, ופירוש בן בוכים בני ישראל עתידין לבכות. ד"א ואמר פרעה ולא ידע מה אמר, ראה שישראל עתידין ליפול במדבר שנאמר במדבר הזה יפלו ע"כ. כוונתו לומר שכל מה שראה פרעה רצה לבטלו הקב"ה כמ"ש על פסוק ראו כי רעה נגד פניכם, שאמר דם אני רואה ובטלו בדם מילה שמלם במדבר שנאמר היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, כן בכאן רצה לבטל כל מה שראו, הוא ראה שמשה מטעה אותם לזה א"ל ישובו ששבו לאחוריהם, הוא ראה שהם עתידין לבכות ויצעקו בני ישראל, הוא ראה שהן עתידין ליפול במדבר סגר עליהם המדבר, ואילו לא עשו העגל כבר נתבטל הכל, א"כ ואמר פרעה פי' הוא, לפי שהוא גזר אומר והקב"ה בטל הכל אלא שחזר הכל בעשיית העגל, א"כ ואמר שגזר אומר אחר שראה שמערכת הכוכבים תחייב כן. והקב"ה הפכו עליהם, שאמר נבוכים הם, הם הנבוכים, סגר עליהם, עליהם סגר, שאמר אנוסה מפני בני ישראל ולא יכלו לשוב:
פסוק ד:וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה על ידו אכבד ויתגדל שמי כדי שיאמינו בי קטני אמנה. וידעו מצרים כי אני ה', כל מה שנפרעתי מהם היה על ששעבדו את ישראל אבל על מה שאמר מי ה' עדיין לא נתפרעתי ממנו, אבל עתה אני נפרע ממנו על מי ה' שאחזק את לבו עד שירדוף אחריהם ויאמרו מי כמוכר באלים ה', באלם כתיב הלואי נאלם פיו, זהו וידעו מצרים כי אני ה', ואמר כל זה לרכך לבם של מחוסרי אמנה:
פסוק ד:ויעשו כן. להגיד שבחן של ישראל שאמרו אין לנו אלא מה שיאמר לנו בן עמרם:
פסוק ה:ויוגד למלך מצרים. לא אמר פרעה אלא מלך מצרים לומר שאמרו לו שלא מלך על כל העולם אלא בסבת ישראל, כמ"ש בשביל כבודן של ישראל השליטו על כל העולם, ועתה שישראל הלכו ילך ממנו המלכות, אז נהפך לבו כאחד העם, זהו ויהפך לבב פרעה ועבדיו, לא אמר מלך מצרים אלא פרעה. ואמר המדרש כי עמלק היה המגיד, ויגד כתיב ויג"ד במ"ק עמלק. מצאתי כתוב שבעל צפון החרטומים עשאוהו בשמות ידועים למזלות צורת נחושת והוא הגיד כי ברח, וכבר הוא ידוע מהמלחמה שעשה עמלק כי היה חכם גדול, ולזה אמר המדרש כי אמר בלבו ת' שנה נגזר עליהם ולא ישבו כי אם מנין בר"ח, לזה אמר עדיין יש לנו עליהם עבדות ובסבת עבדותם יש לנו מלכות:
פסוק ה:או יאמר כי שלחנו את ישראל מעבדנו כתיב, אמר מעבדנו היה השלוח, שנאמר ויאמרו עבדי פרעה אליו שלח את האנשים וגו'. ואע"פ שאמר ויהפך לבב פרעה ועבדיו, שם אמרו לו בלב אחד אבל כאן בשני לבבות, זהו ויהפך לבב פרעה ולא לב, כלומר שאמר שלח לא אמר בב' לבבות אבל עתה בב' לבבות אנו מתחרטים על שלוחם, או יאמר ויגד למלך מצרים כי ברח העם הוא לשרו של מצרים, ולפי שפרעה תחת ידו לזה ויהפך נהפך לבו:
פסוק ו:ויאסור את רכבו. אמר פרעה כלום יש לנו שררה ומלכות אלא בשביל ישראל ועתה ישראל הלכו א"כ בטלה השררה, לזה ויאסור הוא בעצמו, ואת עמו הם החיל שלו:
פסוק ז:ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים. ישראל שש מאות אלף כנגדם לקח שש מאות שהם כנגד הבחורים שנאמר שש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף, וכנגד הטף אמר וכל רכב מצרים, וכנגד שאר העם אמר ושלישים שהם כנגד הזקנים, כן אמרו בזוהר. או נאמר רכב בחור שבחר המולים שבהם מאותה שמלם יוסף כשבאו אליו ללחם ואמר אין אלהי זן את ערלים ומלן, מהם בחר פרעה, אמר פרעה אין אומה זאת מתגאת עלינו אלא במילה אף אנו נבא עליהם באנשים מולים, וכן הם ושלשים על כלו ס"ת מל"ו, פירוש מאותם שמלו. או נאמר ויקח שש מאות רכב בחור הוא עוזא שרו של מצרים לקח מרכבתו ולקח ג"כ משאר השרים והם שש מאות שנקראים ששת ימי החול, וכל רכב מצרים ושלשים על כלו הוא סמאל היה על הכל, וכן ושלישם על כלו במ"ק סמאל, פירוש שכתוב ושלשה חסר יש אם למקרא ויש אם למסורת שעשאם שלשה חלקים, וכן כתב רבינו בחיי ז"ל ושלישים על כלו כי כל החיל נחלק לג' חלקים, ועל כן מצינו שעבר בים ג' כתות הוא שאמר הכתוב לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים, וכתיב מרכבות פרעה וחילו ירה בים, וכתיב כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים ע"כ. א"כ הבאים אחריהם בים הם השש מאות שבאו לעזרם, מרכבות פרעה וחילו ירה בים הם מה שנאמר עליהם וכל רכב מצרים. כי בא סוס הוא סמא"ל, וכן ב"א סו"ס עם ב' מלות גי' סמאל:
פסוק ז:וכתב הרב רבינו מנחם רקנאטי ז"ל זה לשונו. ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים הוא שרו של מצרים כי נתחבר שר של מצרים עם סמאל, ונתוספו לו שש מאות רכב לבד רכב מצרים, זהו וכל רכב מצרים, ובאו להלחם עם אדנ"י שנאמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ולפי שהיו ישראל סרבנים על הים לפיכך היתה מלחמת השרים החיצונים קשה עליהם, ואז לבש הקב"ה ג' מיני מלבושים לבוש מלכות לתפארת גאון יעקב, לבוש חסד מצד אברהם להציל בניו, לבוש מלחמה מצד הגבורה להלחם עם מרכבות של מצרים וסמא"ל, ואלו הג' מלבושים הם בסוד ויס"ע ויב"א וי"ט, זהו סוד ויסר את אופן מרכבותיו, פירש אפן גימ' סמא"ל, ומרכבותיו הם שאר המרכבות, ובהשברם נשברו כחותם למטה, ואז אמרו אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים של מעלה, ע"כ:
פסוק ח:ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל. להראות לו הקב"ה כחו וגבורתו. ובני ישראל יוצאים ביד רמה כמו שמצרים לקח שש מאות כן ישראל עמם שש מאות, רמ"ה במילואה רי"ש מ"ם ה"ה גימ' ש"ש מאות, וכמו שהם היה להם י"ד שכן סמא"ל במ"ק י"ד, כן ישראל יש להם יד שנאמר ביד רמה, שרמה וגברה על המצרים ושקעתם בים:
פסוק ח:ובמדרש ובני ישראל יוצאים ביד רמה. מגיד שהיו מצריים רודפים אחרי ישראל והיו מחרפים ומגדפים ומנאצין, אבל ישראל מפארים ומרוממים ומשבחים ונותנים שיר ושבח גדולה תהלה ותפארת למי שהמלחמות שלו, כענין שנאמר רוממות אל בגרונם, ואומר (ישעי' כה) ה' אלהי אתה ארוממך אודה שמך וגו'. הוקשה להם ז"ל שבני ישראל כבר יצאו ויש להם ד' ימים שיצאו אומר ובני ישראל יוצאים כשיצאו ונסעו מסע ראשון מרעמסס לסוכות, או מסוכות לאיתם היל"ל יוצאים, ועוד שעתה הם חונים שעשו מאמר הקב"ה שאמר להם שישובו לאחוריהם, א"כ הם שבים איך אמר יוצאים, ועוד למה הפסיק הענין שאמר וירדוף אחרי בני ישראל יאמר וישיגו אותם, למה הפסיק עד שחזר לומר פעם אחרת וירדפו, ועוד שאמר וירדוף אחרי בני ישראל למה יחזור פעם אחרת ובני ישראל, יאמר והם יוצאים ביד רמה. ולתרץ כל זה אז"ל שהמצרים היו מחרפין ומגדפים אבל בני ישראל בחרופם של מצרים הם יוצאים, ולא עוד אלא שהם משבחים ומפארין, ולזה אמר מלך מצרים, אילו לא היה בשביל המלכות שלא תאבד מידו לא היה רודף, ולזה היה מחרף ומגדף, שהוקשה לו לרדוף אחריהם, אלא הקב"ה החזיק לבו ולזה וירדוף אחרי בני ישראל, וירדף כתיב שיצא לרדוף ומצא עצמו נרדף, חזר ואמר וירדפו בלשון רבים, במדרש אמרו מגיד שלא נכשל אחד מהם שלא ינחשו ויחזרו לאחוריהם, וכן מצינו בכל מקום שהעכו"ם מנחשים שנאמר כי הגוים האלה אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, וכן וילכו זקני מואב וקסמים בידם, ואת בלעם בן בעור הקוסם כו' ע"כ:
פסוק ח:או נאמר וירדפו מצרים כשפרעה הרשע נתחזק ואסר הוא בעצמו רכבו ורדף אחריהם אז נתחזקו המצריים ורדפו וקדמו קודם שבא פרעה והשיגום חונים, ואח"כ וכל סוס פרעה ואח"כ ופרעה הקריב וגו', ובזה נתרץ וירדוף וירדפו, גם יש דוחק אחר כי היל"ל כפי הנראה וירדפו מצרים אחריהם כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו וישיגו אותם חונים על הים על פי החירות לפני בעל צפון, למה הפסיק בענין ואמר וישיגו ואח"כ אמר כל סוס רכב פרעה. אבל מה שיש לדקדק בזה הוא, כי מה שאמר וישיגו אותם חונים על הים ולמעלה אמר דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון, ואח"כ נכחו תחנו על הים, וכאן הקדים על הים ואח"כ על פי החירות לפני בעל צפון, יובן זה ממה שאמר במכילתא אמר ופרעה הקריב הוא הקריב הפורענות לבא עליו, כיון שראה אמר בעל צפון הסכים לגזרתי התחיל מזבח ומקטר ומקריב ומשתחוה לבעל צפון, לזה הקדים על הים שחשב שהסכים לגזרתו לטבעם בים, ולזה אמר חונים על הים, כי היל"ל על שפת הים, כי על הים לא יש חנייה, אלא נדמה לו כאלו הם על הים ונטבעו בו. על פי דרכנו למדנו פירוש הקריב, כי היל"ל קרב, הקריב הפרענות לבא עליו או הקריב קרבנות לע"א. עוד אמרו במדרש הקריב קרב הדרך, ד"א הקריב קרב עצמו ומיהר לרדוף אחריהם מה שהלכו ישראל בג' ימים והלכו האוקטורין ביום ומחצה הלך פרעה ביום אחד, לכך נאמר ופרעה הקריב:
פסוק ח:עוד ופרעה הקריב. אז"ל מאי הקריב הקריב את ישראל לאביהם שבשמים, מה שלם לו הקב"ה שכרו מלך על נינוה ועשו תשובה אנשי נינוה על ידו, כמו שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים כן נתקרבו על ידו אנשי נינוה ונתקבלו, ולזה גם כן זכו מצריים לקבורה לפי שנתקדש שם שמים על ידם, וכן בגוג לפי שנתקדש ש"ש על ידם שנאמר שם והתגדלתי והתקדשתי וגו' זכו לקבורה שנאמר והיה ביום ההוא אתן לגוג שם קבר וגו':
פסוק י:וישאו בני ישראל את עיניהם ויראו והנה מצרים נוסע אחריהם. היה לו לומר והנה מצרים נוסעים אחריהם או והנה מצרים רודפים אחריהם, כי כן נאמר וירדפו מצרים אחריהם. אלא עם מה שאמר המדרש יובן שאמר נוסעים אין כתיב כאן אלא נוסע שראו שרו של מצרים שהוא עוזא נוסע לעזרתם, לזה לא אמר רודף כי רדיפה היא למצריים אבל לגבי המלאך אין נופל בו לשון רדיפה, לזה אמר נוסע, לזה פחדו כי היה שר של מצרים בכור ויראו שמא יבאו שאר השרים לעזרתו, כי כשראו פרעה ברכבו ובפרשיו לא יראו אבל היו חונים נחים ושקטים, אבל כשראו שכבר נסע, נוסע נסע כתיב, אז יראו, וגם יראו מפני ערב רב שביניהם שלא יבא להם על ידיהם שום תקלה אוי לרשע ואוי לשכנו, ולזה אמר ב"פ בני ישראל, וישאו בני ישראל, ויזעקו בני ישראל:
פסוק יא:ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים וגו'. אפשר שערב רב הם שאמרו כן, וכן אמר מה זאת עשית לנו להוציאני, שמשה הוציאם, כי בני ישראל הם צועקים להקב"ה ולא אמרו שום דבר, אבל ערב רב פחדו כי אמרו עכשיו יכעוס עליהם פרעה ויהרגם, כי כשיראה כ"כ עם רב שיוצאים מתחת ידו ודאי שיכעוס עליהם ויאמר בשלמא ישראל לפי שהיו בעבודת פרך הם בורחים אבל אתם מה עבדות יש עליכם שאתם בורחים, ואולי ישראל יחזירם לעבדותם, כי כן אמר כי שלחנו את ישראל מעבדנו, ועוד שישראל יצא. ברשות שאמרו דרך שלשת ימים נלך, אבל הם יצאו שלא ברשות, לזה א"ל אם היתה הכונה להרגנו במצרים שהיו המצריים קוברים אותנו, אבל כאן אין מי שיקבור אותם שישראל יחזירום המצריים ואין להם קובר. ומצאתי קצת סיוע לדברי מדברי הרמב"ן שאמר איך יתכן שהצועקים אל ה' והנושאים כפיהם ועיניהם אליו יחזרו ויאמרו לו כי טוב היה שלא יצילם ויאמרו כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר. על כן נאמנו דברי רז"ל שהם היו כתות, אמרו במדרש ארבע כתות היו על הים, הכת האחת צועקת אל ה' אלו בני ישראל החשובים שבהם שנאמר וישאו בני ישראל את עיניהם וגו' ויצעקו בני ישראל וגו', שהיתה חפצה בישועה, ועליהם אמר משה התיצבו וראו את ישועת ה' וגו', כת שנייה אומרת נחזור למצרים, עליהם אמר כי אשר ראיתם וגו', כת שלישית אומרת להלחם עמהם, עליהם אמר ה' ילחם לכם, כת רביעית היו אומרים נצעק עליהם שנאמר ויצעקו בני ישראל כו', עליהם אמר ואתם תחרישון ע"כ. כן נאמר ג"כ שאלה שאמרו המבלי אינם מי שאמרו הלא זה הדבר, שאותם שאמר המבלי אין קברים הם ערב רב כמ"ש, ואותם שאמרו הלא זה הדבר הם הרשעים שבישראל, והם אותם שאמרו מי יתן מותנו והם אותם שאמרו יראה ה' עליכם וישפוט, ומשה השיב לכולם, לערב רב שאמר המבלי אין קברים אמר ויאמר משה אל העם, שכל מקום שנאמר עם הם ערב רב, ואמר להם אל תיראו שהיו יראים שמא יכעוס עליהם ויהרגם אמר להם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' לא תוסיפון לראותם עוד וגו'. ולכת האחרת שאמרו חדל ממנו אמר להם ה' ילחם לכם, לפי שאמרו כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר שילחמו עמנו, לזה אמר להם ה' ילחם לכם, ולבני ישראל שהיו צועקים אמר להם ואתם תחרישון אתם חביבין על הקב"ה שסופכם להחריש למלאכי השרת בשירה שאתם אומרים שנאמר קדמו שרים אחר נוגנים וגו', קדמו שרים שהם ישראל אחר נוגנים שהם מלאכי השרת, לזה אמר להם ואתם תחרישון תחרישון לאחרים שצעקתכם ערבה לו:
פסוק יד:וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל ה' ילחם לכם, ידוע כי מדת הדין היא הלוחמת, ומה שהזכיר ה' המיוחד להורות כי גם בנס העצום הזה באבדן המצריים שם היתה מדת הרחמים משותפת שניתנו לקבורה. עוד כתב הרב ז"ל ואתם תחרישון תצטרכו שתחרישו שלא תהפך מדת הדין עליכם לפי שהייתם חוטאים כמותם עובדי ע"א ומגדלי בלורית. עוד ואתם תחרישון כדי שלא תתרבה מדת הרחמים ולא תוכל מה"ד לפעול במצריים, כן אמר בזוהר:
פסוק טו:ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו'. א"ל התפלה היא לכ"י ואלי הוא הדבר, ולזה ויאמר ה' שהאמירה היא בלשון רך, וכן אמר במדרש מה תצעק אלי כבר נתרציתי להם, דבר אל בני ישראל ויסעו אין להם לישראל אלא ליסע בלבד. ויסעו, להיכן יסעו, אלא כך א"ל למשה דבר אל בני ישראל אין הדבר תלוי בך שאתה מתפלל אלא בהם שנעשו כתות כתות ואינם בלב אחד, לכן יסעו מאותן הדעות הרעות וילמדו מאביהם אברהם שנאמר בו הלוך ונסוע הנגבה, שכל פנייתו ומחשבתו הכל היה למקום אחד, אל בני ישראל ויסעו, ר"ת אביו, כלומר ילמדו מהאב. ד"א ויסע"ו גימ' נק"ב, לפי שקפאו תהומות בלב ים אמר הקב"ה יתחילו לעשות נקב קטן ואני אעשה י"ב דרכים שנאמר נקבת במטיו וגו'. וכן אמר במדרש ויסעו הסיעו דברים מלבן שאמרו אין קברים, וכן אמר בזוהר ויסעו מלאסגאה מלין לאו עדנא דצלותא השתא ויסעו וכו' לאן אתר פקיד לון דיטלון דהא על ימא הוו שראן אלא ויסעו כמה דאמרן, ועוד דבר אל בני ישראל ויסעו, יטלו עצמן לים כדי שימצא להם זכות שבטחו בי כדי שאקר' עליהם הים ואצילם ואסתום פי המקטרגים עליהם:
פסוק טז:ואתה הרם את מטך. אמר לו הקב"ה למשה משה הסר המטה כדי שלא יאמרו שבמטה אתה עושה כל מה שאתה עושה ויבאו לידי כפירה ויטבעו, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה אם יראה בהם איזה דופי, ועוד שהמטה היה כתוב בה י' מכות דצ"ך עד"ש באח"ב, כבר נשלמו וכבר עשו שליחותו שנברא לו מששת ימי בראשית. ובב"ר אמר לו הקב"ה למשה מה אתה צועק אלי גזור ואני עושה ותגזר אומר ויקם לך דבר אל בני ישראל ויסעו. ד"א מה תצעק אלי, תפלתם קדמה שהם רבים ונאמר הן אל כביר לא ימאס, והם צעקו קודם שנאמר וישאו בני ישראל את עיניהם ויצעקו בני ישראל אל ה', א"כ צעקתם גברה על צעקתך א"כ הדבור הוא לבני ישראל דבר אל בני ישראל, אע"פ שהקב"ה עונה אותם או מפני צעקתם או מפני צעקת משה, רצה הקב"ה ללמד למשה כדי שילמד לישראל מדת ודובר אמת בלבבו ולסלק מהם מדת החנופה, שהרי כאן הוא עונה אותם ושומע צעקתם, וא"ל למשה לא מפני צעקתך אני שומע ומושיע אותם אלא מפני צעקתם, וללמדו ג"כ שהקב"ה הכל שוים לפניו ואינו כבשר ודם שהעני בא לפניו אינו שומע לו וכשהעשיר בא שומע לו אבל הקב"ה אינו כן אלא שומע תפלת הכל שנאמר שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו, תדע לך שכן ישראל צעקו ומשה ג"כ, אמר לו כבר התפללו בני ושמעתי תפלתם. כן אמרו במדרש מה תצעק, לא אמר שהיה משה צועק ואמר לו מה תצעק אלא כשראה משה שתלו הדבר בו ואמר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים רצה משה לצעוק א"ל הקב"ה כבר שמעתי שנאמר טרם יקראו ואני אענה:
פסוק טז:עוד מה תצעק אלי א"ל הקב"ה אני מתאוה לתפלתם של צדיקים כ"ש לתפלתך אבל עתה אינו עת שהצר הצורר שהוא סמא"ל עומד ומקטרג להחזירם למצרים, שנאמר היערוך שועך לא בצר, פירוש היערוך כאדם העורך דבר נחמד שיש לו בפניו להביט בו ולהסתכל בו ביפיו, לא בצר שיטיל בו דופי, וכן בעל עבירה אע"פ שהוא שומע תפלת כל פה עכ"ז בעל העבירה אם לא יעשה תשובה לבטל העבירה ולסלקה מעל פניו אין תפלתו נשמעת שנאמר עדיך וגו' כשהיא מיופת ומקושטת (מלשון עדי) אז כל בשר יבאו, וכן אמר הקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים לא אמר של כל אדם, כ"ש לא לרשעים שיש עליהם כמה מקטרגים שטורפים אותה בפניהם ואין מניחים אותה לעלות שנאמר, גם כי תרבו תפלה אינני שומע:
פסוק טז:או נאמר ואתה הרם את מטך, כלפי מעלה כנגד ים עילאה, והמטה הוא דמות וי"ו כנגד וי"ו העליונה ששואבת ממנה שהיא וי"ו ומשך ה' וא"ו וכשים העליונה נבקעת לקבל מה' וא"ו אז מי התחתונה נבקעת לי"ב גזרים והוא"ו היא רמוזה ביעקב, יעקב בק"ע י"ם והבן:
פסוק טז:ובזוהר הרם את מטך לנגבא ימא מסטרא דימינא שנאמר הלוך ונסוע הנגבה, נטה את ידך לאתבא מיא לאתערא חוטרא דגבורה ולאתבא מיא על מצרים, ובגין כך תרין מלין הכא דכתיב הרם את מטך ונטה את ידך על הים וכו', והא תהומי הוו דקב"ה עבד נסא כד"א קפאו תהומות בלב ים והוו אזלין ביבשתא בגו ימא הה"ד ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. והנס הוא מה שעשה הקב"ה שקפא באמצע כדי שלא יהיה להם ירידה ועלייה שלא נבקע עד מטה, כי יהיה להם לישראל טורח בירידה מצד אחד ויהיה להם עלייה מצד האחר, מה עשה הקב"ה קפא באמצע כדי שלא יהיה להם ירידה ועלייה ותהיה להם הדרך ישרה ובקע מהצדדים, ועוד כמו שאמר בזוהר שבאמצע א"א להבקיע שהוא תהום כמו שאמר והא תהומי הוו. ועל דרך המדרש שאמר רבי שמעון אומר כבר כתבתי לך בכל ביתי נאמן הוא ואתה ברשותי והים ברשותי וכבר עשיתיך גזבר שנאמר הרם את מטך וגו', יהיה פירוש הרם את מטך מלשון רוממות, כאילו אמר הרם רגלך. עוד במדרש רבי מאיר אומר, אמר הקב"ה למשה אין ישראל צריכין להתפלל לפני, ומה אם אדם הראשון שהוא יחידי עשית ים יבשה בשבילו שנאמר יקוו המים מתחת השמים וגו' בשבילו וכו', עדה קדושה שעתידה לומר לפני זה אלי ואנוהו עאכ"ו ע"כ. ומאין לו לר' מאיר דרשה זו, מאומרו מה תצעק אלי היל"ל למה אתה צועק, מאלו ב' מלות שאמר מ"ה גימ' אד"ם ואמר תצעק ולא אמר צועק מכאן דרש אין ישראל צריכין להתפלל תצעק לעתיד. רבי ברכיה אומר בזכות אברהם אני בוקע להם את הים שנאמר ויבקע עצי עולה וכאן אמר ויבקעו המים, ופירוש הרם את מטך הרם הדגל דגלו של אברהם אבינו שנאבד והאלהים נסה את אברהם, פירוש והאלהים כשיש דין בעולם מרים הנס של אברהם אבינו מלשון הרימו נס אל העמים, רבי עקיבא אומר בזכות יעקב אני קורע להם את הים שנאמר ופרצת ימה, פירוש ופרצת שעושה פרצות בים אמר הקב"ה עתיד אתה שבזכותך יקרע הים ותעשה פרצות זהו ופרצת ימה, ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה, אמר לו הקב"ה למשה, אני קורע להם הים בשביל האמונה שיאמינו בי שישליכו עצמן לתוך המים ובזכות זה אני קורע להם הים, זהו ויבאו בני ישראל בתוך הים בים לא נאמר אלא בתוך הים, כך עשו שנאמר ויבאו בנו ישראל בתוך הים ואחר שנכנסו עד שהגיעו המים לחוטמם והאמינו בה' אח"כ נעשה להם יבשה, שנאמר בתוך הים תחלה ואח"כ ביבשה ולא יבשה ממש שיעלה בדעתו שהיא יבשה או הר נזדמן להם שפעמים ימצאו הר או אי בים, אבל כאן אמר והמים שהיו רואין שהמים עולין למעלה מימינם ומשמאלם לשוטפן אז ידעו שאינו יבשה ממש:
פסוק יז:ואני הנני מחזק את לב מצרים. ופרעה לא נזכר עוד כי לא אמר וחזקתי את לב פרעה כמו שאמר, אלא את לב מצרים, וידעו מצרים, וירדפו מצרים, ויאמר מצרים, וישובו המים על מצרים, ומצרים נסים לקראתו, וינער ה' את מצרים, וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים וגו', ופרעה לא נזכר, כמו שאמר הזוהר על פסוק ויסר את אופן מרכבותיו, כי היל"ל את אופני מרכבותיו, כי אופן אחד א"א להוליך, ובזוהר ז"ל (מ"ח:) כמה רתיכין הוו דהוו נטלין כל חד סמיך גלגלא דאתפקדא עלייהו כיון דאתעבר האי משולטנותא דיליה כלהו רתיכין אתעברו משולטנותא דילהון דכתיב ועל פרעה על הבוטחים בו, ובההוא זמנא שולטנות דמצרים שליטו על כל שאר עמין כיון דאתבר חילא דמצרים אתבר חילא דשאר עמין מנלן דכתיב אז נבהלו אלופי אדום וכתיב שמעו עמים ירגזון, בגין דכולא הוו אחידן בפולחנא דמצרים ואחידן במצרים לסיועא דילהון. ובההוא זמנא כלהו בעאן לסיועא דמצרים לאתתקפא ועל דא כיון דשמעו גבורן דעבד קב"ה במצרים רפו ידיהון ולא יכילו למיקם ואזדעזעו משולטנתהון ודא כד אתבר חילא דילהון די לעילא אתבר חילא דכל אינון דאחידן ביה כיון דאתבר חילא דכלהו כל הני דלתתא אתברו בגין האי חילא דאתבר בקדמיתא ובגין כך ויסר את אופן מרכבותיו כתיב ע"כ. הרי נראה שמה שאמר ואני הנני מחזק את לב מצרים אינו על מצרים ממש אלא על שאר האומות וקרא אותם מצרים לפי שכולם היו תחת מלכותם, א"כ פירוש הפסוק הוא, ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם לא לאבדם אלא כדי שאכבדה בפרעה ובכל חילו, לא אמר ואכבדה במצרים ובכל חילם אלא בפרעה ובכל חילו אכבד בפניהם, פרעה וחילו יאבדו, ואני אכבד בפני שאר האומות ותהיה אימתי מוטלת עליהם, ולזה אחר שאמר ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו חזר ואמר וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו, לומר שמה שאמר הנני מחזק את לב מצרים ויבאו אחריהם לא לאבדם אלא כדי שידעו כי אני ה' כי המלכות היא שלי לא למצרים, ולזה פסוק וידעו לא אמר בו וכל חילו כי חילו שבאו בסייעתו שהם שאר האומות לא אבדו אלא שבאו אחריהם כדי להודיעם גבורותיו, כי לפרעה ולפרשיו מה תועלת בהודיעו להם מאחר שהם הולכים לאבדון, לזה וירדפו מצרים אחריהם כל סוס, כמו וכל סוס, כדי להודיעם ולהראותם נפלאותיו וגבורותיו מאחר שהם לא יאבדו למען יספרו בגוים את כבודו וישיחו בכל נפלאותיו, ולזה ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים ולא עמנו. ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על הים וישובו המים על מצרים על רכבו ועל פרשיו, לא להטביעם אלא להראותם נפלאותיו:
פסוק יז:וישב הים לפנות בקר לאיתנו ומצרים נסים. שכל מקום שהיו נסים היו רואים הים לקראתם. וינער ה' את מצרים בתוך הים, לא אמר לתוך הים אלא בתוך הים, שבעודם בתוכו היה מנענעם ממקום למקום כדי להודיעם כבודו וגדלו כמו שאמר וידעו מצרים כי אני ה':
פסוק יז:וישובו המים ויכסו את הרכב ואת הפרשים, לא של מצרים אלא לכל חיל פרעה, ורש"י ז"ל הרגיש הלמ"ד דלכל חיל פרעה וגו' דהיל"ל כל חיל, ואמר כן דרך המקרא לכתוב למ"ד יתירה כמו לכל כליו תעשה נחשת, לכל כלי המשכן לכל עבודתו, ולפי מה שאמרנו אינה יתירה אבל הבדיל לומר שלא כסו המים אלא לכל חיל פרעה, ואפשר שלזה תקנו ז"ל הבאים בריש דפא, לומר שלא אבדו אלא שהם באים בים שבאו ויצאו בצער גדול, ולא נשאר בהם היל"ל לא נשאר מהם, כל זה יורה מה שאמרנו שלא אבדו אלא פרעה וחילו, וכה"א מרכבות פרעה וחילו ירה בים, ולזה אמר ולא נשאר בהם, כלו' לא נשארו כמו שהיו תחת מלכותם, זהו ולא נשאר בהם כמו שהיו אלא באו אחריהם ע"י צער, אבל בני ישראל הלכו ביבשה בלא שום צער כמהלך בביתו. והמים להם חומה שהיו רואין כמו בנין חומה והם נתונים בתוכה כדי שלא יפחדו שלא יטבעו במים לכך לא ראו מים כלל אלא דרך סלולה לפניהם וחומה בנויה מימינם ומשמאלם:
פסוק יט:נחזור למקומנו. ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, במדרש אמר רשב"י בכל מקום אומר מלאך ה' וכאן מלאך האלהים מגיד שהיו ישראל נתונים בדין באותה שעה אם להנצל אם ליאבד עם מצרים:
פסוק יט:ויסע מלאך האלהים ההלך. כתיב שרצה להלוך לפניהם לחייבם בדין וילך מאחריהם כשראה נסו של אברהם שכל שיש דין על ישראל הנס של אברהם מקדים ועולה שנאמר והאלהים נסה את אברהם. אז וילך מאחריהם נתאחר ויסע עמוד הענן מפניהם וילך מאחריהם, כדי להחשיך על הדין שלא יראה אותם ויערער עליהם, גם עמד מאחריהם כדי שלא יראו מצרים לישראל ויפחדו מהם, כי העומד באור אינו רואה מה בחושך והעומד בחושך שהם המצריים לא היו רואים את ישראל. ויבא בין מחנה מצרים ובין מחנה ישראל כשבא מלאך האלהים לערער ולא מצא מקום מפני דגלו של אברהם כמו שאמר בא בין שניהם וראה ההפרש שיש בין ישראל למצרים, אז נהפך להם לסניגור והיה מלמד סנגוריא על ישראל, זהו ויאר את הלילה, היה לו לומר ויאר בלילה מהו את הלילה, אלא אותו לילה היה מילל ואותה קטגוריא שהיה מקטרג על ישראל נהפכה סניגוריא, זהו ויאר. ולא קרב זה אל זה, ראה שאין שום קורבה ביניהם, וכן במדרש על פסוק והמים להם חומה חמה כתיב שירד סמאל ואמר לפניו רבש"ע לא עבד ישראל ע"ז במצרים ואתה עושה להם נסים והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובעם מיד השיב לו הקב"ה שוטה שבעולם לדעתם עבדוהו לא עבדוהו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון, כיון ששמע שרו של ים כן אותה חימה שנתמלא על ישראל החזירה על מצרים שנאמר וישובו המים על מצרים ע"כ:
פסוק כא:ויט משה את ידו על הים ויולך ה' את הים. היה לו לומר ויט משה את ידו על הים ויבקעו המים כמו שאמר ויאמר ה' אל משה נטה את ידך על הים ובקעהו וישובו המים, וכמו שאמר ויט משה את ידו על הים וישובו המים, למה אמר ויולך ה' את הים, אם משה הוא מכה בים כמו שאמר לו הקב"ה מה זה שאמר ויולך ה', ועוד ברוח קדים למה, ולמה לחרבה ואחר כך ויבקעו המים, ולמה אמר ויבקעו המים יאמר ויבקע הים כמו שאמר לו הקב"ה נטה את ידך על הים ובקעהו, ולא אמר על המים ובקעה. אלא אמר במדרש אמר משה אתה אומר לי שאקרע את הים ואעשה את הים יבשה והא כתיב אשר שמתי חול גבול לים שאין הים נעשה יבשה וכתיב ויסך בדלתים ים אמר לו הקב"ה לא קרית בתחילת התורה מה כתיב ויאמר יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה אני הוא שהתניתי עמו כך שאני קורעו שנאמר וישב את הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו, מיד שמע משה להקב"ה והלך לקרוע את הים ולא קבל עליו הים ליקרע, א"ל הים אני גדול ממך שאני נבראתי בשלישי ואתה ביום ששי, כששמע משה כך הלך ואמר להקב"ה אין הים רוצה ליקרע, מה עשה הקב"ה נתן ימינו על ימינו של משה מיד כיון שהרים משה ידו על הים נבקע. לזה אמר ויולך ה' את הים שלא רצה הים ליבקע עד שנתן ימינו, שכן ויולך גימ' ע"ב, וע"ב גימ' חס"ד, שהוא הימין, ברוח קדים פי' ברוחו שאמר לו מקדם מיום שבראו שהתנה עמו שיבקע. ברוח קדים עזה, ר"ת בקע וס"ת חמה, שעלתה חמתו של הקב"ה עליו שלא רצה ליבקע וא"ל בקע כי כן היה התנאי, וכן ברוח קדים עזה עם האותיות גימ' בתנאי. וא"ת למה צריך תנאי ויש יכולת בידו ית' לשנות המערכות, אלא לפי שקדמה בידיעתו ית' שעתיד לומר טענה מספקת לומר מה נשתנו אלו מאלו לזה הקדים התנאי, וכן דג של יונה הקדים התנאי למה שיש לו לומר מפני ה' הוא בורח וינצל לזה הקדים התנאי וכן בעורבים של אליהו מאחר שלימד קטגוריא על ישראל שאמר כי עזבו בריתך אינו ראוי לעשות לו נס לזה הקדים התנאי ולזה היה על ידי עוף טמא לומר שאינו ראוי:
פסוק כא:וישם את הים לחרבה. שיבש המים והקפיאם כדי שיבקעו, כי לשון בקיעה לא שייך אלא על דבר קשה כמו ויבקע את העצים, וזה היה לעונש שלא רצה ליקרע. עוד וישם את הים לחרבה שהמדבר שקבל ישראל עתיד להיות ישוב ולהיות גנות ופרדסים, כמו שאז"ל על פסוק ישושום מדבר ועריו וגו' משל לנשיא שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו מפניו נכנס לעיר אחת היתה חרבה וראו אותו בני המדינה וקלסו אותו, אמר הנשיא זו העיר טובה לי מכל המדינות כאן אני בונה ל אכסניא, כך הקב"ה בא לים ברח מפניו שנאמר הים ראה וינס, בא למדבר וקלסו אותו שנאמר ישאו מדבר ועריו וגו', אמר הקב"ה זו העיר טובה לי מכל המדינות כאן אני בונה אכסניא ע"כ. ומה שאמר משל לנשיא ולא אמר למלך, לפי שאמר וברחו מפניו ואין ראוי לומר כן במלך כי מן המלך להיכן בורחין לזה עשה משל לנשיא, א"כ עתיד להיות המדבר שקבל ישראל פונדקאות וערים ואכסניא, אבל הים היה לחרבה לא ישב לנצח, ולזה לחרבה ולא אמר יבשה כמ"ש ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, או יאמר וישם את הים חרבה ואמר לחרבה לעתיד כמ"ש, ולזה מימיו מלוחים לא יצליחו לזריעה לעשות מהם גנות ופרדסים אפילו לגבול בהם טיט לא יועילו, א"כ לחרבה ודאי ומה שהיה לו להיות ערים נעשה בקעים בקעים, ולזה ויבקעו בלשון רבים, ועוד אמר ויבקעו המים שנעשה פרורים שנאמר אתה פוררת בעזך ים, עוד אמר ויבקעו כשברחו לא מצאו מקום לברוח ששם חול גבול לים כו' נעשה הים בקעים בקעים ונכנסו המים בתוכם:
פסוק כא:ובמדרש ויבקעו המים כל המים שבעולם נבקעו ומנין שאתה אומר אף המים שבבורות ושבשיחין ושבמערות ושבכוסות ושבצלוחיות ושבחביות נבקעו ת"ל ויבקעו המים כל המים שבעולם, ומנין אתה אומר אף המים העליונים והתחתונים נבקעו שנאמר ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו אלו העליונים והתחתונים תהומות אלו תחתונים. ואמר כן לפי שהיל"ל ויבקע הים כמ"ש לו הקב"ה למשה נטה את ידך על הים ובקעהו, ואמר ויבקעו המים, לומר שכל מימות שבעולם. עוד שאמר המים בה' הידיעה איזה מים או איזה מי ים ואם מי הים היל"ל ויבקעו מימיו, א"כ ע"כ הוא כל מימות שבעולם לעשות זכר לנפלאותיו, כשראו המים את כבודו בכל העמים נפלאותיו, כשראו אוה"ע כל מי שהיה בידו צלוחית של מים שעשה בו י"ב בקעים רגזו כולם והלכו אצל בלעם כו' הה"ד שמעו עמים ירגזון:
פסוק כב:והמים להם חומה. במדרש אבכיר בשעה שירדו ישראל לים ירד גבריאל עמהם והקיפם ושמרם כחומה והיה מכריז בין מים למים, למים שבימין אמר הזהרו בישראל שעתידין לקבל תורה מימינו של הקב"ה, למים שבשמאל היה אומר הזהרו באלו שהם עתידין להניח תפלין בשמאלם, ולמים שלפניהם היה אומר הזהרו באלו שהם עתידין שיהיו חתומים במילה וחותמים לבניהם בברית, ולמים שאחריהם היה אומר הזהרו באלו שהם עתידין להראות קשר של תפלין וכנף ציציותיהם מאחריהם ע"כ. והוצרך לעשות כן זה גבריאל כי היה מן הדין למיכאל שהוא על המים לו נאה לעשות אלא שבא רוח קדים עזה והקפיאו המים לצורך כמו שנבאר על פסוק אמר אויב ארדוף אשיג, ירד גבריאל שהוא אש לפשרם כדי שישובו המים על מצרים לזה היה מוכרח להכריז ולהזהיר למים שבימינם ושבשמאלם ושלפניהם ושלאחריהם שיזהרו בהם א"כ לו נאה לעשות שליחות זו, לפי שהוא פשרן ונעשו מים שקפו, וכן חומה בא"ת ב"ש ספי"ץ עם ד' אותיות והמלה והכולל גימ' גבריאל:
פסוק כג:וירדפו מצרים. הקב"ה חזק לבם שראו שהים נעשה יבשה חשבו שהוא יבשה ממש ולזה רדפו אחריהם אל תוך הים. ויהי באשמורת הבקר, למה המתין להם עד הבקר ולא עשה בה דין כל הלילה, לפי שישראל לא היו ראויים והדין היה בא כנגדם לזה שמר להם עד בקר בקרו של אברהם, וזהו באשמורת שהיום אין לו אשמורה כי האשמורות הם ללילה כמו ששנינו ג' משמורות הוי הלילה וכו', אלא אשמורת לשון שמירה לשון המתנה כמו ואביו שמר את הדבר, וכן אמר במדרש ז"ל ויהי באשמורת הבקר, בלילה רצה גבריאל להרוג את המצריים, א"ל הקב"ה המתן עד אותה שעה שפעל אביהם עמי שנאמר וישכם אברהם בבקר, וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש שהוא גבריאל לפשר המים, וענן לצד ישראל כמו שאמר ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם, כדי שלא יפעול כח האש מצד ישראל וישארו המים קפויים כדי שיהלכו בהם ישראל, ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו, הוא סמאל שבא בעזרו כמו שאמר ושלישים על כולו שהוא כנגד הכל, וכן אפן גימ' סמא"ל, ולהיכן הסירו, רז"ל אמרו שגירהו באיוב, וזהו וינהגהו בכבדות, בכבד הדת שהוא איוב שהכבידה עליו תורה שאמרה איש תם וישר ירא אלהים וסר מרע וגו' מה שלא נאמר כן על אברהם אבינו, או בכבדות שהיה ירא אלהים ולא ירא ה' שהיה מיראת העונשים ולא מאהבה, א"כ כבדת, זהו וינהגהו ו"י שנהגהו בכבדות שהוא איוב. ויאמר מצרים, מה שאמר בלשון יחיד אמר במדרש שהיו המצרים עושים כשפים ועולים מן הים, אמר הים פקדון שהפקיד לי הקב"ה היאך אניחנו, מיד היו המים רצים אחר כל מצרי ומצרי ומורידן לים שנאמר ומצרים נסים לקראתו לקראתם לא נאמר אלא לקראתו של כל מצרי, זהו וינער ה' את מצרים בתוך הים, היל"ל לתוך הים, ואמר בתוך הים לומר שננערו לצאת בעודם בתוך ע"י כשפים ולא הניחם הים וישובו המים כו' ולא נשאר בהם עד אחד, אמר בפרקי ר"א שפרעה נשאר, זהו עד אחד המיוחד שבהם שהוא פרעה, זהו לכל חיל פרעה ולא פרעה:
פסוק כה:עוד ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל. כי פרעה ראה כל מה שעשה הקב"ה בעשר מכות מדה כנגד מדה, כמו שאמרו ז"ל במדרש וראה שעשה עמהם גזרת כל הבן הילוד, ולזה פחד לרדוף אחריה, ולזה הקב"ה חזק לב שנאמר ויחזק ה' את לב פרעה וירדוף, שאין חזוק אלא במקום רפיון, עתה כשבא לים ונכנס בו אמר ודאי עתה גובה ממנו גזרת כל הבן הילוד כל מה שנלחם להם היה מדה כנגד מדה וזה ג"כ מדה כנגד מדה:
פסוק כט:ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. כבר אמר ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מה צורך לחזור לאמרו. אלא קודם אמר ובני ישראל הלכו ביבשה שבא רוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה, חשבו שהוא יבשה ממש כי יש מקומות בתוך הים כמו אי והרים שהם יבשה כן חשבו ישראל עתה שאמר ה' אל משה נטה את ידך וישובו המים וראו ישראל שהמים היו שבים על מצרים אז ידעו ישראל שהם בתוך הים ביבשה שאינו לא אי ולא הר אלא ים ממש, וחזר ואמר והמים להם חמה חסר ולעיל אמר חומה מלא, אלא לעיל בין לישראל בין למצרים חשבו שהוא יבשה והם הולכים ביבשה כמו שאמר והמים להם חומה, חשבו שיש דרך סלולה וכותל מכאן ומכאן, ולזה וירדפו מצרים אחריהם כי לא יכלו להקיפן שהיו רואים כמו חומה וכותל מימינם ומשמאלם, אבל עתה ששבו המים ויכסו את הרכב וגו', אז ידעו שהמים הם שהיו להם חומה, ולזה חסר שאינה חומה ממש:
פסוק כט:ובמדרש ירד סמא"ל ואמר לפניו רבש"ע לא עבדו ישראל ע"א במצרים ואתה עושה להם נסים ונפלאות, והיה משמיע קולו לשר של ים ונתמלא עליהם חמה וביקש לטובעם, מיד השיב לו הקב"ה וא"ל שוטה שבעולם וכי לדעתם עבדוהו והלא לא עבדוהו אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף דעת ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון. כיון ששמע שרו של ים כן אותה חמה שנתמלא על ישראל החזירה על מצריים שנאמר וישובו המים ששבו מישראל על מצרים:
פסוק ל:ויושע ה' ביום ההוא. אמר ביום ההוא כשראו את מצרים מת אז החזיקו לבם ועצמן נושעים, כי העבד שברח מרבו כל עוד שרבו חי הוא מחזיק עצמו עבד, כי אפשר שיבא אחריו, כשמת רבו קרא עצמו בן חורין, לזה מר מיד מצרים שכל עוד שהם בחיים היו כבושים תחת ידם באי זה מקום שילכו בפרט שהם היו מולכים על כל העולם, לזה אמר מיד מידם ממש:
פסוק ל:עוד אמר מיד מצרים. כמו שאמר במדרש שבא עוזא שר של מצרים ואמר שעדיין יש לו עליהם שהוא גזר ועבדום וענו אותם ת' שנה ועדיין לא עבדום, וא"ל הקב"ה כלום נתחייבו בני שעבוד אלא בשביל דבור אחד שדבר אברהם אוהבי שאמר לפני במה אדע וא"ל ידע תדע כי גר יהיה זרעך כלום אמרתי בארץ מצרים בארץ לא להם אמרתי אין לך על בני כלום, והאריך במדרש, עיין בילקוט במקומו. א"כ לזה אמר מיד מצרים מיד שר של מצרים שבטל טענותיו ולא נשאר לו שום טענה ולא שום תביעה עליהם, ועל זה אמר המשורר ויושיעם מיד שונא זה פרעה, ויגאלם מיד אויב זה עוזא. ואפילו שאמר וירא ישראל את היד הגדולה וגו', וירא ישראל את מצרים מח' צא מת ממש כי ע' שרים יש להם צורך ולא יחסרו, אלא מת כמו שאמר הזוהר דאעברו ליה משולטנותיה ועני חשוב כמת, לזה סלק מעליהם כל טענה וכל תביעה:
פסוק ל:וירא ישראל את מצרים. שאלו בזוהר והא כתיב לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואי תימא מתים חמו להו לא קאמר לא תוסיפו אלא לראותם ולא לראותם חיים. ואמר שמה שאמר עד עולם פירוש הוא עולם שהעבד יוצא בו לחירות ופירוש עד עולם עד דאתער ההוא עלמא ואתמסר בדינוי ולא אמר לא תוסיפו לראותם עוד ולא יתיר אלא עד עולם עד דאתמסר בדינוי דההוא עלמא דמפיק עבדי לחירו דהשתא נפקו מתחות ידיהו, א"כ כדי שידעו ישראל שהם גאולים ונושעים הראם את מצרים מת. כמו שאמר במדרש מפני ד' דברים ראו ישראל את מצרים מתים, כדי שלא יאמר כשם שעלינו מצד זה כן מצרים עלו מצד אחר, וכדי שלא יאמרו המצרים כשם שהם אבודים כן אבדו ישראל בים, וכדי שיקחו ישראל את הביזה שהיו טעונים כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, וכדי שיהיו ישראל נותנים עיניהם בהם ומכירים אותם ומוכיחים אותם וכל או"א ראה את הנוגש שלו והכירו והיה הישראלי לוקח מנעלו ומטפח על פניו ומכה בו. אמר במדרש וירא ישראל את מצרים מת ולא מת כענין שנאמר בצאת נפשה כי מתה ולא מתה, כדי שיראו המצרים כבודם ומעלתן של ישראל ולא יאמרו כשם שהם אבודים כך ישראל:
פסוק לא:וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים. חזר ואמר פעם שנית, לומר שלא מפני שראו את מצרים מת לזה ויאמינו בה', ח"ו ישראל אינם מחוסרי אמנה מפעם ראשונה שבא משה אליהם אמר וישמעו כי פקד ויאמן וכו' וכבר ממצרים היתה בהם מעלת האמנה, לזה אמר וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים משם מצרים היתה בהם האמנה לפי שראו בעיניהם, א"כ וירא ישראל את מצרים מת לא כדי שיאמינו אלא כדי לראות נקמת שונאיהם ונוגשיהם, זהו וירא ישראל ולא וירא העם, אבל ערב רב לא היתה בהם לא יראה ולא אמנה עד עתה שנאמר ויראו העם ולא ויראו ישראל ויאמינו בה', ועד עתה לא היתה בהם אמונת השי"ת, אבל ישראל היתה בהם אמונתו ית' וירדו למצרים לסבול הגזרה של בין הבתרים והאמינו בו בהבטחתו שאמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וכן יעקב אמר להם רדו שמה ירידה היא לכם, שמ"ה מש"ה הש"ם יהיה בעזריכם, עוד שמ"ה מש"ה הוא הגואל אשר ום, לזה כשבא משה שמחו והאמינו, אבל ערב רב לא קבלו מיעקב ולא היה בהם שום אמנה לא בה' ולא במשה, שמאין ידעו שמשה הוא הגואל ואפילו ששמעו מישראל היו כולם מחוסרי אמנה עד עתה, אבל ישראל האמינו במשה קודם שבא מקבלת יעקב אביהם שאמר להם רדו שמ"ה מש"ה, וכשהאמינו ערב רב במשה ובנבואתו אז שמח ומרוב שמחתו אמר שירה לפי שהוא הוציאם, ואם לא היתה בהם אמונת השי"ת לא היו ישראל כדאין ליקרע להם הים והיו ישראל נטבעים בסיבתם, לפי שהיה הים הולך וסוער על ערב רב, אבל כשהאמינו אז כדאים הם ליקרע להם הים שנאמר תשורי מראש אמנה, תאמרו שירה מראש ערב רב שהם רוש ולענה, אמנה יש בהם אמונה והאמינו בה' ובמשה עבדו, ומשה שמח שקראוהו עבד ה' ואמר שירה, ולזה השי"ת קראו עבד שנאמר עבדי משה לפי שהיה שמח בקראתו עבד לא כמו בני אדם שהם מתבזים לקראתם עבד אפילו עבד מלך, לא כן משה ע"ה כי שמחתו וכבודו ותפארתו לקראתו עבד ה', וכן אמרו ז"ל בזכות האמנה שרתה עליהם רוח הקדש ואמרו שירה. עוד אז"ל בזכות אברהם שהאמין בה' שנאמר והאמין בה' שרתה רוח הקדש עליהם ואמרו שירה שנאמר תשורי מראש אמנה שהוא אברהם שהיה ראש לאבות. אמנה שהאמין בה', ומה שירה אמרו, א"ז, אל"ף זי"ן, אל"ף, פל"א, עושה פלא מם ישראל ומלחמה בכלי זין עם מצרים, לזה התחיל השירה באז, גם א"ז בא"ת ב"ש ע"ת לומר שמיום שנברא העולם לא היה עת לומר שירה עד שיצאו ישראל ממצרים ונקרע להם הים ואע"פ שאמרו שירה בליל פסח לא היו כולם כאחד אלא כל אחד בביתו או בחבורתו, ולזה לא נזכרה בתורה אלא ברמז שנאמר כליל התקדש חג וגו'. ובמדרש מה ראו ישראל לומר שירה על היה באז, אלא אמרו מתחלה היה הים הזה יבשה עמדו דורו של אנוש והכעיסו לפניו באז שנאמר אז הוחל לקרוא בשם ה' ועשאו הקב"ה ים ופרעו מהם שנאמר הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ ועכשיו ים היה ונעשה יבשה שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה הוי אז ישיר וגו', ואין אז אלא לשון בטחון שנא' אז תלך לבטח דרכך. בא המאמר הזה לומר על מעלתם של ישראל שידעו הנסים והנפלאות שעשה עמהם הקב"ה שידעו שהם הולכים בים ממש לא שיבש היה לגמרי אלא לפי שעה עד שיעברו כמ"ש עד יעבור עמך ה', והיו רואים המים להם חומה ובטחו בו והולכים לבטח דרכם ומרוב שמחתם אומרים שירה וידעו מה שעשה בדור אנוש ועשה עמהם בהפך אז וגו', שאינם כפויים טובה ולא מכסים הנסים שעושה עמהם אלא מפרסמים אותם ברבים, זהו ובני ישראל ולא די פעם או שתים, אלא ויאמרו לאמר אמירה אחר אמירה, ולא הם לבד אלא לאמר לכל הדורות הבאים להודיעם ולפרסם נפלאותיו שנאמר שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו. ואמר שירה זו בי' לשונות, בשירה שנאמר אשירה לה', בעוז ובזמר שנאמר עזי וזמרת יה, ברוממות שנאמר אלהי אבי וארוממנהו, באדירות ובקדושה שנאמר נאדר בקדש, בחסד שנאמר נחית בחסדך, בפלא שנאמר עושה פלא, במורא שנאמר נורא תהלות, במלכות שנאמר ה' ימלוך לעולם ועד, ובא ונלחם בעשרה מיני מלחמות. בגאוה שנאמר גאה גאה, בחרון שנאמר תשלח חרונך, ובאף שנאמר וברוח אפיך וכה"א נשפת ברוחך, בימין שנאמר ימינך ה', ברוגז שנאמר שמעו עמים ירגזון, בחיל שנאמר חיל אחז, בבהלה שנאמר אז נבהלו, באימה שנאמר תפול עליהם אימתה, בפחד שנאמר ופחד, ולזה תמצא עשר לשונות של פורענות להם, שנאמר ה' איש מלחמה, רמה, ירה, טבע שנאמר טובעו בים סוף, כסה שנאמר כסמו ים, תהומות יכסיומו, הורד שנאמר ירדו במצולות, רעץ שנאמר תרעץ אויב, והרוס שנאמר תהרוס קמיך, בלע שנאמר תבלעמו ארץ, צלל שנאמר צללו כעופרת במים אדירים. א"כ כשראו הקב"ה נלחם בהם בכלי זינו אמרו א"ז, אל"ף פלא זי"ן כלי זין:
פסוק לא:עוד במדרש הה"ד פיה פתחה בחכמה מיום שברא הקב"ה את העולם עד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל, ברא אדם ולא אמר שירה, הציל אברהם מכבשן האש ולא אמר שירה, וכן יצחק מן המאכלת ולא אמר שירה, וכן יעקב מן המלאך ומן עשו ומן אנשי שכם ולא אמר שירה, כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם הים מיד אמרו שירה להקב"ה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל, הוי פיה פתחה בחכמה, אמר הקב"ה לאלו הייתי מצפה, ואין אז אלא שמחה שנאמר אז ימלא שחוק פינו כו' ע"כ. ויש לשאול למה לא אמר שירה לא אדם שהיה יציר כפיו של הקב"ה ודאי שהיה חכם גדול בכל מיני חכמה ואיך לא אמר שירה. וא"ת שאמר שירה שנאמר מזמור שיר ליום השבת שהגין עליו אמר שיר לא אמר שר לה' כמו שאמרו משה ובני ישראל. ואברהם אבינו שהיה קורא בשם ה' ומודיע אלהותו ית' איך לא אמר שירה, וכן יצחק כשהצילו מן המאכלת שאז"ל צרות סבבו עליו למה לא אמר שירה, והמלאכים אמרו ברוך מחיה המתים ואיך הוא לא יאמר שירה, וכן יעקב כשהצילו הקב"ה מכמה צרות שבאו עליו למה לא אמר שירה לבסוף כשראה שהצילו הקב"ה ונתן לו י"ב שבטים כלם צדיקים נקראים שבטי יה למה לא אמר שירה. אלא תשובת שאלה זו הוא לפי שכשעושה שום דבר קודם שיבא לידי גמר לבו בל עמו עד שנגמר אותו דבר ונעשה בשלימות כמו שעלה במחשבה אז הוא שמח ושקט, והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל שנאמר בראשית בשביל ישראל סבא שנקרא ראשית כו' והם תחילת המחשבה והם סוף המעשה, לזה אמרו השירה על ים סוף לומר כאן נגמר סוף המעשה ותכלית בריאת ישראל שהוא לקלסו ולהיות כמו מלאכי מרום ויותר, וכן אז"ל א"ר יוחנן בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר הקב"ה יקדמו בני תחלה שנאמר קדמו שרים אחר נוגנים, למה שלזה היתה תכלית הבריאה, א"כ אחר שהיו ישראל ששים רבוא שלזה נבראו אמרו שירה ומשה שהוא שקול כנגד כל ישראל כמו שאמרו אשה אחת ילדה ששים רבוא, וישראל שהיו ס' רבוא ולזה לא אמרו לא אדם ולא אבות, לפי שעדיין לא הגיע תכלית הבריאה, לזה אמר בעל המאמר לאלו הייתי מצפה, ואמר עוד אין אז אלא שמחה למד שאז נשלמה השמחה וראוי לומר שירה, וכן אז"ל על פסוק נכון כסאך מאז מעולם אתה א"ר ברכיה אע"פ שמעולם אתה לא נתישב כסאך ולא נודע בעולמך עד שאמרו בניך שירה. לכך נכון כסאך מאז משל למלך שעשה מלחמה ונצח ועשו אותו אגוסטוס אמר לו עד שלא עשית מלחמה היית מלך עכשיו עשינוך אגוסטוס מה יש כבוד בין מלך ובין אגוסטוס אלא המלך עומד ואגוסטוס יושב, כך אמרו ישראל באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה ועכשיו אתה הוא אלא כביכול עומד שנאמר עמד וימודד ארץ, אבל משעמדת בים ואמרו לפניך שירה באז נתיישבה מלכותך וכסאך נכון, הוי נכון כסאך מאז מעולם אתה ע"כ. הרי עשו משל למלך שהמלך עומד והאגוסטוס יושב לפי שלא נשלמה הכוונה עדיין אבל משנשלמה נתישבה דעתו, ולזה חתמו השירה ה' ימלך לעולם ועד ר"ת לוי, בזכות המילה נקרע הים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים, לזה אמר משה א"ז בגימ' ח', בזכות המילה שניתנה בשמנה. עוד ויאמרו לאמר עד שלא אמרו ישראל שירה לא אמר שום אדם שירה ואחר שאמרו ישראל שירה בא יהושע ואמר שירה שנאמר אז ידבר יהושע, ובאו ברק דבורה ואמרו שירה שנאמר ותשר דבורה, בא דוד ואמר שירה שנאמר ידבר דוד, בא שלמה ואמר שירה שנאמר אז אמר שלמה, זהו ויאמרו, אחר שהם אמרו יאמרו ג"כ הבאים אחריהם, זהו לאמר. ולז"א שירה בלשון נקבה שהולידה שירות לבאים אחריהם:
פסוק לא:ובזוהר פ' בשלח (דף ס') א"ר שמעון בההיא שעתא דהוו קיימי ישראל על ימא והוו אמרי שירתא אתגלי קוב"ה עלייהו וכל רתיכוי וחילוי בנין דינדעון מלכיהון דעבד לון כל אינון נסין וגבוראן וכל חד ידע ואסתכל מה דלא ידעו ולא אסתכלו שאר נביאי עלמא, דאי תימא לא ידעין ולא אדבקו חכמתא עילאה, מן שירתא דא תחמי דכולהו בחכמתא אסתכלו וידעון מלין ואמרו, דאי לאו הכי איך יאמרון כלהו מלין אחידן דלא סטו אלין מאלין ומאי דאמר דין אמר דין ולא אקדים מלה דא למלה דא אלא כולהו בשקולא חדא ורוחא דקודשא בפומא דכל חד וחד ומלין אתאמרו כאלו נפקין מפומא חד. א"כ לזה אמר אשירה ולא אמר נשירה, כי משה ובני ישראל הם המשוררים, אבל אמר אשירה לרמוז למה שאמר הזוהר הנזכר:
פסוק לא:עוד אמר ויאמרו לאמר מלשון את ה' האמרת זהו לאמר לרממו ולקלסו שלכוונה זו בראם, כמו שאמר בזוהר לאמר דא הוא לדרי דרין בגין דלא יתנשי מינייהו לעלמין דכל מאן דזכי למימר האי שירתא בהאי עלמא זכי לה בעלמא דאתי וזכי לשבחא לה ביומוי דמלכא משיחא בחדוותא דקב"ה דכתיב לאמר בההוא עלמא לאמר בההוא זמנא לאמר בארעא קדישא לאמר בגלותא לאמר בפורקנא דישראל לאמר בעלמא דאתי ע"כ: