מידת הביטחון
בכמה וכמה מקומות בתורה נכתבו שתי מילים זהות בפסוק אחד או בפרק אחד, פעם אחת בכתיב מלא בוא"ו ופעם בכתיב חסר בחסרון הוא"ו. בכל המקומות הללו הסביר הגאון מוילנה את הצורך בשינוי. בפרקנו נמצאות התופעה לא בפסוק אחד אלא בשני פסוקים דומים המרוחקים אחד מהשני כמטחוי שבעה פסוקים. ואלה הפסוקים: "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (כב) – "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חמה מימינם ומשמאלם" (כט). ואת הפסוק האחרון ואת המילה חמה הכתובה בו בכתיב חסר, דרשו חז"ל וגילו בהם מאורעות סמויים מהעין: "והיו מלאכי השרת תמהין לומר: בני אדם עובדי עבודה זרה, מהלכין ביבשה בתוך הים? ומנין שאף הים נתמלא עליהם חימה? שנאמר 'והמים להם חמה' אל תקרי חומה אלא חימה" (מכילתא בא). ומאליהן עולות השאלות: למה כעסו המים? ואם יש סיבה לכעס, מדוע היו המים חומה בצורה לישראל והגנו עליהם בפסוק כב, ומדוע שינו את טעמם לחימה של כעס בוער רק בפסוק כט?
בשני דרכים מיישב הגאון מדוע הפכה ה'חומה' ל'חימה'. התשובה השנייה של הגאון היא עיקר דיוננו. ההבדל בין שני הפסוקים נובע מתיאור של שתי קבוצות שונות בעם: לצדיקים שימש הים חומה, ולרשעים הוא עורר חימה. מקור ההבדל הוא בסדר המילים השונה בפסוקים. "דהנה בבני ישראל היה שתי כתות, אנשים צדיקים המאמינים בה' ובעלי בטחון, והם הלכו תיכף לים עד כי בא מים עד נפש, וכדאיתא במדרש דקפץ נחשון בן עמינדב, ואחריו כל שבט יהודה. והנה איתא במדרש דהיה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, והשיב הקב"ה זכות האמונה והביטחון כדאי להם, אם כן גבי בני ישראל שהלכו בתוך הים מקודם באמונה וביטחון ורק אחרי זה היה היבשה – שפיר היה להם המים חומה – כחומה. אבל כת השניה דלא היו מאמינים כל כך עד שראו בעיניהם היבשה, ולכך כתוב עליהם דהלכו ביבשה בתוך ים – קודם יבשה – לכן היה המים להם חימה ר"ל קטרוג מה נשתנו אלו מאלו" (קול אליהו, אות נז).
ר' חיים מוולוז'ין מסביר את כוחו של הביטחון ואת עוצמתו להשפיע על סדרי בראשית. אחרי שהאריך להסביר ש"בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו) פירש: "ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבון כוחות ועולמות אין מספר ומסרם בידו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם... הן לטוב או להיפך ח"ו...". ולפי זה כתב לבאר את נס בקיעת הים: "ולכן בעת קריעת ים סוף אמר הוא יתברך למשה: 'מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו' (יד, טו). ר"ל דבדידהו תליא מילתא, שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון ויסעו הלוך ונסוע אל הים, סמווך ליבם לא יירא, מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם". לשיטתו, לא ה' קרע את הים, כביכול, אלא בטחונם של ישראל.
ובדרך זו הוא ממשיך להסביר שם פסוק קשור נוסף "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעיתי" (שיר השירים א, ט): "רוצה לומר, כמו בסוסי פרעה שהיה הפך מנהגו של עולם שהרוכב מנהיג לסוס, ובפרעה וחילו – הסוס הנהיג את רוכבו – כן המשלתיך רעייתי על זה האופן ממש, שאף שאני "רוכב ערבות", עם כל זה כביכול את מנהיגה אותי על ידי מעשייך, שעניין התחברותי כביכול להעולמות הוא רק כפי התעוררות מעשיך לאן נוטים. וזה שאמר הכתוב: 'רוכב שמים – בעזרך' (דברים לג, כו), וכן מה שאמרו חז"ל (שבת קטז ע"ב ועוד) 'העבודה צורך גבוה' " (נפש החיים, שער א, בסוף פרק ט).
וידועים דברי ר' חיים על הסגולה הנפלאה הזו של הביטחון: "ובאמת הוא ענין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים, שלא יוכלו לשלוט בו ולא יעשו שום רושם כלל, כשהאדם קובע בלבו לאמר: הלא ה' הוא האלקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בלבו ביטול גמור, ואינו משגיח כלל על שום כח ורצון, ומשעבד ומדבק טהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא, כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל" (שם שער ג, פרק יב).
ספרות המוסר והחסידות מלאה בסיפורי ביטחון נפלאים, כגון: "ידוע מה שאמר האלשיך הקדוש לתלמידיו, בבואם לפניו בטענה כי דרש דרש רבם בבית הכנסת כי הבוטח בה' אין צריך לעשות דבר, כי אם לישב בבית המדרש ולעסוק בתורה ובתפילה, וה' יזמין לו את פרנסתו כראוי. ומכל שומעי לקחו לא זכה אלא 'בעל עגלה' הדיוט אחד שזימנו לו מן השמים ארגז מלא מטבעות, והרי גם הם עשו כן – ולא עלתה בידם. ויען ויאמר להם רבם: אין הדברים מתקיימים אלא במי שמאמין בכך בלי פקפוק כלל, ובעל העגלה אמנם היתה בו אמונה פשוטה וזכה בו".
אכן לא הכל שלמים עם תפיסה זו במידת הבטחון. החיים, כידוע, אינם "סיפורי חסידים" ולא תמיד מציעים סוף טוב לכל סיפור. נכון, שגם "מתנגדים" מובהקים עומדים לעתים פעורי פה למראה ניסי "ביטחון" שלא מעלמא הדין, אבל מאידך גם חסידי חסידים יודו שלא כל מעשה אדמו"ר ורבי מסתיים ב"מופת". וכך כתב הרמב"ן: "כל הבוטח מאמין, לפי שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו שהיכולת בידו למלא שאלתו; ואין כל המאמין בוטח, כי לפעמים ירא שמא יגרום החטא, או שמא קבל כבר על מעשיו בניסים שעשה לו הבורא, ומאשר מוצא עצמו חוטא ופושע כנגד חסדי הבורא יתברך, אינו נושא נפשו לבטוח בו שיצילהו מצרתו"
לדעת הרמב"ן, ביטחון מוחלט שהקב"ה יוציא את האדם מצרתו, היא מידה מגונה וגובלת בגאוה. לכן מציין הרמב"ן שם שורה של גדולי עולם, שלא היה להם ביטחון מוחלט בהצלתם, וחששו שמא אינם ראויים להצלה. "וכן הירא שמא יגרום החטא, אחר שהוא מאמין שהיכולת בידו, אבל מאשר הוא יודע שאין לפניו משוא פנים...לפיכך ירא שמא יגרום החטא, שלא ינצל מצרתו, כמו יעקב אבינו עליו השלום שהבטיחו ה' ואמר הנה אנכי עמך והיה ירא מעשו". וכן מצינו בדוד שהיה מאמין לראות בטוב ה', והיה ירא שמא יגרום החטא, כמו שאמרו חז"ל, מפני מה נקוד על לולא. לפי שהיה ירא שמא יגרום החטא, נמצא כי המאמין ייתכן שיירא שמא יגרום החטא.
ברוח דברים אלו, אך בהגדרה שונה של מידת הביטחון, כתב החזון איש: "טעות נושנה נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון, שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים נסתובבה במושג – חובה להאמין בכל מקרה שפוגש האדם...כי בטח יהיה טוב, ואם מסתפק וחושב על היפוך הטוב – הוא מחוסר בטחון. ואין הוראה זו בבטחון נכונה. שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד – אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך? אבל עניין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאיתו יתברך...וכאשר אדם נפגש במקרה אשר לפי הנוהג שבעולם צפוי אליו סכנה מדרכי הטבע...ההבלגה בשעה הקשה הזו ולהשרות בקרבו את האמת הידועה, כי אין כאן לפניו שום פגע רע מיד המראה, רק הכל מאיתו יתברך בין לטוב בין למוטב...עניין זה יקראוהו מידת הבטחון. וממדת הבטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה, אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים, ושיהיה לבו ער כי לא המקרה פגע בו רק הכל מאתו...כל זה ממידת הבטחון" (אמונה ובטחון, פרק שני).
מן הסתם נאמר גם בסוגיה זו "אלו ואלו דברי אלהים חיים" נראה, שמידת הבטחון המצויה הנדרשת מכל עובד ה' היא זו המוגדרת בפי הרמב"ן והחזון איש. העולים במעלות קדושה, טהרה וביטחון חשים מעין הרגשתם של יוצאי מצרים, "שמעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם הים, אז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם".