א וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃ ג וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר׃ ד וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֮ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן׃ ה וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ׃ ו וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ׃ ז וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ׃ ח וַיְחַזֵּ֣ק יְהֹוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃ ט וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃ י וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ יא וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ יב הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃ יג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛יפוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃ יד יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִישֽׁוּן׃ טו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃ טז וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃ יז וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ יח וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ יט וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם׃ כ וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ כא וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃ כב וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ כג וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃ כד וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃ כה וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ כו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃ כז וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ כח וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃ כט וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ ל וַיּ֨וֹשַׁע יְהוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃ לא וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

נחלת יעקב

יעקב בן יעקב משה מליסא

פסוק יב:
הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר וגו' תיבת לאמר קשה שאינו לאמר לזולתו. וגם תיבת לקחתנו תמוה שתלו הלקיחה במשה וכי לא היו יודעין אחר כל האותות והמופתים שנעשו שם שהי' הכל מהקב"ה. וגם קושיות רש"י קשה. ויותר קשה שהישראל יאמרו כדברים האלה כי מהיכי תיתי הי' להם לומר שיהי' ניחא להם בעבדות מצרים בחומר ובלבנים. ועוד דלאחר ההבטחה מפי משה ליתן להם ארץ זבת חלב ודבש הכתוב מעיד (שמות ד') ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י ומעתה פסקו אמונתם, ונראה לי כי הגלות הקב"ה בכדי להתיך הזוהמא כידוע כהתוך כסף בתוך כור וגם שלא רצו קצת ישראל לצאת ממצרים כמו שאמר בסוף שמות כי ביד חזקה דהיינו הצדיקים שהיו רוצים לצאת ופרעה לא היה מניחם והבטיח הקב"ה כי ביד חזקה ישלחם מארצו וביד חזקה יגרשם היינו אותם שאינם רוצים לצאת יגרשם מעבודת פרך לארץ זבת חלב ודבש אף שהאמינו נראה הטעם כי ראינו שמשה הוסיף על צווי של הקב"ה שלקח הערב רב לגיירם כמ"ש את עמך אשר הוצאת מארץ מצרים ופרש"י שהוא הערב רב וישראל חשבו אף שהאמינו כי פקד ה' את עמו מ"מ לפי דעתם לא צוה להוציא רק אותן שכבר נזדככו והגיע להם הזמן לצאת אבל אותן שלא נזדככו ולא הגיע עדיין זמנם לצאת עד זמן תוס ת' שנה ולכך אותן שידעו בעצמם שלא נזדככו בזיכוך גמור חשבו כי משה מדעתו לקחם כי חישב שהוא יחזירם למוטב כמושלקח הערב רב. וזהו ג"כ אמרו כאן כי טוב לנו עבוד מצרים עד שיגיע זמן שיגמר הזיכוך ממותינו במדבר כי בראותם ששר של מצרים הוא עוד בתקפו חשבו בדעתם שעדיין, לא נגמר הזיכוך וחשבו כי בחטאם הוא ולא יכלו לסבול את הקדושה כמו שאין החולה יכול לקבל מזונו לחם החטא וימותו ולזה אמרו המבלי אין קברים במצרים כלומר אם הם רשעים גמורים וראוין הן למות הי' להם למות בשלשת ימי אפילה ואם יש ראוים בהם ויש באפשרי להם שיחזרו למוטב היה טיב לנו עבוד את מצרים עד שיגמר הזיכוך ממותינו במדבר. כי במדבר מגודל הקדושה יהיו מוכרחים למות ואמר להם משה אל תיראו שהישועה שיעשה השם הוא רק בשבילכם ותראו כי הגיע זמן לצאת:
פסוק כ:
ולא קרב זה אל זה. בש"ס (סנהדרין ל"ט ע"ב) אמרינן ויעבר הרנה במחנה אמר ראב"ח באבוד רשעים רנה וכו' ומי חדי קוב"ה במפלתן של רשעים הכתיב בצאת לפני וכו' שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים דאמר רשב"ג אר"י מאי דכתיב ולא קרב זא"ז כל הלילה באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה אמר להן הקב"ה מעשה ידי טבועים בים ואתם אומרים שירה. והוא פלאי דהא ישראל אמרו באמת שירה אחר שנטבעו המצרים וגם באחאב אחר מיתתו ועוד מה צרה יש באבידת עכו"ם ואפיקורסין הגרועין מבהמות. לכן נראה דידוע דכשהקב"ה עושה משפט ברשעים שמי מתגדל ומתקדש כדכתיב נודע ה' משפט עשה וכן פרש"י בכמה מקומות ובוודאי הקב"ה, חדי בזה אמנם זה דוקא כשהוא משפט צדק ולזה כל הלילה כשקיטרגו המקטריגים הללו עובדים ע"ז והללו עובדי ע"ז ולשבועת האבות הוכרח להציל את ישראל ולהטביע את מצרים למען יצאו ברכוש גדול, וכיון שהללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז הי' נרא' לפני המקטריגים כביכול כעול בחיקו יתברך. ולכך לא שמח במפלתן משא"כ אחר שירדו בים והיתה יהודה לקדשו והאמינו ישראל בה' נעשה המשפט של מצרים משפט צדק ראוי לומר שירה על שנתגדל שמו של הקב"ה וכן ביהושפט דכתיב ועוד העם לא הכינו לבם וכו' לכך לא שמח. וכן באחאב אשר בשבילו נגף ישראל כדכתיב ראיתי את העם והנם נפוצים וכו' כי בהדי הוצא לקי כרבא ונענשו שלא במשפט לכך ליכא שמחה בפניו.
פסוק כז:
וישב העם לפנות בקר לאיתנו. איתא במדרש לאיתנו לתנאו הראשון תנאי התנה קב"ה במעשה בראשית עם הים שיקרע לישראל הקושיא מפורסמת שהי' לו לכתוב גבי הבקיעה ולא גבי שיבה לכן נראה דהנה קשה למה הוזכר התנאי גבי קריעת ים סוף ולא גבי שאר נסים כמו הפיכת היאור לדם, לכן נראה דגבי קריעת ים סוף דהללו היו עובדי ע"ז והללו היו עובדי ע"ז ולא היו ראוין לקרוע מחמת נס אך כיון שכל בריאות העולם הי' בשביל ש ישראל כמו שאמרו חז"ל הובא ברש"י פ' בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ובשביל התורה ואם לא היה הים נקרע לא היו ישראל בעולם ולא הי' התורה בעולם. לכן הוכרח הים שנקרע כדי שיתקיימו ישראל ויתקיים העולם. וכתב בעל חובת הלבבות מדרגות הטבע מהתורה כמדרגות העבד מאדוניו וזה מכנין חז"ל בשם תנאי כלומר שיתנהג טבע העולם לפי צורך שיהי' לישראל בעולם משא"כ שאר ניסים שנעשו לא הי' בשביל תנאי הראשון כיון שאף בלא נס הי' ישראל מקיימין ויהי' העולם מתקיים רק בשביל נס להראות נפלאות נמצא כל שהיא צורך ישראל הטביע הקב"ה בטבע דבריאה שיהי' כך וטבע קיים הוא בכל הברואים שמה שהוא צורך כ"י הטביע הקב"ה בטבע הברואים כן יתנהג הטבע נמצא דהי' שני תנאים במעשה בראשית: א' טבע התדיר. ב' טבע השינוי שהוא לצורך כלל ישראל. והנה כמו שהצלת ישראל מחויב הי' בטבע אף שהוא משונה מטבע התדירות כמו כן טביעת המצרים הי' שלא בדרך התדירות כי אחז"ל במדרש כל מקום שהמצרי רץ הי' הים רץ אחריו ויצא חוץ לגבול אשר שם הב"ה חק לים ולזה נכתב אצל שיבת הים לאיתנו לומר שגם זה היה מחמת התנאי שלא יהי' כטבע התדירות ונראה שזה כוונת הפסוק הים ראה וינס הירדן יסוב לאחור דהנה מה שמכונה יבושת הים לקריעה נראה שחלק אחד מהים נס אף שהים הוא מקום גבוה ומכונס ועפ"י נס נס ממקומו ודרך המים היוצאין במורד לשטוף בחזקה היה נס ששב לאחור וממשיל חריפות השטיפה לירדן כמו שהמשיל הנביא ואיך תעשו בגאון הירדן (ירמי' י"ב) וכן אולי היה מקומו נשאר עמוק הי' קשה. אך הענן היה הולך לפניהם והשוה הרים ובקעות שיש בים כמו שיש ביבשה והנה ההרים כשנסתלקו ממקומן ונפלו לבקעה נראין כריקודין ריקוד גדול ממקום למקום משא"כ בקעה כשהוגבהה ממשיל לבני צאן כלומר דבים אשר אין להם כח לרקוד בריחוק מקום רק דמגביה עצמו ממקומו כמו כן הבקעה הגביה עצמה ממקומה מה לך הים כלומר שיש לשאול לים למה הוא נס וכן לכולם. הלא ישראל לא היו ראוים לכך כי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וע"ז משיב מפני אדון חולי ארץ כלומר בשעת בקיעת הארץ הי' התנאי מפני אלהי יעקב כלומר שיהי' זרע יעקב קיימים – ההופכי הצור אגם מים פי' כי האלשיך בפ' חקת כתב כי הצור משל לקליפה הסותם פי הבאר הנמשך ממנו שפע רוחני הנמשל למים וזה שאמר שאף שישראל עכשיו אינם ראוים מכל מקום לבסוף יהפך לבנו לב האבן וילבישינו בשפע רוחניות ומלאה הארץ דעה, וזה שאמר ההופכי ביו"ד שעתיד הקב"ה להפוך הרוח הטומאה השורה עכשיו עלינו היינו הצור שהוא רוח הטומאה לאגם מים עד שאפי' ששכלינו שעכשיו דומה לחלמיש שאין בו לחלוחיתמים עתיד להפוך אותו למעינו מים כי טביעת מצרים הי' מוכרח שיהי' עפ"י נס ג"כ. למען יתחזק ישראל באמונת אלהים שהוא הפועל ברצון ומעניש לעוברי רצונו והוא הוא המשגיח ואין בלתו ומחמת זה יאמינו ישראל: