א וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃ ג וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר׃ ד וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֮ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן׃ ה וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ׃ ו וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ׃ ז וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ׃ ח וַיְחַזֵּ֣ק יְהֹוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃ ט וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃ י וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ יא וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ יב הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃ יג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛יפוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃ יד יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִישֽׁוּן׃ טו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃ טז וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃ יז וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ יח וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ יט וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם׃ כ וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ כא וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃ כב וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ כג וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃ כד וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃ כה וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ כו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃ כז וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ כח וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃ כט וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ ל וַיּ֨וֹשַׁע יְהוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃ לא וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

דברי דוד

דוד הלוי סגל

פסוק ד:
אכבדה בפרעה, כשהקב"ה מתנקם ברשעים כו'. ובפרשת שמיני בפסוק בקרובי אקדש כתב רש"י כשהקב"ה עושה דין בצדיקים מתירא כו'. עפ"ז פירשתי מדרש והארץ היתה תהו ובהו זו מעשיהם של רשעים ויאמר אלהים יהי אור זו מעשיהם של צדיקים, אבל, איני יודע באיזה מהם חפץ ממ"ש וירא אלהים את האור כי טוב הרי במעשיהם של צדיקים הוא חפץ. ותמהו רבים על זה. ולפי מה שזכרתי אתא שפיר דמאחר שהשי"ת מקודש גם ממעשה רשעים מכח שעושה דין בהם הו"א שחפץ בזה ח"ו:
פסוק ד:
בפרעה ובכל חילו, הוא התחיל בעבירה כו', בפ"ק דר"ה (דף ח') א"ר חסדא מלך וצבור מלך נכנס תחילה (פירש"י כשהקב"ה דן אותם) שנאמר משפט עבדו ומשפט עמו ישראל, והטעם מקמי דליפוש חרון אף בשביל עונות צבור, וקשה למה לא פירש"י כאן כן בפרעה ובכל חילו וי"ל דהתם קאי על מלך ישראל דוקא:
פסוק ה:
ויוגד למלך מצרים כו', לכך אנו קורין השירה ביום השביעי. בסוף שלח לך מביא רש"י בשם ר' משה הדרשן שמונה חוטין כנגד שמונה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה, על הים, ושמא חולק על הא דכאן, כ"כ הרא"ם. ויש מפרשים דגם ר"מ הדרשן ס"ל דבשביעי של פסח אמרו שירה רק שמתחיל החשבון מערב פסח שפרקו עול מצרים מעליהם. ולי נראה דודאי אין שום דרך לומר דלר"מ דרשן יהיה קריאת השירה ביום אחר מן מנהג כל העולם, אלא דהענין הוא דשלשה ימים שנתן להם רשות ללכת הם דוקא עם הלילות וא"כ אין יום ראשון מן החשבון כיון שאין לילו עמו, דוגמא לדבר בארבעים יום שעלה משה לרקיע שאין יום ראשון מן החשבון כיון שאין לילו עמו. וע"כ המתינו האקטורין במדבר עד שלשה ימים שלמים ממילא ביום חמישי חזרו לאחוריהם אל. פרעה ובששי ושביעי רדפו ליל שמיני ירדו לים כו'. וכל זה הוא שלא נחשב יום ראשון בתוך שלשה ימים שנתן להם פרעה ושהו שמונה ימים עם יום הראשון. ואנחנו שעושין פסח שבעה ימים אנו אומרים השירה ביום השביעי עם יום הראשון זכר ליום השביעי שלהם שהיה באמת יום שמיני (כנ"ל ליישב דבר זה):
פסוק ה:
ויהפך וכו', בשביל ממונם שהשאילום. יש לדקדק מנלן הך מילתא דהא בקרא כתיב מעבדנו, משמע לא הממון. ויש מתרצים דלנגד פרעה אמרו מעבדנו וכנגד עבדיו אמר בשביל ממון, ואין זה בלשון הפסוק. ונ"ל דקשה לרש"י במה שאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו כו'. דאטו עשו כן ברצון והלא בהכרח היה ובמה נתחרטו. אלא דה"ק דמשה לא אמר אל פרעה אלא שלח עמי ויעבדוני ממילא לא ביקש שנעזוב אותם מעבודתם לנו אלא לעבוד את ה', אבל שאלת ממון לא ביקש ממנו אלא אנחנו מעצמנו עשינו אותו. ע"כ אמרו מה זאת עשינו פירוש בשאלת ממון שלנו כי כבר שלחנו את ישראל מעבדנו אלא לעבוד את ה' ויצאנו ידי חובת המקום ב"ה ואנחנו עשינו מותרות:
פסוק יא:
המבלי אין קברים, וכי מחמת חסרון כו' לשון מבלי הוא לשון לאו כמו אין, וא"כ היאך יתיישב הנהו תרי לאוים הסמוכים, לכן פירש דלאו הראשון קאי על סתם חסרון קברים לא על במצרים, והשני קאי על במצרים, וה"ק וכי מפני חסרון קברים אתה דואג וחושב לחסרון, דהיינו מה שאין קברים במצרים:
פסוק יב:
אשר דברנו אליך במצרים, והיכן דברו ירא ה' עליכם. פירוש שאותו הדבור נתחזק עכשיו ובכללו היה חדל ממנו שזה היו אומרים עכשיו:
פסוק יב:
ממותנו, מאשר נמות פירוש דיש שני פירושים על מותנו, האחד הוא שם כמו מות ישרים דהוה מות שם דבר ה"נ כאן מות בחול"ם דקאי על המיתה וה"ק ממיתה שלנו, והשני דקאי על הפעולה וה"ק מאשר נמות, וההפרש הוא דלפירוש הראשון מזכיר המיתה סתם ואח"כ האדם, דהיינו מיתה של כל העולם תהיה עכשיו שלנו ולפירוש השני מזכיר תחילה האדם ואח"כ מיתה שלו ואין מזכיר כלל מיתה סתם, ואילו היה נקוד מלאפו"ם דהיינו חול"ם היה כפירוש הראשון דמותנו בחול"ם הוא כמו אכלנו שפירושו אוכל שלנו, ועכשיו שנקוד בשור"ק הוא כפירוש השני, ומביא ראייה ע"ז. והשור"ק הוא שאנו קורין מלאפו"ם כמו קומי שובי:
פסוק יט:
וילך מאחריהם כו'. וכאן הוא אומר מלאך האלהים כו' הא דפירש"י זה אחר וילך מאחריהם שהוא מאוחר בפסוק הוא מטעם זה, דבלאו הא מילתא לק"מ במ"ש אלהים לפי שכאן יש דין למצרים להרע, להם ומש"ה אמר מדת הדין, אבל עכשיו שאמרנו שקיבל חצים כו' ש"מ שבשביל הצלת ישראל נאמר אלהים צריך טעם על זה:
פסוק יט:
ויסע עמוד הענן כו', לא נסתלק הענן. פירוש שגם בכל יום היה המלאך שוכן בענן אלא שנסתלק הענן בלילה לגמרי והיה המלאך בתוך עמוד האש וכאן לא נסתלק אלא המלאך הלך עמו לאחריהם ועמוד האש לפניהם להאיר להם:
פסוק כ:
ויבא בין מחנה מצרים, משל כו'. פירש פסוק זה קודם ויסע עמוד הענן שכתב קודם פסוק זה ללמדנו פירוש הפסוקים לענין מלאך אלהים ועמוד הענן דלא תימא דמלאך וענן היו שני שלוחים בשוה כ"א מיוחד בפני עצמו כי מלאך אלהים פה פירשו הראב"ע והרמב"ן שהוא השר הגדול ההולך בענן ובזה נ"ל לתרץ השינוי דגבי מלאך כתיב וילך מאחריהם ובעמוד ענן כתיב ויעמוד מאחריהם אלא להורות שהעיקר הוא מלאך אלהים והענן נגרר אחריו ואין הליכתו מתיחסת אליו אלא להמלאך רק שהענן עמד אחריו והמלאך היה ענינו להגן על ישראל ולעשות הבדל בין המצריים והחצים שלהם ובין ישראל ואע"ג דבפרשת יתרו כתב רש"י שהענן מקבל החצים לק"מ דהקבלה היא להמלאך והענן נגרר אחר המלאך שהוא העיקר, ומ"ש ויבא בין מחנה כו' ולא כתיב ויבאו הוא ג"כ מטעם זה דעל המלאך קאי שהוא העיקר, ומש"ה מביא רש"י תיכף ויבא קודם ויסע עמוד הענן להורות דויבא קאי על המלאך והענן היה בשביל המלאך כי שם מרכבות כבודו, ומתורץ בזה מה שיש לדקדק בלשון הכתוב ויהי הענן והחושך כאילו נעשה ממילא ואח"כ כתיב ויאר את הלילה דהיינו העמוד האש היה בא בשביל זה, אבל בענן לא כתיב ויחשיך דלא בא בשביל זה רק נגרר אחר המלאך וממילא נעשה חושך מכח ההבדל שהיה שם:
פסוק כ:
ויאר וכו' והחושך של ערפל לצד מצרים. נראה דלא היה חושך בתוך מחנה מצרים דא"כ לא היו יכולין לזרוק חצים ובליסטראות, אלא דבין מחנה ישראל למצרים היה הבדל ובאותו הבדל היה חושך לצד מצרים ולא בין המצריים עצמם, ומה שזכר רש"י והחושך של ערפל פירוש חושך של ענן כי הענן הוא הערפל כי דרך הערפל להחשיך לכל צד וגם לצד של ישראל היה מחשיך אלא שעמוד אש שלפניהם היה מאיר לפניהם:
פסוק כג:
כל סוס פרעה, וכי סוס אחד היה לו לעיל בפסוק וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה לא הקשה כן. דשם י"ל דרבותא קמ"ל דכל סוס בפני עצמו השיב את ישראל וראה אותם משא"כ כאן אלא דקשה דילמא על מין סוס קאמר דשייך בו לשון רבים כדכתיב בסוף ישעיה (ס' ז') כל צאן קדר יקבצו לך. וי"ל דקשה דהא סיים בלשון פרשיו דהוא לשון רבים ולא אמר פרשו לשון יחיד אלא דיש טעם לזה שאמר סוס לשון יחיד:
פסוק כד:
בעמוד אש וענן כו' ועושה אותו כטיט הקשה הרא"ם דבלא עמוד הענן נעשה כטיט מכח לחות המים ורתיחת המים, ולק"מ דלחות המים היה נשרף וכלה מחמת הרתיחה והיה קשה, משא"כ בעמוד הענן שלא היה פוסק מללחלח ועמוד האש לא פסק מלהרתיח וע"י זה נעשה טיט:
פסוק כד:
ויהם כו', נטל סגניות, פירוש בערוך ענין חכמה ודעת:
פסוק כו:
וישובו המים, שהיו זקופין ועומדים כחומה כו'. דל"ת שלמטה התחילו לזוב כדרך המים והיו מוסיפין והולכים עד שנתכסו המצריים אלא המים העומדים בגובה הם נפלו עליהם ויכסו מלמעלה כדרך כל כיסוי, וזה שהוצרך רש"י להזכיר ויכסו על מצרים שלא כלשון הפסוק את מצרים:
פסוק כח:
ויכסו וגו', לכל חיל פרעה כן דרך המקרא לכתוב למ"ד יתירה כמו לכל כליו תעשה נחושת. הרמב"ן כתב ע"ז ואינו כן רק פירושו דהחיל אינו רכב ופרשים אבל הם עמו שלקח עמו כמ"ש למעלה כל סוס רכב ופרשיו וחילו, וכמוהו כסוי בלמ"ד כמו לים מכסים המכסה על הקרב ע"כ. ואין דבריו מובנים דמה שאמר שכל חיל פרעה היינו שהם עם של פרעה, בודאי גם רש"י ס"ל כן, אלא דמ"מהלמ"ד יתירה דהיה יכול לומ' כל חיל. ומ"ש עוד וכמוה כיסוי בלמ"ד כמו המכסה על הקרב תמהתי מה צריך לראייה ע"ז הלא רש"י עצמו כתב לפני זה וישובו המים כו' ויכסו על מצרים וגם רש"י כאן ס"ל הכי, אלא דהיתור דחקו ואמר ע"ז דתיקון הלשון הוא כן: