א וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃ ג וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר׃ ד וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֮ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן׃ ה וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ׃ ו וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ׃ ז וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ׃ ח וַיְחַזֵּ֣ק יְהֹוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃ ט וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃ י וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ יא וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ יב הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃ יג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛יפוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃ יד יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִישֽׁוּן׃ טו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃ טז וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃ יז וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ יח וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ יט וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם׃ כ וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ כא וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃ כב וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ כג וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃ כד וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃ כה וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ כו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃ כז וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ כח וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃ כט וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ ל וַיּ֨וֹשַׁע יְהוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃ לא וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

פירושי רד"צ הופמן

דוד צבי הופמן

פסוק ב:
וישבו ויחנו. בני ישראל מצטווים עתה לשנות את כיוון מסעם אל המדבר ולחזור אל מערבו של ים־סוף270לדעת Dillmann זהה ההפנייה אל המדבר המוזכרת למעלה (יג, יח) עם זו שבכאן, והוא רואה בכך הוכחה שיש כאן משום שני מחברים שונים, שכן לדעתו המדבר המוזכר למעלה הוא מדבר מצרים, במערבו של ים־סוף. ואולם בכל ספר שמות וגם ביתר ספרי המקרא שבהם מוזכרים מסעי ישראל, מתפרש "מדבר" - ביוונית - תמיד כמדבר־ערב ומדברו של חצי־האי־סיני הנמשך ממנו, ולא ייתכן שלמעלה (יג, יח) מדובר במדבר אחר. ועוד, לעולם רק נמסרת הסיבה, למה הלכו דרך המדבר במקום ללכת בצפון־מזרח, דרך ארץ פלשתים, ושם לא יכולה להיות הכוונה למדבר מצרים (שבו הלכו רק זמן מועט) אשר בוודאי לא דרכו הלכו בדרך עקיפה לארץ־ישראל. רק כאן מתחילה החזרה מגבול מדבר־ערב לדרום־מערב.. כדי להכיר את מסעי בני ישראל לפי הדעות השונות בנידון, נחוץ להתבונן היטב בזירת ההתרחשות271האזור של מצרים והמדבר הגובל עמה אשר עשוי להיות האזור בו התרחשו הדברים, מותחם בצפון על ידי הים התיכון, במערב - על ידי קו הנמשך משפך הנילוס התנאיתי עד Memphis (מוף). את הגבול הדרומי אפשר לציין על ידי עמק המתמשך מן Besatice, כפר שבקרבת Fostat או Babylon עד לים־סוף, שם הוא מתקשר בשביל צר לרגלי הרי Ataka עד לעיר הנמל Suez. הגבול המערבי הוא מיצר סואץ ומדבר־ערב הגובל. בצפונו של המיצר מצוי האגם Menzaleh, במזרחו של זה העיר Pelusium ועוד יותר מזרחה אגם Sirbunis שבקצהו המזרחי נמצא ההר Kasios, אשר לידו, בכיוון מזרחה, מתמשך אגם גדול נוסף. ומיצר־סואץ דורש את תשומת־לבנו המיוחדת. לא הרחק מקצהו הצפוני של מפרץ ים־סואץ מצויים האגמים המרים שבקיצם הצפוני מצוי מחסום־הדיונות של Seraphium, ועוד יותר צפונה אגם Timsah (או אגם התנינים), שאליו משתפך - מכיוון הנילוס - ואדי Tumilath. צפונה יותר, נפרד מאגם Timsah על ידי מחסום - הדיונות הגבוה el-Giser, כלומר הגשר, מצוי אגם (= בירכת) Balah אשר ערוץ מים צר מחברו עם אגם Menzaleh. ליד ערוץ מים זה מובילה דרך־שיירות ממצרים מזרחה. מסעות בני ישראל מתחילים ברעמסס ומשם לסוכות. רעמסס היתה (לפי Naville) בין Bobastis של היום ובין Tel-el-Maskhuta, קרוב יותר אל Bobastis, בואדי Tumilath (ראה למעלה א, יא). באשר לפיתום, שבוודאי היתה יותר מערבה, אגיפטולוגים מזהים אותה עם Tel-el-Maskhuta דהיום. והנה לסוכות, שאי־אפשר לזהותה בדיוק, אבל יש להניח כי היתה בשפתו הצפונית של אגם Timsah, הלכו בכיוון צפון־מזרח. מכאן הלכו לאיתם אשר בקצה המדבר, הנקרא בס' במדבר (לג, ח) "מדבר אתם", ואלו להלן (טו, כב) הלא נקרא "מדבר שור". צריך אפוא לחפש את אתם יותר מזרחה, קרוב למדבר at-Tih. משם פנו דרומה, במערבו של אגם Timsah, וליד האגמים המרים דרך המדבר המצרי עד לפני פי־החירות שבין מגדול והים שלפני בעל־צפון. והנה מכל הכינויים המובאים כאן מזוהה בוודאות רק אחד - הים שבכאן, הוא ים־סוף (ואולם אפשר להניח שלפני למעלה משלושת אלפים שנה הגיע ים־סוף יותר צפונה ואף כיסה את האגמים המרים, וכפי שמסבירים חוקרים בימינו). יוצא, שאפשר לחפש את מקום מעבר ישראל דרך ים־סוף החל באגמים המרים ודרומה, אך אין להדרים יתר על המידה לפי שלא היתה להם חניה בין פי החירות ובין איתם, כאמור בס' במדבר (לג, ז). וגם אין לחפש את מקומו צפונה מדי, שם הלכו לעתים ועברו לפי המסורת את הים ביום שביעי של פסח. מכל מקום, לשוא יטרחו לזהות את המקום באורח מדויק, כשם שיש לראות טורח־שוא בנסיונם של הרציונליסטים להכחיש את מעשה הנס ולהסביר את התרחשותה של העובדה ההיסטורית של קריעת ים סוף על ידי השפעתם של גאות ושפל.
והרי דעות נוספות על אודות המקומות השונים המוזכרים כאן. לפי Stickel Knobel ו- Kurtz "רעמסס" היא Bilbeis, לפי Keil ,Hengstenberg ו-Kiepert היא Heronpolis ולפי Brugsch ו-Koehler היא Tanis (באשר לדעה האחרונה ראה השגות בתוך Literaturbericht d. jued. Presse, 1876, ובאשר ליתר הדעות ראה דברי Dillmann לשמות א, יא). "סוכות" היא - לפי Thaubastum - Ebers, ובמצרית שמה Sechet. "אתם" היא לפי Ebers חומה מן הים התיכון ועד לים האדום. "פי החירות" ("פי" = ה"א־הידיעה המצרית) מזוהה על ידי חוקרים חדשים רבים עם Adschrud, בצפון־מזרחה של סואץ, אך אל נכון דוחה Dillmann דעה זו כמבוססת על דמיון הצליל בלבד. לפי Brugsch ביאור השם "פי החירות" הוא פתח הלועים, והוא מציין את קצהו המערבי של אגם ,Sirbonis דעה הנופלת עם דחיית הנחתו, ראה Literaturbericht d. jued. Presse, 1876.
.
פסוק ב:
מגדל מוזכר עוד בירמיה מד, א; יחזקאל כט, י.272שם מתרגמים השבעים, עיר בגבולה הצפון־מזרחי של מצרים. ואולם יש מקום לחשוב על מגדול זו רק אם נקבל את דעתם של כמה מן החדשים, שים־סוף שבכאן הוא הים התיכון, דעה שכבר הופרכה כבלתי־אפשרית במאמרנו ב- Literaturbericht d. jued. Presse, 18, ויש לזכור שהשם מגדול פירושו מגדל, מצודה, ואם כן הדבר, ודאי שהיו שם ערים רבות בשם זה. בעל צפון היה בוודאי מקום פולחן273רבים חושבים על Typhon. לפי Brugsch ההר Kasios שליד אגם Sirbonis, ולפי אחרים מיקדש בהרי Ataka. הצד השוה שבהם, כל אלה הן השערות רופפות או כוזבות, וראה אצל Dillmann גם באשר לזיהויים השונים של מקום קריעת ים סוף..
פסוק ג:
ואמר פרעה לבני ישראל, כמו. על אודות בני ישראל.
פסוק ג:
סגר עליהם המדבר, השוה איוב יב, יד. המדבר, כלומר המדבר הערבי הגדול, סגר לפניהם את הדרך והכריחם לחזור כדי לחפש בדרום אניות שתעברנה אותם דרך ים־סוף. ואף־על־פי שפרעה החל ברדיפתו אחרי בני ישראל רק אחרי שאלה יצאו מאתם, השיגם בפי החירות, ואין בכך כל קושי, שכן המרחק בין שני המקומות הוא על פי המסורת מסע בן שלושה ימים בלבד.
פסוק ה:
ויגד... כי ברח העם. מדברי המכילתא "מי הגיד לו? האקטורין שלו", כלומר אותם המלווים ששלח עמהם כדי להזהיר את בני ישראל לחזור למצרים אחרי שיעבדו את אלוהיהם שלושה ימים במדבר, משמע שרק לזמן מוגבל, ולא לחלוטין, שחרר את בני ישראל. והנה משבני ישראל לא שעו לאיזכור זה, הודיעו לפרעה שברח העם.
פסוק ה:
ויהפך. הביטוי חוזר אל האמור למעלה (יב, לא ואילך), שם משתמע שהמצרים שמחו להיפטר מהם מישראל, ולפי מצב־רוחם באותה השעה אמנם הסכימו לשחרורם המלא.
פסוק ו:
ואת עמו, אלה הם אנשי המלחמה.
פסוק ז:
שש־מאות רכב. הכתוב מבליט את השתתפותם של אלה במסע הרדיפה משום שהם היו נחוצים לרדיפה המהירה.
פסוק ז:
שלשים. לפי אחרים הרי אלה הם החיילים המאומנים במיוחד ללחימה מעל הרכב שצוותו מורכב משלושה לוחמים. ואולם המלה שליש מופיעה גם אצל ישראל, בזמן שעדיין לא היה להם רכב־מלחמה, כגון שמואל ב' כג, ח, וגם במקומות אחרים, כגון מלכים ב' ז, ב; יט, כה; יחזקאל כג, טו ועוד, אין זה יכול להיות משמעה. ועוד זאת. אלו אכן היתה הכוונה למאומנים ללחימה מעל מרכבות, היתה התוספת "שלשם על־כלו" מיותרת לגמרי, שהרי מובן מאליו הוא שרכבים אלה יהיו מאוישים לפי התקן הקבוע לכך. מכל מקום מעניינים דבריו של רבן שמעון בן גמליאל במכילתא שם. "זה השלישי שעל המרכבה", כלומר לא היו אלא שנים, ופרעה הוסיף עליהם עוד אחד בשביל למהר לרדוף אחרי ישראל274ואכן מראים ציורי־קיר שבעתיקות מצרים תמיד רק שני לוחמים על רכב מלחמתי ולא יותר (Brugsch, Geog. Inschriften II, p. 25) - בעוד שעל רכב מלחמתי אסיאטי מצוירים שלושה. והשוה גם דברי אנטונינוס שם במכילתא..
פסוק ח:
יצאים ביד רמה. השוה במדבר לג, ג, שם מודגש שיציאה זו היתה "לעיני כל־מצרים", ואלו כאן מדגיש הכתוב שעדיין, אף־על־פי שעזבו לצאת ל"חופשה" וכבר הוזהרו על החובה לשוב למצרים, לא כפליטים בורחים אלא "ביד רמה", בתהלה יצאו, גאים וחופשיים275והשוה הערת רש"י במדבר טו, ל (ד"ה ביד רמה) - "במזיד" (המ'). Dillmann רוצה להוכיח מפסוקנו ומבמדבר לג, ג ולעיל ו, א, שעל־פי כתב־יסוד A הוציא משה את בני ישראל ממצרים על דעת עצמו, בלי רשותו של פרעה, שעה שמצרים היתה נתונה במצוקה גדולה. ואולם "ביד רמה" כלל אינו רוצה לומר שיצאו על דעת עצמם, אלא שלא יצאו כפליטים בורחים (והשוה עוד לנאמר להלן פסוק ט), ועל כן זה נאמר רק כאן, ולא כבר למעלה, בתיאור שעת היציאה עצמה. זאת ועוד. אלו התרחשו הדברים כדעת Dillmann, כי אז לא היה כל צורך בחיזוק לב פרעה על ידי ה' לרדוף אחרי ישראל. די היה בשמירה על סודו ועל יוקרתו של פרעה כדי לאלצו שלא להניח לעם־עבדים זה לברוח ולא לבוא על עונשו. והנה הפסוקים יד, ד ("וחזקתי את־לב פרעה") ושם ח ("ויחזק - וירדף") שייכים לפי Dillmann אף הם לכתב־היסוד A, והרי לך מכאן ראיה שפרעה לא רדף אחרי בני ישראל בלא השפעה חיצונית..
פסוק ט:
וירדפו, אין זו חזרה על "וירדף" שבפסוק הקודם276כפי שטוען Dillmann.. "וירדף" בא רק לומר, שאכן פרעה החל ברדיפה אחר שה' חיזק את לבבו, ובסיפא "ובני ישראל יצאים" וגו' מתחיל הסיפור, כיצד השיגה רדיפה זו את מטרתה. מכיוון שבני ישראל לא ברחו אלא יצאו "ביד רמה", רדפו המצרים אחריהם והשיגום כאשר חנו - לכאורה ללא כל דאגה - על שפת הים.
פסוק ט:
כל סוס רכב פרעה. סוס־רכב - שם קיבוצי, כלומר סוסיהם של רכביהם. התוספת כולה אינה באה אלא להסביר, כיצד השיג פרעה את בני ישראל כה מהר - הודות לסוסיו.
פסוק ט:
ופרשיו. כמו לעתים קרובות במקרא (כמו למשל שמואל ב' א, ו) פירושו "חיל פרשים"277Dillmann סובר, שפרשים אינם מוכרים בהקשר זה, גם לא בשירת הים, שם מוסב "סוס ורוכבו" 'לדעתו' על רוכבי הרכב והסוסים רתומים אליו, וגם לא בתיאור במעשה עצמו (פסוקים ו־ז), וגם בעתיקות מצרים אין מוצאים קיום חיל פרשים אלא בתקופות מאוחרות יותר, והשוה ישעיה לא, א., וכן כבר בבראשית נ, ט; ולענייננו השוה יהושע כד, ו. מכיוון שהיה לפרעה עניין להשיג את ישראל מהר ככל האפשר, אין זה תמוה כלל ועיקר שהושיב את חייליו ברכבים משוכים על ידי סוסים, אף כי בדרך כלל נלחמו המצרים בתקופה ההיא ברגל, ורק המלך ואנשי האצולה נלחמו כשהם רכובים על רכב קרבי, ומשום כך מוזכרים למעלה רק הללו. אך מכיוון שרכבי־המלחמה בוודאי לא הספיקו להובלתם המהירה של חיילים רבים כל כך, היה צריך להשתמש בבהמות רכיבה, ואיש לא יחלוק, אם נניח, שהשימוש בבהמות רכיבה היה ידוע למצרים כבר אז278הנחתו של Dillmann שהמלה "פרשים" המופיעה בפרשתנו בפסוקים יז, יח, כג, כו ו־כח היא תוספת "העורך" בטלה אפוא מאליה. לפי Hengstenberg הפרשים הם הלוחמים שעל הרכבים, אך אין זה הולם את לשון המקרא..
פסוק י:
מצרים נסע. מצרים - שם קיבוצי.
פסוק י:
ויצעקו... ויאמרו. הפעלים השונים מוסבים לקבוצות שונות בעם. היו שהתפללו אל אלוהים, והיו שהלינו על משה, השוה תרגום יונתן בן עוזיאל.
פסוק יא:
המבלי אין, כלומר האם בגין העדר קברים וכו'? השוה מלכים ב' א, ג279באשר לשלילה הכפולה, ראה (Ewald ,(323a..
פסוק יב:
הלא־זה הדבר וגו', לפי רמב"ן ע"א אמרו כן למעלה, עם גבור הלחץ (ה, כא), ולפי התרגום השומרוני מקומו של דיבור זה הוא למעלה ו, ט.
פסוק יג:
התיצבו, כלומר עמדו על עמדתכם, דהיינו היו אמיצים ואל תתייאשו.
פסוק יג:
כי אשר, שכן כפי שהנכם רואים אותם היום, כאויבים חזקים ומסוכנים הרודפים אתכם, לא תסיפו לראתם עוד. בפסוק זה כבר יש מן האמור במפורש להלן (דברים יז, טז). "לא תספון לשוב בדרך הזה עוד".
פסוק יד:
ואתם תחרשון, עליכם להחריש ולא להתלונן.
פסוק טו:
ויאמר. אם נפרש את הפסוק כפשוטו, צריך להניח שמשה, אף כי כבר הבטיח לישראל שלא יוסיפו לראות את המצרים עוד, התפלל פעם נוספת אל ה', ואז - אחר שנאמר לו "מה תצעק אלי", רק אז נצטווה לבקוע את הים. ברם, דברי משה "אל־תיראו... ואתם תחרשון" מראים לנו שכבר נודעה כוונתו ית'. על כן נעדיף לשון "ויאמר" שבכאן כלשון עבר רחוק, וכמו למעלה יא, א. כאשר נאמר למעלה (פסוק י) "ויצעקו בני ישראל אל־ה"', ודאי שמשה רבנו היה בין המתפללים האלה, ועל תפילה זו נענה בפסוקים טו־יח. ואולם הכתוב מספר שבעוד אלה מתפללים אל ה', מלינים אלה על משה (פסוק יא), ויש אפוא להבין שכיוון שמשה נצטווה בינתים "ויסעו", יכול היה לבשר את הבשורה המנחמת גם למלינים (הפסוקים יג־יד), אלא שדברי ה' אליו מובאים רק לאחר מכן.
פסוק טז:
ואתה וגו'. אחר שנאמר תחילה, מה שעליהם על בני ישראל לעשות - "ויסעו", כלומר להמשיך ללכת, תוך אמונה וביטחון בה', נאמר עתה, מה על משה לעשות - "ואתה", ואלו בפסוק הבא נאמר, מה יעשה הוא ית' - "ואני".
פסוק טז:
הרם את־ידך. הנס צריך להיעשות באמצעות המטה, כמו כמה וכמה מנסי מצרים, ואגב אנו למדים כאן, שגם כאשר כתוב "ידך280להלן כא, כו (המ'). הכוונה ליד המחזיקה במטה.
פסוק יח:
וידעו מצרים וגו', כמו למעלה ז, ח.
פסוק יט:
מלאך האלהים ולא "מלאך ה"', תופעה שכבר ביקשו לפרשה שתי המכילתות, שכן לרוב נאמר "מלאך ה"'281בתורה - יד פעמים, ואלו "מלאך אלוהים" רק ג פעמים (המ').. יש כאן משום רמז שהמלה "אלוהים" היא תמורה ל"מלאך", וכפי שמבאר רמב"ן ע"א. יוצא אפוא, שהסיפא "ויסע עמוד הענן" הוא ביאורו של הרישא של הפסוק. עמוד הענן הוא "מלאך האלהים" אשר נסע בדמות זו לפני בני ישראל, והשוה למעלה (יג, כא), שם נאמר "וה"' (לפי רשב"ם וראב"ע ע"א הוליך המלאך את עמוד הענן).
פסוק כ:
ויבא בין מחנה מצרים וגו'. עמוד ענן זה בא עתה בין שתי המחנות, כך ש"והיה הענן והחושך", כלומר עננות חשוכה. השוה יהושע כד, ז. ובמשפט ביניים־נמסר ויאר את־הלילה, כלומר אותו המלאך אשר הביא חושך בין מחנה ישראל למחנה מצרים, הוא אשר גם האיר את הלילה, כדי לא למנוע את הליכתם של שני המחנות. אך ראה גם את דברי ר' מרינוס (מובא אצל ראב"ע ע"א), כי "ויאר" פירושו "ויחשיך", וכמו "ולילה אור בעדני" (תהלים קלט, יא), וכמו "אור לארבעה עשר"282פסחים ב ע"א (המ')., והשוה גם תרגום השבעים.
פסוק כ:
ולא קרב. כל תפקידו של הענן לא היה אלא למנוע מן המצרים להתקרב אל בני ישראל, ועל כן הוא עמד בין שני המחנות כחומה זו. באשר לשם של ע"ב אותיות הכלול בפסוקים יט־כא, ראה ראב"ע ע"א, וראה גם סוכה מה ע"א, רש"י ד"ה אני והו.
פסוק כא:
ברוח קדים עזה, רוח חמה; השוה הושע יג, טו; יונה ד, ח. תפקידה היה לייבש את הים והיא החלה לנשוב משעה שהטה משה את ידו. אך גם אפשר לפרש שהיתה זו רוח צפון־מזרחית שהסיטה את הים.
פסוק כב:
מימינם ומשמאלם. מכאן ומפסוקים דומים ברור, שבני ישראל הלכו בתוך הים כשמים מימינם ומשמאלם, ואין אפוא כל מקום לפרש את הנס על ידי שפל...283כאן הוסרו כשלושים עמודים מכתב־היד דברי הרב המחבר, עד פרק טז, ט־י. וראה מה שכתבתי "עם הספר" (המ')..*אנו מסיימים מאמר זה במילים על אודות השירה (טו, א־יח).
שירת - נצחון נהדרת זו הרמוזה גם בהושע ב, יז, חלקיה הראשים מתחילים ב - ה' איש מלחמה (פסוק ז) ומסתיימים ב - "ה' ימלוך לעולם ועד" (פסוק יז), מפארת תחילה את ה' כגיבור מלחמה המנתץ את אויביו, ואחר כך כמלך עליון אשר רוצה להקים ממלכה קדושה נידחית לעצמו באמצעות עמו. משה ידה מגילויו ית' (ג, ח; יז: ו, ח) שתכליתם של גאולת ישראל ושל מעשיו הנפלאים של ה' היא בעיקרה - הקמת מלכות ה' בארץ המובטחת. מלכות זו היא לו "הר נחלה" ו"מקדש ה'", שם אמור עם שלם להקדיש את כל חייו ושאיפותיו לעבודת ה'.
השירה מורכבת ממבוא (פס' א - ב) ושני חלקים ראשיים (ג - י ו - יא - יח). במבוא דורש המשורר מעצמו לשיר שיר שבח לתפארת אלוהיו ואלוהי אבותיו, החלק הראשי הראשון מתאר את ה' כאיש מלחמה המנצח אויביו בכוח נהדר ומשמידם. החלק הראשי השני מתאר את ה' כקדוש המפאר עצמו אשר מביא אחר השמדת אויביו את עמו אל הממלכה הקדושה העומדת להיווסד ואשר יוכרז שם למלך העולם יחיד לנצח, כשהעמים המתגוררים שם נחרדים ונבהלים מפניו. כל אחד משני החלקים הוא בן שלושה בתים, ועם הבית הפותח יש כאן אפוא שבעה בתים: (א) א /ב - ב; (ב) ג - ה; (ג) ו - ח; (ד) ט - י; (ה) יא - יג; (ו) יד - טז; (ז) יז - יח.
הטעמים שמעלים החדשים להטיל ספקות באותנטיות של שירה זו אינם אלא הבלים. טענו שבואם של ישראל לארץ מתואר כאן (פס' יג ואילך) כעילו כבר התרחש. ברם, כלל אין הכרח להבין את לשונות העבר "נחית" נהלת" כתיאור מעשים שכבר נעשו. אדרבה, לשון העבר בא לעיתים קרובות בקשר לפעולה העומדת להתבצע; השוה נתתי (בראשית כג, יג). במיוחד הנביאים נוהגים לתאר אירועים עתידיים, החזויים על ידיהם בלשון עבר, השוה "ראו" (ישעיה ט, א) "שרר" (שם טו, א) "אכל" 0יואל א, ד וכל הפרק). זאתועוד עצם התיאור מעורר את הרושם שהוא הושר בפי עד ראיה בהתלהבות קדושה מיד אחר שחוה בעצמה את ההתרחשות המופלאה... גם הזכרת שם הוי"ה עשר פעמים בשירה מעידה על אחדותה. ולבסוף הרי בוא ישראל לארץ כנען מתואר באורח כללי ביותר, בלא איזכור אירועים מיוחדים. והנה משורר מאוחר יותר לא היה יכול להימנע מלתאר את נפלאות ה' ונצחונות ישראל בבואם שמה. והנה כאן אנו שומעים רק על בהלתם של יושבי כנען בשומעם על מופתי מצרים וכי הן חוששים ממפלה דומכ. איה המשורר אשר יתאר אחר שחוה בעצמו נצחונות רק את פחדם ויראתם של האויבים? ברור ששירה זו לא יכלה להיווצר אלא בימי משה, כאשר היה מקום לתקוה שעמים אויבים רבים לא יעיזו מרוב פחד לצאת למלחמה, אבל עדיים לא היה מקום לדבר על המלחמה עצמה. (ישורון 1917, עמ' 511 ואילך)*