א וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃ ג וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר׃ ד וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֮ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן׃ ה וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ׃ ו וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ׃ ז וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ׃ ח וַיְחַזֵּ֣ק יְהֹוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃ ט וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃ י וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ יא וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ יב הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃ יג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛יפוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃ יד יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִישֽׁוּן׃ טו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃ טז וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃ יז וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ יח וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ יט וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם׃ כ וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ כא וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃ כב וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ כג וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃ כד וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃ כה וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ כו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃ כז וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ כח וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃ כט וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ ל וַיּ֨וֹשַׁע יְהוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃ לא וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אבן עזרא

אבן עזרא

פסוק א:
וידבר. מדרך האמת אין ראוי למשכיל לחשוב על מעשה השם למה עשה כן, כי כל מעשיו בחכמה, וחכמת האדם כאין נגדו, והזכרתי זה, בעבור שתראה בזו הפרשה שצוה השם שישובו אחורנית דרך ערמה, כדי שיצא פרעה וירדוף אחריהם, ויטבע בים, ומחשבות השם עמוקות:
פסוק ב:
פי החירות. הוא הנקרא פני החירות (במד' לג ה), ונקרא כן בעבור שהפה בפנים, והוא שם מקום:
פסוק ב:
לפני בעל צפון. אמרו כי חרטומי מצרים עשו בדבר המזלות צורות נחושת וזהו בעל צפון שלא יוכל עבד לברוח ממצרים לעבור הצורה, ובעבור זה כתוב כי ברח העם ולפי דעתי בעבור שאמר משה לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר (למעלה ח כג) נראה לפרעה מדבריו כי ידע משה הדרך אשר ילכו בה אל המקום אשר יזבחו שם, וכאשר שמע פרעה שישראל החלו ללכת דרך המדבר, ואחר שהרחיקו שבו אחורנית ללכת דרך אחרת אז חשב פרעה, כי כל מה שדבר משה בערמה היה, כי אין דעתו לזבוח, כי אם לברוח, כי הבורח ישתבש עליו הדרך ולא ידע איזה דרך ילך:
פסוק ב:
נכחו. באה זו המלה בחירק, כמו אחרי נִפְלו (ש"ב א י) ורבים ככה:
פסוק ג:
ואמר פרעה לבני ישראל. כמו אמרי לי (ברא' כ יג):
פסוק ג:
נבוכים. בשורק תחת חולם כמו לא תעבורי מזה (רות ב) כי הוא מבנין נפעל כמו נכונים (למטה יט יא) והנה נבוכו (יואל א יח), גם והעיר שושן נבוכה (אסתר ג טו) כמו והממלכה נכונה (מ"א ב מו) והטעם כאדם שלא ימצא עצה ולא ידע מה יעשה, ונו"ן נִבְכֵּי ים (איוב לח טז) שרש, ופירושו מעמקי ים, ואין לו טעם במקום הזה:
פסוק ג:
סגר עליהם המדבר. שנסגרו עליהם דרכי המדבר ולא ידעו אנה ילכו ואנה יצאו כמו הבורחים:
פסוק ד:
וחזקתי. כאילו שכח המכות שהוכו בעבור ישראל:
פסוק ד:
ואכבדה בפרעה. אז יֵרָאה כבודי בעולם לטבוע פרעה וחילו:
פסוק ד:
וידעו מצרים. הנשארים גם הנטבעים לפני מותם כי אני ה':
פסוק ד:
ויעשו כן. אחז הכתוב דרך קצרה לומר ששבו אחורנית:
פסוק ה:
ויגד. כי אין הולכים כי אם לברוח:
פסוק ו:
ויאסור. בצווי, כמו ויבן שלמה את הבית (מ"א ו יד):
פסוק ז:
ויקח שׁשׁ מאות רכב בחור. מובחרים במרכבותיו מכל רכב שהיו לו:
פסוק ז:
וְשָׁלישִׁם. דע כי המלך דומה כמו אחד בחשבון, על כן יקרא משנה אותו שהוא אחריו במעלה השנית מגזרת שנים, ואשר הוא במעלה השלישית יקרא שלישי:
פסוק ח:
ביד רמה. לא יצאו כדמות בורחים, והיה עמהם כל כלי המלחמה:
פסוק ט:
וירדפו. מנהג הלשון לומר ככה, כמו וכל העם רואים וגו' וירא העם וינועו (למטה כ טו) והטעם כאשר ראו כן נעו ועמדו מרחוק, וככה כתוב וירדוף אחרי בני ישראל (למעלה פ' ה), והנה טעם וירדפו, כאשר רדפו אחריהם השיגם שהיו חונים על הים:
פסוק ט:
והזכיר כל סוס פרעה, שלא באו מפוזרים רק כולם יחד:
פסוק ט:
ופרשיו רוכבי הסוסים:
פסוק ט:
וחילו רגליים:
פסוק י:
ופרעה הקריב. מחנהו, כי הקריב בכל המקרא פועל יוצא:
פסוק יא:
ויאמרו. מצאנו בלשון הקדש מלות שהם מענין אחד שניהם נחברים, והאחד יספיק, והנה זאת המבלי אין קברים, כמו הרק אך במשה (במד' יב ב):
פסוק יא:
להוציאנו. בקמץ גדול תחת קמץ קטן, כמו ואומר אין רואָני (ישעי' מז י):
פסוק יב:
הלא זה הדבר. איננו מפורש רק ידענו כי כן היה, כי איך יאמרו לו בפניו דבר שלא היה, ודבר הזה הוא בכלל ולא שמעו אל משה (ו ט):
פסוק יג:
התיצבו וראו את ישועת ה'. כי אתם לא תעשו מלחמה רק תראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום, יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם על בניהם, התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה, הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפלת משה היה חולש את ישראל, והשם לבדו שהוא עושה גדולות (איוב ה ט) ולו נתכנו עלילות (ש"א כ ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה כאשר הזכרתי בדברי משה בפ' ואלה שמות:
פסוק יד:
ה' ילחם לכם. בעבורכם וככה כל מלחמה שאחריה למ"ד היא לעזר, על כן פי' ר' משה הכהן, כי רבים לוחמים לי מרום (תה' נו ג) בשבילי, וטעם מרום, מלחמת מרום כמשפט כל היושבים:
פסוק יד:
ואתם תחרישון. הפך ויצעקו בני ישראל:
פסוק טו:
מה תצעק. י"א כי משה צועק אל השם וזה איננו נכון, כי כבר דבר לו ואכבדה בפרעה (פ' ד) רק נאמר אל משה שהוא כנגד כל ישראל, בעבור שצעקו בני ישראל אל ה':
פסוק טו:
ויסעו מעט מעט עד שיגיעו לשפת הים:
פסוק טז:
ואתה. אמר השם למשה הרם את מטך ובקע את הים טרם שיסעו, כי לא אמר לו שיכה הים רק שיטה את ידו על הים במטה כדרך "ויט משה את מטהו על השמים" (ט כג), וידענו כי המטה לא בקע הים, רק מרגע נטות משה את ידו על הים יוליך השם את הים ברוח קדים עזה או יבקעו המים, כי כן כתוב:
פסוק יז:
ואני. ידענו כי אין ים סוף בין מצרים ובין ארץ ישראל, ואין צורך שיכנסו בים, רק צוה ה' לעשות כך בעבור שיכנסו המצרים אחריהם ויטבעו, וממדבר איתם נכנסו ישראל אל הים ולמדבר איתם יצאו כאשר אפרש:
פסוק יח:
וידעו מצרים. הנשארים:
פסוק יח:
בהכבדי בפרעה שהוא בעצמו יטבע עם רכבו ופרשיו:
פסוק יט:
ויסע מלאך האלהים. זה היה קודם דבר אל בני ישראל ויסעו, והנה פי' וכבר נסע, וכבר הראיתיך רבים כזה, ובעבור שאלה הג' פסוקים דבוקים זה עם זה וכל אחד יש בו ע"ב אותיות, ע"כ מצאנו בספרים כתוב סימן סוד השם המפורש, ולפי דעתי בעבור כי מספר השם הנכבד יעלה לע"ב אותיות כאשר אפרש בפ' כי תשא על כן כתוב ככה, ובס' רזיאל הרוצה לעשות שאלת חלום, יקרא בתחלת הלילה פסוק, ויהי בשלשים שנה (יחז' א א), כי הוא ע"ב אותיות:
פסוק יט:
מלאך האלהים. הוא השר הגדול ההולך בענן והוא הכתוב עליו, וה' הולך לפניהם יומם (למעלה יג כא) וכאשר נסע זה המלאך ההולך לפני מחנה ישראל והלך מאחריהם, נסע עמוד הענן עמו והאומר כי מלאך האלהים הוא הענן יראה לנו אנה מצאנו עמוד הענן נקרא מלאך האלהים, ואם המלאך הוא העמוד, למה אמר פעם אחרת ויסע עמוד הענן מפניהם ואם השיב לנו הטעם כפול אין משפט לשון הקדש לכפול רק הנבואות והתוכחות, רק המספר כי כן היה המעשה אין ראוי לכפול:
פסוק כ:
ויבא. המלאך:
פסוק כ:
ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה:
פסוק כ:
ויאר את הלילה. כמשפט כל הלילות לישראל לעבור הים, כי בלילה עברו, ואמר ר' מרינוס, כי פי' ויאר את הלילה ויחשיך, וכמוהו ולילה אור בעדני (תה' קלט יא), ובדברי חז"ל אור לארבעה עשר (פסחים ב א) והמפרש כזה השים חשך לאור, ואור לחשך, כי לא יתכן בכל לשון שיהי' פי' מלה אחת דבר והפכו, אם לא היה על דרך כנוי, כמו, ברך נבות אלהים (מ"א כא יג), ומלת אור בעדני פירשתיה שהיה אור בעצמו, גם חז"ל אמרו אור לארבעה עשר לישנא מעליא היא, והנה הוא כמו כנוי ומה טעם להזכיר ויחשיך את הלילה, כי כל לילה חשך הוא, רק ויאר את הלילה כאשר עשה מיום צאת ישראל ממצרים. כי עמוד האש בכל לילה היה, ואם אין להם אור איך יעברו את הים כי הנה פרעה בא בים, והשם השקיף עליו באשמורת הבקר, ורוב ישראל כבר עברו:
פסוק כא:
ויט, כל הלילה. אפילו בעת עבור ישראל לא סר הרוח:
פסוק כב:
ויבאו בני ישראל בתוך הים. אל תחשוב בעבור שאמר הכתוב בתוך הים, כי הגיעו עד חצי ים סוף, רק אם נכנסו אפילו חצי פרסה בתוך הים יקרא תוך הים, כמו והאספסוף אשר בקרבו (במד' יא ד) ולא היו באמצע המחנה, וטעם בתוך הים, המקום שהיה שם ים בתחלת הלילה:
פסוק כב:
והמים להם חומה. שנקרשו המים, וכתיב, נצבו כמו נד נוזלים (למטה טו ה), ואחר עבור רוב ישראל המים שהיה להם חומה נמסו, וזהו וישובו המים על מצרים (למטה פ כו), והם הבדילו בין המצריים ובין היבשה, על כן כתוב ומצרים נסים לקראתו (פ' כז), כי היו חושבים שיצאו אל היבשה, וחומות המים נמסו, והפסיקו ביניהם ובין היבשה, והרודפים אין ספק שראו האור, איך היו ישראל עוברים:
פסוק כד:
ויהי באשמרת. האל"ף נוסף:
פסוק כד:
וישקף ה'. הטעם מלאך ה', הא הנזכר וכמוהו בדבר גדעון כי השליח יקרא בשם השולח, כי אחר שצוהו לעשות כן הוא עושה:
פסוק כד:
בעמוד אש וענן. בין שני העמודים:
פסוק כד:
ויהם. יתכן שבעבור זה אמר המשורר קול רעמך בגלגל (תה' עז יט), וככה, וברקים רב ויהם (שם יח טו) ובמקום אחר ויהמם (ש"ב כב טו):
פסוק כה:
ויסר. מהבנין הכבד הנוסף והיה לו להיותו ויסר בפתח קטן תחת סמ"ך, וכבר הזכרתי דקדוקו:
פסוק כה:
וי"א כי טעם ויסר את אפן מרכבותיו, שהתירו קשר האופן מהסוסים לברוח להיותם קלים ומהומת השם הכתובה למעלה נפלה עליהם ועל סוסיהם ולא יכלו לנהגם רק בכבדות, ואחרים אמרו כי הוא מגזרת סורר (דבר' כא יח) שרצה ההולך לפניהם להפוך המרכבה:
פסוק כה:
נלחם להם במצרים. בעבורם, והתברר דבר השם שאמר וידעו מצרים כי אני ה' (למעלה פ' ד) לפני מותם:
פסוק כו:
וישובו המים. שהיו חומות אליהם, כאשר היו בתחלה:
פסוק כז:
לפנות בקר. קרוב מבקר:
פסוק כז:
לאיתנו. לתקפו, והוא שם דבר, כמו נהרות איתן (תה' עד טו):
פסוק כז:
נסים לקראתו. פרשתיו שהם חושבים בנוסם שהם חוזרין ליבשה, והם הולכים לקראתו ישתחקו עצמות חוי הכלבי שאמר כי משה ידע עת מיעוט הים ברדתו, ועת רבותו בעלותו בהמשכו, והוא העביר עמו במיעוט המים כמשפטו, ופרעה לא ידע מנהג הים על כן טבע, ואלה דברי שגעון, כי מנהג הים ברדתו לא ייבש מקום וישארו חומות מים מימינו ומשמאלו, כי הכל ייבש, ועוד כי לא יתברר סוף רדת הים ותחלת עלותו רק אחר שעות, ועוד לא השלימו ישראל לעבור עד שטבע פרעה וחילו:
פסוק כז:
וינער ה'. מהבנין הכבד, וקרוב ממנו גם חצני נערתי (נחמי' ה יג), כדרך, רמה בים (למטה טו א):
פסוק כח:
וישובו המים. שהיו חומות:
פסוק כח:
אפילו אחד לא נמלט, וכן והנה לא מת ממקנה ישראל עד אחד (למעלח ט, ז), והמשורר אמר "אחד מהם לא נותר" (תה' קו יא):
פסוק כט:
ובני ישראל. טעם להזכיר זה פעם אחר כי פרעה היה טובע ועוד נשארו אנשים מישראל בים עוברים וזה היה פלא בתוך פלא, כי במקום שהיו ישראל עוברים בים, היה שם רוח קדים מייבש, ובמקום פרעה וחילו הביא השם רוח אחרת להמס המים שנקרשו ונעשו חומות, והנה שתי רוחות בים ושני המקומות קרובים, והעד הנאמן על זה הפירוש שכתוב בשירה, וברוח אפך נערמו מים (למטה טו ח), וזאת הרוח היתה עם ישראל וכתוב נשפת ברוחך כסמו ים (שם פ' י) וזו היא שטבעה המצריים, על כן כתוב בסוף השירה וישב ה' עליהם את מי הים, ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים (שם פ' יט), ואל תתמה איך יכלו לעבור כל הלילה, וכי שש מאות אלף רגלי לא היה רביעית המחנה, אולי על דרך אחר עברו, או נקרע לי"ב קרעים כאשר אמרו חז"ל וישראל לא עברו הים כנגד הרוחב, רק נכנסו באורך ויצאו אל מדבר שור אשר נכנסו משם כאשר אפרש:
פסוק ל:
ויושע. עתה היו ישראל נושעים מיד מצרים, כי עד עתה היה עליהם פחד המלך, וכתוב כי המצריים טבעו בים והים לא השליכם אל היבשה, כי כן כתוב תבלעמו ארץ (למטה טו יב) על כן פי' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים, שהיו ישראל על שפת הים וראו מצרים מת כאשר טבע:
פסוק לא:
וירא. כאשר ראו ישראל זו המכה הגדולה יראו מהשם, כמו וירא דוד את ה' ביום ההוא (ש"ב ו ט) במות עוזא אשר שלח ידו בארון:
פסוק לא:
ויאמינו בה'. שהוא אמת, והאמינו במשה שהוא עבדו ולא יעשה רק מה שיצונו: