א וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃ ג וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר׃ ד וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֮ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן׃ ה וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ׃ ו וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ׃ ז וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ׃ ח וַיְחַזֵּ֣ק יְהֹוָ֗ה אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה׃ ט וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן׃ י וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם ׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ יא וַיֹּאמְרוּ֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם׃ יב הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר׃ יג וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֮ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛יפוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם׃ יד יְהוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִישֽׁוּן׃ טו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ׃ טז וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה׃ יז וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ יח וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י יְהוָ֑ה בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו׃ יט וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַיַּֽעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם׃ כ וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין ׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה׃ כא וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֮ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהוָ֣ה ׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם׃ כב וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ כג וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם׃ כד וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף יְהוָה֙ אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם׃ כה וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י יְהוָ֔ה נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ כו וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו׃ כז וַיֵּט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר יְהוָ֛ה אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם׃ כח וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד׃ כט וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם׃ ל וַיּ֨וֹשַׁע יְהוָ֜ה בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם׃ לא וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־יְהוָ֑ה וַיַּֽאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽיהוָ֔ה וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

הדר זקנים

תוספות

פסוק ב:
לפני בעל צפון. הוא נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותם דמתוך כך חשב פרעה בלבו אשגה אותם בדרך. אלך ואתגרה בו. והיינו דכתיב ופרעה הקריב. קרב לא נאמר אלא הקריב. שהקריב עצמו לע"ז של בעל צפון:
פסוק ב:
נכחו תחנו על הים. וא"ת היאך אמר להם שיחנו נגד ע"ז והא אמרי' אסור לאדם שיאמר לחבירו שמור לי בצד ע"ז פלונית צ"ע:
פסוק ה:
ויוגד למלך מצרים כי ברח העם. כ"י בר"ח בגימ' עמ"לק: פ"ה איקטורין שלח עמהם והם עמלקים וכשהגיעו ג' ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינם חוזרים למצרים באו והגידו לפרעה ביום הרביעי בה' ובו' רדפו אחריהם. וא"ת היאך הלכו האיקטורין ביום אחד מה שהלכו ישראל בג' ימים. יש לומר דיחידים הולכים יותר במהירות משיירות גדולות. ומיהו לפי רש"י שפי' לעיל וישובו לאחוריהם לצד מצרים היו קרבים כל יום הג'. היאך ידעו האיקטורין שדעתם היה לברוח והלא היו חוזרים למצרים. ועד קשה כיון שהיו קרבים למצרים כל יום ג' א"כ בכל יום ג' לא נתרחקו ממצרים כי אם מהלך יום אחד. ולמה הוצרכו הרודפים לרדוף אחריהם שני ימים חמישי וששי ביום אחד יכולים להשיגם. וי"ל שלא היו חוזרין ממש על עקבם דרך ישר לשוב למצרים אלא מצדדים היו ארץ מצרים. ומתוך כך הבינו האיקטורין שמה שהיו קרבים לצד מצרים לא היה מפני שדעתם לשוב. אלא מתוך שהיו תועים. והשתא ניחא שפיר שהוצרכו לרדוף ב' ימים. וי"מ ברח כמו בריח שהיה המדבר מכאן והים מכאן. ולכך אמר פרעה נבוכים הם. וא"ת היאך לא חזרו. והלא אמר משה דרך שלשת ימים נלך במדבר. י"ל שנתן להם פרעה רשות ללכת מכל וכל שהרי שחררם כדפי' לעיל בפרשת בא:
פסוק ז:
ושלשים על כולו. י"מ ג' סוסים למרכבה. דמתחלה מנהג עולם שלא היה אלא סוס אחד במרכבה. בא יוסף והוסיף עד ב' כדכתיב במרכבת המשנה אשר לו. בא פרעה והוסיף עד ג' כדכתיב ושלישים על כולו. ושלמה הוסיף עד ד' כדכתיב המרכבה בשש מאות כסף והסוס בחמשים ומאה. נמצא בכל מרכבה ד' סוסים כפי כסף הסוס:
פסוק י:
והנה מצרים נוסע אחריהם. פי' נוסעים בלב אחד. וי"מ דהיה מצרים סבא. כלומר בן חם. אך דוחק שהאריך ימים כל כך. וי"מ שהיה טפל אחד ששמו מצרים. ולפי' באו ישראל ואמרו כיון שטפל זה בא בידוע שכולם באו. וי"מ דהוא שרו של מצרים ושמו עוזא. ויש מדרש שבא עו"זא להקב"ה וא"ל ר"ש עולם אמרת ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה. ועדיין לא היו במצרים כי אם רד"ו שנים. א"ל הקב"ה אעשה לך דין בררו דיינים. טען הקב"ה לא אמרתי שיהיו משועבדים ד' מאות שנה אלא בארץ לא להם. ומנה משעה שנולד יצחק התחיל הגירות ולא היו אלא בארץ אחרת. וכבר עברו מאותו זמן ד' מאות שנה. ועוד אמרתי ועבדום וענו אותם. אבל לא אמרתי שאם יעבדו שלא יקחו שכרם. ועוד שלחתי לאמר לפרעה שישלחם. העז פניו ואמר לא ידעתי את ה'. ורצה בכחו לעכבם. מיד באו הדיינים והשליכו עו"זא למטה. והיינו דכתיב והנה מצרים נוסע וכו' דהיינו שר של מצרים. מדכתיב נוסע. ולא כתיב נוסעים:
פסוק י:
ויצעקו בני ישראל אל ה'. א"ר יהושע בן לוי למה הדבר דומה למלך שעובר בדרך וראה לסטים שתפשו בת מלך א' צעקה הנערה למלך. הושיעני אדוני המלך. הצילה מידם. לימים רצה המלך ליטפל בה ולא רצתה לדבר עמו. התחילו הלסטים לגרות בה. כשראתה כך התחילה לצעוק הושיעני אדוני המלך לך אני מתאוה. כך ישראל תחלה כשהיו ישראל משועבדים צעקו ותלו עיניהם למרום. שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה' ותעל שועתם וגו' הוציאם הקב"ה ושתקו. נתאוה הקב"ה לתפלתם וגירה בהם פרעה ורדף אחריהם. ויבואו בני ישראל ויצעקו אל ה'. אמר הקב"ה ולך אני מתאוה והיינו הא דכתיב השמיעיני את קולך. אותו קול ששמעתי במצרים אשר דברנו אליך במצרים. דכתיב ירא ה' וישפוט:
פסוק טו:
מה תצעק אלי. א"ל הקב"ה ידידי טובעים בים ואתה מאריך בתפלתך והוא היה נחשון שנכנס בים תחלה. עד שבאו מי הים עד פיו. והיינו דכתיב הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש. ואחר נחשון נכנס שבטו של בנימן והיינו דכתיב שרי יהודה רגמתם. לפי שנכנסו תחלה אחר שבטם. מיד אמר הקב"ה למשה מה תצעק אלי להצילם מיד מצרים. זכותם וזכות אבותם כדאי להצילם:
פסוק טז:
ואתה הרם את מטך. אינך צריך אלא להרים המטה. ומיד תבקע המים כי כן עשיתי לה תנאי מן ששת ימי בראשית שתבקע כדפי' ותראה היבשה למה נאמר. כיון שאמר יקוו המים. אלא ה"ק הקב"ה יקוו המים אל מקום אחד ע"מ שתראה היבשה בקריעת ים סוף. והיינו דכתיב לפנות בקר לאיתנו. אל תיקרי לאיתנו אלא לתנאו שהתנה הקב"ה שתהא מתבקעת:
פסוק יט:
ויסע מלאך האלהים וכו'. ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם. מתחלה לא פירש מי הוא שנסע אלא קראו מלאך. ואח"כ מפרש שהיה עמוד הענן. שעמוד הענן שרגיל לילך בתחילת הלילה ולהסתלק בבקר לא מש אלא הלך מאחריהם ועמוד האש לפניהם כמו שהיה רגיל. נמצא שהיו ישראל בין שני עמודים עמוד האש ועמוד ענן. והיינו דאמרו מבין עמוד לעמוד פורקן. שהרי נושעו ישראל באותה לילה שהיו בין שני עמודים:
פסוק כ:
ויאר את הלילה. תרגומו ולישראל נהר כל ליליא. וי"מ ויאר החשיך למצרים. כמו יפיץ ענן אורו:
פסוק כ:
ולא קרב זה אל זה כל הלילה. מחנה ישראל למחנה מצרים. וי"מ לא קרב עמוד האש שלפני מצרים לעמוד ענן שלפני מחנה ישראל. כל הלילה. אבל בבקר קרבו ונתערבו למחנה מצרים והממום. והיינו דכתיב ויהם את מחנה מצרים בעמוד אש וענן שנתערבו ולא הורגלו המצרים בכך. וכשראו כך נבהלו ונהלמו. כי כל זמן שהענן היה לפניהם ולא נתערב בעמוד האש לא נהממו. כי אמרו הרבה לילות יש שחשוכות. אבל כשראו האש בא לקראתם אז נהממו. וכשהאיר היום לא היו ישראל צריכים לא לעמוד ענן ולא לעמוד האש שהם לא היו יכולים לנטות ימין ושמאל מפני המים שהיו בימינם ובשמאלם. ג"ן:
פסוק כא:
ויט משה את ידו על הים וכו' ויולך ה' את הים. יש במדרש כשאמר משה אל הים שיבקע מימיו לא רצה. אמר הקב"ה אני אלך מיד כשראה הים הקב"ה שבא עם משה וינס מפניו. אמר לו משה מה לך הים כי תנוס. הלא לא רצית ליבקע. אמר ליה לא מפניך אני נס כי אם מלפני אדון חולי ארץ הוא הקב"ה. משל למלך שמסר פרדס שלו לשומר. וצוה שלא יניח שום אדם ליכנס בו. פעם א' אמר המלך לא' מאוהבו שילך תוך הפרדס ומסר לו חותמו שיניחנו השומר ליכנס בו. ולא רצה השומר לפתוח לו הפתח. חזר למלך א"ל השומר לא הניחני ליכנס בו. א"ל המלך לך לפני ואלך אחריך. מיד שראהו השומר פתח לו הפתח. א"ל אוהב המלך לשומר מה ראית שפתחת עכשיו הפתח. א"ל השומר וכי סבור אתה שפתחתי בעבורך לא. כי אם בעבור המלך שראיתי בא אחריך. כך אמר הים למשה:
פסוק כא:
ברוח קדים. כשהקב"ה נפרע מן הרשעים נפרע ברוח קדים. כדכתיב יבא קדים רוח ה' ממדבר עולה ויבש מקורו ויחרב מעיינו וכו':
פסוק כב:
ויבואו בני ישראל וכו'. בליל שביעי של פסח היה. ובשחרית אמרו שירה והוא שביעי של פסח. וקשה דפי' רש"י בפרשת שלח אשר ח' חוטין שבציצית כנגד ח' ימים שהיו ישראל על הים קודם שאמרו שירה. מכלל שלא אמרו שירה עד השמיני. וי"ל דלקמן מונה אותו יום שנקבצו לרעמסס מכל ארץ גושן. ומונה משהכינו עצמם לצאת. ומערב פסח היו שוחטין פסחיהם שהיו יודעים שיצאו למחר. ומה ששנינו שביעי ירדו לים זהו שביעי לנסיעתם מרעמסס:
פסוק כב:
והמים להם חמה. חסר וא"ו לפי שמתחלה נתמלאה חמה עד שבא גבריאל שהיה מכריז ואומר למים שבימינם הזהרו בישראל שעתידים לקבל תורה שנתנה בימין. שנאמר מימינו אש דת. וחוזר ואומר למים שבשמאלם הזהרו בישראל שעתידים להניח תפילין בשמאלם. וחוזר ואומר למים של אחריהם הזהרו בישראל לפי שעתידים להתעטף בציצית ומשליכים מאחוריהם. וחוזר ואומר למים שלפניהם הזהרו בישראל שעתידין להמול כי זהירים הם בברית מילה כדכתיב ואתה את בריתי תשמור. ושמעו המים והיו חומות חומות ונחלקו לי"ב חלקים. כנגד י"ב שבטים. והיינו דכתיב והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. ובחומה היו חלונות ומספרים זה עם זה כדי ליישב דעתם. ומוצאין אילנות טעונים פירות כדרכם. ולפי מדרש זה נדרש דהמתעטף בציצית צריך להשליך הציציות לאחוריו. וי"מ דאינו צריך דהא דקאמר שעתידין להתעטף בציצית מאחוריהם. ר"ל בשעת עטיפה דבאותה שעה כל הטלית כולו וציציותיו מאחוריו:
פסוק כה:
ויסר את אופן מרכבותיו. לפי שדרך כל המים להיות גבוהים בשפתם. ועמוק באמצעיתם. וכשראו המצרים שהאופנים היו מגלגלים אותם לעומק המים הסירו האופנים וכשבקשו לחזור ולנוס מתוך הים מפני בני ישראל היתה הנהגת המרכבה בכבדות שכבר הוסרו האופנים. וה"ר יוסף בכור שור פי' ויסר. כמו ויסר אליה האוהלה. שרצו המצריים לסור מהדרך ולהחזיר המרכבות לאחוריהם כדי לנוס. והיו נדחקים זה בזה. כי האופנים נוהגים אותם תוך הים בעל כרחם וצועקים זה לזה סורה מפני ולא היו יכולים. והיינו דכתיב וינהגהו בכבדות. וי"מ ויסר המלאך אופן אחד לבד ולכך וינהגהו בכבדות יותר מאשר אם הוסרו שתי האופנים:
פסוק כה:
כי ה' נלחם להם במצרים. מהו במצרים מלמד שלקו המצריים מעין מכה שלקו על הים שאותם שבמצרים טבעו בנילוס:
פסוק כז:
לאיתנו לתנאו. כדפי' לעיל:
פסוק כז:
ומצרים נסים לקראתו. שהרוצה לנוס הים בא לקראתו:
פסוק כז:
וינער. מסר אותם ביד מלאכים נערים ואכזרים שלא ירחמו עליהם. כמו מנער הקדרה:
פסוק כח:
לא נשאר בהם עד אחד. אבל אחד נשאר דהיינו פרעה. והא דכתי' אחד מהם לא נותר. ר"ל לא נותר מכל עמו אפי' אחד זולת הוא. ויש במדרש בא גבריאל והחזיק פרעה בתהום של ים חמשים יום כנגד שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו. כמנין מ"י היה בתהום של ים:
פסוק ל:
מת על שפת הים. כשהיו ישראל על שפת הים. ד"א ראו מיד הים ששב הים על מצרים וטבעם:
פסוק לא:
ויאמינו בה' ובמשה עבדו. האמינו שהוא עבד הקב"ה ובמצותו עשה הכל: