פסוק ב:"...ויחנו לפני פי החירת...לפני בעל צפן נכחו תחנו". ראה מה שכתבתי להלן (כג, יג). (פ' משפטים תשמ"ז)
פסוק ד:רש"י ד"ה ואכבדה בפרעה, ...ואומר "שמה שבר רשפי קשת" (תהלים עו, ד), ואחר כך (שם שם, ב) "נודע ביהודה אלהים" וכו'. והרי סדר הפסוקים הוא שלא כדבריו, כלומר קודם "נודע ביהודה" ורק אחר כך "שמה שבר" וגו'. ובחומש "תורת חיים" על אתר העירו (הערה 22): לשון "ואחר כך" אינו בדווקא, כי הפסוק הזה נמצא לפניו, במכילתא: ואומר "שמה שבר" וגו' מהו אומר "נודע ביהודה" וגו'. (פ' בשלח תשנ"ה)
פסוק ד:רש"י ד"ה בפרעה ובכל חילו, הוא התחיל בעבירה וכו'. הערה דומה מעיר רש"י במכת צפרדע (ז, כח ד"ה בביתך). ובמכות נוספות הכתוב מדגיש את הסדר (פרעה ורק אחר כך מצרים) - במכת ערוב ובמכת ארבה, ואולי גם במכת בכורות (יא, ה), ואילו ביתר המכות לכאורה הדבר כלל לא שייך. (פ' בשלח תשנ"ו) וראה עקרון זה שהמתחיל בעבירה, מתחילה בו הפורענות בדברי רש"י למעלה (יב, יב ד"ה מאדם ועד בהמה), ודבריו בספר בראשית (יט, יא) ובספר במדבר (ה, כד).
פסוק ד:...וידעו מצרים כי אני ה'. כלומר טביעת המצרים בים־סוף נעשתה לצורך זה. ואם כן, קשה - האמנם ידעו אחרי כן? במה התבטאה ידיעה זו? למי היא נחוצה? היחיד שמעיר קצת בזה הוא ראב"ע בפירושו הארוך, והוא כותב (ד"ה וידעו מצרים): הנשארים, גם הנטבעים לפני מותם! (פ' בשלח תשנ"ב) וראה מש"כ למעלה (ז, ה). וראה "העמק דבר" על אתר שכתב: היינו ההמון של מצרים שנשארו, בראותם בעיניהם זה הפלא, יכירו וידעו גם המה כי אני ה' העושה הכל בתוך מצרים וכו'. וראה דברי הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל בהגדתו "היושבת בגנים" (עמ' קע), שאפילו אמונה של זמן מועט, אמונה חשובה היא. (הראני ר' גרשון באס שי')
פסוק ד:רש"י ד"ה ויעשו כן, להגיד שבחן וכו'. רש"י מבליט שהכתוב המראה בפרק זה את חולשתם של ישראל, מראה גם משהו לזכותם. בכמה וכמה מקומות הודיעה התורה שעשו על־פי הציווי (למעלה יב, כח; ויקרא ח, לו; שם טז, לד; במדבר ט, כב) כדי להודיע שבח העושין. וראה דברי רא"ם על אתר. וקשה לי, מה שבח יש כאן. והרי עדיין לא ידעו שפרעה רודף אחריהם, ורק משה ידע, מפי הגבורה (פסוקים א-ד). (פ' בשלח תשמ"ח) וראה מש"כ להלן בדיבור הבא.
פסוק ה:"ויגד למלך מצרים כי ברח העם". וקשה לי, כלום כבר שכח את המאורעות שהתרחשו לפני ימים מספר? והרי הוא עצמו שלח את בני ישראל ועמו האיצו בהם לצאת, ולמה יקרא לזה בריחה? אלא שזוהי דרכה של פוליטיקה מאז ועד היום הזה - משאירים מצב או נוסח מעורפל שכל צד יכול לפרש כרצונו, ובפירושו ידבק. בני ישראל יצאו ממצרים כדי לעלות לארץ ישראל, ואילו המצרים חזרו לגירסתם - חופשה לשלושה ימים כדי לעבוד את ה' במדבר, וראה רש"י על אתר ועוד. יודעים את האמת: "כי שלחנו את ישראל מעבדנו", דהיינו לצמיתות, אבל מעמידים פני הקוזק הנגזל וממשיכים לדבר על הנוסחה "חופשה" שכבר נתבטלה. אכן הדברים עתיקים. (פ' בשלח תשמ"ט)
פסוק ה:ואמנם, אם לא נאמר כך, לא הגיע הוויכוח חופש או חופשה להכרעה אלא עם קריעת ים־סוף. (פ' בשלח תשנ"ו) וראה מש"כ למעלה (ג, יח; ה, א).
פסוק ה:רש"י ד"ה ויגד למלך מצרים, אקטורין שלח עמהם, וכיון שהגיעו לשלשת ימים... באו והגידו וכו'. וקשה לי, שהנה זה סותר לכאורה (או לפחות - מתעלם) מדברי הכתוב (ב) "וישבו ויחנו לפני פי החירת", ובדין מפרש שם רש"י ששבו לאחוריהם לכיוון מצרים. ואכן אי־אפשר לפרש בדרך אחרת. וכך מעיר רש"י גם לפסוק ד בד"ה ויעשו כן. (פ' בשלח תשל"ד, תשמ"ח)
פסוק ה:שם. ...באו והגידו לפרעה ביום הרביעי. ובחמישי ובששי רדפו אחריהם, ליל שביעי ירדו לים וכו'. צריך לומר שיש קצבי־התקדמות שונים אצל יחיד, צבא וציבור גדול. יחיד - יום אחד. צבא - יומיים, ציבור גדול - שלושה ימים. ומעין זה כבר מצינו בבריחת יעקב מבית לבן חותנו. (פ' בשלח תשנ"ב) וראה מש"כ בספר בראשית (לא, כג).
פסוק ה:ועתה ראיתי לשון המכילתא שהיא לכאורה מקורו של רש"י כאן, והוא שונה למדי: "וישאו בני ישראל את עיניהם". כיון שהכו ישראל את האיקטורין, היו יודעין שסופן לרדוף אחריהם. ע"כ. כלומר מכיון שהאיקטורין שלא הוכו, ברחו אל פרעה ובוודאי סיפרו לו, יכלו להסיק שפרעה ירדוף אחריהם. וראה ב"תורה שלמה" (הערה כו), שם מובאת פסיקתא חדתא שלשונה פחות או יותר כלשון רש"י כאן. (פ' בשלח תש"ס)
פסוק ה:על כל פנים בזה נפתרה השאלה, מנין ידעו שפרעה רודף אחריהם, ולכן נשתבחו - ראה רש"י בדיבור הקודם - בכך שלא אמרו: היאך נתקרב אל רודפינו וכו'. (פ' בשלח תשס"א)
פסוק ה:ולכאורה צריך לשאול, למה תלו האיקטורין את בריחתם של בני ישראל באי־שובם ולא בעובדה שכלל לא הקריבו קרבנות? (פ' בשלח תשס"ה)
פסוק ה:נראה לי שעניין שלושת הימים אינו ברור די צורכו. לפי פשוטו של מקרא צריך להבין: "דרך שלשת ימים" - להתרחק ממצרים ג' ימים, שם לזבוח ואחר לחזור שלושת ימים, אך רש"י כאן מדבר בחופשה של סך הכל ג' ימים. (פ' בשלח תשס"ה)
פסוק ה:רש"י ד"ה ויהפך, ...ועכשו נהפכו לרדוף אחריהם בשביל ממונם שהשאילום. ע"כ. וקשה, והרי בפסוק זה נאמר בפירוש "כי שלחנו את ישראל מעבדנו", כלומר זו היתה סיבת חרטתם. ואמנם נחמדים הדברים המובאים ב"שפתי חכמים" (אות ג), אך אינם נראים, שהרי נאמר כאן "ויאמרו... כי שלחנו" וגו', כלומר לא היה זה טעמו של פרעה בלבד, כמובא שם. (פ' בשלח תש"ן) וראה "לבוש האורה" שלבם ופיהם של פרעה ועבדיו לא היו שווים. לכן אמר הכתוב "ויהפך לבב פרעה ועבדיו", כי בלבם היו מצטערים על הממון, והוסיף הכתוב "ויאמרו מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו", כי בפיהם אמרו שתכלית רדיפתם היא להשיבם להיות להם עבדים.
פסוק ה:ובדברי רש"י: "בשביל ממונם שהשאילום", מתומצת פירושו של "העמק דבר" שה' ציוה לשאול כלי זהב וכו' כדי שתהא להם למצרים סיבה לרדוף אחריהם, ראה למעלה (יא, ב) ומש"כ שם. (פ' בשלח תשנ"ח)
פסוק ה:"כי שלחנו את ישראל מעבדנו". הרי לך הודאה ברורה בשילוחם של בני ישראל לחירות (ולא לחופשה לעבוד את ה'). וזהו הנאמר למעלה (יב, לג) "למהר לשלחם מן הארץ". (פ' בשלח תשנ"ו) וראה מש"כ למעלה (ג, יח; ה, א).
פסוק ז:רש"י ד"ה וכל רכב מצרים, ...מכאן היה רבי שמעון אומר, כשר שבמצרים הרוג וכו'. המאמר היה אקטואלי ביותר אתמול, עת היוודע הפיגוע באוטובוס תיירים מישראל בקירבת קהיר. ואכן רשב"י נאמן לדעתו - בידוע שעשו שונא ליעקב (בראשית רבה עח, ט). ונראה שעשו הוא כל גוי, וכל גוי עשו. ולא בכדי מחקו מילים אלה בדפו"ר והשאירו מקומן ריק. (פ' בשלח תשנ"ג)
פסוק ט:"וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם... ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם". התיאור קצת תמוה - קודם השיגום המצרים ואחר כך הקריב פרעה (והרי הוא היה אמור להיות ראשון המשיגים, ראה למעלה פסוק ו ד"ה ואת עמו לקח עמו), ועדיין מצרים נוסע - לשון הווה - אחריהם, אף כי כבר השיגום. ועוד: כלום לא הרגישו בני ישראל במצרים הרודפים לפני שפרעה הקריב? (פ' בשלח תשנ"ז) על לשון "וישיגו" העיר ר' שמואל עמנואל שי', שמשמעות המלה קצת שונה מהמקובל היום. וראיה לכך היא שבמרדף של לבן אחרי יעקב כתוב: "וישג לבן את יעקב" (בראשית לא, כה), אף־על־פי שעמדו בשני הרים נפרדים. וכך מפורשת מלת "וישיגו" ב"דעת מקרא": הגיעו כדי תחום ראיה או כדי מטחוי קשת. וראה באורו של "העמק דבר" על אתר.
פסוק ט:וייראו מאד. על יראה זו שתקפה את ישראל כותב ראב"ע (יד, יג): יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להלחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא "עושה גדולות" (איוב ה, ט) ו"לו נתכנו עלילות" (שמואל א' ב, ג) סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה.
פסוק ט:ויצעקו בני ישראל אל ה'. כשהיו במצרים נאמר (ב, כג) "ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו, ותעל שועתם אל האלהים", היינו שהם זעקו ונאנחו מן העבודה סתם, ומחסדי ה', שעלתה שועתם אליו יתברך ושמע אותה, אבל עתה משהכירו את אלהי אבותיהם, צעקו אל ה'. כך מעיר ר' זלמן סורוצקין בפירושו "אזניים לתורה" על אתר.
פסוק י:רש"י ד"ה נסע אחריהם, בלב אחד כאיש אחד. ע"כ. ולהלן (יט, ב ד"ה ויחן שם) לשונו של רש"י הפוך: כאיש אחד בלב אחד. כאן - להרע, שם - להטיב. והשאלה, למה אין אותו הלשון ממש בשני המקומות, והרי זה לשון רש"י ולא לשון המכילתא. (פ' בשלח תשנ"ג)
פסוק י:אם אמנם "איש" בא כאן במקום ראש או מוח, כפי שביקש לומר ידידי החב"די ר' מנחם מנדל וינברגר שי', הכל יפה - המצרים השליטו את הלב־היצר, ואילו, להבדיל, בני ישראל השליטו את הראש וכך היו ללב אחד. (פ' בשלח תשנ"ז) ובספר "מעינה של תורה" מובא בשם ה"אבני נזר" שטעם השינוי הוא משום שבני ישראל הם כאיש אחד משורשם, רק חסר שיהיה להם גם רצון אחד ולב אחד, אבל אומות העולם מפוצלות בשורשן ורק לב אחד ורצון אחד להשיג דבר מסויים עשוי לעשותן כאיש אחד. (הראני זאב שי')
פסוק י:"ויצעקו בני־ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה המבלי אין קברים" וגו'. כלומר אמנם האמינו בה', אך לא בשליחותו האלהית של משה. על כן היה צריך לנס ים־סוף, כדי להביא לידי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (להלן לא), ללמדנו - מצב זה של אי־אימון במשה רבנו ע"ה תוקן למחרת היום. ויונתן בן עוזיאל תרגם: ואמרו רשיעי דרא למשה. (פ' בשלח תשמ"ח)
פסוק יא:"המבלי אין קברים". תניא (ערכין טו ע"א), אמר רבי יהודה, זה אחד מעשרה נסיונות שניסו אבותינו במדבר להקב"ה. ע"כ. וראה "תורה תמימה" (אות ה): ...ובגליון רש"י בעין יעקב כתב וזה לשונו: נסיונות לשון נסיון, ואית דמפרש לשון כעס, כמו "והנם זעפים" (בראשית מ, ו) כתרגומו נסיסין. עכ"ל. ופירוש זה נראה, יען דלשון נסיון כפשטיה לא יונח בפסוק שלפנינו וכו'. אך מה יעשה "תורה תמימה" (רש"י) בפסוקים כגון "והאלהים נסה את אברהם" (בראשית כב, א) או "למען אנסנו" (טז, ד)? (פ' בשלח תשמ"ז)
פסוק יא:ועוד: והיכן יתר תשעת הכעסים? (פ' בשלח תש"ס) וראה רמב"ן בספר בראשית (כב, א) שכתב: ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך, יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב, לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא, ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצווה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה.
פסוק יד:רש"י ד"ה ה' ילחם לכם, בשבילכם. וכן "כי ה' נלחם להם" (פסוק כה) וכו'. וקשה לי, למה אין רש"י מבאר כמו למעלה (ג ד"ה לבני ישראל): על בני ישראל, וכן כאן - עליכם. (פ' בשלח תשמ"ז) וראה "שם אפרים" למעלה (ג), שתמה על דברי רש"י שם מפירושו כאן, והסיק שאין זה מדברי רש"י, אלא תלמיד טועה כתבו. ואכן ברש"י דפוס אלקבץ הנוסח שם הוא: "לכם, בשבילכם, אמרי לי אחי הוא, בשבילי", כפירוש רש"י אצלנו.
פסוק יד:וראה מה שכתבתי להלן (במדבר לב, כח). (פ' מטות־מסעי תש"ס)
פסוק יד:"...ואתם תחרשון". לכאורה יש לתמוה על דרישה זו לחרישה־שתיקה. וכי לא מוטב שימשיכו להתפלל כל עוד לא נראתה לעיניהם מפלת מצרים? כלום יש בשתיקה ביטוי לבטחון בה' יותר מאשר בתפילה? (פ' בשלח תשנ"ו)
פסוק יד:וראה דברי ר' עמוס חכם ב"דעת מקרא" על אתר: המנעו מלהלחם. אמנם זה סביר, אך דומה שלא מצינו ביטוי בלשון חר"ש לאי־לוחמה. (פ' בשלח תשס"ג) וראה דברי "אור החיים" הק' שאף הוא נתקשה בזה, וזו לשונו: קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלהיו ובפרט בעת צרה, דכתיב: "קראת מצרה לי" (יונה ב, ג), "מן המצר קראתי י־ה" (תהלים קיח, ה), ואם לצד שהרבה להתפלל, הלא כל עוד שלא נענה מהעונה בצר לו, לא ירף מתפלה. עוד רואני כי נתקבלה תפלתו ואמר לו ה' "הרם את מטך" וגו', אם כן קובלנות זה שאמר "מה תצעק אלי" - למה? עוד קשה: אומרו "דבר אל בני ישראל ויסעו" - להיכן יסעו אם רודף מאחור והים לפניהם? ואם הכוונה - אחר שיבקע הים, אם כן היה לו לומר "הרם את מטך" וגו' ואחר כך יאמר "דבר אל בני ישראל" וגו'. עיי"ש. וראה תשובת ר' חיים מוולוז'ין בספרו "נפש החיים" (שער א, ט) שכתב: ולכן בעת קריעת ים־סוף, אמר הוא יתברך למשה: "מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו). רצונו לומר דבדידהו תליא מלתא, שאם המה יהיו בתוקף האמונה והבטחון, ויסעו הלוך ונסוע אל הים, סמוך לבם לא יירא, מעוצם בטחונם שודאי יקרע לפניהם, אז יגרמו על ידי זה התעוררות למעלה, שיעשה להם הנס ויקרע לפניהם. ע"כ. הווה אומר, פעמים שאין להסתפק בתפילה ובצעקה, אלא נדרש מעשה בעל עוצמה רבה, מעשה שכל כולו אמונה ובטחון בה' אלקי ישראל המוציאם ממצרים ביד חזקה, בזרוע נטויה, במורא גדול ובאותות ובמופתים.
פסוק טו:רש"י ד"ה מה תצעק אלי, למדנו שהיה משה עומד ומתפלל... דבר אחר... עלי הדבר תלוי ולא עליך וכו'. מענין שדוקא הפירוש השני, שנראה כדחוק ורחוק מן הפשט, הוא זה המתיישב יפה יותר עם טעמי המקרא.
פסוק טו:וקצת תמוה שרש"י אינו מזכיר את תרגומו־פירושו של אונקלוס שהוא פשטני ומקורי - קבלית צלותך, כלומר אונקלוס מתרגם לא באורח מילולי כי אם לפי המשתמע מן הענין. ועוד: אין רש"י עונה על השאלה, היכן נאמר שמשה רבנו ע"ה צעק־התפלל, ועושה כן רמב"ן על אתר (בסוף דיבורו) - משה בכלל ישראל הוא, שעליהם נאמר למעלה (י) "ויצעקו". (פ' בשלח תשנ"ז, תשנ"ח, תשנ"ט)
פסוק טו:וראה דברי "בעל הטורים" הממשיך כאן את דבריו היפים שבפסוק הקודם, וכה דבריו: אמר להם משה, מי יתן החרש תחרישון, כי ה' נלחם לכם, ואין לכם לצעוק אלא תחרישון ותהי לכם לחכמה כי תבטחו בה'... כי עת לקצר ועת להאריך, אבל עתה אין להתפלל כלל, אלא דבר אל בני ישראל ויסעו. (פ' בשלח תש"ס)
פסוק טו:רש"י ד"ה דבר אל בני ישראל ויסעו, אין להם אלא ליסע... כדאי זכות אבותיהם וכו'. שלושה טיעונים שם רש"י בפיו של הקב"ה: (א) זכות אבות. (ב) והם - ישראל כמות שהם. (ג) והאמונה שהאמינו בי (למעלה יב, לט - כפי שמציין ר' אברהם ברלינר על אתר). ונראה שטיעונים אלה באים על־פי הסדר הכרונולוגי. אדם נולד עם זכות אבות, אחר־כך הוא הוא, ואחר כך הוא מברר לעצמו את אמונתו. (פ' בשלח תשל"ט)
פסוק טז:"ואתה הרם את מטך ונטה את ידך". "ויט משה את ידו על הים". "נטה את ידך על הים". "ויט משה את ידו על הים" וגו'. לא ברור לי, הרמת מטה זו לשם מה היא באה, ומדוע בכלל נעשתה, והרי זה דומה במידת־מה לדברים בענין המטה שציינתי לפרשת שמות (ד, ב). (פ' בשלח תשמ"ח) וכך אמרו חז"ל בשמות רבה (כא, ט): לפי שהיו אומרים המצריים לולא המטה לא היה יכול לעשות את כל הנסים, על כן אמר הקב"ה, סלק את מטך ונטה את ידך, כי "הרם" לשון סילוק הוא. ע"כ. וראה דברי ראב"ע לפסוק טז.
פסוק יט:רש"י ד"ה וילך מאחריהם, ...מלמד שהיו נתונין בדין באותה שעה, אם להנצל אם להאבד עם מצרים (מכילתא). ע"כ. וקשה לי: (א) והרי רק זה עתה (בפסוק יד) הבטיחם משה רבנו ע"ה "ה' ילחם לכם". (ב) וה' אמר "ויסעו" ופירש רש"י "...כדאי זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו בי" וכו'. (ג) עצם המלה שממנה דורשת המכילתא דרשתה זו, מציינת את תחילתה של ישועת ישראל - ההגנה מפני החיצים והבליסטראות של המצרים, כדברי רש"י בריש ד"ה. (ד) ומה באשר להבטחה להוציאנו ממצרים וליתן לנו את הארץ - הבטחה לאבות והבטחה ליוצאים? (פ' בשלח תשמ"ז, תשמ"ט, תשנ"ב) וראה "גור אריה" לפסוק טו, שאמנם כדאי היה זכות אבותיהם והאמונה שהאמינו לקרוע להם את הים, אבל עכשיו שנתרעמו ואמרו: "המבלי אין קברים...", היו נתונים בדין.
פסוק יט:שם. ...להחשיך למצרים. ע"כ. מסתבר שהכוונה לומר שלא יאיר להם עמוד האש שהאיר לישראל. (פ' בשלח תשס"ו)
פסוק כ:רש"י ד"ה ויאר, עמוד האש את הלילה לישראל וכו'. במקרים כגון זה רגיל רש"י לומר: ויאר - המאיר, או - מי שבידו להאיר, ואילו כאן הוא משלים בפשטות: עמוד האש וכו', וכן רשב"ם. אונקלוס מתרגם־מפרש בדרך משלו, בלי להיזקק לשאלה, מי האיר - "ולישראל נהיר כל ליליא". (פ' בשלח תש"ס)
פסוק כ:"ולא קרב זה אל זה כל הלילה". אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב "ולא קרב זה אל זה כל הלילה". בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה, מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה" (מגילה י ע"ב וגם בסנהדרין לט ע"ב). וראה דברי בעל "תורה תמימה" (אות ט) המפרש דברי רבי יוחנן שבאותה שעה ממש אין זה נאה לומר שירה וכו'. ויפה פירש, והדברים נאמרים כלפי יפי־הנפש שבכל הדורות - די לנו באי־אמירת שירה בשעת מפלת האויב, והרי גם זו מעלה המבדילה בין ישראל לעמים. אבל קשה לי מיקומה של הדרשה - למה ביקשו לומר שירה באותה השעה, והרי לא היה כאן עדיין אלא תחילת הישועה, ועדיין לא נקרע הים ועדיין לא טבעו המצרים. (פ' בשלח תשמ"ז)
פסוק כ:כששאלתי, למה אל להם למלאכים לומר שירה, ואילו שירתם של משה ובני ישראל נתקבלה, לכאורה, ברצון, השיב חננאל שי', שמשה ובני ישראל אכן חייבים היו לומר שירה ולהודות לה' על הצלתם, אך לא כן המלאכים.
פסוק כ:משרציתי להבחין בין שירה בזמן האירוע - "טובעין בים", ובין זו שלאחריו, חזרתי לבדוק לשון הגמרא, והתחזקה אצלי השאלה בדבר מיקום הדרשה, כנ"ל. למה התכוון רבי יוחנן (דווקא רבי יוחנן - ראה מאמרו של ר' משה אוירבך ז"ל על יחסם של חז"ל אל הנכרים, מאמר שתרגמתי לצורך ספר על הגותם של רבני אשכנז בדור שלפני השואה שמכון ברויאר מתכוון להוציא לאור), והרי עדיין אין המצרים "טובעין בים". יתרה מזו. תמוה בעיני שאנו מציגים מאמר זה כה הרבה, מעין סובלימציה (העברת מחשבה שאיננה מקובלת בציבור, לצורה המקובלת בעיניו) של דבר שלמה המלך ע"ה "ובאבד רשעים רנה" (משלי יא, י). כלום לא רשעים היו המצרים הללו?
פסוק כ:ועתה נראה לי שלפחות השאלה בדבר ההבדל בין מלאכי השרת ובני ישראל מיושבת בדברי רבי אלעזר (במגילה): "הוא אינו שש, אבל אחרים משיש, ודיקא נמי דכתיב 'כן ישיש' (דברים כח, סג), ולא כתיב ישוש". צריך לומר שפמליא של מעלה דינה כדינו ית' עצמו, אין לה מה לשוש על אבדן חיי אדם, ועל כן גער בהם כשביקשו לומר שירה.
פסוק כ:אך השאלה בדבר הסמכת הרעיון כבר לפסוק זה, לפני הזמן שבו יש על מה לשמוח, עדיין קשה לי. (פ' בשלח תשמ"ז, תשנ"ג, תשנ"ט) על השאלה מדוע שמחה זו שאינה ראויה אצל הבורא, ראויה וטובה היא אצל ישראל, משיב המהר"ל בחידושי אגדות (סנהדרין לט ע"ב), שהטענה "מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!", מופנית כלפי שירת המלאכים ששמחו במפלתם של המצרים, אף על פי שלא סבלו תחתם, אבל - ישראל, שהיו משועבדים תחת יד מצרים עשרות שנים בעבודת פרך נוראה - וכעת רואים את משעבדיהם באים על עונשם - שירתם טובה לפני ה'.
פסוק כ:דברי חז"ל אלו (מגילה י ע"ב), העוסקים ברצונם של המלאכים לומר שירה לפני הקב"ה, מופיעים בנוסח דומה במדרש תנחומא ישן (בשלח יג), וכך נאמר שם: "בשעה שהיו ישראל חונים על הים באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה, ולא הניחן הקב"ה, שנאמר: 'ולא קרב זה אל זה' וגו' (שמות יד, כ), ואומר 'וקרא זה אל זה' (ישעיה ו, ג). למי היו דומין? למלך שנשבה בנו, לבש נקמה באויביו והלך להביא אותו, ובאו הבריות לומר לו אימנון. אמר להן: לכשאני פודה את בני אתם מקלסין אותי. כך ישראל היו נתונים בצרה בים, באו מלאכי השרת לקלס להקב"ה, נזף בהם. אמר להם הקב"ה: בניי נתונים בצרה, ואתם מקלסין לפני?! כיון שעלו מן הים בקשו ישראל ומלאכי השרת לומר שירה... אמר הקב"ה למלאכי השרת: הניחו לישראל תחילה... שנאמר: 'קדמו שרים אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות' (תהלים סח, כו). 'קידמו שרים' - אלו ישראל, 'אחר נוגנים' - אלו המלאכים, 'בתוך עלמות תופפות' - אלו הנשים". ע"כ. מדרש זה - מדרש פליאה הוא. לדבריו שירת המלאכים לא באה כלל על טביעת המצרים בים, אלא על עם ישראל הנתון בצרה. אתמהה! - מה ראו המלאכים לומר שירה על צרתם של ישראל?! על כך השיב הרב איתן שנדורפי שי': אכן, לא נתכוונו המלאכים לומר ח"ו שירה על צרתם של ישראל. המדובר הוא בשירת "קדוש, קדוש, קדוש, ה' צבאות" שהיו המלאכים רגילים לומר לפני הקב"ה מדי יום. ברגעים אלו בהם היו ישראל נתונים בצרה - המצרים רודפים מאחור, הים סוגר מלפנים וישראל עומדים בתווך וצועקים אל ה' - מנע ה' את שירת המלאכים. הבנה זו בדברי המדרש עולה מתוך עיון במקור ממנו דרשו חז"ל דרשה זו. חז"ל דורשים את הביטוי "זה אל זה" המופיע בשני מקומות במקרא בלבד. בספר ישעיה (ו, ג) מופיע ביטוי זה בלשון חיובית במסגרת תיאורו של הנביא ישעיה את סדר גילוי השכינה בחזונו הראשון בו נמשח לנביא, וכך נאמר שם: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". הפעם הנוספת היא בפרשתנו (שמות יד, כ), בה מופיע הביטוי בלשון שלילית: "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה". למדים חז"ל בגזרה שווה שאותה שירה היוצאת מדי יום מפי מלאכי השרת הקוראים זה אל זה ומשלשים בקדושה, נמנעה מהם בשעה שהיו ישראל נתונים בצרה - "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה". נמצאנו למדים, כי בשעה שישראל נתונים בצרה, מצטער ה' בצערם ואין לו חפץ אז בשירתם של מלאכים. וכאן חשוב לציין כי משנסתיימה צרתם של ישראל ופתחו ואמרו שירה, אף למלאכים ניתנה שוב רשות לשיר, כמבואר בסופו של מדרש תנחומא זה.
פסוק כ:נשוב כעת לדברי חז"ל אלו כפי שנוסחו במסכת מגילה. שם, כאמור, שירת המלאכים באה על מפלת מצרים, אלא שגם שם המקור ממנו דרשו חז"ל את דרשתם הוא מן הפסוק: "וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה", ופסוק זה נאמר בעוד היו ישראל למרגלות ים־סוף - קודם שנבקע הים וקודם שטבעו המצרים, כפי שצויין. מה ראו אם כן המלאכים לשיר על מפלת מצרים בטרם עת? ומהי טענת ה': "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", הרי עדיין לא טבעו! על כרחנו יש לומר שכוונת חז"ל גם כאן לשירת המלאכים שבכל יום, וטענת ה' "מעשה ידי טובעים בים" - אינה מתייחסת למצרים הטובעים, אלא לישראל הנתונים בצרה ועלולים ח"ו לטבוע בים.
פסוק כ:יוצא אם כן, ששירה אסורה היא שירה בעת שישראל נתונים בצרה, ולא זו שעל אבדן הרשעים.
פסוק כ:הסבר זה, יפה הוא בדרשת רבי יוחנן (שם במגילה), אבל ממהלך הגמרא שם נראה שהגמרא הבינה כהבנתנו הראשונה, ש"מעשה ידי" - הכוונה למצרים ולא לישראל, שהרי דברי רבי יוחנן שם הובאו כהוכחה נוספת לכך שאין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים, ואם "מעשה ידי" אלו ישראל, מה ראתה הגמרא שם להביא את דברי רבי שמואל שאינם עוסקים כלל במפלתם של רשעים? יחד עם זאת, אם אכן "מעשה ידי" אלו המצרים, קשות על הגמרא שם שתי הקושיות שהעלינו זה עתה: מה ראו אם כן המלאכים לשיר על מפלת מצרים בטרם עת? ומהי טענת ה': "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?", הרי עדיין לא טבעו! על כל פנים - בין אם "מעשה ידי" אלו המצרים, ובין אם אלו ישראל, אין טענת ה' מופנית אלא כלפי המלאכים.
פסוק כ:ראה עוד במאמרים: "הלל ושירה" של הרב בנימין זאב בנדיקט - אסופת מאמרים עמ' כ (הוצאת מוסד הרב קוק, תשנ"ד), "בנפול אויבך אל תשמח" של הרב עדיאל לוי - תחומין י עמ' 262, "באבוד רשעים - רינה או קינה?" של ד"ר דניאל מלאך - תחומין כב עמ' 57 ו"מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" של הרב יואל ליברמן - מרחבים ה עמ' 180. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: יש שפירשו "ויסר את אפן מרכבתיו" (להלן פסוק כה) - שהקב"ה הסיר את האופנים (האומרים "ברוך כבוד ה' ממקומו") מן המרכבה העליונה.
פסוק כ:שם. ...והלך לפניהם כדרכו ללכת וכו'. וקשה לי, והרי כבר לא הלכו כי אם עמדו לפני הים, ולאן אפוא הלך עמוד האש? (פ' בשלח תשס"ד)
פסוק כא:רש"י ד"ה ברוח קדים עזה, ברוח קדים שהיא עזה שברוחות וכו' (מכילתא). ע"כ. ואולם למעלה (י, יג) כשנאמר "רוח קדים" ו"רוח הקדים" אין רש"י (מכילתא) מעיר מעין זה. (פ' שלח תש"ן)
פסוק כא:ואכן קשה, למה לא יאמר - אם בכלל צריך לומר כאן משהו - רוח קדים שהיא עזה, שהרי תיתכן גם תיתכן רוח קדים שאינה עזה. (פ' בשלח תשס"ג)
פסוק כא:רש"י ד"ה ויבקעו המים, כל מים שבעולם (מכילתא). ע"כ. וכך גם בשמות רבה (כא, ו). ולא ידעתי תכליתה של תופעה נסית גדולה כל כך. שהרי בתנאי התקשורת דאז לא יכלו לדעת מכאן על הצלת ישראל על־ידי קריעת ים־סוף. ואם תאמר שידעו אומות העולם לאחר זמן, מה טעם בידיעת חדשות ישנות? ויתכן שצריך להבין "שבעולם" - העולם הקרוב, זה שמתואר להלן (טו, יד ואילך). (פ' בשלח תשמ"ט, תשנ"ב) וראה "עץ יוסף" ו"יפה תואר" על מדרש רבה שם.
פסוק כד:רש"י ד"ה וישקף, ויבט... להשחיתם וכו'. ותמוה שאין רש"י חוזר כאן על דבריו למעלה (בראשית יח, טז) "כל השקפה לרעה". (פ' בשלח תשנ"א) וראה דברי רבי חיים הירשנזון בספרו "נימוקי רש"י" על אתר. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק כד:ולכאורה יהיה קשה כאן: לרעה - למצרים, אבל טובה היא לישראל, ומהו הקובע? (פ' בשלח תש"ס) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כאן ההשקפה היא "אל מחנה מצרים" וזהו הקובע.
פסוק כד:ואולי אין רש"י מזכיר את כללו כאן בשל אמביוולנטיות זו. (פ' בשלח תשס"ה) וראה מש"כ למעלה (בראשית יח, טז).
פסוק כד:רש"י ד"ה בעמוד אש וענן, עמוד ענן יורד ועושה אותו כטיט וכו'. ולא ברור לי, על מה מוסב "אותו". ואולי הכוונה לים, כלומר עמוד הענן עושה את הים לטיט, שהרי לפי האמור בפסוק כב הים צריך הרטבה כדי להיהפך לטיט? (פ' בשלח תשנ"ח) וראה "משכיל לדוד" שעמוד הענן עשה את קרקע הים כטיט. בזמן שעברו ישראל ביבשה בתוך הים היה הקרקע יבש, ואחר כך כשבאו המצרים לשם, הוצרך הענן להרטיב את הקרקע ולהפכו לטיט.
פסוק כד:רש"י ד"ה ויהם, ...ערבבם, נטל סגניות שלהם וכו'. וביאור המלה סגניות אצל ר' שמואל פ. גלברד ב"לפשוטו של רש"י" הוא: לשון נס ודגל. כלומר נפלה מהומה במחנה מצרים, בגלל שניטלו הדגלים וסימני המחלקות והיחידות, ואין איש יודע לאן הוא שייך. וראה "שפתי חכמים" (אות ר) - פירוש, שֵׂכל שלהם, לשון סגנון אחד עולה וכו'. (פ' בשלח תשמ"ט)
פסוק כה:רש"י ד"ה ויסר את אפן מרכבתיו, מכח האש נשרפו הגלגלים וכו'. קצת קשה בתמונה זו - הא כיצד זה שנשרפו הגלגלים ולא נשרפו גם המרכבות? (פ' בשלח תשנ"ב) מקור דברי רש"י במכילתא (מסכתא דויהי ה), וזו לשונה: רבי יהודה אומר: מחמת האש של מעלה נשרפו הגלגלים של מטה והיו מוטות ומרכבות רצות ונכנסות בעל כרחן, שהיו טעונות כלי כסף וכלי זהב ואבנים טובות ומרגליות, כדי שיטלו ישראל את הבזה. ע"כ. נמצא אם־כן שהמרכבות היו טעונות כלים יקרים ואבנים טובות, לכן סיבב הקב"ה דרך נס שרק הגלגלים יישרפו והמרכבות עצמן לא ייפגעו כלל. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק כז:רש"י ד"ה לפנות בקר, לעת שהבוקר פונה לבוא. ע"כ. בתחילת הלילה נבקע הים, ובסוף הלילה חזר לאיתנו. וקצת קשה לי, לשם מה הכתוב טורח לדייק לנו אימתי בדיוק קרה הדבר, ואם אמנם זה נחוץ, הרי מקום הביטוי הוא בריש פסוק כו, כלומר במקום "ויאמר ד' אל משה נטה" וגו', ראוי היה שייכתב: "ויאמר ד' אל משה לפנות בקר נטה" וגו'. (פ' בשלח תשנ"ד) ואולי עצם הציווי האלהי "נטה את ידך" וגו' אכן היה עוד בשעת לילה, והמעשה שבפסוקנו - שיבת הים לאיתנו - התרחש לפנות בוקר. ובאשר לציון הזמן המדוייק - אך סימלי הדבר שעם עלות השחר, משהחל היום להאיר, באה תשועתם של ישראל והאיר אור גאולתם - שב הים לאיתנו והמצרים באו על עונשם. (הערת ר' חזקי פוקס שי')
פסוק כז:רש"י ד"ה נסים לקראתו, שהיו מהוממים ומטורפים ורצין לקראת המים. ע"כ. דומה שללכת־לנוס לקראת פירושו - לבוא מולו, והנה לפי דברי רש"י בפסוק הקודם (ד"ה וישובו המים) המים העומדים כחומה ישובו למקומם, כלומר באים על המצרים מן הצדדים, וקצת קשה לומר שהמצרים פנו ימינה או שמאלה ורצו לקראת המים שהיו לפי שעה חומות. וכך מתוארת ההתרחשות ב"דעת מקרא" על אתר: המצרים גמרו בדעתם לנוס מפני ישראל, וחזרו לאחוריהם ובקשו לעלות מן הים בדרך שירדו בה. אבל באותה השעה התחילו המים שבים למקומם: חומות המים שמימין ומשמאל לשביל היבש נתמוטטו, והמים נשפכו ומלאו את הדרך שבקשו המצרים לחזור בה, ונמצא, שהמצרים הנסים מפני ישראל נסו לקראת המים. (פ' בשלח תשנ"ה)
פסוק כז:וינער. ראה ביאורו של רש"ר הירש שכתב: המרכבות הורמו על־ידי המים ונהפכו, ונוסעיהם "נוערו" לתוך המים, ובהיותם קפואים מאימה ופחד, לא ניסו להציל את נפשם בשחייה ושקעו במצולות כאבן וכעופרת. והוא יפה. (פ' בשלח תשנ"ו)
פסוק כח:רש"י ד"ה ויכסו את הרכב וגו' לכל חיל פרעה. ובחומש "תורת חיים" יש פסיק במקום "וגו'". ואני תמה, לשם מה כל החלק הראשון של ד"ה הזה, והרי אין רש"י בא אלא כדי לפרש את הלמ"ד של "לכל". (פ' בשלח תשנ"ב)
פסוק כח:והנה תוצאות בדיקתי - בדפו"ר אין "וגו'" וכמובן אין פסיק, אצל ר' אברהם ברלינר - פסיק, אצל ר' שמואל פ. גלברד - כמו בדפו"ר, ב"מלכה של תורה" - כמו לפנינו. בחומש רש"ר הירש - במקום "וגו'" שלוש נקודות, ולכאורה זה מה שמתבקש לעשות במהדורה חדישה. (פ' בשלח תשס"ה)
פסוק כט:"דעת זקנים מבעלי התוספות": ...ולפי המדרש הזה נראה שהמתעטף בציצית צריך להשליך הציצית לאחוריו, ולי נראה דאין צריך, דהא דאמרינן במדרש שעתידין להתעטף בציצית מאחוריהם, היינו בשעת העטיפה וכו'. ויש כאן משום הסקת מסקנה ממדרש אגדה. ולכאורה יש כאן מקור למנהג השלכת הציציות לאחור של יהודי אשכנז בזמן שמתעטפים בטלית. (פ' בשלח תשמ"ז) וראה "לקט יושר" לרבי יוסף בן משה, תלמיד רבי ישראל איסרלין, בעל "תרומת הדשן" (הלכות ציצית אות א), שם מתאר המחבר את סדר עטיפת רבו בטלית. (ראה מהדורת מכון ירושלים הערה 4, שם הפנו לדברי דעת זקנים כאן - הראני ר' גרשון באס שי').
פסוק כט:ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. יש לעמוד על השוני שבין הפסוק הראשון (למעלה כב) - "בתוך הים ביבשה", ובין השני (כאן) והשלישי (להלן טו, יט) - "ביבשה בתוך הים". (פ' בשלח תש"ס) וראה "העמק דבר" על אתר שבתחילה הלכו במקום שהיה ים והפך לכבודם ליבשה - "בתוך הים ביבשה". ועל הזמן בו כבר שבו חלק מהמים על המצרים, אך עדיין לא יצאו כל ישראל מן העבר השני, נאמר "ביבשה בתוך הים", כיון שהלכו ביבשה בעוד הים שב לאיתנו מאחוריהם.
פסוק כט:והמים להם חֹמה וגו'. ואילו למעלה (פסוק כב) נאמר "והמים להם חומה", בו"ו, ולא חסר כמו כאן. ואמר לי שכני ר' יהודה גרינשפן שי' כי שמע בשם הגר"א שנשאל על ההבדל הזה שבכתיב, והפנה למכילתא (מסכתא דויהי ו), שם נאמר "אל תקרי חומה אלא חֵמה" כדי לומר שאמנם לנחשון בן עמינדב וההולכים אחריו שבטחו בדברי משה, היו המים חומה, אך לאלה שהמתינו, והלכו־ירדו לים רק אחריהם, היו המים חֵמה. וזה טוב ונחמד, אך קצת מוקשה. הדבר היה מתקבל יותר, אילו בפסוק הראשון היה כתיב מלא ובשני חסר. (פ' בשלח תש"ס) וראה "העמק דבר" שכתב: והמים להם חמה - חסר וי"ו, ללמדנו שאין הפירוש כאן "חומה" מגן עליהם, שהרי לא נצרכו עוד להגן עליהם, שכבר היו המצרים שאחוריהם נסים וטובעים. אלא הפירוש - שהמים שבצידם היו מוקשים כחומה ולא נזלו לשוב אל המקור. והדרש בזה הוא: שנתעורר עליהם כח הדין והחימה, והטעם שעתה הגיע לכך יותר משהיה תחילה, היינו משום שהגיע עידן ריתחא על המצרים, משום הכי היה כח הדין שולט גם על ישראל.
פסוק לא:רש"י ד"ה את היד הגדלה, ...והמפרשו יתקן הלשון אחר הדבור. ע"כ. כלומר יבאר על־פי ההקשר. ואכן יש אצל רש"י כמה התבטאויות בנדון זה, אף כי בסגנונות שונים, וראוי לרכז את כולן. וצריך לבדוק, שמא עשה זאת ר' נסים אליקים בספרו "דקדוק ולשון בפירושי רש"י על התורה". ובוודאי שניסוחו של רש"י דרך פרשנות זו, הוא נפלא. (פ' בשלח תשנ"ז, תשס"א, במלון מוריה שרתון, תל־אביב) וראה מש"כ למעלה (ז, ה). וראה "באר יצחק" שכתב: כי שם יד הונח על הגבורה והכח והונח גם על הרשות והונח גם על היכולת, כמו "ומטה ידו", וכיוצא בזה עוד הוראות הרבה. ולפי שרוב תשמישי האדם הם בידו, ועל־ידי תנועת הידיים יקרב אליו בנקל דבר המועיל וירחיק מאתו דבר המזיק, וגם רוב גבורת האדם יתראה בידיו ובזרועו ילחם, לכן הושאלו כל ההוראות האלו וכיוצא בהם לשם האבר הזה.